יום שישי, 1 במרץ 2019

לקחת חלק

ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.

"סתכל על זאתי."

"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"

"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."

גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.

קוסטיה דווקא אהב אותן. הוא כבר בילה כל כך הרבה ימי שישי לבד, רק הוא, ההורים הזקנים, וסדרות הטלוויזיה שמזכירות לו שוב ושוב: היום יום שישי, כולם יוצאים היום לפגוש חברים ולעשות בלגן, כולם חוגגים כל הזמן, כולם בני 16 אבל נראים בני 21. כשהוא היה יושב איתם, עם אבנר ויוני ומשה, הוא הרגיש מכוייל, כאילו הנה, עכשיו גם הוא יושב עם חבורה, גם הוא חלק מהעולם, זה האמיתי, שבחוץ, לא העולם הישן והמתקלף של הבית, היכן שאבא שכב על הספה, עייף מהמסע המפרך לישראל כבר 12 שנה, ואמא רק ניסתה לשמור על הסדר, לנקות, לבשל, להחזיק את השגרה, למרות שמסביבם מדברים שפת ברברים, וחמסין הלבנט החליף את הרוח הקרירה.

השיחה המשיכה להתגלגל, על בנות, מכוניות, משחקי מחשב, אבני הבניין של הגבר המודרני. אבנר תמיד הוביל, יוני היה מתווכח, משה היה מריץ בדיחות, וקוסטיה היה מנסה למצוא את הרווח הזה בשיחה, כשאף אחד מהם לא מדבר, בשביל להשחיל מילה. המילים שלו תמיד לא התאימו במדויק, הם אהבו בלונדיניות והוא אהב שחורות, הם שיחקו DOOM עם ROCKET LAUNCHER והוא תמיד ניסה את ה-MACHINE GUN. הוא כבר היה רגיל לחטוף חיצים, במיוחד ממשה, על השטויות שהוא אומר. כשבאמת רצו ללעוג לו, הם היו מבקשים ממנו לומר את המילה "שרשרת", מזכירים לו איך הוא לא יודע להגיד ר מקומית, אלא רק R של אמריקאים. הוא הבליג להם. לא היתה לו ברירה, הם היו החברים היחידים שלו.

ילד בן 9 עבר בריצה קלה את הפיצוציה, הוא החזיק מוט ברזל. לפני שמישהו מהם הספיק להעיר משהו, עבר על פניהם נער שלא הכירו, גם הוא מחזיק מוט ברזל. הפעם הם עצרו אותו ושאלו מה קרה.

"הערבים באים, קבענו ללכת איתם מכות ברחבה ליד הקניון."

הנער ענה ורץ משם. לרגע אחד הם לא היו בטוחים אם להאמין או לא, אבל כשראו עוד חמישה אחרים, כולל דוד של אבנר, לא היה ספק - יש בלגן. 

בדרך כלל, בימי שישי, הקניון, על כל שתי קומותיו, לא נראה שונה מסתם בית ספר או מתנ"ס, ריק מאדם, אורותיו כבויים. רק הכרזה הגדולה עם הלוגו של רשת "בורגר ראנץ'", סימנה כי בימי חול, בין השעות 08:00-22:00, הבניין מתפקד כקניון. בדרך כלל אף אחד לא הסתובב באיזור הזה בשעות האלו, אבל בשישי ההוא, הרחוב היה הומה אדם. הם היו רק גברים, כולם חובשים על פניהם הבעה נוקשית, מסתובבים ברחוב עם מקלות ברזל, כמו קאובוי במערבון, או יחידות מפטרלות ב-WARCRAFT. אחרי שעתיים, כשהם כבר הבינו שכלום לא הולך לקרות, הם החלו לזלוג טיפין טיפין הביתה. כמה מהם לא יכלו להודות בזה, אבל הם שמחו. שהקטטות והמהפכות ישארו במרכז, הם בסך הכל רוצים שהיום יהיה כמו מחר.

