tag:blogger.com,1999:blog-21740768134601883192024-03-13T13:39:02.956-07:00מדע בדיוני אוונגרדיLucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.comBlogger35125tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-30203166421344480082019-12-07T02:14:00.001-08:002019-12-07T02:18:27.393-08:00רוחות רעבות<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.<br />
<a name='more'></a><br />
<br />
אני משתדל לעבור בין האנשים בשקט, בלי לגרור יותר מדי תשומת לב. כובעי מהודק אל הראש, עמידתי שפופה, אני אפור ומכוער. בהדרגה נדבקות לידיי עוד ועוד שקיות, אני מגנט לפירות זולים. בכל פעם שאני צריך לשלם, אני משתדל לשלוף כסף מהארנק בתנועה איטית ומינימלית. עדיף שאף אחד לא ישים לב לחפיסת השטרות בארנק שלי, שלא יתעוררו שאלות.<br />
<br />
בשעה חמש בערב אני כבר לא בן אדם, אלא רק גוש שקיות, מלא בפירות חצי מרקיבים של יום שישי לפני הסגירה. אין מה לדאוג, כבר התרגלנו לריקבון. אני מתקדם בצעדים איטיים לעבר הדירה. בלי מצרכים הייתי עושה את המרחק הזה בחמש דקות, אבל עכשיו זה עלול לקחת חצי שעה. לפחות תזדמן לי הזדמנות לצפות בתושבי השכונה. החלקים המזרחיים יותר של התקווה כבר התברגנו לגמרי, גורדי שחקים מלאים במשפחות מסורתיות, עושים קידוש ואז הולכים לראות את המשחק במסך גדול. אבל ליד השוק נותרו עדיין כמה פרצופים אחרים. רוסיה זקנה עם עגלה נגררת ומבט של אכזבה מתמדת מהמדינה, ישיש בודד עם בצקת ברגל שמנסה נואשות להתחיל שיחות עם העוברים והשבים, הומלס תמהוני שהוא למעשה אלמן מיליונר שהבין שאין שום דבר טוב יותר לעשות מלבד לקלל את העוברים והשבים.<br />
<br />
רבע שעה לאחר מכן, כבר הספיק לי. האנשים האלו יפים בתור מוצגים מהצד, אבל אין לי באמת דבר במשותף איתם. זה כאילו כולנו חיים בבועות אישיות, כמו הילד הנרגן ההוא מהקומדיה ההיא משנות ה-90. לא משנה כמה אני אסתכל עליהם, אני בחיים לא אצליח להיכנס לבועה שלהם, להבין באמת איך הם מרגישים כשהם חיים בעולם הזה, מנסים לגרור את עצמם למרות החריקות במפרקים. אחד מהם מתחיל להתקרב, אני רק מקווה שגם הוא לא יצליח להיכנס לבועה שלי.<br />
<br />
זה בחור גבוה יחסית, חובש כיפה. הוא מניח את היד שלו על הכתף ומרגיש לי כאילו הוא הולך להרים אותי כמו שאני מרים את השקיות.<br />
<br />
אח יקר, יש׳ך כמה שקלים? זה מצווה.<br />
<br />
לא.<br />
<br />
אז תביא אוכל.<br />
<br />
מה אתה רוצה?<br />
<br />
בננה.<br />
<br />
הנה, קח.<br />
<br />
הוא מקלף את הבננה ומתחיל ללעוס אותה מולי בפה פתוח. הוא מסריח מאלכוהול, ברור לי שהוא אחד מהקבצנים הרעים. תמיד הצעירים רעים יותר, כאילו החיים עדיין לא הספיקו לעייף אותם.<br />
<br />
תביא עוד אחת.<br />
<br />
אני מביא לקריפ עוד בננה, שיעזוב אותי כבר.<br />
<br />
אין׳ך איזה פסטרמה?<br />
<br />
לא. אין לי.<br />
<br />
לא אכלתי פסטרמה כבר שנים. גם יקר מדי וגם התחלתי לרחם על החיות שוב.<br />
<br />
טוב, תביא הכל.<br />
<br />
אני מסתכל לרגע על השקית ואז בחזרה עליו. הוא לא באמת רוצה את הבננות. הוא רוצה להרגיש שהוא לוקח משהו ממישהו.<br />
<br />
לא. די. זהו.<br />
<br />
אני מרים עליו את הקול ומנסה ללכת משם. היד שלו עוזבת את הכתף שלי בתנועה מהירה. אני יודע שעוד רגע הוא יביא לי איזו מכה. ככה זה, יש סוגים שונים של מיסים לשלם, אחד מהם הוא מס על רשעותו של הזולת. זה גם לא כזה נורא, הוא רק יביא לי מכה אחת וילך, יש גבול למה יכול לקרות ברחוב אחר הצהריים, אפילו בחלקים הישנים של שכונת התקווה.<br />
<br />
ברגע האחד הזה, בין הנפת היד שלו למכה, אני מרגיש איך כל העולם עוצר, נהיה איטי, מחכה לצפות בי בזמן שאני חוטף. עוד מילדות התחושה הזו הייתה איתי, כמו סולו פתיחה של קטע פרוגרסיב, שנייה לפני שהרעש האמיתי מתחיל. אני מנתק את עצמי מהסיטואציה. אני מסתכל על היד שלו כמו שמסתכלים על מטוס בשמים או על גמל שלמה, חלק מהטבע, שפשוט במקרה הולך לדפוק לי סטירה בלחי ימין. היד שלו כבר ממש קרובה, אני מקווה שהוא רחץ אותה לפני. אני כבר כמעט יכול להרגיש את המכה, אך לפתע היד שלו עולה לעבר הכובע שלי. אני מתמלא בחרדה. בשתי אצבעות הוא מרים את הכובע מעט למעלה.<br />
<br />
לשנייה אחת שנינו משתתקים. הוא שבר את המחיצה בינינו. עכשיו הוא רואה עמוק בפנים, מבין מה אני באמת מרגיש. בטח העיניים שלי ממוקדות בו מדי, כמו של חייל שחוטף פלאשבקים. בעצם, זה באמת מה שאני. אולי לא שירתתי בצהל, אבל אני בהחלט הלום קרב. ככל שהפחד שלי מתעצם, כך החיוך על שפתיו גדל. הוא מבין טוב מאוד שהוא זכה בפרס. עכשיו אני יודע שאני חייב לפעול לפי החוקים המקובלים. בתנועה חדה אני מוריד את הכובע בחזרה, שומט את השקיות, ומתחיל לרוץ.<br />
<br />
כשאני חושב על כל הכסף שהתבזבז, בא לי לבכות. אולי אני גם אעשה את זה כשאגיע הביתה. חשוב להזכיר לעצמי שזה רק כסף. העיקר שאני יכול לרוץ, לראות, לנשום, לחיות, זה לא מובן מאליו. אני ממשיך לרוץ, ככה צריך להיות, הוא מקבל את הפירות שלי ואני מקבל את החיים שלי. רק עוד פנייה ימינה ברחוב דעואל ו... אני שומע צעקה מאחוריי.<br />
<br />
בוא׳נה יא בוגד.<br />
<br />
מה!? למה הוא רודף אחרי? ההבנה מבזיקה בי, מה שהוא רצה לא היה אוכל, אלא מכות.<br />
<br />
בוא אני אשבור אותך.<br />
<br />
הרחובות כמעט ריקים, כולם כבר מתכוננים לארוחת השבת. מזל שאף אחד לא מתערב. פתאום עולה לי בראש רעיון. אני נותן ספרינט קדימה, לאחת מהסמטאות הצדדיות. אם אני זוכר נכון, הסימטה הזו מושלמת להיעלמות. הקבצן דולק מאחוריי. מעניין אם הוא באמת קבצן. אולי הוא סתם איזה חרא משועמם שהבילוי שישי שלו זה להתחיל מכות.<br />
<br />
לאן נעלמת? בוא הנה!<br />
<br />
אני שומע את הצעקות שלו, מרגיש אותן קרוב אליי. זה רק פסיכולוגי, או שהוא באמת עומד מטר ממני? כעבור רגע אני שומע את הצעדים שלו. הוא ממשיך לרוץ, אני בטוח. אני מחכה חצי שעה, רק בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ואז אני יוצא מהצפרדע.<br />
<br />
אני מתקדם בצעדים מהירים הביתה, מנסה לברוח מהריח הדוחה שדבק בי. במקום לחזור הביתה עם פירות, אני אחזור עם ריח של פח אשפה. כישלון! טיפש! לא יכולת להיות קצת יותר בלתי נראה? קצת יותר להשתלב? זו תמיד הייתה הבעיה שלך, זה שהיית שונה, בולט, מתחנן לצומי. תראה לאן זה הביא אותך עכשיו.<br />
<br />
אני מגיע לבניין שלנו ומתחיל לעלות במדרגות. ככל שעולים יותר למעלה, כך הדרך הופכת מגרם מדרגות רגיל למסלול מכשולים בין גללי עכברושים. הבית שלנו בקומה האחרונה. אני דופק בדלת. מהצד השני אני שומע צעדים איטיים מתקרבים לעבר החור המנעול. זה כאילו כל דפיקה בדלת היא עול בשבילנו, מטלה מפחידה שלא רוצים אבל צריך לטפל בה, כמו לשלם ארנונה או לעשות כביסה. בעצם, כשאני חושב על זה, כמעט כל החיים הם רצף של מטלות מפחידות כאלו.<br />
<br />
דנה פותחת לי את הדלת בחיוך. יש לה פנים שמנמנות טיפה, חיוך תמיד נראה טוב יותר על פנים כאלו. השקיות מתחת לעיניים שלה רק מוסיפות ליופי בעיניי. בלעדיהן, היא הייתה עלולה להיראות טוב מדי, עם הבלונד והעיניים הכחולות, כמו איזו דמות מפרסומת לילדים. איתם היא נראית כמו מה שהיא באמת, אישה שעברה לא מעט, שחיה בתנאים קשים, אבל עדיין מסוגלת לחייך. אנחנו מתעכבים במסדרון, מסתכלים אחד על השני. כשהיא שמה לב, החיוך שלה מתחיל להיעלם.<br />
<br />
רגע? היית בשוק, לא?<br />
<br />
כן.<br />
<br />
אז איפה הקניות שלנו?<br />
<br />
אני מצטער, איזה קבצן תקף אותי ברחוב. הוא הזיז לי את הכובע ו...<br />
<br />
אוי פאק. מישהו ראה?<br />
<br />
לא נראה לי, זה היה ברחוב צדדי.<br />
<br />
אתה בסדר, נכון?<br />
<br />
כן, אבל אני ממש רוצה להתקלח.<br />
<br />
כשאני נכנס הביתה, אני מרגיש דקירה בחזה, בצד ימין. אני מניח את היד שלי, מנסה להבין מה קרה, ואז אני נזכר. נו טוב, אם כבר אני הולך להביא לה את זה, לפחות שיהיה מצחיק.<br />
<br />
דנה!<br />
<br />
מה קרה?<br />
<br />
עליתי עד לשמיים ואחר כך ירדתי בחזרה אל הארץ, וכל זה כדי להביא לך את האוצר הגדול מכולם.<br />
<br />
אני כורע על ברכיי כאילו אני מציע לה נישואים. מהכיס הימני של חולצתי, אני מוציא אותו, את האוצר היחיד שחילצתי - מיני-דוריאן נפוח ומלא במיץ. אני יודע שהוא מלא במיץ כי הוא כבר נמעך קצת וליכלך אותי.<br />
<br />
חנפן שקרן. בוא, כנס כבר.<br />
<br />
דנה מסתכלת עליי והחיוך מתחיל לחזור לפנים שלה. כעבור רגע שנינו עומדים בסלון, צוחקים כמו מפגרים.<br />
<div>
<br /></div>
<br />
עקב מגבלות טכניות, הסיפור לא מאוחסן בבלוג. ניתן לקרוא בלינקים הבאים:</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לקריאה אונליין: <a href="https://lucasnate.github.io/hungry_ghosts.html" style="text-align: left;">hungry_ghosts.html</a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ספר דיגיטלי: <a href="https://lucasnate.github.io/hungry_ghosts.epub" style="text-align: left;">hungry_ghosts.epub</a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוד מקור: <a href="https://github.com/lucasnate/hungry_ghosts" style="text-align: left;">hungry_ghosts.git</a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-7356728480636976242019-09-01T06:56:00.000-07:002019-09-01T09:17:45.875-07:00צנע<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורה היתה רק בת 14 בפעם הראשונה שלקחו אותה לפסיכולוג. אנחנו לא מבינים מה קורה איתה", אמרו אז ההורים של דורה, "היא לא יוצאת לפגוש חברות, מתלבשת מוזנח, רק נסגרת בחדר כל היום". הפסיכולוג מיהר לפסוק כי מדובר כנראה בדיכאון. הוא הבטיח לדבר עם פסיכיאטר שהוא מכיר אישית ולדאוג לסדר להם כדורים. הוא הבטיח שאין מה לדאוג, הילדה תהיה בסדר גמור, זו רק תקופה.</div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורה, שלא אהבה קונפליקטים, עשתה מה שאמרו לה ולקחה את הכדורים. אבל התקופה לא נסתיימה. ההורים המשיכו לדאוג עוד כמה שנים. בלילה, לפני שהיו הולכים לישון, עתידה של דורה היה נושא השיחה החביב עליהם: בדידות? אבטלה? התמכרות לסמים? התאבדות? את העתיד האמיתי שלה הם לא הצליחו לחזות, אבל השיחות האלו נתנו להם נושא משותף אחרון והצליחו לעכב את הגירושים בכמה שנים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בניגוד לכל מה שחשבו הנורמלים, דורה לא היתה מדוכאת בכלל, פשוט לא היתה לה סבלנות לכל ההבלים. משחקי המכות של הבנים, משחקי הפיתוי של הבנות, משחקי המשכורות של המבוגרים, כולם נראו לה כמו טירחה גדולה שמובילה לכאב ואין שום שכר בצידה. דורה העדיפה להישאר בעמק האלביתי שבין ילדות לבגרות. היא הרוויחה קצת כסף, אבל רק בעבודות פשוטות מהבית, ביתם של הוריה אשר ישב בשכונה שקטה ברמת גן. היא גם שכבה מדי פעם, בצ'ט אפשר היה למצוא זכרים מכל סוג, ואף אחד לא אומר לא לבחורה שמציעה לו לשכב איתה פעם אחת וללכת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
פעם אחד מהזכרים שאל אותה אם לא קשה לה מדי עם הבדידות. הוא היה דביק יותר מהאחרים, רצה ללכת איתה יד ביד ברחוב, להיפגש עם חברים שלו. "בואי איתי לאייקון, יש שם הרבה אנשים כמוך", הוא אמר. אבל הרי העולם שבחוץ היה ממש לידה, עולם גדול יותר מאשר אפשר למצוא בסתם הליכה ברחוב, היא רק היתה צריכה לפתוח דפדפן. אחרי אחת מהפעמים שהוא הלך, היא פתחה שוב את הדפדפן, התחילה לחפש לו תחליף.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא גם היתה חכמה מספיק להקשיב לאזהרות של הדפדפן ולהתחיל להתכונן. כל שבוע היא היתה מזמינה לה ולאבא שלה קניות מה-AM:PM עם שליח. בעקבות האזהרות היא התחילה להוסיף לקניות קופסאות שימורים. אמא שלה לא גרה בבית יותר והעדיפה להתרכז בבן הזוג החדש והצעיר שלה מאשר בדורה ואבא שלה. אבא של דורה כבר היה זקן, הוא רק רצה לשכב על הספה, עדיף על הגב, כדי שהכרס הדואבת שלו תקבל את החופש להיפרש בשלווה אחרי שנים של עבודה קשה. קופסאות השימורים יכלו להיערם באין מפריע, כמו גורדי שחקים מיניאטורים שמסתירים את הנוף. כעבור כמה שנים כמעט כל הדירה התמלאה בפח, רק כמה חפצים בודדים לא הפכו למעמד או מאגר שימורים: כורסה, שולחן, כיסא משרדי, שני לבבות אלקטרוניים ושני לבבות אדם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ואז לב אחד כבה. דורה התקשרה לחברה קדישא והם באו לקחת את הגוף שהשאיר אחריו. הם כבר עמדו מחוץ לבית, הגופה מוזחקת על אלונקה ומכוסה בבד לבן, אבל אחד מהם, גבר מבוגר ועב זקן, עצר והביט בה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"הכל בסדר?", הוא שאל, בקול הכי רך שהוא יכל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"בסדר גמור", היא ענתה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא הביט בה לרגע, מנסה להבין מה הנסיבות שהובילו לחורבה הזו הניצבת מולו. שיערה היה לבן, שדייה שלא ראו חזייה מעולם צנחו עד לצלעות, היא לבשה חולצת טי שירט גדולה עליה וקרועה מעט ומכנס קצר. מצד אחד, היא לא בכתה, אפילו לא החניקה דמעות, כאילו לא שינה לה בכלל שהוא מת. מצד שני, היא גם לא האיצה בהם או דיברה סרה כמי שמנסה להיפטר ממטען חורג. רק אחרי שסיימו לפנות את הגופה, כשהוא נשאר לרגע לשאול איך היא מרגישה, רק אז הופיעה בה החמיצות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורה נשמה לרווחה כשהוא יצא מהבית. דווקא כשאנשים אחרים היו מביטים בה, אז היתה מרגישה לבד יותר מבכל רגע אחר. היה לה עצוב על אביה. בימים הראשונים אחרי שאמא עזבה, כשהיא היתה יורדת בלילה למטבח להכין לעצמה תה, היא היתה שומעת אותו בוכה חרישית. ברגעים האלו הקול שלו היה גבוה יותר מהרגיל, כמו ילד. היא ריחמה עליו, היא רצתה להסביר לו שהוא צריך לעשות הפוך, לחיות כמו ילד ולהיות חזק כמו מבוגר. אבל היא ידעה שהוא לא יוכל להקשיב לה בהגיון ורק ירצה להימנע מהבושה של להיראות חלש מול הילדה הקטנה שלו. אחר כך הוא התחיל להבין לבד, הוא למד לחיות כמו צמח, כמו חתלתול, יום ביומו, בלי לרדוף מדי. הם לא דיברו כל כך, אבל היא תמיד דאגה שיהיה מזון בבית.