יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

להסתכל מלמעלה

חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. 

ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.


אחריהם נכנסים שאר הפיסטונים הפשוטים. קודם כל ממהרים פנימה עובדי ה-QA. יש להם את החיוך הגדול הזה על הפנים, כמו הילד הזה שסוף סוף הזמינו אותו להצטרף למשחק מחניים, אבל פתאום מבין שהוא לא יודע את החוקים. אחריהם מגיעים המהנדסים הקלים יותר, אלו שדילגו על הקורסים במתמטיקה במהלך התואר, ובסך הכל הגיעו לתחום הזה כי הם ידעו שכאן יושב הכסף, או כי כמו הנכדים שלי, הם נורא אהבו לשחק במחשב.

לבסוף נכנסים הגיבורים האמיתיים, האינטסלטורים שמחזיקים את כל החרא למטה ומונעים ממנו לצוף, מהנדסי חומרה, תשתיות, סיסטם. הם תמיד יגיעו אחרונים, מתאמצים לשרוף כל רגע שלהם על עבודה אמיתית, לא על אינטריגות משרדיות. השחור מתחת לזוג עיניהם הוא כמו הפסים בדרגה, ככל שהוא עבה יותר, כך גדולה המסירות. אפילו כשהם נכנסים לחדר, אני שומע אותם מתווכחים על פרט טכני זה או אחר. הם כולם מחזיקים את הפלאפונים שלהם צמוד, כמו שאני החזקתי את הביפר שלי בזמנו. אין להם מנוחה, הם תמיד מוכנים לקריאה.

כולם יושבים ומחכים. המנכ"ל כבר יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד להם, ראיתי אותו כשהוא שמע את הבשורה בעצמו. אבל הוא מותח את השקט. אני מבין אותו, חשוב להאט דברים, לתת להם מעמד. בלי ההצגות הקטנות האלו, אם כולם יראו רק את הדבר עצמו... אני נזכר לרגע אישתי אחרי שהתחתנו, כשהיא הפסיקה ללבוש מחשופים, כשסדקים הופיעו בעמודי ירכיה, כששדייה הרכינו ראשם לצמיתות. אהבתי אותה עד הסוף, אבל, עדין נמנעתי מלהסתכל עליה ערומה. עכשיו כל העולם ערום.

ערב טוב. כולם כאן? גם החבר'ה מהקומה העליונה? מצוין, אפשר להתחיל.

השקט עדין לא נשבר באמת. הוא מספר על כמות המשתמשים במוצר, חדירה למדינות שונות, צרכים חדשים של לקוחות, אבל זה לא באמת מעניין אף אחד. איך אפשר להתעניין באותיות הקטנות כשהחיים עצמם בסכנה? בחצי השנה האחרונה הם חיו כולם תחת איום מתמיד. עדין זכור לי הרגע ההוא, לפני חצי שנה, כשהמנכ"ל סיפר להם עליי ועל התביעה. אז עוד היו בי שיירי כעס. שמחתי לראות את החיוכים נעלמים, את העיניים מסתכלות פנימה, אל המוח שמחפש דרכי מילוט. תביעה בסדר גודל כזה יכולה להרוס הכל. לא עוד יוצרים בכותלי המשרד, תופרים שורות קוד זו אל זו, מודול אל מודול, תהליך אל תהליך, עד שלבסוף, מוצר, גאווה. בנוסף הם גם חיבבו זה את זה, החל מהברכות הקטנות לשלום, ועד דמעות נסתרות ומילות נחמה בחשאי בחדר השרתים. למי היה כוח להתחיל עכשיו מחדש?

כמו כן, יש לי חדשות טובות. חברים, התביעה נסגרה, הגענו איתם לעיסקת טיעון!

הוא לא יכול להמשיך לדבר. חיוכים שמתפשטים כמו שריפה בשדה הקוצים, קריאות שמחה, אין לו דרך לעצור אותם. אז הוא נותן להם להתרגש, כמו הורה שנותן לשני אחים להשתולל בסלון, יודע את גבולותיו. אחרי שהשמחה שוככת, הוא מפרט לגבי העיסקה. החברה תמשיך לפעול כרגיל, אך יתווסף אליה עובד חדש. הוא לא יגיע למשרד, לא יכתוב קוד, לא יטפל בבעיות. את השכר שלו הוא יקבל על לא לעשות כלום, לא להתלונן, לא לספר לאף אחד - דמי שתיקה. הסתדר יפה הבן שלי.

כשהם יוצאים למטבח מחכה להם ארוחה גדולה. תהיתי למה אנשי ה-HR יצאו מהישיבה מוקדם.  כבר מזמן לא אירגנו ארוחה כזאת בחברה. מאז התביעה, התחילו לחסוך בהכל. לא עוד גיוסים חדשים, לא עוד עוגות כל חמישי, לא עוד יציאות חברה לבר. אבל עכשיו, כשהסכנה נגמרה, כשהם יודעים שישרדו, אפשר לחגוג. אני מסתכל על שירה ויונתן, השניים שאני הכי מחבב. יונתן מסובב את מזלגו במרץ, מסלסל גוש גדול של פסטה. כשהוא מכניס אותו לפיו, הוא דואג להתרכז בתנועה, מבטיח שאף לא אחד מגושי הבשר הטחון הקטנטנים יברח מלועו. שירה לעומתו אוכלת סלט שהביאה מהבית. היא נראית עצובה, נראה לי שהיא חושבת עליי.

