יום שבת, 7 בדצמבר 2019

רוחות רעבות

שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.


אני משתדל לעבור בין האנשים בשקט, בלי לגרור יותר מדי תשומת לב. כובעי מהודק אל הראש, עמידתי שפופה, אני אפור ומכוער. בהדרגה נדבקות לידיי עוד ועוד שקיות, אני מגנט לפירות זולים. בכל פעם שאני צריך לשלם, אני משתדל לשלוף כסף מהארנק בתנועה איטית ומינימלית. עדיף שאף אחד לא ישים לב לחפיסת השטרות בארנק שלי, שלא יתעוררו שאלות.

בשעה חמש בערב אני כבר לא בן אדם, אלא רק גוש שקיות, מלא בפירות חצי מרקיבים של יום שישי לפני הסגירה. אין מה לדאוג, כבר התרגלנו לריקבון. אני מתקדם בצעדים איטיים לעבר הדירה. בלי מצרכים הייתי עושה את המרחק הזה בחמש דקות, אבל עכשיו זה עלול לקחת חצי שעה. לפחות תזדמן לי הזדמנות לצפות בתושבי השכונה. החלקים המזרחיים יותר של התקווה כבר התברגנו לגמרי, גורדי שחקים מלאים במשפחות מסורתיות, עושים קידוש ואז הולכים לראות את המשחק במסך גדול. אבל ליד השוק נותרו עדיין כמה פרצופים אחרים. רוסיה זקנה עם עגלה נגררת ומבט של אכזבה מתמדת מהמדינה, ישיש בודד עם בצקת ברגל שמנסה נואשות להתחיל שיחות עם העוברים והשבים, הומלס תמהוני שהוא למעשה אלמן מיליונר שהבין שאין שום דבר טוב יותר לעשות מלבד לקלל את העוברים והשבים.

רבע שעה לאחר מכן, כבר הספיק לי. האנשים האלו יפים בתור מוצגים מהצד, אבל אין לי באמת דבר במשותף איתם. זה כאילו כולנו חיים בבועות אישיות, כמו הילד הנרגן ההוא מהקומדיה ההיא משנות ה-90. לא משנה כמה אני אסתכל עליהם, אני בחיים לא אצליח להיכנס לבועה שלהם, להבין באמת איך הם מרגישים כשהם חיים בעולם הזה, מנסים לגרור את עצמם למרות החריקות במפרקים. אחד מהם מתחיל להתקרב, אני רק מקווה שגם הוא לא יצליח להיכנס לבועה שלי.

זה בחור גבוה יחסית, חובש כיפה. הוא מניח את היד שלו על הכתף ומרגיש לי כאילו הוא הולך להרים אותי כמו שאני מרים את השקיות.

אח יקר, יש׳ך כמה שקלים? זה מצווה.

לא.

אז תביא אוכל.

מה אתה רוצה?

בננה.

הנה, קח.

הוא מקלף את הבננה ומתחיל ללעוס אותה מולי בפה פתוח. הוא מסריח מאלכוהול, ברור לי שהוא אחד מהקבצנים הרעים. תמיד הצעירים רעים יותר, כאילו החיים עדיין לא הספיקו לעייף אותם.

תביא עוד אחת.

אני מביא לקריפ עוד בננה, שיעזוב אותי כבר.

אין׳ך איזה פסטרמה?

לא. אין לי.

לא אכלתי פסטרמה כבר שנים. גם יקר מדי וגם התחלתי לרחם על החיות שוב.

טוב, תביא הכל.

אני מסתכל לרגע על השקית ואז בחזרה עליו. הוא לא באמת רוצה את הבננות. הוא רוצה להרגיש שהוא לוקח משהו ממישהו.

לא. די. זהו.

אני מרים עליו את הקול ומנסה ללכת משם. היד שלו עוזבת את הכתף שלי בתנועה מהירה. אני יודע שעוד רגע הוא יביא לי איזו מכה. ככה זה, יש סוגים שונים של מיסים לשלם, אחד מהם הוא מס על רשעותו של הזולת. זה גם לא כזה נורא, הוא רק יביא לי מכה אחת וילך, יש גבול למה יכול לקרות ברחוב אחר הצהריים, אפילו בחלקים הישנים של שכונת התקווה.

ברגע האחד הזה, בין הנפת היד שלו למכה, אני מרגיש איך כל העולם עוצר, נהיה איטי, מחכה לצפות בי בזמן שאני חוטף. עוד מילדות התחושה הזו הייתה איתי, כמו סולו פתיחה של קטע פרוגרסיב, שנייה לפני שהרעש האמיתי מתחיל. אני מנתק את עצמי מהסיטואציה. אני מסתכל על היד שלו כמו שמסתכלים על מטוס בשמים או על גמל שלמה, חלק מהטבע, שפשוט במקרה הולך לדפוק לי סטירה בלחי ימין. היד שלו כבר ממש קרובה, אני מקווה שהוא רחץ אותה לפני. אני כבר כמעט יכול להרגיש את המכה, אך לפתע היד שלו עולה לעבר הכובע שלי. אני מתמלא בחרדה. בשתי אצבעות הוא מרים את הכובע מעט למעלה.

לשנייה אחת שנינו משתתקים. הוא שבר את המחיצה בינינו. עכשיו הוא רואה עמוק בפנים, מבין מה אני באמת מרגיש. בטח העיניים שלי ממוקדות בו מדי, כמו של חייל שחוטף פלאשבקים. בעצם, זה באמת מה שאני. אולי לא שירתתי בצהל, אבל אני בהחלט הלום קרב. ככל שהפחד שלי מתעצם, כך החיוך על שפתיו גדל. הוא מבין טוב מאוד שהוא זכה בפרס. עכשיו אני יודע שאני חייב לפעול לפי החוקים המקובלים. בתנועה חדה אני מוריד את הכובע בחזרה, שומט את השקיות, ומתחיל לרוץ.

כשאני חושב על כל הכסף שהתבזבז, בא לי לבכות. אולי אני גם אעשה את זה כשאגיע הביתה. חשוב להזכיר לעצמי שזה רק כסף. העיקר שאני יכול לרוץ, לראות, לנשום, לחיות, זה לא מובן מאליו. אני ממשיך לרוץ, ככה צריך להיות, הוא מקבל את הפירות שלי ואני מקבל את החיים שלי. רק עוד פנייה ימינה ברחוב דעואל ו... אני שומע צעקה מאחוריי.

בוא׳נה יא בוגד.

מה!? למה הוא רודף אחרי? ההבנה מבזיקה בי, מה שהוא רצה לא היה אוכל, אלא מכות.

בוא אני אשבור אותך.

הרחובות כמעט ריקים, כולם כבר מתכוננים לארוחת השבת. מזל שאף אחד לא מתערב. פתאום עולה לי בראש רעיון. אני נותן ספרינט קדימה, לאחת מהסמטאות הצדדיות. אם אני זוכר נכון, הסימטה הזו מושלמת להיעלמות. הקבצן דולק מאחוריי. מעניין אם הוא באמת קבצן. אולי הוא סתם איזה חרא משועמם שהבילוי שישי שלו זה להתחיל מכות.

לאן נעלמת? בוא הנה!

אני שומע את הצעקות שלו, מרגיש אותן קרוב אליי. זה רק פסיכולוגי, או שהוא באמת עומד מטר ממני? כעבור רגע אני שומע את הצעדים שלו. הוא ממשיך לרוץ, אני בטוח. אני מחכה חצי שעה, רק בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ואז אני יוצא מהצפרדע.

אני מתקדם בצעדים מהירים הביתה, מנסה לברוח מהריח הדוחה שדבק בי. במקום לחזור הביתה עם פירות, אני אחזור עם ריח של פח אשפה. כישלון! טיפש! לא יכולת להיות קצת יותר בלתי נראה? קצת יותר להשתלב? זו תמיד הייתה הבעיה שלך, זה שהיית שונה, בולט, מתחנן לצומי. תראה לאן זה הביא אותך עכשיו.

אני מגיע לבניין שלנו ומתחיל לעלות במדרגות. ככל שעולים יותר למעלה, כך הדרך הופכת מגרם מדרגות רגיל למסלול מכשולים בין גללי עכברושים. הבית שלנו בקומה האחרונה. אני דופק בדלת. מהצד השני אני שומע צעדים איטיים מתקרבים לעבר החור המנעול. זה כאילו כל דפיקה בדלת היא עול בשבילנו, מטלה מפחידה שלא רוצים אבל צריך לטפל בה, כמו לשלם ארנונה או לעשות כביסה. בעצם, כשאני חושב על זה, כמעט כל החיים הם רצף של מטלות מפחידות כאלו.

דנה פותחת לי את הדלת בחיוך. יש לה פנים שמנמנות טיפה, חיוך תמיד נראה טוב יותר על פנים כאלו. השקיות מתחת לעיניים שלה רק מוסיפות ליופי בעיניי. בלעדיהן, היא הייתה עלולה להיראות טוב מדי, עם הבלונד והעיניים הכחולות, כמו איזו דמות מפרסומת לילדים. איתם היא נראית כמו מה שהיא באמת, אישה שעברה לא מעט, שחיה בתנאים קשים, אבל עדיין מסוגלת לחייך. אנחנו מתעכבים במסדרון, מסתכלים אחד על השני. כשהיא שמה לב, החיוך שלה מתחיל להיעלם.

רגע? היית בשוק, לא?

כן.

אז איפה הקניות שלנו?

אני מצטער, איזה קבצן תקף אותי ברחוב. הוא הזיז לי את הכובע ו...

אוי פאק. מישהו ראה?

לא נראה לי, זה היה ברחוב צדדי.

אתה בסדר, נכון?

כן, אבל אני ממש רוצה להתקלח.

כשאני נכנס הביתה, אני מרגיש דקירה בחזה, בצד ימין. אני מניח את היד שלי, מנסה להבין מה קרה, ואז אני נזכר. נו טוב, אם כבר אני הולך להביא לה את זה, לפחות שיהיה מצחיק.

דנה!

מה קרה?

עליתי עד לשמיים ואחר כך ירדתי בחזרה אל הארץ, וכל זה כדי להביא לך את האוצר הגדול מכולם.

אני כורע על ברכיי כאילו אני מציע לה נישואים. מהכיס הימני של חולצתי, אני מוציא אותו, את האוצר היחיד שחילצתי - מיני-דוריאן נפוח ומלא במיץ. אני יודע שהוא מלא במיץ כי הוא כבר נמעך קצת וליכלך אותי.

חנפן שקרן. בוא, כנס כבר.

דנה מסתכלת עליי והחיוך מתחיל לחזור לפנים שלה. כעבור רגע שנינו עומדים בסלון, צוחקים כמו מפגרים.


עקב מגבלות טכניות, הסיפור לא מאוחסן בבלוג. ניתן לקרוא בלינקים הבאים:
לקריאה אונליין: hungry_ghosts.html
ספר דיגיטלי: hungry_ghosts.epub
קוד מקור: hungry_ghosts.git

אין תגובות:

פרסום תגובה