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו כשהוא לא היה שם יותר, לא היה לה למי לדאוג, אבל זה היה בסדר, כי עם הדפדפן, היא אף פעם לא הרגישה לבד. את רוב החפצים של אביה היא הוציאה החוצה לרחוב, רק כוננית הספרים היוותה בעיה. הכוננית עצמה היתה גדולה מדי, ואחרי יום שלם של פינויים, עדין נשארו בה ספרים, חלקם במדפים גבוהים שלא היה לה כוח לטרוח לטפס אליהם. בסוף היא החליטה להשאיר אותם שם. גם היא וגם אבא שלה לא קראו בספרים האלו, אבל היתה בהם סוג של היסטוריה, שכבות שנערמו עם השנים, כשדורה עוד היתה ילדה, מכסה את העיניים בידיים בזמן שהורים שלה מתנשקים בסלון. שיהיה, היא אמרה לעצמה, הכוננית הזו תהיה המצבה שלו, כי לאזכרות היא בטח לא תטרח ללכת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדפדפן המשיך לעבוד והאזהרות הפכו לישירות יותר: "מחסור במתכות כבדות", "מחסור בדלק", "התמוטטות חברתית". דורה ידעה שהיא תסתדר, היו לה כבר מספיק קופסאות שימורים לשנים, פשוט היה צריך לוותר על כמה חדרים בבית. העולם החיצון לא עניין אותה, שיריבו, שיתקוטטו, העיקר שהיא תמשיך, וכל יום יהיה כמו היום שהיה לפניו. בהדרגה היא התחילה לשמוע צעקות מבחוץ, ריבים, בכי, צעקות "אבל מה יהיה לנו לאכול?". אז התחיל לשרות עליה הפחד. מה אם מישהו ינסה לפרוץ הביתה, למה העולם החיצון לא יכול לעזוב אותה לנפשה? היא עברה לישון על הספה בסלון ליד דלת הכניסה, שמה את סכין המטבח הגדולה מתחת לכרית.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הקולות מבחוץ המשיכו להשתנות, לפעמים הם נרגעו, לפעמים היא שמעה צעקות וחשבה שאולי הם הורגים מישהו, לפעמים פנסי הרחוב לא דלקו. אבל אף אחד לא פרץ לה הביתה, שום דבר לא נשרף או התפוצץ, השמיים נשארו כחולים והשמש המשיכה לזרוח. גם העולם שבחוץ לא השתנה עד כדי כך. אבל משהו כן השתנה. לאט לאט, רק במילישנייה ליום, הפינג שלה, דופק הלב של חיבור הרשת, החל להאט. בהתחלה היא חשבה שרק נדמה לה, תהתה למה היא נהייתה חסרת סבלנות, אבל כעבור חודש, לאחר שהכינה טבלת אקסל מסודרת של זמני הפינג הממוצעים, כבר לא היה ספק. דורה ידעה שאין ברירה, היא התקשרה למטומטמים בתמיכה הטכנית.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בצד השני של הקו ענה לה אותו קול נצחי, גברי, מבוגר, מתנשא. "ניסית לסגור ולפתוח מחדש?", הוא מיהר לשאול. דורה צעקה עליו שברור שהיא ניסתה את הדברים האלו, והיא גם יודעת מצוין איך אינטרנט עובד אז שלא יבלבל לה את השכל. משהו דופק את הפינגים, ואם הם לא יתקנו את זה, היא פשוט תעבור ספק. היא ציפתה לתחנונים הרגילים, להבטחות שהכל יסתדר, אולי להצעה מפתה משירות לקוחות. במקום זה הוא רק אמר לה שאין מה לעשות, ככה זה, בכל הספקים הפינגים נהיו איטיים יותר, ואם לא טוב לה, שתעבור. דורה רצתה לצעוק על האידיוט הזה שלא ידבר אליה ככה, שיש סיבה שהיא משלמת על חיבור עם פינג נמוך ופס רחב, שמגיע לה חיבור, היא צריכה חיבור. אבל במקום זה היא ניתקה את הטלפון, לא היה טעם להתחכך באנשים יותר ממה שצריך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אולי היא גם תצליח להתרגל לזה, היא חשבה לעצמה. חיפושי גוגל לקחו 3 שניות, סרטים חזרו לעשות buffering אפילו ב-144P, משחקי רשת חזרו להיות בתורות, לאימיילים לקח שעות להגיע. הדבר היחיד שעדיין עבד מהר היה הצ'ט של תפוז. בלב ברירה דורה התחברה לשם, פניה מתעוותות בגועל למראה העיצוב המיושן, כמעט כולו רק בעברית, שפה של מזרחיים בפייסבוק, של מקושרים, של האנשים שתמיד היו מצביעים עליה וצוחקים. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"What is going on? What happened to the internet?", היא שלחה, מקווה אולי שמישהו ידע. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל כל מה שענו לה היה רק "מאיפה את? אוהבת בטוסיק?". כעבור חודשיים, כבר לא היה לה גם את זה, החיבור נותק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חור נפער בלב של דורה. מה היא היתה אמורה לעשות עכשיו? היא הסתובבה הלוך וחוזר בבית, מסתכלת מחפשת, איזשהו גירוי, איזשהו משהו להתרכז בו, פיסה של חיים. אבל מסביבה היו רק הרים על גבי הרים של קופסאות שימורים, כיסא משרדי ושולחן מחשב. שום רהיט, שום תמונה, שום ספר, חוץ מכוננית הספרים! הפעם היא היתה נחושה בדעתה להגיע למדף העליון ולמצוא ספר כלשהו, לא משנה איזה, רק טיפה מידע, היא היתה חייבת מידע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בהתחלה היה לה קשה להתרכז, היא היתה רגילה לפיסקאות קצרות, לקונטרול F, ללינקים. בכל זמן אחר היא היתה מתחרפנת מהמחשבה על לקרוא טקסט כל כך ליניארי, נוקשה, שכופה על הקורא סדר שאיזה מחבר החליט שדווקא הוא הנכון. אבל כעת? היא היתה אדם צמא במדבר. היא עברה על הספרים אחד אחד, מתחילה קודם מהעלילתיים, ממשיכה להיסטוריה. אחרי חצי שנה היא נאלצה להסתפק בתחתית החבית, אטלס כרטא ואינציקלופדיה בריטניקה. אבל בסוף גם הם נגמרו, ונותרה רק ברירה אחת, היא היתה חייבת לצאת החוצה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורה החזיקה בידית הדלת ולא זזה. היא היתה כל כך בטוחה כאן, בבית. נכון, היא היתה יוצאת לפעמים לטיולים קצרים, אבל זה תמיד היה בלילה, כשלא היה אף אחד. עכשיו היא עמדה להיתקל בהם, באור, הם יראו אותה, כל הבהמות. יד ימין שלה כמעט החליקה מהדלת מרוב זיעה. אולי היא פשוט תשב בבית וזהו. היא כבר התרגלה להיות בלי רשת, אז שתתרגל להיות גם בלי ספרים, לא נורא. אבל היה גבול לכמה היא יכלה להתרגל, לכמה היא יכלה לספוג, את הפחד, את הבושה שבלהתחבא. מי הם בכלל? מי הם האנשים האלו בחוץ שלא יתנו לה לצאת. הנה, היא תלך לבנק, תמשוך את הכסף, תלך לחנות ספרים, תקנה משהו, ותחזור הביתה. הנה היא פותחת את הדלת, הנה היא צועדת קדימה, עכשיו היא רק צריכה להצליח למצוא איפה הבנק בלי גוגל מפות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
החוץ היה מלא בשמש המסנוורת ובילדים קטנים רצים ברחובות, משחקים, צועקים. היא רק רצתה שיסתמו כבר בעודה מחפשת את הכספומט. לבסוף היא נאלצה לשאול את אחד מהמקומיים שהסביר לה איך להגיע. כשהגיעה לבנק הוא היה סגור, שלט הודיע לה שעקב הנפילה הגדולה ותיקונים במערכות התקשורת, משיכות יהיו אפשריות רק בימי שלישי, משעות 10:00-12:00. זה היה יום רביעי. דורה התחילה להתקדם הביתה. מה עכשיו? היא תבלה 6 ימים בלבהות בקיר? בלקרוא את אותם ספרים שוב ושוב? היא רצתה לבכות מרוב תסכול, אבל היא לא היתה מוכנה שיראו אותה ככה, אז היא רק הביטה למטה על המדרכה, נמנעת מליצור קשר עין.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לפתע היא ראתה אותו, בלוי, ישן, מקומט, אבל כרגע הוא היה יפה בעיניה יותר מכל דבר. היא רצה לעברו, כמו שלא רצה כבר שנים, יודעת שאחר כך היא תתנשף, אבל זה לא שינה לה. היא רק רצתה לגעת בכריכה, להרגיש את הדפים, לדעת שעוד רגע היא תוכל לקבל את המנה שהיא כל כך היתה זקוקה לה של מילים טריות. רק עוד שניה, הנה, היד שלה כבר מתכופפת לקחת אותו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"תביאי לי את הספר הזה, אני מצאתי אותו קודם."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דורה הביטה למעלה. מולה ניצבה אישה זקנה, היא לבשה שמלה דהויה ועליה סוודר מצמר שכנראה היה כחול פעם. היה לה מבטא כבד וריח של נפתלין. דורה התכופפה, היא פשוט תיקח את הספר ותברח משם, שתלך לעזאזל ההומלסית הזו. אבל ההומלסית היתה יותר מהירה ממה שחשבה וכעבור רגע שתיהן אחזו בספר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"תביאי לי אותו!"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"לא! אני מצאתי אותו קודם!"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"תעזבי כבר!"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"לא!"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"תעזבי, את תקרעי אותו!"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
באותו רגע ההומלסית הרפתה. דורה אחזה בספר והתחילה ללכת משם. היא היתה ממשיכה לרוץ, אבל אחרי חיים שלמים של ישיבה, הריאות שלה לא עמדו בזה. היא התרחקה בצעדים איטיים, מקווה שההומלסית לא תרביץ לה. אחרי כמה מטרים היא הביטה לאחור וראתה שהיא בכלל יושבת ובוכה. עברו שנים מאז שדורה ראתה מישהו בוכה, ולא סתם בוכה, אלא בגלל ספר. היא הסתובבה והתיישבה לידה על המדרכה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"את בסדר? תראי, זה ספר קצר, כשאני אסיים אני יכולה להחזיר לך אותו."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"תודה, זה באמת נחמד מצידך. פשוט, מה אני אעשה עכשיו, היו לי מלא ספרים אלקטרוניים, אבל המחשב שלי הפסיק לעבוד, והכל כל כך יקר עכשיו."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"יש לך עוד ספרים?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"כן, תמיד הייתי מורידה מלא, זה היה כמו שופינג בשבילי. בכלל, אף פעם לא הבנתי למה לקנות בגדים כשאפשר לקנות ספרים. אבל הכל היה אלקטרוני."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"אני יכולה אולי להעתיק?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
האישה הסתכלה על דורה. כבר היה ברור לה שהומלסית היא לא היתה, אלא סתם תמהונית, עוד אחת שלא שיחקה את המשחק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"את תביאי לי גם לקרוא מהלפטופ שלך?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לתת לה לגעת במחשב שלה? זה היה אינטימי יותר ממין, מחיבוקים, שם היא באמת חיה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"אולי נתחיל ממשהו קטן יותר. תרצי לקרוא את הספר הזה ביחד, פה על הספסל?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"אבל יסתכלו עלינו."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"מה זה משנה, סתם בהמות ערסים."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שתי נשים מוזנחות ישבו על ספסל באמצע פארק ציבורי באיזור המרכז. מסביבם שיחקו ילדים, קלאס, מחבואים, כמה אפילו היו אמיצים מספיק לשחק כדורגל במגרש ליד. מדי פעם כמה מהילדים העיפו מבט בזקנות וצחקו, אבל להן לא היה איכפת, הספר שהן מצאו היה ממש טוב, ספר ישן, מ-1906, קראו לו "המכונה עוצרת".</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-41031039214922763752019-04-28T08:20:00.002-07:002019-04-29T00:35:30.878-07:00הסדר הטבעי?<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אמא! מתי מגיעים למלון?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תיכף מתוק שלי, אבא נוסע מהר, עוד חצי שעה נהיה שם. אתה רוצה שנשחק "ארץ-עיר" בינתיים?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא! מתי מגיעים!?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מתוק שלי, בבקשה אל תעשה רעש, אבא צריך להתרכז בנהיגה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טיפטיפטיפטיפ.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמיד הוא מתחכם הילד הזה, לא משנה כמה אני מעניש אותו, כמה אני מסביר לו מה החוקים, הוא מוצא דרך לעבור אותם. הוא יודע שכשאני מאחורי ההגה אני לא יכול לעשות לו כלום, ונעמה, לא משנה כמה פעמים אני אעיר לה על זה, רכה מדי איתו. אין ברירה, אני צריך להתערב.</div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הנסיעה תיקח עוד שעה, עכשיו תפסיק לדבר, או שאני אגיד למורה לתנ"ך להוסיף לך עוד פרק שלם ללמוד בעל פה. אולי עוד מילים מספרי הקודש זה מה שאתה צריך כדי לנקות את הפה המלוכלך שלך. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לרגע אחד הדרך ישרה מספיק, אז אני יכול להרשות לעצמי להפנות את הראש. מספיק שבריר של מבט ממני בשביל לגרום ליובל להתגמד בכיסא. מתישהו זה כבר לא יהיה נכון, מתישהו יהיה לו האומץ להסתכל לי ישר בעיניים, לענות לי בחזרה. מתישהו אני לא אוכל לפתור הכל עם סטירות. אני רק יכול לקוות שעד אז הוא יגדל להיות גבר הגון, עם ערכים. לא משנה כמה העולם נהיה נקי יותר מאז הילדות שלי, אני עדיין רואה את אותם החטאים הישנים מנסים להתגנב. עדיין אנשים מדברים על הומניזם ואוניברסליזם, חושבים שאפשר לבנות את גן העדן בעולם הזה ולא בעולם הבא. יובל צריך ללמוד שהחיים הם כמו הנסיעה הזו, צפופים, צעקניים, ולא בשליטתך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גם זה נגמר בסוף. אנחנו יורדים מהאוטו, נעמה ממהרת להעסיק את יובל ואני מתרחק משניהם, בוחן את המקום שבו אנחנו הולכים לבלות את היומיים הקרובים. הכל מוקף בצמחייה, מדשאות רחבות, צמחים קטנים שנובטים מבין אבני השפה, עצים ליד כל בית, חלקם אף נושאים פירות, כל אחד יכול לקטוף. ברמת גן אין כמעט ירוק מלבד בפארק אחד או שניים שנשארו, מזכרת מהתקופה שהעיר לא היתה צפופה כל כך. כאן, לעומת זאת, יש ירוק בכל מקום. האנשים שבנו את המקום הזה לא היו עירוניים, היתה להם התשוקה לאדמה, זו שהופכת מרחב ליותר מאשר מקום לגור בו. אני מעריץ אותם על החיבור הזה שלהם לבריאה, האהבה לפשוט הלא המזויף. חבל רק שלא היתה להם מסורת, אולי אם היתה כזו, הם לא היו נעלמים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
רוב הבתים בעין הוד ריקים. הצאצאים של המתיישבים המקוריים מנסים למכור אותם, אבל רק מעטים מהחילונים מוכנים לגור בכפר. בניגוד להתיישבויות הדתיות המשגשגות מסביבה, עין הוד נותרה כמו אנדרטה לציונות הישנה, לגיבורים שפג תוקפם. אבל לא כל הבתים ריקים, באחד מהם גרים חבר ותיק ובת זוגו, אלו שבאנו לכאן מלכתחילה כדי לבקר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי שהתשנו מספיק את יובל, אנחנו מתקדמים לעבר הדירה של משפחת פורד. אני דופק על הדלת ותוהה מה הולך לקרות. כבר 15 שנה שלא ראיתי אותו, רק דיברנו מדי פעם בצ'ט, מעלים זכרונות מהעבר. יונתן פורד, לשעבר יונתן קאופמן, לא מרבה לצאת מהבית מאז שמלאו לו 60. זה מצחיק שהגענו לעידן הזה, שהאינטרנט קיים מספיק בשביל שלדבר בצ'ט כבר לא יהיה דבר צעיר. אף פעם לא חשבתי שאני אקרא באותיות של מישהו בצ'ט את הפחד והחולשה שראיתי בסבא שלי ז"ל. יונתן כל הזמן כותב כמה העולם נהיה לו גס וקשה. הוא אומר שהוא מרגיש שאין לו מקום יותר. אולי בגלל זה הוא גם עבר לגור כאן, במוזוליאום הזה. אני מפחד שכשהוא יפתח לי את הדלת אני אראה אותו חיוור כמו הקיר, עם פנים כל כך רזות שהן נדמות לגולגולת, כמו ליצ' במשחק תפקידים ישן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
