יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

צנע

דורה היתה רק בת 14 בפעם הראשונה שלקחו אותה לפסיכולוג. אנחנו לא מבינים מה קורה איתה", אמרו אז ההורים של דורה, "היא לא יוצאת לפגוש חברות, מתלבשת מוזנח, רק נסגרת בחדר כל היום". הפסיכולוג מיהר לפסוק כי מדובר כנראה בדיכאון. הוא הבטיח לדבר עם פסיכיאטר שהוא מכיר אישית ולדאוג לסדר להם כדורים. הוא הבטיח שאין מה לדאוג, הילדה תהיה בסדר גמור, זו רק תקופה.


דורה, שלא אהבה קונפליקטים, עשתה מה שאמרו לה ולקחה את הכדורים. אבל התקופה לא נסתיימה. ההורים המשיכו לדאוג עוד כמה שנים. בלילה, לפני שהיו הולכים לישון, עתידה של דורה היה נושא השיחה החביב עליהם: בדידות? אבטלה? התמכרות לסמים? התאבדות? את העתיד האמיתי שלה הם לא הצליחו לחזות, אבל השיחות האלו נתנו להם נושא משותף אחרון והצליחו לעכב את הגירושים בכמה שנים.

בניגוד לכל מה שחשבו הנורמלים, דורה לא היתה מדוכאת בכלל, פשוט לא היתה לה סבלנות לכל ההבלים. משחקי המכות של הבנים, משחקי הפיתוי של הבנות, משחקי המשכורות של המבוגרים, כולם נראו לה כמו טירחה גדולה שמובילה לכאב ואין שום שכר בצידה. דורה העדיפה להישאר בעמק האלביתי שבין ילדות לבגרות. היא הרוויחה קצת כסף, אבל רק בעבודות פשוטות מהבית, ביתם של הוריה אשר ישב בשכונה שקטה ברמת גן. היא גם שכבה מדי פעם, בצ'ט אפשר היה למצוא זכרים מכל סוג, ואף אחד לא אומר לא לבחורה שמציעה לו לשכב איתה פעם אחת וללכת.

פעם אחד מהזכרים שאל אותה אם לא קשה לה מדי עם הבדידות. הוא היה דביק יותר מהאחרים, רצה ללכת איתה יד ביד ברחוב, להיפגש עם חברים שלו. "בואי איתי לאייקון, יש שם הרבה אנשים כמוך", הוא אמר. אבל הרי העולם שבחוץ היה ממש לידה, עולם גדול יותר מאשר אפשר למצוא בסתם הליכה ברחוב, היא רק היתה צריכה לפתוח דפדפן. אחרי אחת מהפעמים שהוא הלך, היא פתחה שוב את הדפדפן, התחילה לחפש לו תחליף.

היא גם היתה חכמה מספיק להקשיב לאזהרות של הדפדפן ולהתחיל להתכונן. כל שבוע היא היתה מזמינה לה ולאבא שלה קניות מה-AM:PM עם שליח. בעקבות האזהרות היא התחילה להוסיף לקניות קופסאות שימורים. אמא שלה לא גרה בבית יותר והעדיפה להתרכז בבן הזוג החדש והצעיר שלה מאשר בדורה ואבא שלה. אבא של דורה כבר היה זקן, הוא רק רצה לשכב על הספה, עדיף על הגב, כדי שהכרס הדואבת שלו תקבל את החופש להיפרש בשלווה אחרי שנים של עבודה קשה. קופסאות השימורים יכלו להיערם באין מפריע, כמו גורדי שחקים מיניאטורים שמסתירים את הנוף. כעבור כמה שנים כמעט כל הדירה התמלאה בפח, רק כמה חפצים בודדים לא הפכו למעמד או מאגר שימורים: כורסה, שולחן, כיסא משרדי, שני לבבות אלקטרוניים ושני לבבות אדם.

ואז לב אחד כבה. דורה התקשרה לחברה קדישא והם באו לקחת את הגוף שהשאיר אחריו. הם כבר עמדו מחוץ לבית, הגופה מוזחקת על אלונקה ומכוסה בבד לבן, אבל אחד מהם, גבר מבוגר ועב זקן, עצר והביט בה.

"הכל בסדר?", הוא שאל, בקול הכי רך שהוא יכל.

"בסדר גמור", היא ענתה.