בשיעור היסטוריה, אוהד, המורה הטרי שהאמין שהוא יכול להביא לשינוי, ניסה לספר להם על החיים בגרמניה בשנות ה-20, נאבק בתוכנית הלימודים שממקדת אותו שוב ושוב רק בפוגרומים ובתפילות. אף אחד מהתלמידים לא ממש הקשיב, מדי פעם אחד מהם היה מתפרץ לדבריו עם בדיחה גרועה. בהישמע הצלצול, איבד אוהד את השליטה שלו לחלוטין, התלמידים הסתערו החוצה. רק קוסטיה הסתבך עם לפתוח את התיק, בפנים חיכה לו סנדוויץ' שהוא כבר ממש רצה לאכול.

"קוסטיה, אתה בא היום?"

קוסטיה ניסה לענות, אבל הביס הטעים של הסנדוויץ' מילא לו את הפה.

"איכס עם הנקניק המסריח שלך. טוב, תקשיב, אתה בא איתנו מחר?"

"מחר? מחר כיפור, הולכים להסתובב בעיר ואחרי זה לשחק HALF LIFE אצל משה, לא?"

"עזוב אותך מזה, אנחנו מתכננים ללכת לערבים לכפר שלהם."

"מה? למה?"

"הפחדנים לא באו אתמול, אז נראה להם מה זה. אתה בא, או לא? תהיה גבר."

קוסטיה הינהן בשתיקה, חובה להיות גבר.

בדרך לכפר, המבנה הראשון שנתקלו בו היה חנות המכולת של סבאח. כל מי שגר בעיירה הכיר את החנות, לשם הם תמיד הלכו בשבתות, כשהחנויות היהודיות היו סגורות. ישנה תחושה של ביטחון כשאתם לא לבד, חבורה כועסת, עם מטרה פשוטה. הביטחון הזה מפרק את מעטפת המוסר הפחדנית של האדם, נותן לתשוקה שדוגרת עמוק בנפשו לפרוץ החוצה. לפעמים זו יכולה להיות התשוקה להפשיט אישה ברחוב, או לצרוח על איזה שעיר לעזאזל. הפעם, התשוקה התחילה לצאת החוצה בדמות אבנים. כל אחד מהצעירים החל לתפוס ולהשליך אבנים לעבר החנות. זו לא היתה פעולה עם מטרה נאצלת כלשהי. אף אחד מהם לא רואה בעצמו "גיבור" או "כובש", אף אחד מהם לא חשב שהוא משיג משהו. באותו רגע, זה פשוט היה הכיף שבלשבור.

הקונים בתוך החנות הביטו מפוחדים בצעירים המשולהבים, אך איש מהם לא היה מופתע. החוק תמיד היה יותר מטושטש לגביהם, צעירים מתפרעים, בין אם משלהם או משל היהודים, היו פשוט דבר שיכול לקרות, כמו פנצ'ר או שפעת. ברגעים האלו, כל מה שבן אדם נורמטיבי יכל לעשות, היה להתחבא ולחכות שזה יגמר. נכון, היו להם את הרובים הלא חוקיים שנהגו לירות בהם בחתונות, אבל לצעירים היהודים היה גב. זו היתה עת האינתפיאדה, ולמרות שהם היו "ערבים ישראלים", הם ידעו טוב מאוד שהרבה שוטרים יהודיים רק מתים שיהיה להם תירוץ. 

אחרי שהנערים שברו חצי מהחלונות בחנות, הם המשיכו להתקדם על הכביש הראשי הרחב יתר על המידה, צועקים קללות לעבר דירות בנויות למחצה שננעלו ברגע שנזרקה האבן הראשונה. גם קוסטיה צעק, נהנה מהחופש לדבר כמה שבא לו, כל עוד הוא מקלל את האויב המשותף. זה יכל היה להסתיים כמו ה"קרב" הקודם, הם היו עומדים, מקללים, זורקים אבנים ואז חוזרים הביתה, אבל נער אחד חזר מרכיבת אופניים בזמן הכי לא טוב שאפשר. בין רגע ההמון השיג מטרה חדשה, וכעבור רגע, חמישה מהם כבר החלו להכות את הנער.