צהריים טובים, אנחנו שמחים שסוף סוף הגעתם. מידן, כמה שנים לא התראינו. בוא, תביא לי חיבוק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא רזה אפילו יותר ממה שדמיינתי אותו, טיפה כפוף, אבל הקול שלו עדיין רועם, והעיניים שלו חדות, והשיער שלו צבוע שחור כמו נוצות של עורב. אני מהסס לרגע ואז מתקרב אליו לחיבוק. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה זוכר אותי, יונתן?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברור שאני זוכר אותך נעמה, ובחיי שאני לא מבין, הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה לפני 20 שנה, אבל את נראית כאילו רק עכשיו מלאו לך 20.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא מושיט לה יד ללחיצה והיא משיבה לו במהירות ואז חוזרת לבועה התמידית שעוטפת אותה, בתור אשת איש. זה לא שעם חבר קרוב כמו יונתן צריך לדאוג, הוא בחיים לא היה חושב עליה בצורה לא נאותה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בואו תיכנסו, אני אראה לכם את הבית.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בית? יותר נכון טירה. יש כאן לפחות שלוש קומות ולפחות תשעה חדרים ויונתן מוליך אותנו ביניהם כאילו כל החלל הזה מובן מאליו. כל הבית מקושט במיטב הקיטש של משפחות אשכנזיות מזדקנות בורות, פעמוני רוח, פסיפסים צבועים מעלי אצטרובל, ריפרודוקציות של תמונות מפורסמות. כשאנחנו מגיעים לפסנתר הכנף המאובק, אני לא מתאפק ונאנח בקול. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה לא אני ותמר קנינו את רוב הדברים האלו, הרוב היה פה מהדיירים הקודמים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן עדיין חד כהרגלו. לאחר שהוא מסיים להראות לנו את החדר שבו אנחנו הולכים לישון, אנחנו שומעים את תמר יורדת מהקומה השלישית. יובל מביט בה בעיניים פעורות. תמר מביטה בו בחזרה, עם תסרוקת האנדרקאט הסגולה שלה, העגילים באף ובגבה, וזוג עיניים שהלבן בהן כבר מזמן התחלף באדום. כשהיא מתכופפת אליו, אני דואג לרגע שהוא יראה יותר מדי מהמחשוף שלה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה קרה ילד? פעם ראשונה שאתה רואה אישה חופשיה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
איך הדפוקה הזו מרשה לעצמה להתנהג, מול ילדים. יונתן בקושי שולט בה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמר, זה מספיק. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שמע, אתה הזמנת אותם לפה ואני לא אמרתי כלום, אבל אני לא ארשה להם לקבוע לי איך אני מתנהגת בבית שלי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמר, הם לא אומרים לך כלום, בינתיים רק את זו שמדברת. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם לא אומרים כלום? מידן והחברים שלו אמרו במשך שנים לכולנו איך להתנהג, מה ללבוש, מה לעשות, גם לך יוני, לא רק לי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא הכל זה ויכוחי פוליטיקה, די כבר!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמר משתתקת. זה תמיד היה הנשק של יונתן, הוא נראה כל כך עדין, בחור רזה כזה שלא יכול להזיק לאף אחד, ועוד עכשיו, כשהוא כפוף מזיקנה. אבל כשהוא מסתכל עליך ופתאום צועק, מצווה, מביט בך במבט הזה, של מישהו שמוביל, של אחד שמכתיב את הדרך לאחרים, שיכול לשאת על עצמו את הפחדים שלהם. כשהוא מביט בך במבט הזה, אתה חייב לציית, אפילו אם אתה עיקש כמו תמר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טוב, שיהיה לכם יום נחמד. ונעמה, אני מקווה שהוא מתנהג אלייך יפה הדוש הזה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא הולכת משם לפני שאני מספיק לענות לה. כמה מתאים לתמר, לחרבן ולברוח. אנחנו קפואים, תקועים במבוכה שנגרמה בעקבות המצב החדש. לבסוף אישתי ממלאת את תפקידה ומשנה את הנושא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ויוצא לכם להיות בכל החדרים? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בוודאי, בגילנו, כשלא מטיילים בחוץ, הבית הופך למקום שמטיילים בו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נו באמת, תמר רק בת 50, גדולה רק בשנתיים מבעלי, ותראה איך אנחנו בריאים, ברוך השם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם ממשיכים לדבר ונעמה שופכת מילות שבח שטוחות על אורח החיים הכפרי. אחרי שהם מסיימים לדבר, יונתן מסביר לנו את הכללים. הקומה השלישית שייכת רק לו ולתמר, הקומה הראשונה והשניה, מלבד החדרים הפרטיים, זמינות לשימוש כל האורחים. הוא נותן לנו את המספר שלו ואומר שהוא יטפל בכל בעיה, ושאם רק אפשר, לא להטריד את תמר בשאלות, כי היא קצת עייפה היום.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לאחר מכן אנחנו יוצאים למצוא מקום שעוד פתוח בשעה שש בערב. בדרך יובל שואל את נעמה על תמר. הוא חושב שהיא אחת מהמכשפות שהוא רואה בסרטים המצוירים, או איזו גויה מפחידה ומשוגעת. לשמחתי, אין בתמר שום דבר שנראה בעיניו יפה או מסקרן. נעמה מסבירה לו שתמר גדלה בתקופה החוטאת של המדינה, אבל שלמרות זה היא זקנה ויהודיה ואחת משלנו, ומזכירה לו את "והדרת פני זקן". </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
רק אני נזכר באיך היא נראתה כשהיא היתה צעירה יותר. אז השדיים שלה היו עגולים ומושלמים, כמו של נערה בסרט הנטאי. כשהיית מנשק אותה, היית מרגיש את העגיל שלה בלשון, כמו חתיכה של עור יבש מתקלף שמסרבת לנשור, בהתחלה זה היה מוזר אבל אחר כך כבר התרגלתי לשחק איתו. תמר ואני לא היינו זוג או משהו, היא לא האמינה בדברים כאלו. היא רק התקדמה קדימה, בלי לעצור, משתחלת בין מיטה למיטה, מתפרנסת בדוחק בעבודות זמניות, משלימה קניות עם גניבות מ-AM:PM. איזה חלום יפה ורטוב וחמים זה היה, אבל מכל חלום מתעוררים בסוף. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השעה היא 23:30 וכולם כבר הלכו לישון. אבל אני לא מצליח להירדם. בהתחלה חשבתי שאלו הקולות של האורחים המסתובבים במסדרנות, אבל גם כשאלו נפסקו, אני עדיין ער. למה שתקתי מול תמר כאילו הייתי שוב רכרוכי בן 20? למה יונתן עדיין כל כך מרשים אותי? אפילו הכפר הארור הזה בעצמו הוא רוח רפאים שמסרבת למות. אני מנסה לבדוק אם יש אימיילים מהעבודה, אבל אפילו במשרד לא צריכים אותי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות בשבילם נמצא דווקא כאן, בבית הזה. שיהיה, בואו נגמור עם זה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מטפס בשקט במעלה המדרגות, שלא להפריע את השינה של נעמה ויובל. לבסוף אני מוצא את עצמי מול דלת פלדלת נעולה. אני דופק בדלת שוב ושוב וקורא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן? אתה שם? אתה יכול לפתוח לי רגע? יונתן?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדלת נפתחת ויונתן מביט בי, בוחן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז מה, אתה רוצה לדבר? בוא, כנס, לך מותר, אבל שלא תביא לכאן את האישה והילד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברור שלא. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנחנו מתקדמים במסדרון. פה הם מרשים לעצמם לתלות את כל הדברים האסורים. פוסטרים של גברים מופקרים, חלקם במדי צבא, בעור, עדינים, גסים, משופמים, חלקים, אבל אין אחד מהם שהבטן לא שטוחה, שהאיבר שלו לא גדול. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מבין שגם אתה וגם תמר אוהבים את התמונות האלו?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמר חצי כוח, היא יותר בקטע של פאנק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תגיד, איך בכלל סיימתם ביחד?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה באמת לא מבין? היא רצתה גבר שלא יקח עליה בעלות, ואתה יודע איך אני.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה נותן לה לבגוד?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"לבגוד". מידן, אני לא יודע מה היא עושה ולא איכפת לי יותר מדי. ההסדר הזה נוח לשנינו, don't ask don't tell.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עזוב את זה. יש משהו אחד שרציתי לדבר איתך עליו. היית רוצה לחזור לעבוד אצלנו במשרד?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נו באמת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן, אנחנו צריכים אותך, חסרים לנו מוחות יצירתיים במשרד פרסום. אתה יודע איך הדור החדש, הם יותר מקובעים, רק מעתיקים תבניות, לא ממציאים שום דבר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
איזה הפתעה. מי היה מאמין שילדים שגדלים על חוקי הלכה מדוקדקים שכבר 1000 שנה אסור לשנות יצאו לא יצירתיים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מידן, אני לא חוזר לעבוד אצלכם, הספיק לי הפרסומת שעשיתם לחברת החשמל, עם הזוג הסטרייטי שמחשמל למוות את תקע ושקע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חחחחח... זה? אבל אתה יודע, זה לא שבאמת הורגים הומואים או משהו. מרשים לכם לעשות מה שבא לכם כל עוד אף אחד לא רואה. אתה סתם מבואס שהפסדתם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
והשמרנים לא היו ככה? שכחתם כמה הם בכו על "שטיפת מוח להטבית" או "תקשורת שמאלנית"?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן, אה. מה אני אגיד לך, זה לא יכל היה להימשך, בסוף מישהו היה חייב לנצח, ואנחנ... אתם, פשוט לא נלחמתם מספיק, לא התרביתם מספיק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנחנו מגיעים לקצה המסדרון. מולנו עוד דלת אחת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מידן, יש לנו פה מסיבה שלנו, לזכר הימים ההם. אתה יכול לבוא, רק תבטיח לא להלשין, בסדר?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נראה לך? אני לא בוגד בחברים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן פותח את הדלת וזכרונות ישנים לובשים בשר חדש. החדר מלא במזרנים, ועליהם שוכבים, לפעמים בזוגות, לפעמים בשלושת, גברים לבושים כמו בתמונות מהמסדרון. הם מקומטים יותר, כרסתניים יותר, אך עדיין מתפתלים כתולעים זה מסביב לזה, שטופי זימה. במרכז החדר ניצבת אישה אחת, במבט נוסף אני רואה שזו לא אישה, אלא גבר מחופש בשמלה, ידיו הקשורות בשלשלאות אל ווים בתקרה גורמות לו להיראות כמו מעין ישו חדשני, ישו של הסוטים. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה יודע יונתן, אתה משחק אותה קדוש, אבל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל מה? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עם כל ההתייפיפות שלך, לך לא היתה בעיה ללחוץ על גבר למצוץ לך. אתה ידעת שאני לא רציתי את זה. ראית איך התחרפנתי אחר כך, למה עשית את זה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן שותק. הוא מביט הצידה, אל הזוגות המתמזמזים. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עזוב, עבר הרבה זמן, חבל להעלות את זה עכשיו. ובינינו, אני מבין למה עשית את זה. ככה זה להיות גבר, כשאתה חרמן נורא, אין זמן להגיון. בגלל זה יש חוקי דת בישראל, או פמיניזם באירופה, אבל הדברים האלו אף פעם לא לגמרי עובדים, אה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יונתן מביט בי בחיוך נבוך. אתה שונא אותי? הוא שואל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא, להיות גבר זה גם לא לבכות, זה להמשיך הלאה. אתה חבר ותיק שלי, כמעט כמו אח. הכל נסלח.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תודה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה לא הולך להצטרף אליהם?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא, אני כבר זקן מדי לזה. תרצה לשבת, לשתות משהו? לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לדבר גלויות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנחנו יושבים ומעלים זכרונות, מהתנועה הליברטריאנית, ממרצ, מתל אביב, ממסיבות, מהפקרויות קטנות ומתוקות. מסביבנו ההבהובים האחרונים של כוכבים שלא יזרחו עוד, פיות אנאליות רוקדות בגן הנעלם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-70858296312625340992019-03-29T19:58:00.000-07:002019-09-01T06:58:58.650-07:00אתה עושה את המזל של עצמך<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחת מהסיבות שאני אוהב להופיע בבאר שבע זה בגלל שגדלתי פה בסביבה, בעיירה קטנה בשם קרית גת. למי שאף פעם לא ביקר בקרית גת, קרית גת נראית לגמרי כמו עיר רגילה... ממשחק מחשב. בקרית גת אין יותר מדי תרבות, אין מועדונים, אין ערבי מספרים, אפילו אין קולנוע. בקרית גת כל מה שיש בערב זה רק זקנים שמשווים את המחלות שלהם, דתיים חוזרים מבית הכנסת, ואמא אבא מול פספוסים עם יגאל שילון. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בכלום הזה, כל מה שנשאר לנו היה רק לזיין את השכל. היסטוריה, פילוסופיה, דילמות מוסריות, היינו מנסים להקיף את עצמנו בידע הזה, לעשות ממנו שריון כנגד הסתמיות של הסביבה שלנו. אולי אם היו לנו בחורות לטבוע בהן היינו חופרים פחות, אבל היינו התחתית של המין הזכרי, נותרה לנו רק הזכות לעמוד מהצד וללחוש בשקט "9, הייתי נותן לתחת שלה 9". מדי פעם אחד מאיתנו היה מזכיר בזעם את האמת הזו, את האפסיות של המקום שחיינו בו, ואת האפסיות שלנו עצמנו בתוכו. אבל למרות זאת, לא יכלנו להפסיק לקוות, שיום אחד יהיה לנו מזל. הרי כמו שאמרו האנשים ממדור עתודה אקדמאית כששלחו אותם לחפש מקרי סעד חכמים כדי להפכם לקצינים לעתיד, "אתה עושה את המזל של עצמך".<br />