הוא הביט בה לרגע, מנסה להבין מה הנסיבות שהובילו לחורבה הזו הניצבת מולו. שיערה היה לבן, שדייה שלא ראו חזייה מעולם צנחו עד לצלעות, היא לבשה חולצת טי שירט גדולה עליה וקרועה מעט ומכנס קצר. מצד אחד, היא לא בכתה, אפילו לא החניקה דמעות, כאילו לא שינה לה בכלל שהוא מת. מצד שני, היא גם לא האיצה בהם או דיברה סרה כמי שמנסה להיפטר ממטען חורג. רק אחרי שסיימו לפנות את הגופה, כשהוא נשאר לרגע לשאול איך היא מרגישה, רק אז הופיעה בה החמיצות.

דורה נשמה לרווחה כשהוא יצא מהבית. דווקא כשאנשים אחרים היו מביטים בה, אז היתה מרגישה לבד יותר מבכל רגע אחר. היה לה עצוב על אביה. בימים הראשונים אחרי שאמא עזבה, כשהיא היתה יורדת בלילה למטבח להכין לעצמה תה, היא היתה שומעת אותו בוכה חרישית. ברגעים האלו הקול שלו היה גבוה יותר מהרגיל, כמו ילד. היא ריחמה עליו, היא רצתה להסביר לו שהוא צריך לעשות הפוך, לחיות כמו ילד ולהיות חזק כמו מבוגר. אבל היא ידעה שהוא לא יוכל להקשיב לה בהגיון ורק ירצה להימנע מהבושה של להיראות חלש מול הילדה הקטנה שלו. אחר כך הוא התחיל להבין לבד, הוא למד לחיות כמו צמח, כמו חתלתול, יום ביומו, בלי לרדוף מדי. הם לא דיברו כל כך, אבל היא תמיד דאגה שיהיה מזון בבית.

עכשיו כשהוא לא היה שם יותר, לא היה לה למי לדאוג, אבל זה היה בסדר, כי עם הדפדפן, היא אף פעם לא הרגישה לבד. את רוב החפצים של אביה היא הוציאה החוצה לרחוב, רק כוננית הספרים היוותה בעיה. הכוננית עצמה היתה גדולה מדי, ואחרי יום שלם של פינויים, עדין נשארו בה ספרים, חלקם במדפים גבוהים שלא היה לה כוח לטרוח לטפס אליהם. בסוף היא החליטה להשאיר אותם שם. גם היא וגם אבא שלה לא קראו בספרים האלו, אבל היתה בהם סוג של היסטוריה, שכבות שנערמו עם השנים, כשדורה עוד היתה ילדה, מכסה את העיניים בידיים בזמן שהורים שלה מתנשקים בסלון. שיהיה, היא אמרה לעצמה, הכוננית הזו תהיה המצבה שלו, כי לאזכרות היא בטח לא תטרח ללכת.

הדפדפן המשיך לעבוד והאזהרות הפכו לישירות יותר: "מחסור במתכות כבדות", "מחסור בדלק", "התמוטטות חברתית". דורה ידעה שהיא תסתדר, היו לה כבר מספיק קופסאות שימורים לשנים, פשוט היה צריך לוותר על כמה חדרים בבית. העולם החיצון לא עניין אותה, שיריבו, שיתקוטטו, העיקר שהיא תמשיך, וכל יום יהיה כמו היום שהיה לפניו. בהדרגה היא התחילה לשמוע צעקות מבחוץ, ריבים, בכי, צעקות "אבל מה יהיה לנו לאכול?". אז התחיל לשרות עליה הפחד. מה אם מישהו ינסה לפרוץ הביתה, למה העולם החיצון לא יכול לעזוב אותה לנפשה? היא עברה לישון על הספה בסלון ליד דלת הכניסה, שמה את סכין המטבח הגדולה מתחת לכרית.

הקולות מבחוץ המשיכו להשתנות, לפעמים הם נרגעו, לפעמים היא שמעה צעקות וחשבה שאולי הם הורגים מישהו, לפעמים פנסי הרחוב לא דלקו. אבל אף אחד לא פרץ לה הביתה, שום דבר לא נשרף או התפוצץ, השמיים נשארו כחולים והשמש המשיכה לזרוח. גם העולם שבחוץ לא השתנה עד כדי כך. אבל משהו כן השתנה. לאט לאט, רק במילישנייה ליום, הפינג שלה, דופק הלב של חיבור הרשת, החל להאט. בהתחלה היא חשבה שרק נדמה לה, תהתה למה היא נהייתה חסרת סבלנות, אבל כעבור חודש, לאחר שהכינה טבלת אקסל מסודרת של זמני הפינג הממוצעים, כבר לא היה ספק. דורה ידעה שאין ברירה, היא התקשרה למטומטמים בתמיכה הטכנית.

