לשתות עוד טיפה מכוס המרורים

בבית משפחת כהן מקיימים את הפולחן היומי. הם יושבים מול הטלוויזיה: אבנר - בעל הבית, ירון - בנו מנישואים קודמים, וניקול - אישתו החדשה. בטלוויזיה מוקרן משחק כדורגל. אבנר מנומנם למחצה משיטוטיו במהלך היום. ירון מחייך, לא בגלל המשחק, כי אם בגלל ההנאה שבלשבור את שעת השינה, הטבה שאביו מקנה לו רק כשמשודר משחק חשוב. ניקול עובדת. מבחינתה, הפנאי ביניהם הוא בסך הכל סוג של עבודה.

הזוג האחרון בתל אביב

הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. הם לא הביטו החוצה מהחלון, אך גם אם היו מביטים, לא היו רואים דבר. תושבי העיר כבר לא הזדקקו לאורות.

הם גרו בתל אביב כבר 70 שנה, 40 מתוכן ביחד. בצעירותם, עבדו בתור מורה לקולנוע ומתכנתת פייתון. הם היו אל-הוריים, ולכן בגיל 50 החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת. היו בבעלותם שלוש דירות, אחת שקנו ושתיים שהורישו להם הוריהם שלא חיו עוד. סוכנות תיווך השכירה עבורן את שתי הדירות. בהתחלה הם עוד נפגשו עם מתווכים אנושיים, אבל בהמשך הכל עבר לאינטרנט.

השחיין

השחיין חותר בלא הרף

ראשו בתוך המים

כדי למזער את ההתנגדות

לעיתים הוא עולה לנשום

חמצן מהול בכמיהה

אל היום בו יגיע לקרקע

קירבה

זה היה עוד יום שישי בשעה 21:20. מאיר בסך הכל רצה להניח את הסדין על המדף העליון בארון. מאחר שהיה נמוך, הוא לקח לו כיסא לעמוד עליו. זה היה כיסא ישן, לפני 80 שנה גם סבו המנוח נהג לעמוד עליו בעודו מטפס לגג לתקן רעפים.

מאיר לא היה חומרני במיוחד, עבודות היה עבורו משהו שמשלמים לאחרים לעשות, הוא לא חשב לקנות כיסא חדש. מאיר היה איש של מילים, של מחשבות, של דמיון. אולי אם לא היה כזה, היה חש מבעוד מועד ברגלו הרקובה של הכיסא תחת משקלו.