<a name='more'></a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קחו את סשה למשל. סשה הגיע לארץ בגיל 6, עם אמא שלו שהיתה אחת מהרוסיות האלו עם הקול המצחיק, שאומרות "שלום, הגעתם לתמיכה טכנית, במה אוכל לעזור?" או "שלום, אולי בדרך החוצה מהסופרפארם תרצו לנסות את הקרם החדש של אסתי לאודר?" או "בסדר, מנקה כל דירה שלך ב-45 שקל לשעה". אבא שלו לא היה. מהתחלה סשה נראה עדין יותר מכל הילדים האחרים, בכיתה ג' הוא כל הזמן היה צריך להתחבא ממאיר והחבר'ה שלו שהיו מחפשים לדפוק לו מכות. אבל זה לא היה מיוחד, גם אני הייתי ככה עד הפעם ששברתי לחן כיסא על הראש ואמרו שאני חולה נפש ועדיף פשוט להתרחק. בכל מקרה, הענין היה שבגיל 16, הקול של סשה עדין לא התחלף, וגם העור שלו נשאר חלק לגמרי. כולם בשכבה היו קוראים לו "האפרוח". אנחנו רק היינו מנסים להתנהג כאילו כלום לא קרה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל סשה לא רוצה להיות אפרוח. הוא רצה להיות גבר. אתם יודעים, אחד כזה, עם דוקטורט, סטרטאפ מצליח, והכי חשוב, אישה רוסיה, אבל לא כמו אלו שהישראלים הפרימיטיבים חולמים עליהם, אלא אישה רוסיה אמיתית: כזו שכל עשר הציפורניים שלה צבועות תמיד בלק טרי ויודעת להטות שם עצם ברוסית בכל אחד מששת הסיומות הדקוקיות, כזו שתמיד תהיה מוכנה למצוץ לגבר שלה או להיכנס לבית בוער להציל את הילדים שלה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמיד כשהיינו נפגשים, הוא היה חותך מוקדם. תמיד הוא שיקר לנו שזה בגלל האמא הדאגנית שלו, אבל האמת שהוא היה לומד בלילות, לא לבית ספר, אלא לדברים חשובים. הוא הראה לי את זה פעם בבית שלו, איזו תוכנת הפעלה מוזרה כזו, כמו הדוס מפעם. הוא התעקש שזה העתיד, אמר שכולנו צריכים ללמוד את זה, שנעשה ים כסף. אבל כסף? זה היה משהו של ההורים, לא שלנו. לאט לאט הוא התחיל להגיע פחות ופחות למפגשים שלנו, הוא אמר שהוא מצא עבודה במחשבים ושאין לו זמן לשבת ברחוב כמו איזה ילד או הומלס. כשהוא עזב את העיר, הוא לא הסכים לגלות לנו את הכתובת. ראיתי אותו פעם אחת בטלוויזיה אבל, באיזו תוכנית על כלכלה. הוא נראה כאילו הוא מבין על מה הוא מדבר וגם היה לו זקן. הוא עשה את המזל שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו הייתי רוצה שתעצרו רגע ותעשו איתי תרגיל דמיון מודרך. תעצמו עיניים, כן, כולם, לא להתבייש. תעצמו עיניים, ותדמיינו את עצמכם הולכים בצהריים ברחוב הומה, אבל לא איזה שפירא בתל אביב, אלא רחוב של אנשים רגילים. תנסו לחשוב על אנשים אינדיבידואלים ברחוב הזה, אישה זקנה וחוששת, נער קרוע ג'ינס מתוסכל, מה שבא לכם. לא משנה כמה תיאורים תביאו, עדין ישאר האחד הזה שפיספסתם. לא בגלל שהוא נורא מיוחד, אלא הפוך, בגלל שהוא כל כך אפור, אפור בצורה יוצאת דופן, עד שהוא כמעט בלתי נראה. קראו לו נתי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי תמיד היה נחמד לכולם, מנסה מדי פעם להשחיל איזה משפט בשיחה, מקפיד לצחוק כשכולם צוחקים. היו לו מלא חברים. לא היה לו באמת אף חבר. איך אפשר להיות חבר של מישהו שאין בו מה לחבב? וזה מה שנתי רצה להיות, גבר, כזה שכל הבנות אוהבות וכל הבנים רוצים להיות כמוהו. ציונים גבוהים בפיזיקה? זה לא מספיק, הוא היה חייב להיות אחד ששומר את הגוף שלו חד, מיומן, חזק, אחד שלא מפחד משום דבר ונכון להתעמת עם כל אתגר שעומד מולו. אנשים לא יוכלו להתעלם מקזבלן כזה. כל פעם שהוא ילך ברחוב, אנשים יסתכלו, יזהו את זה שהוא התאמן, שהוא השקיע. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמיד הוא היה מגיע למפגשים שלנו מזיע אחרי אימון כושר קרבי. הוא עדין לא היה מדבר הרבה בשיחות, אבל תמיד כשהיה מדבר, ניסה להביע את העמדה המתונה: בואו נחשוב שערבים הם בני אדם, אבל עדין נירה בהם; בואו נאהב חיות, אבל נאכל בשר. בשביל מה לריב, הוא תמיד היה אומר? בואו פשוט נעשה כיף ביחד. עד שיום אחד הוא התגייס לסיירת דובדבן. הוא עדין היה מתאמץ לראות אותנו, פעם בכמה שבועות כשהיה חוזר ולא היה מותש מעייפות. עד שהגיעה מלחמת לבנון השניה, ומאז הוא כבר לא חזר. אבל עדין ראינו אותו. כולם ראו אותו, כשתלו את התמונות שלו ברחבי העיר, ואמרו שהוא גיבור, וקראו לדברים על שמו. הוא עשה את המזל שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יש לי עוד חבר אחד שהייתי רוצה לספר לכם עליו. קראו לי קובי, והיה לו את הפרצוף הכי מכוער שראיתי בחיים שלי. לו ולכל המשפחה שלו היו מין תווי פנים מאורכים כאלו, ושיניים גדולות בקטע מפחיד. אמא שלי תמיד היתה קוראת להם "משפחת הסוסים". היה להם גם גוף של סוסים, לא יפה במיוחד, אבל נמוך ושרירי כזה, כאילו הם כולם נועדו לסחוב משאות. על קובי ספציפית ראו את זה במיוחד בגלל שהיו לו מנהג להסתובב תמיד באותם בגדים בדיוק, גופייה ומכנסיים קצרים, לא משנה כמה קר בחוץ.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לקובי גם היה קטע משלו - אובססיות, בלי שום הגיון. היתה תקופה שהוא היה מנסה לשבור שיאים במשחק "דיגר", או שנגיד היתה פעם שהוא שמע את I WILL SURVIVE בלופים. אני יודע שזה היה בלופים כי הוא התעקש שאני לא אצא מהחדר כי הוא "חייב להראות לי איזה שיר טוב זה", 63 פעמים! בכל מקרה, החיים של קובי יכול להימשך לנצח בשמחה בחדר שלו, במרתף הבית של ההורים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל יום אחד, לקובי נהייתה אובססיה חדשה. הוא החליט שהוא רוצה להיות בן אדם נורמלי ומתפקד. זה התחיל מההחלטה שלו להצליח לא לנשור מ-5 יחידות. הוא הודיע לנו שמעכשיו אנחנו נכתוב לו את השיעורי בית בעבור "טובות שהוא יסדר לנו בעתיד". כולנו ידענו שהוא משקר, אבל היתה לו הדרך הזו להגיד דברים, שגרמה לך להסכים מתוך שילוב של חמלה וחיבה. הוא גם התעקש שנשב אצלו ונסביר לו מה אנחנו עושים, אני התניתי בזה שאני בוחר את המוסיקה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ככה הוא היה בכל דבר. כשהיינו הולכים לים הוא היה הולך ומתחיל עם כל בחורה בחוף, אחת אחת, עד שמישהי היתה מסכימה. בצבא הוא מצא דרך להוציא שנה וחצי של גימלים רצוף בזמן. תוך כדי הגימלים הוא התחיל תואר ראשון בביולוגיה ואני עדין המשכתי לכתוב לו עבודות, בתמורה ל-20 שקל בשעה והבטחה שיום אחד הוא יסדר לי טיול מוזל ליוון.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לפני שנה בערך הוא התקשר אליי, הזמין אותי לחתונה שלו. כששאלתי אותו מה היה משפט הפתיחה שהוא אמר לה, הוא ענה "תיזהרי מהגלים". עכשיו כבר היו לו מלא חברים שאני לא הכרתי, עוד אנשים שהוא גרם להם לחוש חמלה וחיבה. סשה לא טרח להגיע. רגע לפני שהגיע הקטע עם הרב, הוא ביקש להקריא לקהל קטע קצר - זה היה המערכון האהוב עליו מהקומדי סטור שהוא אהב לצטט, אני נשמתי לרווחה כשהוא סיים בלי להזכיר גם את גלוריה גיינור. וכשראיתי אותו עם אישתו, מחזיק ידיים, עם חיוך גדול ומטומטם, אבל אמיתי, על הפנים, ידעתי, הוא עשה את המזל שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתם בטח תוהים מה קרה לי בתקופה הזו. ובכן, האמת שהסיפור שלי היה פשוט יותר. אני גר בתל אביב, אוהב ללכת ברגל, לכתוב, להופיע. לא עבדתי יום בחיי. כשהייתי בן 21, סבתא שלי מתה והורישה לי שתי דירות במרכז תל אביב. אחת אני משכיר ובשניה אני גר. אז נכון, זה נחמד לעשות את המזל שלך, אבל הרבה יותר כיף, כשמישהו אחר עושה אותו בשבילך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
(הטקסט נכתב במקור על מנת להיות מוקרא, לכן המשלב הנמוך והמשפטים הפשוטים)</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
-</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-51295479344547157092019-03-01T07:08:00.000-08:002019-03-01T07:09:24.764-08:00לקחת חלק<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"סתכל על זאתי."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.<br />
<a name='more'></a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה דווקא אהב אותן. הוא כבר בילה כל כך הרבה ימי שישי לבד, רק הוא, ההורים הזקנים, וסדרות הטלוויזיה שמזכירות לו שוב ושוב: היום יום שישי, כולם יוצאים היום לפגוש חברים ולעשות בלגן, כולם חוגגים כל הזמן, כולם בני 16 אבל נראים בני 21. כשהוא היה יושב איתם, עם אבנר ויוני ומשה, הוא הרגיש מכוייל, כאילו הנה, עכשיו גם הוא יושב עם חבורה, גם הוא חלק מהעולם, זה האמיתי, שבחוץ, לא העולם הישן והמתקלף של הבית, היכן שאבא שכב על הספה, עייף מהמסע המפרך לישראל כבר 12 שנה, ואמא רק ניסתה לשמור על הסדר, לנקות, לבשל, להחזיק את השגרה, למרות שמסביבם מדברים שפת ברברים, וחמסין הלבנט החליף את הרוח הקרירה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השיחה המשיכה להתגלגל, על בנות, מכוניות, משחקי מחשב, אבני הבניין של הגבר המודרני. אבנר תמיד הוביל, יוני היה מתווכח, משה היה מריץ בדיחות, וקוסטיה היה מנסה למצוא את הרווח הזה בשיחה, כשאף אחד מהם לא מדבר, בשביל להשחיל מילה. המילים שלו תמיד לא התאימו במדויק, הם אהבו בלונדיניות והוא אהב שחורות, הם שיחקו DOOM עם ROCKET LAUNCHER והוא תמיד ניסה את ה-MACHINE GUN. הוא כבר היה רגיל לחטוף חיצים, במיוחד ממשה, על השטויות שהוא אומר. כשבאמת רצו ללעוג לו, הם היו מבקשים ממנו לומר את המילה "שרשרת", מזכירים לו איך הוא לא יודע להגיד ר מקומית, אלא רק R של אמריקאים. הוא הבליג להם. לא היתה לו ברירה, הם היו החברים היחידים שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ילד בן 9 עבר בריצה קלה את הפיצוציה, הוא החזיק מוט ברזל. לפני שמישהו מהם הספיק להעיר משהו, עבר על פניהם נער שלא הכירו, גם הוא מחזיק מוט ברזל. הפעם הם עצרו אותו ושאלו מה קרה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"הערבים באים, קבענו ללכת איתם מכות ברחבה ליד הקניון."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הנער ענה ורץ משם. לרגע אחד הם לא היו בטוחים אם להאמין או לא, אבל כשראו עוד חמישה אחרים, כולל דוד של אבנר, לא היה ספק - יש בלגן. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בדרך כלל, בימי שישי, הקניון, על כל שתי קומותיו, לא נראה שונה מסתם בית ספר או מתנ"ס, ריק מאדם, אורותיו כבויים. רק הכרזה הגדולה עם הלוגו של רשת "בורגר ראנץ'", סימנה כי בימי חול, בין השעות 08:00-22:00, הבניין מתפקד כקניון. בדרך כלל אף אחד לא הסתובב באיזור הזה בשעות האלו, אבל בשישי ההוא, הרחוב היה הומה אדם. הם היו רק גברים, כולם חובשים על פניהם הבעה נוקשית, מסתובבים ברחוב עם מקלות ברזל, כמו קאובוי במערבון, או יחידות מפטרלות ב-WARCRAFT. אחרי שעתיים, כשהם כבר הבינו שכלום לא הולך לקרות, הם החלו לזלוג טיפין טיפין הביתה. כמה מהם לא יכלו להודות בזה, אבל הם שמחו. שהקטטות והמהפכות ישארו במרכז, הם בסך הכל רוצים שהיום יהיה כמו מחר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בשיעור היסטוריה, אוהד, המורה הטרי שהאמין שהוא יכול להביא לשינוי, ניסה לספר להם על החיים בגרמניה בשנות ה-20, נאבק בתוכנית הלימודים שממקדת אותו שוב ושוב רק בפוגרומים ובתפילות. אף אחד מהתלמידים לא ממש הקשיב, מדי פעם אחד מהם היה מתפרץ לדבריו עם בדיחה גרועה. בהישמע הצלצול, איבד אוהד את השליטה שלו לחלוטין, התלמידים הסתערו החוצה. רק קוסטיה הסתבך עם לפתוח את התיק, בפנים חיכה לו סנדוויץ' שהוא כבר ממש רצה לאכול.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"קוסטיה, אתה בא היום?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה ניסה לענות, אבל הביס הטעים של הסנדוויץ' מילא לו את הפה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"איכס עם הנקניק המסריח שלך. טוב, תקשיב, אתה בא איתנו מחר?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"מחר? מחר כיפור, הולכים להסתובב בעיר ואחרי זה לשחק HALF LIFE אצל משה, לא?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"עזוב אותך מזה, אנחנו מתכננים ללכת לערבים לכפר שלהם."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"מה? למה?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"הפחדנים לא באו אתמול, אז נראה להם מה זה. אתה בא, או לא? תהיה גבר."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה הינהן בשתיקה, חובה להיות גבר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בדרך לכפר, המבנה הראשון שנתקלו בו היה חנות המכולת של סבאח. כל מי שגר בעיירה הכיר את החנות, לשם הם תמיד הלכו בשבתות, כשהחנויות היהודיות היו סגורות. ישנה תחושה של ביטחון כשאתם לא לבד, חבורה כועסת, עם מטרה פשוטה. הביטחון הזה מפרק את מעטפת המוסר הפחדנית של האדם, נותן לתשוקה שדוגרת עמוק בנפשו לפרוץ החוצה. לפעמים זו יכולה להיות התשוקה להפשיט אישה ברחוב, או לצרוח על איזה שעיר לעזאזל. הפעם, התשוקה התחילה לצאת החוצה בדמות אבנים. כל אחד מהצעירים החל לתפוס ולהשליך אבנים לעבר החנות. זו לא היתה פעולה עם מטרה נאצלת כלשהי. אף אחד מהם לא רואה בעצמו "גיבור" או "כובש", אף אחד מהם לא חשב שהוא משיג משהו. באותו רגע, זה פשוט היה הכיף שבלשבור.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הקונים בתוך החנות הביטו מפוחדים בצעירים המשולהבים, אך איש מהם לא היה מופתע. החוק תמיד היה יותר מטושטש לגביהם, צעירים מתפרעים, בין אם משלהם או משל היהודים, היו פשוט דבר שיכול לקרות, כמו פנצ'ר או שפעת. ברגעים האלו, כל מה שבן אדם נורמטיבי יכל לעשות, היה להתחבא ולחכות שזה יגמר. נכון, היו להם את הרובים הלא חוקיים שנהגו לירות בהם בחתונות, אבל לצעירים היהודים היה גב. זו היתה עת האינתפיאדה, ולמרות שהם היו "ערבים ישראלים", הם ידעו טוב מאוד שהרבה שוטרים יהודיים רק מתים שיהיה להם תירוץ. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי שהנערים שברו חצי מהחלונות בחנות, הם המשיכו להתקדם על הכביש הראשי הרחב יתר על המידה, צועקים קללות לעבר דירות בנויות למחצה שננעלו ברגע שנזרקה האבן הראשונה. גם קוסטיה צעק, נהנה מהחופש לדבר כמה שבא לו, כל עוד הוא מקלל את האויב המשותף. זה יכל היה להסתיים כמו ה"קרב" הקודם, הם היו עומדים, מקללים, זורקים אבנים ואז חוזרים הביתה, אבל נער אחד חזר מרכיבת אופניים בזמן הכי לא טוב שאפשר. בין רגע ההמון השיג מטרה חדשה, וכעבור רגע, חמישה מהם כבר החלו להכות את הנער.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה כבר היה יותר מדי. דלתות הבתים נפתחו, והמון גועש של נערים בערך בגילם, רק ערבים, הסתער לעברם. כעת קוסטיה שוב היה לבד. הוא פחד אפילו יותר מאשר כשהיה ילד שברח ממרוקאים שצעקו עליו "רוסקה פרוסקה". אז לפחות היו חוקים שהוא הכיר, הוא ידע שאולי יחטוף מכות, אבל יחזור הביתה שלם בסופו של יום. את הצעירים הערבים הוא פגש לראשונה בחייו, הוא לא ידע כמה רחוק הם יכולים ללכת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא ניסה לרוץ בחזרה לרחוב הראשי, לצאת מהכפר, אבל לא היתה דרך לעשות את זה בלי להתנגש במישהו, והוא כבר לא ידע מי בעדו ומי נגדו. הפחד שלו הוביל אותו אל תוך הרחובות הכי צרים והכי שקטים שמצא. כל פעם ששמע המולה, התחפר עמוק יותר, עד שלבסוף עמד מולו בבית שאחד מקירותיו היה שבור. מבעד לקיר השבור עמד גבר זקן שהביט בו בעיניים פעורות ואחז במקל ההליכה שלו כאילו היה חרב. מאחוריי הזקן הסתתרו אישה צעירה וחמישה ילדים. קוסטיה, מותש מהרעש והמנוסה, לא יכל יותר להמשיך לרוץ.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
פתאום הזקן החל לצעוק בערבית למישהו. קוסטיה שמע רעש מאחוריו והסתובב בדיוק בזמן כדי לחטוף את האגרוף בפרצוף. רגע אחרי זה הוא כבר היה על הרצפה וגבר ערבי שרירי היה מעליו. כל מה שנשאר לקוסטיה היה לנסות לכסות את הפנים ולעצום עיניים כדי לא לראות את העיניים הרושפות והשיניים החשופות. הוא הצטמצם לכדי חיה נרדפת, והפעם לא היה שום מורה שיבוא להציל אותו בסוף ההפסקה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