זה כבר היה יותר מדי. דלתות הבתים נפתחו, והמון גועש של נערים בערך בגילם, רק ערבים, הסתער לעברם. כעת קוסטיה שוב היה לבד. הוא פחד אפילו יותר מאשר כשהיה ילד שברח ממרוקאים שצעקו עליו "רוסקה פרוסקה". אז לפחות היו חוקים שהוא הכיר, הוא ידע שאולי יחטוף מכות, אבל יחזור הביתה שלם בסופו של יום. את הצעירים הערבים הוא פגש לראשונה בחייו, הוא לא ידע כמה רחוק הם יכולים ללכת.

הוא ניסה לרוץ בחזרה לרחוב הראשי, לצאת מהכפר, אבל לא היתה דרך לעשות את זה בלי להתנגש במישהו, והוא כבר לא ידע מי בעדו ומי נגדו. הפחד שלו הוביל אותו אל תוך הרחובות הכי צרים והכי שקטים שמצא. כל פעם ששמע המולה, התחפר עמוק יותר, עד שלבסוף עמד מולו בבית שאחד מקירותיו היה שבור. מבעד לקיר השבור עמד גבר זקן שהביט בו בעיניים פעורות ואחז במקל ההליכה שלו כאילו היה חרב. מאחוריי הזקן הסתתרו אישה צעירה וחמישה ילדים. קוסטיה, מותש מהרעש והמנוסה, לא יכל יותר להמשיך לרוץ.

פתאום הזקן החל לצעוק בערבית למישהו. קוסטיה שמע רעש מאחוריו והסתובב בדיוק בזמן כדי לחטוף את האגרוף בפרצוף. רגע אחרי זה הוא כבר היה על הרצפה וגבר ערבי שרירי היה מעליו. כל מה שנשאר לקוסטיה היה לנסות לכסות את הפנים ולעצום עיניים כדי לא לראות את העיניים הרושפות והשיניים החשופות. הוא הצטמצם לכדי חיה נרדפת, והפעם לא היה שום מורה שיבוא להציל אותו בסוף ההפסקה.

צליל כמו של מכת פטיש עמומה נשמע, אחריו החבטות הפסיקו. 

"מצאתי אותו."

קוסטיה פתח את העיניים, הוא ראה את אבנר שהחזיק קרש עץ ואת משה ויוני שרצו לעברו.

"זה מה שאתה מקבל על מה שעשית לחבר שלי, יא בן זונה".

אבנר דפק לערבי בעיטה לבטן. 

"אנחנו צריכים לזוז מפה"

"לא לא. אנחנו לא זזים עד שקוסטיה נוקם בערבי המסריח הזה."

כשהוא שמע את השם שלו, קוסטיה חזר למציאות. הם רוצים שהוא... הם רוצים שהוא ירביץ לו? הוא לקח צעד אחורה.

"רבאק קוסטיה, דפוק לו כבר מכות כדי שנוכל ללכת מפה."

קוסטיה הרגיש את המבטים שלהם עליו. זה היה עוד מבחן, כמו השיחות ביניהם בימי שישי, כמו כשרק התחיל לשוחח איתם בכוח בהפסקות ועשה כאילו הוא לא שומע כשהם צוחקים עליו. זה היה עוד מבחן ולא היתה לו ברירה אלא לעמוד בו, הוא לא יכל להישאר לבד. 