אז זהו? נגמר?

כן. המפגרים האלו מקבלים את הכסף שלהם ועכשיו הם עוזבים אותנו.

זה לא מציק לך קצת?

מה זה קשור אלינו בכלל, אנחנו רק עשינו את ה-BACKEND.

אבל עזרנו לזה. אני לא יודעת, בן אדם מת בגלל... משחק בטלפון.

לא, הוא מת בגלל שהוא לא קינפג את הPERMISSION נכון. זה לא קשור אלינו.

הוא היה בן 65.

אז מה, בכל גיל בן אדם צריך להיות אחראי. שהבן שלו יגיד בכלל תודה שאנחנו משלמים לו. לא מגיע לו שקל, זה סתם בגלל שאנחנו חיים בתקופה של פוליטיקלי קורקט וכולם מרחמים על "מסכנים". 

אתה לא מרגיש רע אפילו קצת? אני בדרך כלל נורא גאה במה שאנחנו עושים, אבל הוא מת בגלל שהאפליקצייה שלנו חסמה לו את השיחת חירום. 

מאיפה את יודעת את זה? בטח היה מת מההתקף לב ההוא בכל מקרה. חוץ מזה, עשינו לו טובה, הוא היה בן 65. בטח הוא לא סבל את הריח של עצמו כשהוא קם בבוקר. הוא גם היה גרוש אם אני זוכר, לא?

אלמן.

שירה, עיזבי אותך מזה. אנחנו לא לשכת סעד פה. ראית מה כתבו עלינו לפני שבוע? "הפורטנייט החדש". אנחנו מייצרים ערך, משהו שאנשים רוצים, זה הרבה יותר חשוב מאיזה טמבל אחד.

כן. אני מניחה. פשוט, לא יודעת, אני מרגישה קצת מנותקת ממה שקורה כאן.

עיזבי אותך מזה, התחילו להוציא את הויסקי, רוצה שוט?

אני רוצה לכעוס עליו, לקרוא לו בן זונה קטן. למה מי הוא חושב שהוא בכלל, קורא לי מסריח. אבל כשאתה מת כבר חצי שנה, ואין לך חזה שילחץ, או לחיים שיאדימו, או שיניים שיחשקו, אתה לא באמת יכול לכעוס. במקום זה אתה רק יכול להסתכל ולהיזכר.

האמת שהוא צדק. אחרי שאיבדתי את רבקה, החיים באמת הפכו לחסרי טעם. אולי השדיים שלה היו נפולות, אבל עדין היה ביניהם  מקום לראש שלי. כשהכרנו זה לא היה כמו היום, כולם לא היו עסוקים בלהתייפיף כל הזמן, היתה לנו מדינה לבנות, והחלק שלנו במדינה היה להקים בית. לכל אחד היתה החלקה שלו לטפח ולשמור, לא התעניינו במשהו אחר. אני הבאתי את הכסף הביתה, מהנדס רפא"ל עד יומי האחרון. אני עוד זוכר ימים כשהלפטופ שיושב על הביצים הלא פעילות של יונתן היה מחשב ענק בגודל חדר. רבקה ניהלה את כל השאר, כל הנקיונות והמטלות והחברים, הדברים הקטנים האלו שגבר עובד לא באמת יודע לעשות. כשהילד שלנו נולד, כבר היה לי סוף סוף תירוץ לקרוא לה אמא.

ניסיתי ללמד אותו, באמת שניסיתי, אבל הוא לא הבין מה זה להיות בוגר. פישר מפונק, קיבל הכל מין המוכן ולא ידע להעריך דבר. אני עדין שומע אותו מקטר עליי לפסיכולוג: "אבא לא היה שם בשבילנו". אני רוצה לצעוק עליו שאבא לא היה שם כי הוא היה צריך לעבוד, לחסוך כסף בשביל הבית היפה שהוא גר בו עם אישתו והדוקטורט הבלתי נגמר שלה בסוציולוגיה. למה הוא לא בא לבקר יותר אחרי שרבקה מתה? לא הייתי אבא טוב? אולי אם הוא היה בא לא הייתי...

שירה ויונתן, הם היו צריכים להיות הילדים שלי, וגם כל שאר העובדים בחברה. כשאני מסתכל עליהם מלמעלה אני רואה אותם כל כך בבירור, את הג'וינטים שמנהלת הפיתוח מעשנת 3 פעמים ביום כשאף אחד לא יודע, את השיחות של מנהל עם המוצר עם המאהבת שלו, את החרדות של שירה ואת התקווה הנואשת של יונתן שהיא תסכים להיפגש איתו לקפה מחוץ לעבודה. כולם מחביאים בתוכם עצב, אבל הם לא נותנים לו לשבור אותם, רק ממשיכים לבנות, בדיוק כמו שאני בניתי, חוליה אחר חוליה, צבא, מדינה, הייטק. תמשיכו חברים, לא לעצור, זו משמעות החיים. לא להתעכב על כל מיני פסיכולוגיות וחפירות, לא לדאוג, פשוט לבנות, ליצור, לתת עבודה, קדימה!

אין תגובות:

פרסום תגובה