יום שישי, 29 במרץ 2019

אתה עושה את המזל של עצמך

אחת מהסיבות שאני אוהב להופיע בבאר שבע זה בגלל שגדלתי פה בסביבה, בעיירה קטנה בשם קרית גת. למי שאף פעם לא ביקר בקרית גת, קרית גת נראית לגמרי כמו עיר רגילה... ממשחק מחשב. בקרית גת אין יותר מדי תרבות, אין מועדונים, אין ערבי מספרים, אפילו אין קולנוע. בקרית גת כל מה שיש בערב זה רק זקנים שמשווים את המחלות שלהם, דתיים חוזרים מבית הכנסת, ואמא אבא מול פספוסים עם יגאל שילון. 

בכלום הזה, כל מה שנשאר לנו היה רק לזיין את השכל. היסטוריה, פילוסופיה, דילמות מוסריות, היינו מנסים להקיף את עצמנו בידע הזה, לעשות ממנו שריון כנגד הסתמיות של הסביבה שלנו. אולי אם היו לנו בחורות לטבוע בהן היינו חופרים פחות, אבל היינו התחתית של המין הזכרי, נותרה לנו רק הזכות לעמוד מהצד וללחוש בשקט "9, הייתי נותן לתחת שלה 9". מדי פעם אחד מאיתנו היה מזכיר בזעם את האמת הזו, את האפסיות של המקום שחיינו בו, ואת האפסיות שלנו עצמנו בתוכו. אבל למרות זאת, לא יכלנו להפסיק לקוות, שיום אחד יהיה לנו מזל. הרי כמו שאמרו האנשים ממדור עתודה אקדמאית כששלחו אותם לחפש מקרי סעד חכמים כדי להפכם לקצינים לעתיד, "אתה עושה את המזל של עצמך".

קחו את סשה למשל. סשה הגיע לארץ בגיל 6, עם אמא שלו שהיתה אחת מהרוסיות האלו עם הקול המצחיק, שאומרות "שלום, הגעתם לתמיכה טכנית, במה אוכל לעזור?" או "שלום, אולי בדרך החוצה מהסופרפארם תרצו לנסות את הקרם החדש של אסתי לאודר?" או "בסדר, מנקה כל דירה שלך ב-45 שקל לשעה". אבא שלו לא היה. מהתחלה סשה נראה עדין יותר מכל הילדים האחרים, בכיתה ג' הוא כל הזמן היה צריך להתחבא ממאיר והחבר'ה שלו שהיו מחפשים לדפוק לו מכות. אבל זה לא היה מיוחד, גם אני הייתי ככה עד הפעם ששברתי לחן כיסא על הראש ואמרו שאני חולה נפש ועדיף פשוט להתרחק. בכל מקרה, הענין היה שבגיל 16, הקול של סשה עדין לא התחלף, וגם העור שלו נשאר חלק לגמרי. כולם בשכבה היו קוראים לו "האפרוח". אנחנו רק היינו מנסים להתנהג כאילו כלום לא קרה.

אבל סשה לא רוצה להיות אפרוח. הוא רצה להיות גבר. אתם יודעים, אחד כזה, עם דוקטורט, סטרטאפ מצליח, והכי חשוב, אישה רוסיה, אבל לא כמו אלו שהישראלים הפרימיטיבים חולמים עליהם, אלא אישה רוסיה אמיתית: כזו שכל עשר הציפורניים שלה צבועות תמיד בלק טרי ויודעת להטות שם עצם ברוסית בכל אחד מששת הסיומות הדקוקיות, כזו שתמיד תהיה מוכנה למצוץ לגבר שלה או להיכנס לבית בוער להציל את הילדים שלה. 

תמיד כשהיינו נפגשים, הוא היה חותך מוקדם. תמיד הוא שיקר לנו שזה בגלל האמא הדאגנית שלו, אבל האמת שהוא היה לומד בלילות, לא לבית ספר, אלא לדברים חשובים. הוא הראה לי את זה פעם בבית שלו, איזו תוכנת הפעלה מוזרה כזו, כמו הדוס מפעם. הוא התעקש שזה העתיד, אמר שכולנו צריכים ללמוד את זה, שנעשה ים כסף. אבל כסף? זה היה משהו של ההורים, לא שלנו. לאט לאט הוא התחיל להגיע פחות ופחות למפגשים שלנו, הוא אמר שהוא מצא עבודה במחשבים ושאין לו זמן לשבת ברחוב כמו איזה ילד או הומלס. כשהוא עזב את העיר, הוא לא הסכים לגלות לנו את הכתובת. ראיתי אותו פעם אחת בטלוויזיה אבל, באיזו תוכנית על כלכלה. הוא נראה כאילו הוא מבין על מה הוא מדבר וגם היה לו זקן. הוא עשה את המזל שלו.

עכשיו הייתי רוצה שתעצרו רגע ותעשו איתי תרגיל דמיון מודרך. תעצמו עיניים, כן, כולם, לא להתבייש. תעצמו עיניים, ותדמיינו את עצמכם הולכים בצהריים ברחוב הומה, אבל לא איזה שפירא בתל אביב, אלא רחוב של אנשים רגילים. תנסו לחשוב על אנשים אינדיבידואלים ברחוב הזה, אישה זקנה וחוששת, נער קרוע ג'ינס מתוסכל, מה שבא לכם. לא משנה כמה תיאורים תביאו, עדין ישאר האחד הזה שפיספסתם. לא בגלל שהוא נורא מיוחד, אלא הפוך, בגלל שהוא כל כך אפור, אפור בצורה יוצאת דופן, עד שהוא כמעט בלתי נראה. קראו לו נתי.

נתי תמיד היה נחמד לכולם, מנסה מדי פעם להשחיל איזה משפט בשיחה, מקפיד לצחוק כשכולם צוחקים. היו לו מלא חברים. לא היה לו באמת אף חבר. איך אפשר להיות חבר של מישהו שאין בו מה לחבב? וזה מה שנתי רצה להיות, גבר, כזה שכל הבנות אוהבות וכל הבנים רוצים להיות כמוהו. ציונים גבוהים בפיזיקה? זה לא מספיק, הוא היה חייב להיות אחד ששומר את הגוף שלו חד, מיומן, חזק, אחד שלא מפחד משום דבר ונכון להתעמת עם כל אתגר שעומד מולו. אנשים לא יוכלו להתעלם מקזבלן כזה. כל פעם שהוא ילך ברחוב, אנשים יסתכלו, יזהו את זה שהוא התאמן, שהוא השקיע. 

תמיד הוא היה מגיע למפגשים שלנו מזיע אחרי אימון כושר קרבי. הוא עדין לא היה מדבר הרבה בשיחות, אבל תמיד כשהיה מדבר, ניסה להביע את העמדה המתונה: בואו נחשוב שערבים הם בני אדם, אבל עדין נירה בהם; בואו נאהב חיות, אבל נאכל בשר. בשביל מה לריב, הוא תמיד היה אומר? בואו פשוט נעשה כיף ביחד. עד שיום אחד הוא התגייס לסיירת דובדבן. הוא עדין היה מתאמץ לראות אותנו, פעם בכמה שבועות כשהיה חוזר ולא היה מותש מעייפות. עד שהגיעה מלחמת לבנון השניה, ומאז הוא כבר לא חזר. אבל עדין ראינו אותו. כולם ראו אותו, כשתלו את התמונות שלו ברחבי העיר, ואמרו שהוא גיבור, וקראו לדברים על שמו. הוא עשה את המזל שלו.

יש לי עוד חבר אחד שהייתי רוצה לספר לכם עליו. קראו לי קובי, והיה לו את הפרצוף הכי מכוער שראיתי בחיים שלי. לו ולכל המשפחה שלו היו מין תווי פנים מאורכים כאלו, ושיניים גדולות בקטע מפחיד. אמא שלי תמיד היתה קוראת להם "משפחת הסוסים". היה להם גם גוף של סוסים, לא יפה במיוחד, אבל נמוך ושרירי כזה, כאילו הם כולם נועדו לסחוב משאות. על קובי ספציפית ראו את זה במיוחד בגלל שהיו לו מנהג להסתובב תמיד באותם בגדים בדיוק, גופייה ומכנסיים קצרים, לא משנה כמה קר בחוץ.

לקובי גם היה קטע משלו - אובססיות, בלי שום הגיון. היתה תקופה שהוא היה מנסה לשבור שיאים במשחק "דיגר", או שנגיד היתה פעם שהוא שמע את I WILL SURVIVE בלופים. אני יודע שזה היה בלופים כי הוא התעקש שאני לא אצא מהחדר כי הוא "חייב להראות לי איזה שיר טוב זה", 63 פעמים! בכל מקרה, החיים של קובי יכול להימשך לנצח בשמחה בחדר שלו, במרתף הבית של ההורים.

אבל יום אחד, לקובי נהייתה אובססיה חדשה. הוא החליט שהוא רוצה להיות בן אדם נורמלי ומתפקד. זה התחיל מההחלטה שלו להצליח לא לנשור מ-5 יחידות. הוא הודיע לנו שמעכשיו אנחנו נכתוב לו את השיעורי בית בעבור "טובות שהוא יסדר לנו בעתיד". כולנו ידענו שהוא משקר, אבל היתה לו הדרך הזו להגיד דברים, שגרמה לך להסכים מתוך שילוב של חמלה וחיבה. הוא גם התעקש שנשב אצלו ונסביר לו מה אנחנו עושים, אני התניתי בזה שאני בוחר את המוסיקה.

ככה הוא היה בכל דבר. כשהיינו הולכים לים הוא היה הולך ומתחיל עם כל בחורה בחוף, אחת אחת, עד שמישהי היתה מסכימה. בצבא הוא מצא דרך להוציא שנה וחצי של גימלים רצוף בזמן. תוך כדי הגימלים הוא התחיל תואר ראשון בביולוגיה ואני עדין המשכתי לכתוב לו עבודות, בתמורה ל-20 שקל בשעה והבטחה שיום אחד הוא יסדר לי טיול מוזל ליוון.

לפני שנה בערך הוא התקשר אליי, הזמין אותי לחתונה שלו. כששאלתי אותו מה היה משפט הפתיחה שהוא אמר לה, הוא ענה "תיזהרי מהגלים". עכשיו כבר היו לו מלא חברים שאני לא הכרתי, עוד אנשים שהוא גרם להם לחוש חמלה וחיבה. סשה לא טרח להגיע. רגע לפני שהגיע הקטע עם הרב, הוא ביקש להקריא לקהל קטע קצר - זה היה המערכון האהוב עליו מהקומדי סטור שהוא אהב לצטט, אני נשמתי לרווחה כשהוא סיים בלי להזכיר גם את גלוריה גיינור. וכשראיתי אותו עם אישתו, מחזיק ידיים, עם חיוך גדול ומטומטם, אבל אמיתי, על הפנים, ידעתי, הוא עשה את המזל שלו.

אתם בטח תוהים מה קרה לי בתקופה הזו. ובכן, האמת שהסיפור שלי היה פשוט יותר. אני גר בתל אביב, אוהב ללכת ברגל, לכתוב, להופיע. לא עבדתי יום בחיי. כשהייתי בן 21, סבתא שלי מתה והורישה לי שתי דירות במרכז תל אביב. אחת אני משכיר ובשניה אני גר. אז נכון, זה נחמד לעשות את המזל שלך, אבל הרבה יותר כיף, כשמישהו אחר עושה אותו בשבילך.

(הטקסט נכתב במקור על מנת להיות מוקרא, לכן המשלב הנמוך והמשפטים הפשוטים)

-

אין תגובות:

פרסום תגובה