יום שישי, 1 במרץ 2019

לקחת חלק

ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.

"סתכל על זאתי."

"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"

"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."

גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.

יום חמישי, 24 בינואר 2019

שברים

בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה. 

אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".

יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

להסתכל מלמעלה

חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. 

ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.

יום שבת, 20 באוקטובר 2018

מה שכולם רוצים

אני נעמדת מול המראה ומסתכלת על עצמי מלמעלה למטה. השיניים בחיוך שלי בולטות מדי, הפרצוף מאורך, האף גדול והעיניים בצבע חום משעמם. השדיים שלי קטנים יחסית לגוף הרחב שלי,  רק B. הבטן שלי לא שטוחה ולא עגלגלה, יותר כמו התחלה של כרס של גבר, אפילו קצת שעירה כמוה. הידיים והרגליים שלי שריריות אבל אני גאה בהם.

אני מהבנות האלו שכשהם נחתכות או רואות ג'וק, אין להם בעיה ללכלך קצת את הידיים כדי לטפל בזה. כשהייתי קטנה, הייתי הולכת מכות נגד הבנים, פעם אחת אפילו תקעתי מרפק למורה וקראו להורים שלי לבית ספר. 

יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

לעזוב את הממלכה

כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו. הוא עמד והקשיב לצלילי היער, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת, העלים אשר מרשרשים תחת רגליהם הזעירות של החרקים. רק ביער, אשר היה נקי מהמולת האדם, הוא יכל לשמוע זאת. זה לא שהוא לא אהב את העיר, היא היתה מלאה בפיתויים ובמטעמים לאדם במעמדו, אבל מדי פעם הוא אהב לצאת אל היער, להרגיש את הקמאיות ממנה נולד האדם. הוא העביר את ידו על גזע העץ שעמד לידו, מחוספס, קשה, יציב. אחר התכופף והניח את ידיו על האדמה, שואף את ריחה עמוק אל אפו, ריח מלוח-סמיך של פוריות. הוא פתח את עיניו והביט מסביב. צמחיה הקיפה אותו מכל עבר. בין חלק מהעצים נמתחו קורי עכביש, רחבים מספיק כדי להקיף אדם, עלים וחתיכות לכלוך נאספו ביניהם. על חלק מהעצים צמחו פירות קטנים ואדומים, יפי מראה, רעילים. למראה המרחב הירוק-אדום-כתום הזה, נטול הסמטאות והגדרות, עלתה בו תחושת האינסוף. לא פלא שהקדמונים סגדו ליערות האלו, הוא חשב לעצמו. גם אדם מתורבת כמוהו, בן אצולה יודע קרוא וכתוב, מכיר בשילוש הקדוש, ידע היטב כי רק משהו נשגב ממנו יכל לברוא את האדמה הזו, אשר עליה דרכו בני האדם כל יום כאילו היתה מובנת מאליו.

יום שישי, 18 במאי 2018

הסדר הטבעי

יובל! אני שומע את אישתי צועקת. שאר הילדים כבר לבושים ומוכנים, אבל יובל עומד בסלון במכנסי הפיג'מה שלו.

אני לא רוצה ללכת!

יובל, בבקשה, זה חשוב ללכת לבית הספר.

למה?

כי ככה צריך, כל ילד צריך ללכת לבית ספר.

לא רוצה!

נעמה, תני לי לטפל בזה.

אין צורך, באמת.

נעמה.

יום שבת, 17 במרץ 2018

קאק

מכונית המאזדה של אורון עשתה את דרכה בעצלתיים ברחוב שקט בנאות אפקה. הוא נהג בה כבר 10 שנים ולא תיכנן להחליף אותה בקרוב. המאזדה היתה חסכונית, תכליתית, יודעת לתת עבודה - בדיוק כמוהו.