יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

להסתכל מלמעלה

חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. 

ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.