יום ראשון, 28 באפריל 2019

הסדר הטבעי?

אמא! מתי מגיעים למלון?

תיכף מתוק שלי, אבא נוסע מהר, עוד חצי שעה נהיה שם. אתה רוצה שנשחק "ארץ-עיר" בינתיים?

לא! מתי מגיעים!?

מתוק שלי, בבקשה אל תעשה רעש, אבא צריך להתרכז בנהיגה.

טיפטיפטיפטיפ.

מה?

שה.

תמיד הוא מתחכם הילד הזה, לא משנה כמה אני מעניש אותו, כמה אני מסביר לו מה החוקים, הוא מוצא דרך לעבור אותם. הוא יודע שכשאני מאחורי ההגה אני לא יכול לעשות לו כלום, ונעמה, לא משנה כמה פעמים אני אעיר לה על זה, רכה מדי איתו. אין ברירה, אני צריך להתערב.


הנסיעה תיקח עוד שעה, עכשיו תפסיק לדבר, או שאני אגיד למורה לתנ"ך להוסיף לך עוד פרק שלם ללמוד בעל פה. אולי עוד מילים מספרי הקודש זה מה שאתה צריך כדי לנקות את הפה המלוכלך שלך. 

לרגע אחד הדרך ישרה מספיק, אז אני יכול להרשות לעצמי להפנות את הראש. מספיק שבריר של מבט ממני בשביל לגרום ליובל להתגמד בכיסא. מתישהו זה כבר לא יהיה נכון, מתישהו יהיה לו האומץ להסתכל לי ישר בעיניים, לענות לי בחזרה. מתישהו אני לא אוכל לפתור הכל עם סטירות. אני רק יכול לקוות שעד אז הוא יגדל להיות גבר הגון, עם ערכים. לא משנה כמה העולם נהיה נקי יותר מאז הילדות שלי, אני עדיין רואה את אותם החטאים הישנים מנסים להתגנב. עדיין אנשים מדברים על הומניזם ואוניברסליזם, חושבים שאפשר לבנות את גן העדן בעולם הזה ולא בעולם הבא. יובל צריך ללמוד שהחיים הם כמו הנסיעה הזו, צפופים, צעקניים, ולא בשליטתך.

גם זה נגמר בסוף. אנחנו יורדים מהאוטו, נעמה ממהרת להעסיק את יובל ואני מתרחק משניהם, בוחן את המקום שבו אנחנו הולכים לבלות את היומיים הקרובים. הכל מוקף בצמחייה, מדשאות רחבות, צמחים קטנים שנובטים מבין אבני השפה, עצים ליד כל בית, חלקם אף נושאים פירות, כל אחד יכול לקטוף. ברמת גן אין כמעט ירוק מלבד בפארק אחד או שניים שנשארו, מזכרת מהתקופה שהעיר לא היתה צפופה כל כך. כאן, לעומת זאת, יש ירוק בכל מקום. האנשים שבנו את המקום הזה לא היו עירוניים, היתה להם התשוקה לאדמה, זו שהופכת מרחב ליותר מאשר מקום לגור בו. אני מעריץ אותם על החיבור הזה שלהם לבריאה, האהבה לפשוט הלא המזויף. חבל רק שלא היתה להם מסורת, אולי אם היתה כזו, הם לא היו נעלמים.

רוב הבתים בעין הוד ריקים. הצאצאים של המתיישבים המקוריים מנסים למכור אותם, אבל רק מעטים מהחילונים מוכנים לגור בכפר. בניגוד להתיישבויות הדתיות המשגשגות מסביבה, עין הוד נותרה כמו אנדרטה לציונות הישנה, לגיבורים שפג תוקפם. אבל לא כל הבתים ריקים, באחד מהם גרים חבר ותיק ובת זוגו, אלו שבאנו לכאן מלכתחילה כדי לבקר.

אחרי שהתשנו מספיק את יובל, אנחנו מתקדמים לעבר הדירה של משפחת פורד. אני דופק על הדלת ותוהה מה הולך לקרות. כבר 15 שנה שלא ראיתי אותו, רק דיברנו מדי פעם בצ'ט, מעלים זכרונות מהעבר. יונתן פורד, לשעבר יונתן קאופמן, לא מרבה לצאת מהבית מאז שמלאו לו 60. זה מצחיק שהגענו לעידן הזה, שהאינטרנט קיים מספיק בשביל שלדבר בצ'ט כבר לא יהיה דבר צעיר. אף פעם לא חשבתי שאני אקרא באותיות של מישהו בצ'ט את הפחד והחולשה שראיתי בסבא שלי ז"ל. יונתן כל הזמן כותב כמה העולם נהיה לו גס וקשה. הוא אומר שהוא מרגיש שאין לו מקום יותר. אולי בגלל זה הוא גם עבר לגור כאן, במוזוליאום הזה. אני מפחד שכשהוא יפתח לי את הדלת אני אראה אותו חיוור כמו הקיר, עם פנים כל כך רזות שהן נדמות לגולגולת, כמו ליצ' במשחק תפקידים ישן.

צהריים טובים, אנחנו שמחים שסוף סוף הגעתם. מידן, כמה שנים לא התראינו. בוא, תביא לי חיבוק.

הוא רזה אפילו יותר ממה שדמיינתי אותו, טיפה כפוף, אבל הקול שלו עדיין רועם, והעיניים שלו חדות, והשיער שלו צבוע שחור כמו נוצות של עורב. אני מהסס לרגע ואז מתקרב אליו לחיבוק. 

אתה זוכר אותי, יונתן?

ברור שאני זוכר אותך נעמה, ובחיי שאני לא מבין, הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה לפני 20 שנה, אבל את נראית כאילו רק עכשיו מלאו לך 20.

הוא מושיט לה יד ללחיצה והיא משיבה לו במהירות ואז חוזרת לבועה התמידית שעוטפת אותה, בתור אשת איש. זה לא שעם חבר קרוב כמו יונתן צריך לדאוג, הוא בחיים לא היה חושב עליה בצורה לא נאותה.

בואו תיכנסו, אני אראה לכם את הבית.

בית? יותר נכון טירה. יש כאן לפחות שלוש קומות ולפחות תשעה חדרים ויונתן מוליך אותנו ביניהם כאילו כל החלל הזה מובן מאליו. כל הבית מקושט במיטב הקיטש של משפחות אשכנזיות מזדקנות בורות, פעמוני רוח, פסיפסים צבועים מעלי אצטרובל, ריפרודוקציות של תמונות מפורסמות. כשאנחנו מגיעים לפסנתר הכנף המאובק, אני לא מתאפק ונאנח בקול. 

זה לא אני ותמר קנינו את רוב הדברים האלו, הרוב היה פה מהדיירים הקודמים.

יונתן עדיין חד כהרגלו. לאחר שהוא מסיים להראות לנו את החדר שבו אנחנו הולכים לישון, אנחנו שומעים את תמר יורדת מהקומה השלישית. יובל מביט בה בעיניים פעורות. תמר מביטה בו בחזרה, עם תסרוקת האנדרקאט הסגולה שלה, העגילים באף ובגבה, וזוג עיניים שהלבן בהן כבר מזמן התחלף באדום. כשהיא מתכופפת אליו, אני דואג לרגע שהוא יראה יותר מדי מהמחשוף שלה. 

מה קרה ילד? פעם ראשונה שאתה רואה אישה חופשיה?

איך הדפוקה הזו מרשה לעצמה להתנהג, מול ילדים. יונתן בקושי שולט בה.

תמר, זה מספיק. 

שמע, אתה הזמנת אותם לפה ואני לא אמרתי כלום, אבל אני לא ארשה להם לקבוע לי איך אני מתנהגת בבית שלי.

תמר, הם לא אומרים לך כלום, בינתיים רק את זו שמדברת. 

הם לא אומרים כלום? מידן והחברים שלו אמרו במשך שנים לכולנו איך להתנהג, מה ללבוש, מה לעשות, גם לך יוני, לא רק לי.

לא הכל זה ויכוחי פוליטיקה, די כבר!

תמר משתתקת. זה תמיד היה הנשק של יונתן, הוא נראה כל כך עדין, בחור רזה כזה שלא יכול להזיק לאף אחד, ועוד עכשיו, כשהוא כפוף מזיקנה. אבל כשהוא מסתכל עליך ופתאום צועק, מצווה, מביט בך במבט הזה, של מישהו שמוביל, של אחד שמכתיב את הדרך לאחרים, שיכול לשאת על עצמו את הפחדים שלהם. כשהוא מביט בך במבט הזה, אתה חייב לציית, אפילו אם אתה עיקש כמו תמר.

טוב, שיהיה לכם יום נחמד. ונעמה, אני מקווה שהוא מתנהג אלייך יפה הדוש הזה.

היא הולכת משם לפני שאני מספיק לענות לה. כמה מתאים לתמר, לחרבן ולברוח. אנחנו קפואים, תקועים במבוכה שנגרמה בעקבות המצב החדש. לבסוף אישתי ממלאת את תפקידה ומשנה את הנושא.

ויוצא לכם להיות בכל החדרים? 

בוודאי, בגילנו, כשלא מטיילים בחוץ, הבית הופך למקום שמטיילים בו.

נו באמת, תמר רק בת 50, גדולה רק בשנתיים מבעלי, ותראה איך אנחנו בריאים, ברוך השם.

הם ממשיכים לדבר ונעמה שופכת מילות שבח שטוחות על אורח החיים הכפרי. אחרי שהם מסיימים לדבר, יונתן מסביר לנו את הכללים. הקומה השלישית שייכת רק לו ולתמר, הקומה הראשונה והשניה, מלבד החדרים הפרטיים, זמינות לשימוש כל האורחים. הוא נותן לנו את המספר שלו ואומר שהוא יטפל בכל בעיה, ושאם רק אפשר, לא להטריד את תמר בשאלות, כי היא קצת עייפה היום.

לאחר מכן אנחנו יוצאים למצוא מקום שעוד פתוח בשעה שש בערב. בדרך יובל שואל את נעמה על תמר. הוא חושב שהיא אחת מהמכשפות שהוא רואה בסרטים המצוירים, או איזו גויה מפחידה ומשוגעת. לשמחתי, אין בתמר שום דבר שנראה בעיניו יפה או מסקרן. נעמה מסבירה לו שתמר גדלה בתקופה החוטאת של המדינה, אבל שלמרות זה היא זקנה ויהודיה ואחת משלנו, ומזכירה לו את "והדרת פני זקן". 

רק אני נזכר באיך היא נראתה כשהיא היתה צעירה יותר. אז השדיים שלה היו עגולים ומושלמים, כמו של נערה בסרט הנטאי. כשהיית מנשק אותה, היית מרגיש את העגיל שלה בלשון, כמו חתיכה של עור יבש מתקלף שמסרבת לנשור, בהתחלה זה היה מוזר אבל אחר כך כבר התרגלתי לשחק איתו. תמר ואני לא היינו זוג או משהו, היא לא האמינה בדברים כאלו. היא רק התקדמה קדימה, בלי לעצור, משתחלת בין מיטה למיטה, מתפרנסת בדוחק בעבודות זמניות, משלימה קניות עם גניבות מ-AM:PM. איזה חלום יפה ורטוב וחמים זה היה, אבל מכל חלום מתעוררים בסוף. 

השעה היא 23:30 וכולם כבר הלכו לישון. אבל אני לא מצליח להירדם. בהתחלה חשבתי שאלו הקולות של האורחים המסתובבים במסדרנות, אבל גם כשאלו נפסקו, אני עדיין ער. למה שתקתי מול תמר כאילו הייתי שוב רכרוכי בן 20? למה יונתן עדיין כל כך מרשים אותי? אפילו הכפר הארור הזה בעצמו הוא רוח רפאים שמסרבת למות. אני מנסה לבדוק אם יש אימיילים מהעבודה, אבל אפילו במשרד לא צריכים אותי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות בשבילם נמצא דווקא כאן, בבית הזה. שיהיה, בואו נגמור עם זה. 

אני מטפס בשקט במעלה המדרגות, שלא להפריע את השינה של נעמה ויובל. לבסוף אני מוצא את עצמי מול דלת פלדלת נעולה. אני דופק בדלת שוב ושוב וקורא.

יונתן? אתה שם? אתה יכול לפתוח לי רגע? יונתן?

הדלת נפתחת ויונתן מביט בי, בוחן.

אז מה, אתה רוצה לדבר? בוא, כנס, לך מותר, אבל שלא תביא לכאן את האישה והילד.

ברור שלא. 

אנחנו מתקדמים במסדרון. פה הם מרשים לעצמם לתלות את כל הדברים האסורים. פוסטרים של גברים מופקרים, חלקם במדי צבא, בעור, עדינים, גסים, משופמים, חלקים, אבל אין אחד מהם שהבטן לא שטוחה, שהאיבר שלו לא גדול. 

אני מבין שגם אתה וגם תמר אוהבים את התמונות האלו?

תמר חצי כוח, היא יותר בקטע של פאנק.

תגיד, איך בכלל סיימתם ביחד?

אתה באמת לא מבין? היא רצתה גבר שלא יקח עליה בעלות, ואתה יודע איך אני.

אתה נותן לה לבגוד?

"לבגוד". מידן, אני לא יודע מה היא עושה ולא איכפת לי יותר מדי. ההסדר הזה נוח לשנינו, don't ask don't tell.

עזוב את זה. יש משהו אחד שרציתי לדבר איתך עליו. היית רוצה לחזור לעבוד אצלנו במשרד?

נו באמת.

יונתן, אנחנו צריכים אותך, חסרים לנו מוחות יצירתיים במשרד פרסום. אתה יודע איך הדור החדש, הם יותר מקובעים, רק מעתיקים תבניות, לא ממציאים שום דבר.

איזה הפתעה. מי היה מאמין שילדים שגדלים על חוקי הלכה מדוקדקים שכבר 1000 שנה אסור לשנות יצאו לא יצירתיים.

יונתן.

מידן, אני לא חוזר לעבוד אצלכם, הספיק לי הפרסומת שעשיתם לחברת החשמל, עם הזוג הסטרייטי שמחשמל למוות את תקע ושקע.

חחחחח... זה? אבל אתה יודע, זה לא שבאמת הורגים הומואים או משהו. מרשים לכם לעשות מה שבא לכם כל עוד אף אחד לא רואה. אתה סתם מבואס שהפסדתם.

והשמרנים לא היו ככה? שכחתם כמה הם בכו על "שטיפת מוח להטבית" או "תקשורת שמאלנית"?

כן, אה. מה אני אגיד לך, זה לא יכל היה להימשך, בסוף מישהו היה חייב לנצח, ואנחנ... אתם, פשוט לא נלחמתם מספיק, לא התרביתם מספיק.

אנחנו מגיעים לקצה המסדרון. מולנו עוד דלת אחת.

מידן, יש לנו פה מסיבה שלנו, לזכר הימים ההם. אתה יכול לבוא, רק תבטיח לא להלשין, בסדר?

נראה לך? אני לא בוגד בחברים.

יונתן פותח את הדלת וזכרונות ישנים לובשים בשר חדש. החדר מלא במזרנים, ועליהם שוכבים, לפעמים בזוגות, לפעמים בשלושת, גברים לבושים כמו בתמונות מהמסדרון. הם מקומטים יותר, כרסתניים יותר, אך עדיין מתפתלים כתולעים זה מסביב לזה, שטופי זימה. במרכז החדר ניצבת אישה אחת, במבט נוסף אני רואה שזו לא אישה, אלא גבר מחופש בשמלה, ידיו הקשורות בשלשלאות אל ווים בתקרה גורמות לו להיראות כמו מעין ישו חדשני, ישו של הסוטים. 

אתה יודע יונתן, אתה משחק אותה קדוש, אבל.

אבל מה? 

עם כל ההתייפיפות שלך, לך לא היתה בעיה ללחוץ על גבר למצוץ לך. אתה ידעת שאני לא רציתי את זה. ראית איך התחרפנתי אחר כך, למה עשית את זה?

יונתן שותק. הוא מביט הצידה, אל הזוגות המתמזמזים. 

עזוב, עבר הרבה זמן, חבל להעלות את זה עכשיו. ובינינו, אני מבין למה עשית את זה. ככה זה להיות גבר, כשאתה חרמן נורא, אין זמן להגיון. בגלל זה יש חוקי דת בישראל, או פמיניזם באירופה, אבל הדברים האלו אף פעם לא לגמרי עובדים, אה?

יונתן מביט בי בחיוך נבוך. אתה שונא אותי? הוא שואל.

לא, להיות גבר זה גם לא לבכות, זה להמשיך הלאה. אתה חבר ותיק שלי, כמעט כמו אח. הכל נסלח.

תודה. 

אתה לא הולך להצטרף אליהם?

לא, אני כבר זקן מדי לזה. תרצה לשבת, לשתות משהו? לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לדבר גלויות.

אנחנו יושבים ומעלים זכרונות, מהתנועה הליברטריאנית, ממרצ, מתל אביב, ממסיבות, מהפקרויות קטנות ומתוקות. מסביבנו ההבהובים האחרונים של כוכבים שלא יזרחו עוד, פיות אנאליות רוקדות בגן הנעלם.



















אין תגובות:

פרסום תגובה