בצד השני של הקו ענה לה אותו קול נצחי, גברי, מבוגר, מתנשא. "ניסית לסגור ולפתוח מחדש?", הוא מיהר לשאול. דורה צעקה עליו שברור שהיא ניסתה את הדברים האלו, והיא גם יודעת מצוין איך אינטרנט עובד אז שלא יבלבל לה את השכל. משהו דופק את הפינגים, ואם הם לא יתקנו את זה, היא פשוט תעבור ספק. היא ציפתה לתחנונים הרגילים, להבטחות שהכל יסתדר, אולי להצעה מפתה משירות לקוחות. במקום זה הוא רק אמר לה שאין מה לעשות, ככה זה, בכל הספקים הפינגים נהיו איטיים יותר, ואם לא טוב לה, שתעבור. דורה רצתה לצעוק על האידיוט הזה שלא ידבר אליה ככה, שיש סיבה שהיא משלמת על חיבור עם פינג נמוך ופס רחב, שמגיע לה חיבור, היא צריכה חיבור. אבל במקום זה היא ניתקה את הטלפון, לא היה טעם להתחכך באנשים יותר ממה שצריך.

אולי היא גם תצליח להתרגל לזה, היא חשבה לעצמה. חיפושי גוגל לקחו 3 שניות, סרטים חזרו לעשות buffering אפילו ב-144P, משחקי רשת חזרו להיות בתורות, לאימיילים לקח שעות להגיע. הדבר היחיד שעדיין עבד מהר היה הצ'ט של תפוז. בלב ברירה דורה התחברה לשם, פניה מתעוותות בגועל למראה העיצוב המיושן, כמעט כולו רק בעברית, שפה של מזרחיים בפייסבוק, של מקושרים, של האנשים שתמיד היו מצביעים עליה וצוחקים. 

"What is going on? What happened to the internet?", היא שלחה, מקווה אולי שמישהו ידע. 

אבל כל מה שענו לה היה רק "מאיפה את? אוהבת בטוסיק?". כעבור חודשיים, כבר לא היה לה גם את זה, החיבור נותק.

חור נפער בלב של דורה. מה היא היתה אמורה לעשות עכשיו? היא הסתובבה הלוך וחוזר בבית, מסתכלת מחפשת, איזשהו גירוי, איזשהו משהו להתרכז בו, פיסה של חיים. אבל מסביבה היו רק הרים על גבי הרים של קופסאות שימורים, כיסא משרדי ושולחן מחשב. שום רהיט, שום תמונה, שום ספר, חוץ מכוננית הספרים! הפעם היא היתה נחושה בדעתה להגיע למדף העליון ולמצוא ספר כלשהו, לא משנה איזה, רק טיפה מידע, היא היתה חייבת מידע.

בהתחלה היה לה קשה להתרכז, היא היתה רגילה לפיסקאות קצרות, לקונטרול F, ללינקים. בכל זמן אחר היא היתה מתחרפנת מהמחשבה על לקרוא טקסט כל כך ליניארי, נוקשה, שכופה על הקורא סדר שאיזה מחבר החליט שדווקא הוא הנכון. אבל כעת? היא היתה אדם צמא במדבר. היא עברה על הספרים אחד אחד, מתחילה קודם מהעלילתיים, ממשיכה להיסטוריה. אחרי חצי שנה היא נאלצה להסתפק בתחתית החבית, אטלס כרטא ואינציקלופדיה בריטניקה. אבל בסוף גם הם נגמרו, ונותרה רק ברירה אחת, היא היתה חייבת לצאת החוצה.

דורה החזיקה בידית הדלת ולא זזה. היא היתה כל כך בטוחה כאן, בבית. נכון, היא היתה יוצאת לפעמים לטיולים קצרים, אבל זה תמיד היה בלילה, כשלא היה אף אחד. עכשיו היא עמדה להיתקל בהם, באור, הם יראו אותה, כל הבהמות. יד ימין שלה כמעט החליקה מהדלת מרוב זיעה. אולי היא פשוט תשב בבית וזהו. היא כבר התרגלה להיות בלי רשת, אז שתתרגל להיות גם בלי ספרים, לא נורא. אבל היה גבול לכמה היא יכלה להתרגל, לכמה היא יכלה לספוג, את הפחד, את הבושה שבלהתחבא. מי הם בכלל? מי הם האנשים האלו בחוץ שלא יתנו לה לצאת. הנה, היא תלך לבנק, תמשוך את הכסף, תלך לחנות ספרים, תקנה משהו, ותחזור הביתה. הנה היא פותחת את הדלת, הנה היא צועדת קדימה, עכשיו היא רק צריכה להצליח למצוא איפה הבנק בלי גוגל מפות.