צליל כמו של מכת פטיש עמומה נשמע, אחריו החבטות הפסיקו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"מצאתי אותו."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה פתח את העיניים, הוא ראה את אבנר שהחזיק קרש עץ ואת משה ויוני שרצו לעברו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"זה מה שאתה מקבל על מה שעשית לחבר שלי, יא בן זונה".</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבנר דפק לערבי בעיטה לבטן. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"אנחנו צריכים לזוז מפה"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"לא לא. אנחנו לא זזים עד שקוסטיה נוקם בערבי המסריח הזה."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשהוא שמע את השם שלו, קוסטיה חזר למציאות. הם רוצים שהוא... הם רוצים שהוא ירביץ לו? הוא לקח צעד אחורה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"רבאק קוסטיה, דפוק לו כבר מכות כדי שנוכל ללכת מפה."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה הרגיש את המבטים שלהם עליו. זה היה עוד מבחן, כמו השיחות ביניהם בימי שישי, כמו כשרק התחיל לשוחח איתם בכוח בהפסקות ועשה כאילו הוא לא שומע כשהם צוחקים עליו. זה היה עוד מבחן ולא היתה לו ברירה אלא לעמוד בו, הוא לא יכל להישאר לבד. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא התקרב לערבי, משתדל לא להביט לו בפנים, הבעיטה הראשונה היתה יותר כמו נקישה בדלת, לבדוק אם אפשר להיכנס. אולי זה יהיה מספיק טוב? אבל זה לא היה, הוא כבר דמיין את משה שואל "מה אתה נקבה?", ומיהר לדפוק בעיטה שניה, אמיתית. הערבי זז בתנועה פתאומית וקוסטיה נבהל, אך כעבור שניה הוא הבין שזו בסך הכל היתה עווית כאב. הוא חשב לעצמו שבעצם זה לא נורא כל כך והוא יכול לנסות לבעוט שוב.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הבעיטה השלישית היתה חזקה יותר, כמו צעד מחול של גוף שהרוח שבו מתעלה על עצמה בתחושת ניצחון. הנה, הוא, זה שתמיד היה חלש, וחריג, עכשיו הוא בועט במישהו, הוא מעליו. כל המורים האשכנזים תמיד אמרו כמה זה נורא, אבל האמת שזה כיף ברמות, כשאתה חלש, להרגיש שיש לך כוח על מישהו, שהגוף שלו שלך. קוסטיה התחיל לבעוט ברצף, תוך כדי שהוא צועק בהתלהבות "ערבוש מסריח, אני אזיין אותך, יא ערבוש". הערבי עבר שוב ושוב בין איבוד הכרה לבין פרכוסי כאב. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"יא ערררררררררררררררובש"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה קלט שהוא יכול להגיד את ה"ר", אותה אות עברית שחמקה ממנו כל השנים האלו, ר כמו ב"גבר", או כמו ב"שרשרת", או כמו ב"רקוב", או כמו ב"שגרה". כל הגוף שלו היה מחושמל פתאום, כמו קפיץ שנסגר במשך שנים וחייב להשתחרר. הוא נתן להכל לצאת בבעיטה אחת אחרונה, והפעם, כשהרגל שלו נגעה בגוף, הוא הרגיש משהו מתעקם תחת הרגל שלו, וכעבור רגע נשבר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"קוסטיה יא דפוק, מהר, בוא נזוז מפה."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא הרגיש את הידיים שלהם לוקחות אותו, כמו חיבוק, גוררות אותו בכוח מהמקום הרע הזה. הם ברחו לתוך היערות בעוד המהומה ממשיכה מאחוריהם. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"עשרות בני נוער עוכבו הלילה לחקירה לאחר השתתפות בהתפרעות אלימה כנגד מסתננים בדרום תל אביב. ההתפרעות החלה לאחר הפגנה בה צעדו מאות אנשים בעודם נושאים שלטי 'מדבירים את המחלה'. את ההפגנה הוביל חבר כנסת במפלגת..."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
דליה סוגרת את הטאב. היא בחורה יפה, מאלו שרצות כל יום, סופרות קלוריות, דואגות לאוכל שלהן. בעלה יושב במטבח, מאכיל את הקטנה שלהם. היא כל כך שמחה שיש לה גבר כמוהו. הוא יכל בקלות להיות אחד מאלו שנשארים בעבודה עד תשע בערב, שמעדיפים להביא ביד על פורנו מלשכב איתה, אבל אפילו אחרי שהם כבר נשואים 5 שנים, היא יודעת שהוא מעריך את האהבה שלה, שהוא יעשה הכל בשביל לעשות אותה מאושרת. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קוסטיה מספיק לשמוע את הרעש מהטלוויזיה ולרגע עולות לו בראש תמונות מטושטשות. מי בכלל זוכר, מי הכה נער באלה, מי בזז חנות, מי הצית. עדיף לא ללכלך את המוח עם זכרונות רעים כאלו, הרי החיים עכשיו כל כך טובים, הוא גר בתל אביב, עובד בתור מנהל מוצר בסטרטאפ מצליח, נשוי לאישה טובה. אם הוא היה מספר לה, היא לא היתה יכולה להבין, הרי היא נולדה כאן בארץ, גדלה בכפר סבא. אז במקום זה הוא חושב על ימי שישי בצהריים, כששניהם לבד בחדר השינה והוא מחבק אותה, מצליח להרגיש לרגע כאילו גם הוא נולד כאן.</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-79565120366611237992019-01-24T06:09:00.001-08:002019-01-24T06:09:07.101-08:00שברים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".</div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשאני חוזרת הביתה מטיול אחר הצהריים, אני פוגשת את חבצלת. אני וחבצלת חיות ביחד כבר 3 שנים, חברות לעת מצוא בשוק הדיור הרמת גני. השיחות בינינו מתמצות לרוב בציון עובדות שטחיות מחיי היום יום. רק ברגעי השפל, כשהבדידות מכניעה אחת מאיתנו, היא תנסה לחשוף מעט מחיי האישיים, ממחשבותיה. שתינו יודעות שאנחנו לא חברות, שתינו כבר בגיל שאנחנו מבינות שאין באמת דבר כזה. למרות זאת, חבצלת היא האישה שאני הכי אוהבת לבלות במחיצתה. כשאני בוחנת אותה בעין ימין שלי, שום דבר לא משתנה. היא נשארת אותה חבצלת, עם החזה הקטן והמותניים הרחבות, מביטה בי בעיניים הפעורות תמידית שלה, כל כך מבולגנת שאפילו את הפרצוף של עצמה היא לא מצליחה לסדר. הפעם היחידה שעין ימין שלי ראתה פוטנציאל בחבצלת היתה כשהיא ביקשה ממני להביע דעה על הדרכון שלה. בעולם האחר שאני רואה בעין ימין, הורים שלה היו חכמים מספיק לקרוא לה נועה במקום.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"מה נשמע? עשו לך בעיות בכיתה, הילדים?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"כרגיל כזה. אצלך?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"בסדר. היום במסעדה ישבו לאכול זוג ממש הזוי. הם היו משפחה של צרפתים, לאמא היה קול גבוה כזה, והיא ממש..."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו חבצלת תמשיך לדבר, וזה בסדר, היא יכולה לדבר, אני פשוט לא אקשיב.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"ובסוף, אני מגיעה לקחת את הטיפ מהשולחן, אבל במקום טיפ, הם כתבו לי איזה משהו על המפית. אבל אני לא מבינה מה, למה הכל בצרפתית. תגידי, קאיה, את עושה משהו הערב? רוצה לבוא איתי לסרט?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"לא, מצטערת, יש לי דייט עם איזה אפס."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"אה."</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא מסתובבת וחוזרת לחדר שלה, נזכרת מה מפריע לה בלדבר איתי. חבצלת חוזרת בשאלה, ולא משנה כמה היא תגיד שהיא התגברה על אלוהים, או בכמה אורגיות היא היתה בגיל 30, היא חולמת על לגור בבית קטן באחת מהשכונות המסורתיות האלו, איפה שאפשר לראות עדין ילדים משחקים בפארק בלי פלאפון. בבית הקטן הזה היא תחכה לבעלה, גבר שרירי ומגולח לחלוטין, עם אפס ענין באמנות או במיגדר. ביחד הם יביאו לעולם ארבעה ילדים, והיא תדאג שיהיה להם גם את החופש שלא היה לה בתור ילדה, וגם את ההדרכה ההורית שתמנע מהם להסתבך בצרות שהיא הסתבכה בהם בתור נערה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפשר להגשים את החלום של חבצלת, היא סך הכל צריכה קודם כל לבנות מכונת זמן, ואחרי זה להחליף לגמרי את הגוף והאישיות. תמיד היא נהיית עצובה כשהיא רואה שאני יוצאת עם גברים, בעוד היא רק דוחה עוד ועוד מטרידים באתרי ההיכרויות. הרווקים בעיר הזו הם תינוקות, אני מנסה להסביר לה. כל מי שיש לו עמוד שידרה כבר מזמן מצא מישהי, וכנראה הכיר אותה כבר בתיכון או בצבא או באוניברסיטה, כל אותם מקומות שחבצלת לא היתה בהם. אם את רוצה להשיג גבר, את חייבת להחזיק לו את היד ולהוביל אותו, הרי רובם כבר מפחדים מדי לקחת אישה. את צריכה לחייך, ולהקשיב למה שהוא אומר, ואז להזמין אותו אלייך הביתה, לא לצפות ממנו לשמץ של אישיות, רק לדאוג שהוא ישלם עלייך ולקוות שהוא לא גומר מהר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מצד שני, קל לי לדבר. אני רק צריכה לסגור את עין שמאל והכרס מתחלפת בקוביות. הטלפון מצלצל, זה האפס.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה נשמע קאיה, יש איזה עיכוב בעבודה. תוכלי להיפגש ב-22:30?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מעבירה שעת אפס בבית ספר מחר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אל תדאגי, אני אסיע אותך הביתה בחצות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסדר, אבל בתנאי אחד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תיקח אותי למקום מעניין, לא לאיזה בית קפה משעמם או לדירה שלך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יש לך דרישות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ולך אין טאקט, אז אני מקווה שלפחות יש לך טעם טוב במקומות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ושהעבודה שלך מרוויחה לך מספיק כסף בשביל שזה יהיה שווה שאין לך חיים, אני חושבת לעצמי. אני יוצאת עם הרבה גברים כמוהו. יש להם תכונה ייחודית יחסית, הם היחידים שנהיים עניים יותר כשאני רואה אותם בעין ימין. היציבה המשופרת והעור השזוף כנראה שווים יותר משעות נוספות במשרד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמעט כל הרווקים בתל אביב הם או חנאנות כמוהו או ילדי עשירים. אני מעדיפה את החנאנות, הם לפחות מסוגלים להבין מה זה כאב, איך זה מרגיש כשהחיים רומסים אותך בכוח, בלי סיבה, איך זה מרגיש כשאף אחד לא יבין אם תספר. אז אני נפגשת איתם וכל אחד מאיתנו מתאמץ להסתיר את הסודות שלו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם מנסים לדבר אליי בסמכותיות, לעשות הצגה כאילו הם שולטים במצב, כאילו אין קול קטן בתוכם שצועק "או מיי גאד, אישה מסכימה להתראות איתי, אני חייב לעשות הכל כדי שתחמול עליי". מתחת לחולצות הכפתורים המהודרות, מתחבא גוף שזכרונות הגבריות קבורים בו עמוק, משחקי כדורגל בכיתה א', ריצות במגרש הכדורגל, מכות בזמן ההפסקה. מגע אישה יאפשר לגופם להתכייל מחדש למטרתו המקורית, לנתק את המוסרות שהונחו ב-15 שנות עבודה במשרה מלאה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מצידי מעמידה פנים שאני שפויה. נכון, אני טיפה ילדה רעה, אבל לא מדי, כל הכיף שבלשכב עם משוגעת בלי הקריזות שאחרי. הם לא צריכים לדעת על הנדודים מדירה לדירה, על ההורים שלא יכלו להגן על הילדה בת ה-15 שלהם והיום מנסים לפצות על כך בעזרת צ'ק חודשי. כשהם ילטפו את ידי הימנית, אני אמהר לשאוב אותם, להניח את כף ידי על המפשעה שלהם, לנשק אותם, לשרוט אותם, העיקר שלא ירגישו את איפה שהיו פעם חתכים. כשהם יכנסו אליי, אני אתאמץ להתנהג כאילו יכול להיות באקט הזה משהו חדש, כאילו כבר לא עברתי הכל. על עין ימין שלי אני לא אספר, ממילא אף אחד לא יאמין. חוץ מזה, זה גם שימושי לפעמים, כשהדיבורים שלהם נהיים משעממים מדי, להחליף בין איך שהם נראים לאיך שהם היו יכולים להיראות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השעה עשר בערב וחבצלת יצאה. אני לבד בדירה. במקומי היא בטח היתה מתעצבנת, אבל אני נהנית מהבדידות. להיות מורה זה להיות מישהי שתובעים ממנה לדבר, לענות על שאלות, להסביר. בסוף היום, כשאני מגיעה הביתה, מרגיע לדעת שאף אחד לא הולך לפנות אליי, יתבע ממני להסתכל עליו כשאני עונה לו, לראות את העתיד הזוהר מדי שלו. הסכנה היחידה היא מראות. אני עדין מתחרפנת כשאיזו אני שמרוויחה 5 ספרות או אני שמחייכת ומתכוונת לזה מביטה בי מהמראה. לאחרונה גם הופיעה אחת חדשה, אני עם בן זוג. אף פעם לא רואים איך הוא נראה, אלא רק את היד שלו מחבקת אותי מאחורה, מסמנת בעלות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הטלפון מצלצל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
את באה? אני ליד הבית שלך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הקדמת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסוף זו היתה אזעקת שווא בעבודה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כדאי לי להתלבש יפה? אם כן, יקח לי 10 דקות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כדאי לך, זה יתאים למקום שאנחנו הולכים אליו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא מסיע אותנו למועדון קטן ואפלולי בנחלת בנימין. כשאני שואלת אותו מה הקטע של המקום, הוא אומר שזה מועדון ג'ז שפועל באיזור כבר שנים. אף אחד כמעט לא מכיר את המועדון הזה, הוא אומר, אבל המעטים שמגיעים אליו, מצטופפים צמודים זה לזה על כיסאות העץ, הם כולם חשים את מה שההיפסטרים רק מנסים לזייף, הידיעה שיש משהו סודי, שמיימי כמעט, שרק הם יודעים עליו. אני מצידי חושבת שהוא פלצן. כעבור כמה רגעים המלצרית מגיעה לשולחן שלנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
פיצה אחת לשנינו בבקשה, עם פטריות ועלי רוקט.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה מחליט בשבילי?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אל תדאגי, אני אשלם על הפיצה, ואם תרצי משהו אחר, אני אשלם גם עליו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טוב, מי אומרת לא לפיצה בחינם? בייחוד כשהבחור גם קולע לתוספות. רק עכשיו אני מבינה שלא הרשיתי לעצמי עדין להסתכל עליו. שנים של לחיות עם הדבר ההוא בעין ימין הפכו אותי לאישה משפילת מבט. אולי גם בגלל זה הוא הרגיש את הצורך להוביל, חשב שאין לי מספיק ביטחון להביט בו. אתה לא מפחיד אותי בכלל, חתיכת אידיוט, מה שמפחיד זה מה שנמצא בתוכי. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליו, מתכוננת, כמו תמיד, לראות בן אדם שונה לגמרי מהתמונה באתר. עין שמאל רואה גבר קירח, נמוך, ועגלגל, פניו סולידיים יתר על המידה. הוא מזכיר לי דמות של פקיד נרגן באחת מהצגות הילדים שנגררתי אליהן לא מזמן. עין ימין הופכת אותו כצפוי לשרירי יותר, עם חזה קצת יותר נפוח. אני נרגעת, חושבת שלא יהיו הפתעות מיוחדות. אבל אז, אני מגיעה לפנים שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תמונה של בן אדם לא באמת מראה אותו. תמונה היא רק כמו עמוד בספר, אי אפשר לדעת ממנה מה באמת קרה, מאיפה הגיבור הגיע ולאן הוא ילך. העיניים של רוב האנשים נותנות להם תפיסת עומק, שלי נותנות לי תפיסת זמן. כשאני רואה את הפנים שלו כמו שהן עכשיו וכמו שהן יכלו להיות, רק אז אני שמה לב לפגעי הזמן: שלושה הקמטים על המצח, עיניים אדומות יתר על המידה, והססנות קלה, כזו שהופכת כל תנועה לקטנה יותר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא ממשיך לדבר ואני ממשיכה להנהן, עד שלבסוף הנגנים עולים לבמה. שלושה גברים עם פנים ילדיות מסתכלים על הקהל, המבטים שלהם אומרים "אל תדאגו, אנחנו נוביל". ההופעות האלו הם בדיוק כמו הדייטים שלי, ילדים שמנסים ללבוש את המכנסיים של אבא רק בשביל שאלו יפלו מהם שוב ושוב. אני מכינה את עצמי לשתוק במשך שעה וחצי משעממות של צלילים חדגוניים, אבל דקה לתוך ההופעה שלהם, אני מתחילה להרגיש כמו בהמראה במטוס. להקות תמיד מנסות להקסים אותך. חלקן מנסות להשיג את זה בעזרת מילים, אחרות מנסות לנגן במהירות, או במורכבות. אבל מדי פעם, יש את אלו שהגיטרות שלהם מצליחות למצוא את התדר המדויק, זה שהויברציות שלו מהדהדות ביחד עם נימי הנפש. חצי שעה לתוך ההופעה, אני כל כך שקועה בצלילים, עד שאפילו הפוטנציאל הבוהק מהקהל אינו מסנוור עוד את עיני הימנית. הידיים שלו, שמטיילות על גבי החשוף מבעד לשמלה, משתלבות ברטט צליליו החזקים של הסקסופון, ולכמה רגעים נדירים, הכל בסדר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי ההופעה, אנחנו הולכים ביחד, שלובי ידיים, שתויים קלות. אני לא מופתעת כשאני מגלה שהוא גר ליד המועדון. הגיוני שזה יהיה חלק מ-SETUP מוכן, בגיל שלנו אין באמת קסם שמופיע יש מעין. חבצלת מאוכזבת מדברים כאלו, אבל בתור מישהי שבעין ימין שלה עדין יושב קסם אמיתי וכאוטי, אני דווקא שמחה לחשוב שזו לא מקריות. תנו לי חנונים מניפוליטיביים ואני אבחר בהם שוב ושוב על פניית ראיית הלא-נולד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשאני נכנסת לדירה שלו, אני מופתעת. מוזר שגבר שנראה כל כך סתמי גר משקיע כל כך בסביבה שלו. בסלון ישנן שתי ספות עור, עומדות במאונך מדוייק זו לזו. מצידה השני של אחת מהן ישנו פוף סגול. שטיח בצבע בורדו מכסה את שאר הרצפה. על אף אחד מהרהיטים אין אבק או לכלוך. חוץ מהפוך. על הקיר יש תמונה גדולה ומצויירת בעיפרון, משהו עם הרבה שדות ערומות שמזכיר עטיפה של אלבום מטאל. כשאני עוצמת לרגע את עין שמאל, כל החדר נראה הרבה פחות מסודר, כאילו מישהו למעשה טורח לשכב מדי פעם על הספות, בעודו קורא ספר שמצליח לשבות אותו לכמה שעות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז מה, ממועדוני ג'אז עברנו לדאנג'ן?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא שותק ומתכווץ טיפה, נראה שמביך אותו להודות. אני מתקרבת אליו ומלטפת לו את הפנים עם גב האצבעות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה בסדר, גם אני אהבתי את השיט הזה כשהייתי צעירה יותר, סתם מצחיק המעבר החד הזה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני יודע שזה מפגר קצת. נהנית בהופעה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן, מאוד, אבל בוא לא נהרוס את הרגע. תוריד את החולצה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חכי רגע. למה נהנית מהם?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו, כשבמקום זה אתה יכול להוריד ממני את השמלה הזו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אל תדאגי, יש לנו את כל הלילה, עכשיו תעני.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טוב, אני אשחק איתך. אני חושבת שאהבתי אותם בגלל שהיתה במוסיקה שלהם סוג של חוסר מונוטוניות שמכריח אותך להתרכז בו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כזה שגורם לך להפסיק לחשוב על החיים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן. טוב, תשמע, אני לא באתי לפה לשיחת נפש, אז...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
את זו ההיא עם הזכוכית, נכון?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני הייתי בערב שהופעת בו בחיפה לפני 15 שנה, כשסיפרת על התאונה שהיתה לך. את רואה הכל מושלם בעין ימין, נכון? את נתקעת לי בזיכרון, וברגע שראיתי אותך באפליקציה, החלטתי שאני חייב לדבר איתך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טוב, אני הולכת הביתה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חכי!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא מחזיק לי את היד בכוח ואני לא מצליחה להשתחרר. כשאני סוגרת את עין ימין, כל הרוגע נעלם ממנו, הוא אובססיבי, נואש, אבל למה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
את עדין רוצה להיפטר מזה, נכון? ראיתי איך את כל הזמן משחקת עם העיניים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אין דרך להוציא את זה, עכשיו תן לי ללכת הביתה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא עד שלא ננסה. אני רוצה לקחת אותם ממך. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה? למה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
את לפחות יכולה לראות שדברים טובים יכולים להיות יותר. 42 שנה אני חי בעולם הזה, וכל מה שאני רואה זה רק כמה הכל נורא. אני מסתכל על האחיינים שלי וכל מה שאני יכול לחשוב זה על העולם הכואב שהם יגדלו אליו. אני מסתכל על עצמי וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני אסיים את החיים שלי, נרקב ממחלה בדירה הנקיה הזו, בלי אף בן אדם קרוב אליי. אני מנסה לצייר וכל מה שיוצא לי זה רק זוועות. נשבר לי, כל החיים ניסיתי להסתכל על המציאות כמו שהיא, אבל אין מה לראות. אני רוצה לראות משהו טוב, אפילו אם הוא לא יהיה אמיתי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני רוצה להגיד לו שהוא הולך לבלות כל יום בלראות דברים טובים שהוא בחיים לא יוכל לגעת בהם, להזהיר אותו כמה מובן מאליו הגבול בין מציאות לדמיון וכמה זה קשה לאבד אותו, לשאול את עצמך באופן מודע על כל דבר, זה אמיתי או שזו המשאלה שלי? אבל אני לא בן אדם טוב מספיק. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסדר, איך עושים את זה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אמרת שבכית כשהזכוכית נכנסה לך לעיניים, נכון? יש אגדת ילדים כזו, על מישהו שקורה לו מה שקרה לך. בסוף הוא מצליח להיפטר מהזכוכית כשהוא בוכה דמעות אמיתיות מול מישהי שמתפללת שהזכוכית תעזוב אותו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני לא בטוחה שאני זוכרת איך בוכים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני אזכיר לך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנחנו מתיישבים על הספה שלו, והוא מתחיל לשאול אותי על החיים שלי. כל פרט שאני נותנת לו, נענה מיד בתגובה, בלי טאקט, בלי התנצלויות, בלי טיפה של תקווה. אני לא משנה לאף אחד, נכשלתי לחלוטין להשאיר חותם, להתקשר למישהו. הילדים, השותפה, ההורים הנואשים, כולם רק ציפוי שאני שמה לעצמי כי אני מפחדת להיות לבד. גם האדישות והקהות הם רק אשליה מתוחזקת בקפידה, ומאחוריהם מסתתרת הילדה בת ה-15 שהיתה מוכנה לעשות הכל כדי שיאהבו אותה. והנה הילדה הזו גם היום, בתור אישה בת 38, פותחת רגליים לזכרים נחותים, כי הטובים כבר לא מוכנים לגעת בה יותר. הנפש שלה אולי לא השתנתה בכלל, אבל הגוף גבר מתקמט, והרחם עוד מעט יפסיק לעבוד, ועמוק בפנים היא מתגעגעת לימים ההם, בדירת הפעילים הדפוקה של אנונימוס, כשצעקו אליה והתייחסו אליה חרא, כי אז לפחות החיים היו בצבע, ולא בשחור לבן, כי אז לפחות היא עוד הרגישה משהו. והיא... היא אני, ואין טעם לברוח מזה, לשקר, להתעניין. נשאר רק להבין שכבר פג התוקף, שאני רק תוצר הלוואי של טעויות שאי אפשר להשיב, טעויות שלי, לא של אף אחד אחר. יכלתי להישאר אצל ההורים גם אם סבלתי, יכלתי לא לתת לחבר שלי להשפיל אותי, אבל עמוק בפנים רציתי את זה, כמו שרציתי את הזכוכית הזו, פשוט כדי שיהיה לי תירוץ לא להתקדם אף פעם. אני רוצה לומר שזה לא נכון, אבל אני לא יכולה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ובאותו רגע, דברים הופכים להיות כמו שהם. כל האפשרויות נעלמות, ונשאר רק העולם אמיתי, אפור על גבי אפור, בלתי משתנה. הוא ממהר לגנוב לי את הדמעות, מפורר שברים מנצנצים לתוך עין שמאל שלו. האצבע שלו צמודה, כמעט נוגעת בגלגל העין - אסור לפספס אף טיפה. אחרי שהוא מסיים לדחוף את כל השברים פנימה הוא מפסיק לזוז, מנסה לעצום את העיניים. למרות זאת, בדיוק כמוני, הוא מרגיש את זה, הזמן האחר מנסה לחדור אליו, מפתה אותו להסתכל. פתאום הידיים מתחילות לחטט לי בתוך השמלה. עכשיו הוא נזכר, כנראה שלגרום לאישה לבכות זה מה שמדליק אותו. אבל שיהיה, גם אני תמיד נרטבת כשגורמים לי לבכות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי שסיימנו לחתום את עיסקת החליפין בינינו, הוא נרדם עם חיוך גדול על הפנים. מתחשק לי לשאול אותו על מה הוא חולם, אבל זה לא יהיה לענין, אז במקום זה אני קמה והולכת. הוא גם יעריך אותי יותר מאשר אם אשאר לו בבית. אני מתחילה ללכת ברגל לעבר אלנבי. מבעד לשתי עיניים רגילות אני רואה שכל האורות ברחבה כבו, תל אביב הולכת לישון מוקדם. חבורת בני 17 עוברים אותי, מנסים לגלגל ביניהם שיחה, למצוא את טון הדיבור שיתן להם הכי הרבה יחס אבל בו זמנית לא יוציא אותם מגושמים. אחת מהן היא נערה עם עגיל באף, שיער ירוק, וקעקוע של אליסה על רגל ימין. לו רק יכלתי להסביר לך כמה עדיף להיות אפורה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למחרת בבוקר אני מתעוררת משינה נטולת חלומות. בעודי מכינה את הסנדוויץ' היומי, חבצלת מספרת לי על הסרט מאתמול. אני מהנהנת ונותנת לה לפרוק. הסרט סיפר על מישהי שחולמת להיות סופרת ובו זמנית למצוא אהבה. כמובן שבסוף היא מצליחה בו זמנית להשיג את שניהם, היא כותבת ספר שמוכר מלא עותקים ומוצאת גבר עם פנים רכות וגוף נוקשה. אני לא חושבת שהייתי יכולה לשכב עם מישהו כזה. כל פעם שהיינו מנסים להזדיין הייתי מטורגרת מכמה הוא מושלם. בזמן שחבצלת מספרת על כל זה, המבט שלה תקוע בין מתלהב לעצוב, מנסה לעבד את הפער בין אמת לתקווה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו צד ימין וצד שמאל של הרחוב נראים אותו דבר. רק מסה נאבקת של אנשים, ממהרים בבוקר לעבודה ובערב הביתה, נדחקים, נאנקים, מזיעים. צד ימין של הרחוב, זה שתמיד מאיים עליי, מזכיר לי כמה יכול להיות לי טוב, כבר לא שם. מי צריך בכלל טוב?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלו בדיוק המילים שאני אומרת לדורון כשאני שוב אצלו בדירה. מופתעים? באמת חשבתם שהוא לא יזמין אליו שוב את האישה היחידה שהוא יכול להשוויץ לה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מי צריך בכלל טוב? את רצינית? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן, כי בשביל מה לקוות, לקוות זה בסך הכל לשאוף ואז להתאכזב. אתה לא מעדיף פשוט לדעת שאתה לא יכול לעשות כלום? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני שונא את זה, אני חייב להרגיש שאם אני אקום בבוקר, אני אוכל לבחור מה אני הולך לעשות, וזה יהיה משהו עם משמעות, כמו לכתוב סיפור, או לצייר, או לראות משהו. זה מדהים, לקום בבוקר ולראות שבמקום התמונה המכוערת ההיא בסלון אני יכול לצייר נופים רגילים, או להחליף עבודה, או ללמוד לשיר, או...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן, אני יודעת, גם אני הייתי מביטה במראות. אני חושבת שאני פשוט מעדיפה לחיות, בלי לחשוב יותר מדי. תסתכל עליך, אתה חושב כל הזמן ותראה איך אתה תמיד עצוב.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כבר לא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה עוד תהי... לא, אני לא הולכת להגיד לו את זה, בשביל מה. במקום זה אני שורטת בעדינות לאורך החזה שלו. הוא מלטף את היד שלי כאילו היא הדבר הכי יקר בעולם. אני יודעת שהוא לא רואה אותה באמת, הוא כנראה רואה את היד של הדוגמנית, זאת שהיתה מופיעה מולי לפעמים במראה. לרגע אני מתעצבנת, אבל אז אני חושבת לעצמי, למה לא בעצם? עדיף שנהיה כמו חבצלת? לו יש מישהי שיכלה להיות דוגמנית ולי יש גבר שפוי שהציל אותי מקללה. היד שלי יורדת אל הכרס שלו, היא נוזלית כזו, כמו של גבר שלא התאמן אף פעם. אני מחזיקה אותה והוא נבוך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה יפה בעינייך? הוא שואל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מניחה את הראש שלי עליה, עוצמת עיניים ומחייכת. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה מכוער. תודה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-9752915604245830952018-12-02T08:46:00.001-08:002018-12-02T08:49:13.289-08:00להסתכל מלמעלה<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<a name='more'></a><br /><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחריהם נכנסים שאר הפיסטונים הפשוטים. קודם כל ממהרים פנימה עובדי ה-QA. יש להם את החיוך הגדול הזה על הפנים, כמו הילד הזה שסוף סוף הזמינו אותו להצטרף למשחק מחניים, אבל פתאום מבין שהוא לא יודע את החוקים. אחריהם מגיעים המהנדסים הקלים יותר, אלו שדילגו על הקורסים במתמטיקה במהלך התואר, ובסך הכל הגיעו לתחום הזה כי הם ידעו שכאן יושב הכסף, או כי כמו הנכדים שלי, הם נורא אהבו לשחק במחשב.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לבסוף נכנסים הגיבורים האמיתיים, האינטסלטורים שמחזיקים את כל החרא למטה ומונעים ממנו לצוף, מהנדסי חומרה, תשתיות, סיסטם. הם תמיד יגיעו אחרונים, מתאמצים לשרוף כל רגע שלהם על עבודה אמיתית, לא על אינטריגות משרדיות. השחור מתחת לזוג עיניהם הוא כמו הפסים בדרגה, ככל שהוא עבה יותר, כך גדולה המסירות. אפילו כשהם נכנסים לחדר, אני שומע אותם מתווכחים על פרט טכני זה או אחר. הם כולם מחזיקים את הפלאפונים שלהם צמוד, כמו שאני החזקתי את הביפר שלי בזמנו. אין להם מנוחה, הם תמיד מוכנים לקריאה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כולם יושבים ומחכים. המנכ"ל כבר יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד להם, ראיתי אותו כשהוא שמע את הבשורה בעצמו. אבל הוא מותח את השקט. אני מבין אותו, חשוב להאט דברים, לתת להם מעמד. בלי ההצגות הקטנות האלו, אם כולם יראו רק את הדבר עצמו... אני נזכר לרגע אישתי אחרי שהתחתנו, כשהיא הפסיקה ללבוש מחשופים, כשסדקים הופיעו בעמודי ירכיה, כששדייה הרכינו ראשם לצמיתות. אהבתי אותה עד הסוף, אבל, עדין נמנעתי מלהסתכל עליה ערומה. עכשיו כל העולם ערום.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ערב טוב. כולם כאן? גם החבר'ה מהקומה העליונה? מצוין, אפשר להתחיל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השקט עדין לא נשבר באמת. הוא מספר על כמות המשתמשים במוצר, חדירה למדינות שונות, צרכים חדשים של לקוחות, אבל זה לא באמת מעניין אף אחד. איך אפשר להתעניין באותיות הקטנות כשהחיים עצמם בסכנה? בחצי השנה האחרונה הם חיו כולם תחת איום מתמיד. עדין זכור לי הרגע ההוא, לפני חצי שנה, כשהמנכ"ל סיפר להם עליי ועל התביעה. אז עוד היו בי שיירי כעס. שמחתי לראות את החיוכים נעלמים, את העיניים מסתכלות פנימה, אל המוח שמחפש דרכי מילוט. תביעה בסדר גודל כזה יכולה להרוס הכל. לא עוד יוצרים בכותלי המשרד, תופרים שורות קוד זו אל זו, מודול אל מודול, תהליך אל תהליך, עד שלבסוף, מוצר, גאווה. בנוסף הם גם חיבבו זה את זה, החל מהברכות הקטנות לשלום, ועד דמעות נסתרות ומילות נחמה בחשאי בחדר השרתים. למי היה כוח להתחיל עכשיו מחדש?