הוא התקרב לערבי, משתדל לא להביט לו בפנים, הבעיטה הראשונה היתה יותר כמו נקישה בדלת, לבדוק אם אפשר להיכנס. אולי זה יהיה מספיק טוב? אבל זה לא היה, הוא כבר דמיין את משה שואל "מה אתה נקבה?", ומיהר לדפוק בעיטה שניה, אמיתית. הערבי זז בתנועה פתאומית וקוסטיה נבהל, אך כעבור שניה הוא הבין שזו בסך הכל היתה עווית כאב. הוא חשב לעצמו שבעצם זה לא נורא כל כך והוא יכול לנסות לבעוט שוב.

הבעיטה השלישית היתה חזקה יותר, כמו צעד מחול של גוף שהרוח שבו מתעלה על עצמה בתחושת ניצחון. הנה, הוא, זה שתמיד היה חלש, וחריג, עכשיו הוא בועט במישהו, הוא מעליו. כל המורים האשכנזים תמיד אמרו כמה זה נורא, אבל האמת שזה כיף ברמות, כשאתה חלש, להרגיש שיש לך כוח על מישהו, שהגוף שלו שלך. קוסטיה התחיל לבעוט ברצף, תוך כדי שהוא צועק בהתלהבות "ערבוש מסריח, אני אזיין אותך, יא ערבוש". הערבי עבר שוב ושוב בין איבוד הכרה לבין פרכוסי כאב. 

"יא ערררררררררררררררובש"

קוסטיה קלט שהוא יכול להגיד את ה"ר", אותה אות עברית שחמקה ממנו כל השנים האלו, ר כמו ב"גבר", או כמו ב"שרשרת", או כמו ב"רקוב", או כמו ב"שגרה". כל הגוף שלו היה מחושמל פתאום, כמו קפיץ שנסגר במשך שנים וחייב להשתחרר. הוא נתן להכל לצאת בבעיטה אחת אחרונה, והפעם, כשהרגל שלו נגעה בגוף, הוא הרגיש משהו מתעקם תחת הרגל שלו, וכעבור רגע נשבר.

"קוסטיה יא דפוק, מהר, בוא נזוז מפה."

הוא הרגיש את הידיים שלהם לוקחות אותו, כמו חיבוק, גוררות אותו בכוח מהמקום הרע הזה. הם ברחו לתוך היערות בעוד המהומה ממשיכה מאחוריהם. 

"עשרות בני נוער עוכבו הלילה לחקירה לאחר השתתפות בהתפרעות אלימה כנגד מסתננים בדרום תל אביב. ההתפרעות החלה לאחר הפגנה בה צעדו מאות אנשים בעודם נושאים שלטי 'מדבירים את המחלה'. את ההפגנה הוביל חבר כנסת במפלגת..."

דליה סוגרת את הטאב. היא בחורה יפה, מאלו שרצות כל יום, סופרות קלוריות, דואגות לאוכל שלהן. בעלה יושב במטבח, מאכיל את הקטנה שלהם. היא כל כך שמחה שיש לה גבר כמוהו. הוא יכל בקלות להיות אחד מאלו שנשארים בעבודה עד תשע בערב, שמעדיפים להביא ביד על פורנו מלשכב איתה, אבל אפילו אחרי שהם כבר נשואים 5 שנים, היא יודעת שהוא מעריך את האהבה שלה, שהוא יעשה הכל בשביל לעשות אותה מאושרת. 

קוסטיה מספיק לשמוע את הרעש מהטלוויזיה ולרגע עולות לו בראש תמונות מטושטשות. מי בכלל זוכר, מי הכה נער באלה, מי בזז חנות, מי הצית. עדיף לא ללכלך את המוח עם זכרונות רעים כאלו, הרי החיים עכשיו כל כך טובים, הוא גר בתל אביב, עובד בתור מנהל מוצר בסטרטאפ מצליח, נשוי לאישה טובה. אם הוא היה מספר לה, היא לא היתה יכולה להבין, הרי היא נולדה כאן בארץ, גדלה בכפר סבא. אז במקום זה הוא חושב על ימי שישי בצהריים, כששניהם לבד בחדר השינה והוא מחבק אותה, מצליח להרגיש לרגע כאילו גם הוא נולד כאן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה