יום שבת, 23 במאי 2015

בלשכת התעסוקה

הוא המתין בתור, יחד עם שאר עלובי החיים, ותהה למה זה הגיע לו. הרי כשהוא רק עלה לארץ כילד, הבטיחו לו שהוא מגיע למקום טוב יותר. הורים שלו אמרו שאם הוא ילך בדרך הנכונה, בלי לפחד, בלי להיות עצלן, ובלי לתת לעצמו להיקלע להסחות דעת, הוא יצליח.

אם הם רק היו רואים אותו עכשיו, בן 48, תקוע בלשכת התעסוקה, מקבל מבט מזלזל מאיזה יועץ בן 20 שלא יודע שום דבר על העולם, אבל עדין נמצא במצב תעסוקתי יותר טוב ממנו. על חולצתו של היועץ היתה תווית שם, "דוד מַבְרָטֶה". "אלכסנדר פלוטניק. אפשר לקרוא לך סשה?", שאל היועץ. "אני מעדיף שתקרא לי אלכס", הוא אמר, מתוסכל מאיך שהזר הזה העמיד פנים שהם חברים. "בסדר אלכס, במה אתה מחפש עבודה?", שאל היועץ בטון מנומס ומנוכר. "אני מהנדס תוכנה עם 25 שנות נסיון", אמר אלכס בקול רועם, והזדקף בכיסאו.

יום ראשון, 10 במאי 2015

עתיד

זה היה יום הולדתו ה-70 של ירון. המשרת האישי שלו, מוחמד, עזר לו לקום מהמיטה אל כיסא הגלגלים. ירון פתח את הטלוויזיה והאזין לנאום של ג׳ון האריס, הנציג האמריקאי.

We must remember that we are living in a post individual, post tribal, age. Because of this, people must change their very nature, people must evolve.

"אז מה? אתה חושב שהם יעשו לכם היאהוד מה שעשו לנו?", מוחמד שאל בחיוך. ירון פחד ממוחמד, היו לו חששות שהתהליך לא באמת עבד עליו עד הסוף, "תלביש אותי, אני צריך להגיע לפגישה".

כעבור שעה, חמשתם היו בעזריאלי, בקומה מינוס ארבע. "מה קורה?", ירון שאל אותם. "כרגיל, אתה יודע", ענה לו איתן בקולו השקט. "ברוך השם", ענה לעומתו ברק, בחיוך רחב. שירה ואורי לא אמרו דבר. "נו? תגידו משהו?" אמר איתן. "אין מה להגיד, הכל חרא", אמר אורי, וסובב לעברו בהפגנתיות את החלק בפניו שבו היתה פעם עינו הימנית. "אתה תמיד חייב להיות כזה?", סיננה לעברו שירה בכעס. "כן. את מעדיפה שאני אהיה כמו ברק פה?".