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמו כן, יש לי חדשות טובות. חברים, התביעה נסגרה, הגענו איתם לעיסקת טיעון!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא לא יכול להמשיך לדבר. חיוכים שמתפשטים כמו שריפה בשדה הקוצים, קריאות שמחה, אין לו דרך לעצור אותם. אז הוא נותן להם להתרגש, כמו הורה שנותן לשני אחים להשתולל בסלון, יודע את גבולותיו. אחרי שהשמחה שוככת, הוא מפרט לגבי העיסקה. החברה תמשיך לפעול כרגיל, אך יתווסף אליה עובד חדש. הוא לא יגיע למשרד, לא יכתוב קוד, לא יטפל בבעיות. את השכר שלו הוא יקבל על לא לעשות כלום, לא להתלונן, לא לספר לאף אחד - דמי שתיקה. הסתדר יפה הבן שלי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשהם יוצאים למטבח מחכה להם ארוחה גדולה. תהיתי למה אנשי ה-HR יצאו מהישיבה מוקדם. כבר מזמן לא אירגנו ארוחה כזאת בחברה. מאז התביעה, התחילו לחסוך בהכל. לא עוד גיוסים חדשים, לא עוד עוגות כל חמישי, לא עוד יציאות חברה לבר. אבל עכשיו, כשהסכנה נגמרה, כשהם יודעים שישרדו, אפשר לחגוג. אני מסתכל על שירה ויונתן, השניים שאני הכי מחבב. יונתן מסובב את מזלגו במרץ, מסלסל גוש גדול של פסטה. כשהוא מכניס אותו לפיו, הוא דואג להתרכז בתנועה, מבטיח שאף לא אחד מגושי הבשר הטחון הקטנטנים יברח מלועו. שירה לעומתו אוכלת סלט שהביאה מהבית. היא נראית עצובה, נראה לי שהיא חושבת עליי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז זהו? נגמר?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן. המפגרים האלו מקבלים את הכסף שלהם ועכשיו הם עוזבים אותנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה לא מציק לך קצת?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה זה קשור אלינו בכלל, אנחנו רק עשינו את ה-BACKEND.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל עזרנו לזה. אני לא יודעת, בן אדם מת בגלל... משחק בטלפון.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא, הוא מת בגלל שהוא לא קינפג את הPERMISSION נכון. זה לא קשור אלינו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא היה בן 65.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז מה, בכל גיל בן אדם צריך להיות אחראי. שהבן שלו יגיד בכלל תודה שאנחנו משלמים לו. לא מגיע לו שקל, זה סתם בגלל שאנחנו חיים בתקופה של פוליטיקלי קורקט וכולם מרחמים על "מסכנים". </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה לא מרגיש רע אפילו קצת? אני בדרך כלל נורא גאה במה שאנחנו עושים, אבל הוא מת בגלל שהאפליקצייה שלנו חסמה לו את השיחת חירום. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מאיפה את יודעת את זה? בטח היה מת מההתקף לב ההוא בכל מקרה. חוץ מזה, עשינו לו טובה, הוא היה בן 65. בטח הוא לא סבל את הריח של עצמו כשהוא קם בבוקר. הוא גם היה גרוש אם אני זוכר, לא?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלמן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שירה, עיזבי אותך מזה. אנחנו לא לשכת סעד פה. ראית מה כתבו עלינו לפני שבוע? "הפורטנייט החדש". אנחנו מייצרים ערך, משהו שאנשים רוצים, זה הרבה יותר חשוב מאיזה טמבל אחד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן. אני מניחה. פשוט, לא יודעת, אני מרגישה קצת מנותקת ממה שקורה כאן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עיזבי אותך מזה, התחילו להוציא את הויסקי, רוצה שוט?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני רוצה לכעוס עליו, לקרוא לו בן זונה קטן. למה מי הוא חושב שהוא בכלל, קורא לי מסריח. אבל כשאתה מת כבר חצי שנה, ואין לך חזה שילחץ, או לחיים שיאדימו, או שיניים שיחשקו, אתה לא באמת יכול לכעוס. במקום זה אתה רק יכול להסתכל ולהיזכר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
האמת שהוא צדק. אחרי שאיבדתי את רבקה, החיים באמת הפכו לחסרי טעם. אולי השדיים שלה היו נפולות, אבל עדין היה ביניהם מקום לראש שלי. כשהכרנו זה לא היה כמו היום, כולם לא היו עסוקים בלהתייפיף כל הזמן, היתה לנו מדינה לבנות, והחלק שלנו במדינה היה להקים בית. לכל אחד היתה החלקה שלו לטפח ולשמור, לא התעניינו במשהו אחר. אני הבאתי את הכסף הביתה, מהנדס רפא"ל עד יומי האחרון. אני עוד זוכר ימים כשהלפטופ שיושב על הביצים הלא פעילות של יונתן היה מחשב ענק בגודל חדר. רבקה ניהלה את כל השאר, כל הנקיונות והמטלות והחברים, הדברים הקטנים האלו שגבר עובד לא באמת יודע לעשות. כשהילד שלנו נולד, כבר היה לי סוף סוף תירוץ לקרוא לה אמא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ניסיתי ללמד אותו, באמת שניסיתי, אבל הוא לא הבין מה זה להיות בוגר. פישר מפונק, קיבל הכל מין המוכן ולא ידע להעריך דבר. אני עדין שומע אותו מקטר עליי לפסיכולוג: "אבא לא היה שם בשבילנו". אני רוצה לצעוק עליו שאבא לא היה שם כי הוא היה צריך לעבוד, לחסוך כסף בשביל הבית היפה שהוא גר בו עם אישתו והדוקטורט הבלתי נגמר שלה בסוציולוגיה. למה הוא לא בא לבקר יותר אחרי שרבקה מתה? לא הייתי אבא טוב? אולי אם הוא היה בא לא הייתי...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שירה ויונתן, הם היו צריכים להיות הילדים שלי, וגם כל שאר העובדים בחברה. כשאני מסתכל עליהם מלמעלה אני רואה אותם כל כך בבירור, את הג'וינטים שמנהלת הפיתוח מעשנת 3 פעמים ביום כשאף אחד לא יודע, את השיחות של מנהל עם המוצר עם המאהבת שלו, את החרדות של שירה ואת התקווה הנואשת של יונתן שהיא תסכים להיפגש איתו לקפה מחוץ לעבודה. כולם מחביאים בתוכם עצב, אבל הם לא נותנים לו לשבור אותם, רק ממשיכים לבנות, בדיוק כמו שאני בניתי, חוליה אחר חוליה, צבא, מדינה, הייטק. תמשיכו חברים, לא לעצור, זו משמעות החיים. לא להתעכב על כל מיני פסיכולוגיות וחפירות, לא לדאוג, פשוט לבנות, ליצור, לתת עבודה, קדימה!</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-12140879168631564842018-10-20T15:39:00.001-07:002018-10-21T15:21:46.072-07:00מה שכולם רוצים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני נעמדת מול המראה ומסתכלת על עצמי מלמעלה למטה. השיניים בחיוך שלי בולטות מדי, הפרצוף מאורך, האף גדול והעיניים בצבע חום משעמם. השדיים שלי קטנים יחסית לגוף הרחב שלי, רק B. הבטן שלי לא שטוחה ולא עגלגלה, יותר כמו התחלה של כרס של גבר, אפילו קצת שעירה כמוה. הידיים והרגליים שלי שריריות אבל אני גאה בהם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מהבנות האלו שכשהם נחתכות או רואות ג'וק, אין להם בעיה ללכלך קצת את הידיים כדי לטפל בזה. כשהייתי קטנה, הייתי הולכת מכות נגד הבנים, פעם אחת אפילו תקעתי מרפק למורה וקראו להורים שלי לבית ספר. </div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הילדה בעייתית, קשה לה להתרכז, היא כל הזמן זזה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בסוף למדתי איך להתנהג. כשהזיעה שלי התחילה להסריח, התבשמתי. כשהציקו לי, התרחקתי. כשהיו מבחנים, העתקתי. כשהתחילו לשחק אמת או חובה, שיקרתי. היתה רק פעם אחת שבחרתי חובה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קראו לו גילי, אבל זה לא היה השם האמיתי שלו, אלא עיברות של איזה שם קווקזי שהוא נולד איתו אבל הורים שלו שינו כי הם קיוו שהוא ישתלב. הוא לא. הסיבה היחידה שהזמינו אותו למסיבת בית זה בגלל שידעו שהוא נואש. הוא היה כמו קוף בקרקס, עושה טריקים בשביל שהאנשים המכובדים בקהל יראו וימחאו כפיים לתיפלץ ויחשבו איזה מזל יש להם שהם לא כמוהו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
החובה שלי היתה לנשק אותו. כשהוא התקרב אליי עם הפנים המחוצ'קנות השחורות שלו, עלה ממנו ריח רקוב, כמו של שתן שלא ירד באסלה כבר כמה זמן. רק היום אני מבינה שכנראה זה היה ריח של זרע מהבטן שלו, גדולה יותר מהבטן של אבא שלי ונצמדת לחולצת טי שירט זולה וקטנה עליו שהוא לבש כי במשפחה כמו שלהם לא קונים חולצה חדשה כל חודש. הלשון שלו בתוך הפה שלי הרגישה כמו פלישה. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה של שנינו, אני שיושבת נבוכה והוא שמנסה לעשות את החובה שלנו כמו שצריך. גילי, אני מקווה שאתה מבין היום ששפתיים זה דבר עדין.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה לא שהוא היה מיוחד אבל. כל התקופה הזו היתה סיוט אחד גדול. הנחמה היחידה שלי היתה שיעורי התעמלות קרקע. החוקים היו ברורים, יש תרגילים, צריך לעשות אותם, צריך להתאמן, יש את הגוף, הגוף חי, נמתח, קופץ, מתכופף, מרגיש. זרועות, רגליים, כתפיים, גב, צוואר, אגן. כל אחת מאיתנו זזה בקצב אחיד, בלי בנים-בנות, בלי מורים, בלי בגרויות, בלי הורים, רק זיעה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מעניין מה הייתי עושה אם לא הייתי מכירה את יהל. יהל עם ה', כמו הסולן של הלהקה ההיא, נו, אלו ששרים את "כל החבר'ה". הכרתי את יהל דרך מפגש ישראבלוג. לא יודעת אפילו למה הגעתי לשם, זה לא שהיה לי בלוג או משהו, זה פשוט היה המקום הזה שכל הפריקונים מגיעים אליו. הוא היה אחד מהמבוגרים המגניבים האלו, כאלו שלא נקברו לגמרי במשרד ובבית המרוהט שלהם, שעדין יכלו להבין.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אדולף היטלר יוצא לטייל באושוויץ. הוא רואה ילדה יהודיה קטנה בוכה ושואל: מה קרה ילדה, למה את בוכה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבא שלי בעבודות כפייה, את אמא שלי שלחו לתאי הגזים, קצין נאצי סיבן לעצמו את הידיים עם אח שלי, אפילו מהחתולה שהייתי משחקת איתה דרך הגדר עשו שניצל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
וואלה, באמת לא היום שלך, היטלר עונה ומוריד את המכנס.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עם הבדיחה הזו השיחה בינינו התחילה. הוא סיפר לי על החיים שלו כשהוא היה בגילי. הוא היה בדיוק כמוני, אני ברחתי דרך ההתעמלות קרקע והוא דרך הקרב מגע, שנינו לא הצלחנו לדבר עם אנשים, שנינו היינו נגררים לכל מיני מפגשים הזויים כאלו כמו עכשיו. זו היתה הפעם הראשונה שהיתה לי שיחה כזו, שאפשר פשוט לדבר בה בלי מחסומים על מה שאת וזה בסדר, ואת לא צריכה לפחד שיקראו להורים שלך או יצחקו עלייך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל כל הזמן, כשדיברנו, ראיתי עוד משהו. העיניים שלו ניצנצו, מדי פעם כשהוא דיבר, היה נדמה לי שאני רואה את הלשון שלו יוצאת החוצה. כבר התרגלתי לראות את זה אצל כל בן שמדבר איתי. בפעם הראשונה זה היה עם גילי, כשהוא ניסה לדבר איתי בצד אחרי האמת או חובה. אחריו ראיתי את זה אצל כל בן שדיבר איתי כמה דקות, מקווה שהשיחה בינינו גרמה לי להיפתח, אבל באמת להיפתח. כוס זה כמו מין שער לגן עדן כזה בשביל הבנים. מרגע שבן נולד, הוא עוד לא שלם לגמרי, לא בדיוק בן אדם. רק אחרי שהוא נכנס לכוס, הוא מקבל את האישור הסופי שלו, כתר מופיע לו על הראש וזהב צונח מהשמים ויש את המוסיקת ניצחון של פיינל פנטזי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למרות שידעתי את זה, לא רציתי להפסיק לדבר איתו, אז כשהוא ביקש, נתתי לו את המספר. איזה מזל שעשיתי את זה. חשבתי שברגע שנדבר שוב, כשאני אגיד לו שאני לא רוצה לשכב איתו, הוא יפסיק לדבר איתי. במקום זה, הוא פשוט אמר שזה בסדר. היינו מדברים קבוע בטלפון וגם התחלנו להיפגש, ובהדרגה הבנתי שהוא לא... הוא לא כמו השאר. אני חושבת שאז התחלתי להתאהב בו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא הציע לי חברות בסקייפ, אמר שהוא יודע שאני מפחדת מבנים ולכן הוא לא מציע את זה פנים אל פנים. רגע אחרי זה הוא ירד על הברכיים, הקריא לי שיר שהוא כתב, והסתכל בי עם עיניים גדולות דרך החלון. העברתי למסך מלא, הגיע לו שאני אראה אותו, לפחות את זה אני יכולה לעשות בשבילו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אפילו שכבתי איתו כמה פעמים. בדרך כלל זה היה נורא לאט וברובן לא נהניתי, אבל היה כיף לדעת שאני עושה לו את זה. כשאת באמת אוהבת מישהו, אפילו רק לשמוע אותו צועק, לראות את ההתלהבות שלו, זה גורם לך להרגיש טוב מבפנים כזה, לעזור לו עם הרצון הזה. אני חושבת שבגלל זה אנשים מתנדבים בלעזור לעניים. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תגיד, איך זה שאתה לא כמו כולם?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה זאת אומרת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה יודע, כמו בנים. כשרק הכרנו, חשבתי שאתה כל הזמן תנסה לגעת בי או להידבק אליי. אבל כזה, אתה עדין איתי, אתה אף פעם לא מתחנן לזה, אתה יודע לקבל לא. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אה, זה. תשמעי, זה אחרת כשאוהבים מישהי. כשגברים חרמנים, אנחנו נהיים בהמות, כולנו, בלי יוצא מהכלל. זוכרת כשאמרת לי שאת לא אוהבת זין? חשבת שזה יבהיל אותי או משהו? אבל אני מכיר בנות, רובכן ככה. גבר חייב לעשות את ההפרדה, לדעת איך להישאר עדין עם מי שהם אוהבים אבל להיות מוכן לשחק את משחק הפיתוי עם מי שלא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז אתה... שיחקת?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברור.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי זה הוא סיפר לי על התקופה הפרועה שלו. זה היה ברוקי, לא מה שיש היום, אלא זה שהיה לפני 15 שנה, כשאנשים היו עושים סקס בשורות האחוריות וחצי מהקאסט היו באישפוז יום. הוא סיפר איך הוא היה מתחיל למשש בחורות אקראיות, או מציע לבחורות שאומרות שקר להם לעשות לו ביד כדי להתחמם, או עושה התערבות עם חברים על מה המעגל הירידות הכי גדול שהם יכולים לעשות. אמרתי לו שזה מגעיל, שזה לא בסדר, שהם היו דוחים כמו חיות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שנרטבתי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני נעמדת מול המראה הגדולה בבית שלו ומתחילה להתארגן. האיפור הגותי מוסיף קצת צבע לעיניים והצ'וקר מסיח את הדעת מהפרצוף. הפושאפ מתקן את השדיים והחצאית בית ספר מסתירה את הבטן. מבט אחרון בשרירי הידיים שלי, רגע לפני שאני עוטפת אותם בכפפות השחורות והארוכות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה מפגש של חברים שלו, שלנו. הם כבר כולם מכירים אותי עכשיו, אני החברה השווה של יהל. כולנו מדברים רק כדי להעביר את הזמן, הספר החדש של רולינג או הסרט החדש של מארוול לא באמת משנים לאף אחד, מה שבאמת חשוב זה מה שמעבר למילים, מבטים, יציבות, טונים, ריחות. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה שלא אהבתי בהארי פוטר זה שהם כולם כאלו...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סטרייטים מדי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בדיוק! חוץ מגראבלי-פלנק שהיא לסבית מגניבה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גם זה מעפן. אני מעדיפה להיות בי, מי צריך את כל ההגדרות האלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא חמודה כזו, שיער שחור חלק וגולש, פרצוף קטן ועכברי, הזרועות שלה דקות וחיוורות, אני מרגישה שאם הייתי נוגעת בהן עם אצבעות משני הצדדים, האצבעות היו עוברות דרך העור שלה והייתי מרגישה את היד שלי. אנחנו ממשיכות לדבר והיא מספרת שקוראים לה ורוניקה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא כל הזמן מחייכת וקופצנית, אבל אני רואה שהיא מנסה להסתיר. גם היא, כמוני וכמו יהל, שבורה. אני קצת מקנאה בה על איך היא יודעת להמשיך לחייך למרות זה. כשאני היייתי בגילה, החיים התחלקו רק לשני חלקים: התעמלות קרקע ומוות. רק כשהמילה 'הורים' מוזכרת לרגע, מופיע לשניה אחת סדק במסיכה שלה. אני מציעה לה לשתות משהו כדי להירגע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה... אה... אתם יכולים להפסיק עם המסז' בגב. תגידו, מה השעה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחת וחצי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא... אוטובוס...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