החוץ היה מלא בשמש המסנוורת ובילדים קטנים רצים ברחובות, משחקים, צועקים. היא רק רצתה שיסתמו כבר בעודה מחפשת את הכספומט. לבסוף היא נאלצה לשאול את אחד מהמקומיים שהסביר לה איך להגיע. כשהגיעה לבנק הוא היה סגור, שלט הודיע לה שעקב הנפילה הגדולה ותיקונים במערכות התקשורת, משיכות יהיו אפשריות רק בימי שלישי, משעות 10:00-12:00. זה היה יום רביעי. דורה התחילה להתקדם הביתה. מה עכשיו? היא תבלה 6 ימים בלבהות בקיר? בלקרוא את אותם ספרים שוב ושוב? היא רצתה לבכות מרוב תסכול, אבל היא לא היתה מוכנה שיראו אותה ככה, אז היא רק הביטה למטה על המדרכה, נמנעת מליצור קשר עין.

לפתע היא ראתה אותו, בלוי, ישן, מקומט, אבל כרגע הוא היה יפה בעיניה יותר מכל דבר. היא רצה לעברו, כמו שלא רצה כבר שנים, יודעת שאחר כך היא תתנשף, אבל זה לא שינה לה. היא רק רצתה לגעת בכריכה, להרגיש את הדפים, לדעת שעוד רגע היא תוכל לקבל את המנה שהיא כל כך היתה זקוקה לה של מילים טריות. רק עוד שניה, הנה, היד שלה כבר מתכופפת לקחת אותו.

"תביאי לי את הספר הזה, אני מצאתי אותו קודם."

דורה הביטה למעלה. מולה ניצבה אישה זקנה, היא לבשה שמלה דהויה ועליה סוודר מצמר שכנראה היה כחול פעם. היה לה מבטא כבד וריח של נפתלין. דורה התכופפה, היא פשוט תיקח את הספר ותברח משם, שתלך לעזאזל ההומלסית הזו. אבל ההומלסית היתה יותר מהירה ממה שחשבה וכעבור רגע שתיהן אחזו בספר.

"תביאי לי אותו!"

"לא! אני מצאתי אותו קודם!"

"תעזבי כבר!"

"לא!"

"תעזבי, את תקרעי אותו!"

באותו רגע ההומלסית הרפתה. דורה אחזה בספר והתחילה ללכת משם. היא היתה ממשיכה לרוץ, אבל אחרי חיים שלמים של ישיבה, הריאות שלה לא עמדו בזה. היא התרחקה בצעדים איטיים, מקווה שההומלסית לא תרביץ לה. אחרי כמה מטרים היא הביטה לאחור וראתה שהיא בכלל יושבת ובוכה. עברו שנים מאז שדורה ראתה מישהו בוכה, ולא סתם בוכה, אלא בגלל ספר. היא הסתובבה והתיישבה לידה על המדרכה.

"את בסדר? תראי, זה ספר קצר, כשאני אסיים אני יכולה להחזיר לך אותו."

"תודה, זה באמת נחמד מצידך. פשוט, מה אני אעשה עכשיו, היו לי מלא ספרים אלקטרוניים, אבל המחשב שלי הפסיק לעבוד, והכל כל כך יקר עכשיו."

"יש לך עוד ספרים?"

"כן, תמיד הייתי מורידה מלא, זה היה כמו שופינג בשבילי. בכלל, אף פעם לא הבנתי למה לקנות בגדים כשאפשר לקנות ספרים. אבל הכל היה אלקטרוני."

"אני יכולה אולי להעתיק?"

האישה הסתכלה על דורה. כבר היה ברור לה שהומלסית היא לא היתה, אלא סתם תמהונית, עוד אחת שלא שיחקה את המשחק.

"את תביאי לי גם לקרוא מהלפטופ שלך?"

לתת לה לגעת במחשב שלה? זה היה אינטימי יותר ממין, מחיבוקים, שם היא באמת חיה.

"אולי נתחיל ממשהו קטן יותר. תרצי לקרוא את הספר הזה ביחד, פה על הספסל?"

"אבל יסתכלו עלינו."

"מה זה משנה, סתם בהמות ערסים."

שתי נשים מוזנחות ישבו על ספסל באמצע פארק ציבורי באיזור המרכז. מסביבם שיחקו ילדים, קלאס, מחבואים, כמה אפילו היו אמיצים מספיק לשחק כדורגל במגרש ליד. מדי פעם כמה מהילדים העיפו מבט בזקנות וצחקו, אבל להן לא היה איכפת, הספר שהן מצאו היה ממש טוב, ספר ישן, מ-1906, קראו לו "המכונה עוצרת".

אין תגובות:

פרסום תגובה