יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

לעזוב את הממלכה

כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו. הוא עמד והקשיב לצלילי היער, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת, העלים אשר מרשרשים תחת רגליהם הזעירות של החרקים. רק ביער, אשר היה נקי מהמולת האדם, הוא יכל לשמוע זאת. זה לא שהוא לא אהב את העיר, היא היתה מלאה בפיתויים ובמטעמים לאדם במעמדו, אבל מדי פעם הוא אהב לצאת אל היער, להרגיש את הקמאיות ממנה נולד האדם. הוא העביר את ידו על גזע העץ שעמד לידו, מחוספס, קשה, יציב. אחר התכופף והניח את ידיו על האדמה, שואף את ריחה עמוק אל אפו, ריח מלוח-סמיך של פוריות. הוא פתח את עיניו והביט מסביב. צמחיה הקיפה אותו מכל עבר. בין חלק מהעצים נמתחו קורי עכביש, רחבים מספיק כדי להקיף אדם, עלים וחתיכות לכלוך נאספו ביניהם. על חלק מהעצים צמחו פירות קטנים ואדומים, יפי מראה, רעילים. למראה המרחב הירוק-אדום-כתום הזה, נטול הסמטאות והגדרות, עלתה בו תחושת האינסוף. לא פלא שהקדמונים סגדו ליערות האלו, הוא חשב לעצמו. גם אדם מתורבת כמוהו, בן אצולה יודע קרוא וכתוב, מכיר בשילוש הקדוש, ידע היטב כי רק משהו נשגב ממנו יכל לברוא את האדמה הזו, אשר עליה דרכו בני האדם כל יום כאילו היתה מובנת מאליו.

יום שישי, 18 במאי 2018

הסדר הטבעי

יובל! אני שומע את אישתי צועקת. שאר הילדים כבר לבושים ומוכנים, אבל יובל עומד בסלון במכנסי הפיג'מה שלו.

אני לא רוצה ללכת!

יובל, בבקשה, זה חשוב ללכת לבית הספר.

למה?

כי ככה צריך, כל ילד צריך ללכת לבית ספר.

לא רוצה!

נעמה, תני לי לטפל בזה.

אין צורך, באמת.

נעמה.

יום שבת, 17 במרץ 2018

קאק

מכונית המאזדה של אורון עשתה את דרכה בעצלתיים ברחוב שקט בנאות אפקה. הוא נהג בה כבר 10 שנים ולא תיכנן להחליף אותה בקרוב. המאזדה היתה חסכונית, תכליתית, יודעת לתת עבודה - בדיוק כמוהו.

יום שישי, 9 בפברואר 2018

חייו ומותו של גבר

היה היה, לפני שנים רבות, גבר. גבר היה ילד טוב, תמיד היה שוטף את הכלים בכיור וכבר בגיל 14 עבד בחנות של השכן. גבר תמיד רצה להיות הגבר הכי טוב שאפשר. כשאימו הטיחה בו קללות ואביו סטר לו, הוא לא נטר להם טינה כלל, אלא רק לעצמו. בעיניים דומעות היה שוכב על מיטתו, חושב מה אפשר לשפר, איך יצליח לעמוד בכל המטלות ולא לאכזב אף אחד.

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

בני הלילה

רובכם בוודאי שמעתם על שיגעון הערפדים שסוחף את ארצינו. עשרות אלפי גברי ונשים, ״בני הלילה״, שמתנתקים מחייהם האחרים והופכים למשהו שהיה קיים בעבר רק בסרטים. כולכם בוודאי ראיתם אותם מדי פעם בשעות הליל, חולפים על פניכם ברחוב ואז נעלמים כלא היו. אנחנו כאן, במערכת ״אידיוט אחרונות״, הצלחנו להשיג את הראיון הראשון אי פעם בשידור חי עם אחד מאלו המתקראים ערפדים.

האמת שאל-מת מדויק יותר.

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

לא עוד חיילים

״איך תרצה לשלם?״

״בהפנייה, רק רגע, תני לי לנסות להתחבר ולאשר את... אוי חרא.״

״הכל בסדר אדוני?״

״כן, פשוט, אני לא מצליח להשיג חיבור כרגע, אני אשלם במזומן.״

״בסדר גמור אדוני.״

העיניים שלה מתחילות לנצוץ. סוג חדש של פירסינג? עדשות? מתאים לה לעשות משהו כזה, כמו הפעם ההיא שהיא צבעה את השיער לצבעי זברה, או כשהיא אימצה מבטא איראני למשך שבועיים. פגשתי הרבה בחורות כמוה, נשים מבוגרות צמאות למשמעות בחייהן האפורים. מה שמצחיק הוא שמתחת לדברים האלו, הן תמיד נראות אותו דבר - שמנות, צרודות, ובודדות. אבל היי, אם הבדידות שלך מובילה אותך לפתוח חנות אורגנית בשכונה שלי, אני לא מתלונן.

העיניים שלה ממשיכות לנצוץ ולפתע היא תופסת בידי. האינסטינקט שלי הוא להזיז את היד, אבל אני עוצר בעד עצמי, מפחד להסתבך. ההבנה מכה בי, הנצנוץ בעיניים הוא התחלה של בכי. היא קמה לרגע מהדוכן, ניגשת אליי ומחבקת אותי. לקוח אחד, גבר בעל כרס מבצבצת, ממתין בשתיקה לתורו.

יום שני, 7 באוגוסט 2017

עקירה

אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית.