יום רביעי, 29 באפריל 2015

לעולם לא תחזור הביתה

יש משפט ספרותי כזה, "לעולם לא תחזור הביתה". אתה חושב לעצמך שהוא משקר, כי הנה, אתה עכשיו בבית שלך, שאולי אחרים חושבים שהוא קטן ומכוער, אבל אתה אוהב אותו. אוהב אותו כבר 50 שנה, מאז שהגחת לעולם בחדר המחסן שלך, שהיה חדר השינה של אמא שלך שמתה בחודש שעבר.

אתה והשכנים שלך מסתדרים מצוין, אחרי הכל, הם אחים ובני דודים וילדים שלך. אצלכם זה תמיד היה המוטו, "משפחה לא מפרקים". כך אתם גרים על חלקת האדמה הזו כבר 70 שנה.

אתה הולך לישון וחולם על העולם שממשיך, איך כל אחד רוצה מקום לעצמו ולטלוויזיה שלו ולמחשב שלו ול"ספייס" שלו, ויש כל כך הרבה כל אחדים, כמו נמלים בלי מלכה. צליל דפיקה בדלת קורע אותך מהסיוט ואתה קם לפתוח.

עומד מולך גבר מעונב ומאחוריו שני שוטרים. הוא מגיש לך צו פינוי. אתה אומר לו שזו האדמה שלכם כבר 70 שנה. "לא לפי התיקונים האחרונים לחוק הגנת הדייר. תקופת דמי מפתח יכולה לפוג אחרי 70 שנה במידה ודור המייסדים המקורי אינו חי עוד", הוא עונה.

לפעמים חלומות מתגשמים, לעולם לא תחזור הביתה.