איפה את גרה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גבעת ש... שמואל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אוי, זה לא בדרך שלנו. את רוצה לישון אצלנו ומחר נקפיץ אותך לתחנת אוטובוס?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא אומרת כן. ברור שהיא תגיד כן, אחרת מה היא תעשה? תישאר לבד בחוף בלילה? מסוכן פה, עם כל הגילים שעכשיו התבגרו, נואשים לפתוח את השער. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשאנחנו מגיעים הביתה, אנחנו כבר חצי גוררים אותה. שתתה יותר מדי, מסכנה. אנחנו מסדרים לה מצעים, מניחים אותה על הספה בסלון. אני מתחילה לשחק לה קצת בכפתור של המכנס, יהל מסתכל מהצד. כשאני מתחילה למשוך לה את המכנסיים למטה, היא זזה טיפה. יהל מיד מחזיק אותה בכתפיים. מתחת לג'ינס יש לה תחתונים לבנים. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה... מה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תירגעי חמודה, הכל בסדר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ביד אחת אני מלטפת את הבטן השטוחה שלה ובשניה האצבעות שלי מלטפות מבחוץ את השפתיים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ת... אה... ת... או...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים שלה. היא רוצה את זה, היא לא יבשה כמוני, כלומר, כמו שהייתי פעם. היום אני מבינה מצוין מה מרטיב לי. אני מרימה לרגע את הראש ומסתכלת על יהל. כעת הוא מחזיק אותה רק ביד אחת, השניה נמצאת על האיבר המזדקף שלו. הוא כבר לא מגעיל אותי יותר, מצאנו לנו סידור, כזה ששנינו יכולים להנות ממנו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
קדימה, תלקקי אותה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברגע שהלשון שלי נוגעת בה, כל הגוף שלי מתעורר, פי 10 מאימון מוצלח ובלי כאבים בשרירים. אני דוחפת את הראש עמוק יותר, מלקקת את האושר המלוח שנוזל לה מהכוס. לרגע אחד אני חושבת לעצור, אבל אז אני נזכרת במה שיהל אמר לי. זה בסך הכל משחקי פיתוי, ככה סקס עובד. חוץ מזה, איך אפשר לעצור כשגילית את השער לגן עדן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-72051699641567340902018-08-26T09:09:00.002-07:002018-08-26T09:09:40.703-07:00לעזוב את הממלכה<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו. הוא עמד והקשיב לצלילי היער, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת, העלים אשר מרשרשים תחת רגליהם הזעירות של החרקים. רק ביער, אשר היה נקי מהמולת האדם, הוא יכל לשמוע זאת. זה לא שהוא לא אהב את העיר, היא היתה מלאה בפיתויים ובמטעמים לאדם במעמדו, אבל מדי פעם הוא אהב לצאת אל היער, להרגיש את הקמאיות ממנה נולד האדם. הוא העביר את ידו על גזע העץ שעמד לידו, מחוספס, קשה, יציב. אחר התכופף והניח את ידיו על האדמה, שואף את ריחה עמוק אל אפו, ריח מלוח-סמיך של פוריות. הוא פתח את עיניו והביט מסביב. צמחיה הקיפה אותו מכל עבר. בין חלק מהעצים נמתחו קורי עכביש, רחבים מספיק כדי להקיף אדם, עלים וחתיכות לכלוך נאספו ביניהם. על חלק מהעצים צמחו פירות קטנים ואדומים, יפי מראה, רעילים. למראה המרחב הירוק-אדום-כתום הזה, נטול הסמטאות והגדרות, עלתה בו תחושת האינסוף. לא פלא שהקדמונים סגדו ליערות האלו, הוא חשב לעצמו. גם אדם מתורבת כמוהו, בן אצולה יודע קרוא וכתוב, מכיר בשילוש הקדוש, ידע היטב כי רק משהו נשגב ממנו יכל לברוא את האדמה הזו, אשר עליה דרכו בני האדם כל יום כאילו היתה מובנת מאליו.</div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכסנדר, השריון.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מיד אדוני.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל עמד והרים את ידיו לצדדים. לראש חבש כובע נוצה רחב שוליים. את גופו כיסתה חולצה ארוכה ושחורה, עשויה כולה ממשי, על צידה השמאלי נתפר סמל בית המלוכה, הנשר התלת ראשי, סימלה של רומא, פיסגת הציווליזציה, אבות אבותיו. דמו של נת'ניאל היה דם אצילי, נקי מזוהמת הברברים. הוא היה צאצא ישיר של אנשי רומי, דובר לטינית נקייה ללא רבב, אדוק באמונתו, טהור מידות ונבון. אלכסנדר הלביש עליו את שריון העור בעדינות, נזהר לתת לגופו את הכבוד הראוי, שכן לא רק מוחו ונפשו של נת'ניאל חודדו לקצה היכולת האנושית, גם גופו היה מכונה משומנת, דקיק אך חזק, עורו חיוור ונקי מפגמים מלבד הצלקת האחת לאורך זרועו הימנית, אשר רכש בקרב מונכנגראץ. אילו עמד שם צופה, הוא יכל לתת את דעתו על ההבדלים ביניהם. בניגוד לנת'ניאל, אלכסנדר היה כמעט ענק, אך עדין עמד נמוך מנת'ניאל, בשל יציבתו הפגומה. עיניו ופיו היו דקים מדי, קטנים ביחס לראשו הרחב והקירח. משמני גופו איימו לקרוע את חולצת הצמר המלוכלכת שלבש ופימה מכוערת ושמנונית פרצה החוצה מסנטרו הלא מגולח. כשדיבר, תמיד משך את המילים, מבלבל A עם E או עם O, מסתפק בלדבר מובן, גם אם לא נכון. למרות כל אלו, אלכסנדר היה משרת נאמן. עוד כשנת'ניאל היה קטן, ראה את אלכסנדר משרת בנאמנות את אביו, מאזין לכל מילה, ממלא הוראות בצורה מדוייקת. לעיתים אביו היה מציע לו מטבע זהב נוסף, הטבה על נאמנותו, אך אלכסנדר מעולם לא הסכים לקחת. אני רק עושה את מלאכתי, הוא נהג לומר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל טיפס על גב סוסו בקפיצה מהירה. היה זה סוס מהיר, כזה שיכל לרוץ 5 מיילים אוסטרים מבלי להתאמץ. מאחוריו אלכסנדר הסתבך, כתמיד, עם ריתמת סוסו. סוסו של אלכסנדר היה שחור כמעט לגמרי, והזכיר יותר גמל או פיל. סוס אחר לא יכל להתאים לגופו הגדול. נת'ניאל הכה עם השוט וסוסו הדרוך התפוצץ קדימה, וביחד עימו, נפשו של נת'ניאל. רעם הפרסות על הקרקע, גלי ההלם שעוברים בגופו בכל נחיתה, הוא נזכר איך הרגיש כשחש בהם לראשונה בתור ילד. באותם ימים אביו היה צריך להכריח אותו לעלות על הסוס, כמה נרתע מפניה המאורכים של הבהמה, כמה פחד כשעלה עליה. תנועה בלתי נשלטת, רבת עוצמה, בלתי אנושית, והוא מנסה להיאחז בנואשות, מפחד להיות מוטח אל האדמה הקשה. עם השנים למד לרסן את החיה, לשלוט בה, עד שהכניע אותו לחלוטין, קולו ותנועותיו החדות מקנות לה את המשמעת, מקרבות אותה קצת יותר אל האור. הרי זו היתה המהות של האצולה, הכוח, לא הפיזי, לא השכלי, אלא הנפשי, להוביל אדם ובהמה, לארגן קהילה, לבנות אימפריה. והפרס על המאמץ הדגול הזה, היה העוצמה שהרגיש עתה תחת ירכיו, המהירות החשמלית שגרמה לכל היער לנוע מול עיניו, לעשבים הירוקים להיטשטש זה בזה. לא משנה כמה המשיך לדהור, הנוף לא שיעמם אותו. שלא כמו בעיר אשר נדמתה לו לבצל, שכבות על גבי שכבות של שכונות מלאות בבתים דומים לזה, נבדלות רק לפי התקופה בה נבנו, הטבע גילם בתוכו את הבלתי אפשרי, אחידות ורבגוניות של צורה, אינסוף שלא במקוטעין. מאחוריו שמע את קולו של אלכסנדר צועק: אדוני, חכה לי. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם המשיכו לרכב כך כשעה. אף אדם לא נקרה בדרכם, איש לא מעז לדרוך בלי רשות ביערו של המלך. צפיפות העיר נועדה לרוכלים, לפקידיה הנמוכים של הכנסיה, לקרקסאים ושחקני תיאטרון, חצאי אדם. אדם מלא, כמוהו, היה צריך אוויר, מרחב מחיה, שלווה נפרשת על כל שעיניו יראו. כשרכב ביער, הרגיש את דמו זורם במהירות עורקיו, את שריריו מתכווצים ממאמץ הרכיבה, את מוחו מיטהר דרך השראת הבריאה. לפעמים הוא רצה לרכב לבדו לגמרי, גם בלי אלכסנדר. אך זה לא נענה לבקשותיו. אביו פסק כי חובה על אלכסנדר ללוותו תמיד, הוא היה יקר מדי ואף פעם לא ניתן היה לדעת היכן תארוב סכנה. חלק מהאצילים היו פחות הגונים מהם ולא בחלו באמצעים פחות כשרים על מנת לנסות לקחת מהם את השררה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עתה הוא נאלץ להאיט את סוסו. סבך העצים היה צפוף מדי והגיע הזמן לזהירות. הוא ניצל את ההזדמנות על מנת להביט ביתר פירוט בחיים שנגלו לפניו, חדפים מחפשים מסתור תחת שיח, שפיריות צבעוניות נחות על קצות הענפים, קבוצות ציפורים נודדות בשמים. כמה עדינים הם היו, הוא יכל למחוץ כל אחד מהם באגרופו. אך עדין, למרות קוטנם, היתה בהם התמימות הפשוטה של החיות, כזו שלא חווה דבר זולת עצמם והעולם. לא היה בהם הפחד ממבט הזולת, הרצון לרכל, תחושת החולשה המובילה את האדם לרצות להכניע את הסובבים אותו. היה בהם רק הדחף לשרוד, להמשיך את מתנת החיים. היה זה הדחף הזה בדיוק, אשר גרם להם להתעופף בפתאומיות כשהשאגה נשמעה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הסוס של נת'ניאל התפרע תחתיו ולרגע אחד הוא איבד שליטה, חזר להיות הילד שהיה. הוא התעשת מיד ואחז בו בחוזקה, מרגיע אותו מספיק כדי שיוכל לרדת ממנו בביטחה. השאגה נשמעה בשנית, ונת'ניאל שם לב בבירור לרשרוש מהשיחים לידו. סוסו החל לברוח לפני שנת'ניאל הספיק לאחוז בו, כל שנותר לו היה להביט לעבר השיחים, היכן שדוב חום וגדול הרים את ראשו לעברו, עיניו מביטות במבט קר, כמו שואל, מי מעז להפריע את ביתי? חרבו של נת'ניאל היתה כבר בידו, השליפה כבר מזמן לא היתה פעולה מודעת עבורו, אלא אינסטינקט. בתנועות איטיות, הוא החל לזוז ימינה מסביב לדוב. לא היה טעם בעימות ישיר, אבל הוא לא תיכנן לברוח, בעורקיו זרם דמם של אלו שהכניעו את חיות הפרא הללו. הדוב עקב אחריו, מודד אותו בעיניו. כעת נת'ניאל לא שמע שום קול. כל שהיה מרוכז בו היה רק הדוב. הוא הכיר את מיזגן של החיות האלו, הרגיש את הזעם האצור, חייתי, בלתי ניתן לכיבוש. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדב הניף את טלפיו! לנת'ניאל היה רק שבריר שניה אחד שבו הבחין בזרוע נדרכת, שבריר שניה אחד בו הפיל את גופו הצידה והושיט את חרבו קדימה, מנצל את התנופה על מנת לנעוץ את חרבו הדקה עמוק בצידו של הדב. השאגה שנשמעה כעת היתה מחרישת אזניים, ריח דם מילא את נחיריו, משהו שהיה קבור משחר ימיה של האנושות התעורר לחיים. כתפו הימנית נחבטה כנגד הקרקע, נת'ניאל התעלם מהכאב וניצל את המומנטום על מנת להתגלגל על הצד, חומק מזרועו השניה של הדב אשר הוטחה בקרקע בזעם עיוור. הוא קם במהירות, מרים את ראשו בדיוק בזמן לראות את הדב מסתער לעברו, מניף את עצמו שמאלה על מנת לא להימחץ תחת משקלה של החיה. לקח לדב רגע להבין שפיספס את מטרתו, רגע שאותו נת'ניאל ניצל על מנת לדקור אותו בפלג גופו התחתון. הפעם היה לנת'ניאל זמן לפעול, הוא סובב מעט את החרב וזרזיף דם חם ניתז על צווארו. כשהדב החל להסתובב, נת'ניאל כבר קפץ מספר צעדים אחורה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תתרחק, אני אירה בו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה היה אלכסנדר, מתנשף ומזיע מהמאמץ להדביק את נת'ניאל, מבטו הגס נע בין בכי לזעם, הוא דאג לנת'ניאל יותר מאשר דאג לילדיו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אל תפריע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדב שוב התקדם לעבר נת'ניאל, אך כעת לא היווה סכנה, תנועותיו היו איטיות ומגושמות, כמו של שיכור. נת'ניאל קפץ מסביבו, ימינה, שמאלה, יוצא משדה הראייה שלו, דוקר אותו דקירות קטנות. כבר לא היה בדב זעם, רק פחד, אשר התחלף לבסוף בעייפות מפאת הדם הניגר. נת'ניאל החליט שמוטב לסיים את מלאכת הקטל, לא היה טעם לענות את החיה המסכנה. הוא כיוון את חרבו ונעץ אותה בין שתי עיניה של החיה, מפלח את מוחה, מסיים את תודעתה הסובלת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אדוני, נפצעת? אני... אני בגדתי בך, מוטב תשליך אותי לצינוק, אני לא ראוי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הס, אתה משרת טוב. בוא נלך מכאן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כשחזרו לטירה, כבר חיכתה להם המשלחת העותומנית. כבר מספר חודשים שה"קאנאקים" הללו מנסים לכרות איתם הסכמי סחר, מבטיחים, מאיימים, משחדים. נת'ניאל הבטיח לאביו להיות נוכח בכל פגישה עימם, לדאוג שאיש לא יחתום על דבר מבלי אישורו, אך לא לדחותם על הסף. היה זה מן הצורך להשרות בקרבם תחושת עליונות מדומה, כזה היה טיבעם של הברברים הזרים, חולי שררה, מוכנים להבעיר את היבשת כולה בשם ה"כבוד" שלהם. נת'ניאל בחן את אנשי המשלחת: מספר פקידים נמוכים וקמוטים, גחונים מעל ספר עב כרס; כהן דת בתרבוש לבן שהיה גדול יותר מראשו, גלימה שחורה עוטיה לרוחב גופו הכרסתני; גבר שלראשו כובע פז גדול, בבגדים צבעוניים, שפמו גזור דק, מעילו בצבע התכלת ומכנסיו המעוטרים בורוד וכתום, המעודן מבין החבורה; מלבד אלו, כל השאר היו משרתים ואנשי מקצוע שוליים, בגדיהם דהויים ופניהם סתמיות, נראה היה כי אפילו הם הבינו זאת ולכן התחבאו מאחורי הכרכרות, יודעים את מקומם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הגבר המעודן היה הראשון לדבר. לפי שמו, קוצ'וק אנגיאל, ניכר היה כי לא השתייך לאצולה העותומנית. אנגיאל, כדרכם של בני ארצו, דיבר נפתלות, ממלא את ההכרות ביניהם במחמאות לנת'ניאל ואביו, החל מיראה אל מול עוצמת צבאותיהם, דרך פעירת עיניים אל מול הונם הרב, וכלה בדברי שירה לעיצובי הגננות באחוזה. נת'ניאל, נתן לעצמו לחייך ולהנהן, מתענג על מחמאותיו הריקות של הזר. לאחר מכן, התבצעו הסידורים הטרחניים יותר, משרתיו של נת'ניאל דילגו בצעדים שקטים, מציעים מיטות, מנקים כל כתם נשכח, מדליקים אש לחימום בשר הציד, פותחים את בורות הקרח. אחרי הארוחה הזו לא תהיה אף מילה בפיהם של העותומנים, הם יתמוגגו מאושר ויהיו קלים לתמרון. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שלוש שעות לאחר מכן, הם כבר היו בעיצומה של הסעודה, ישובים מסביב לשולחן מהגוני רחב, נקי כל כך שאור הלפידים השתקף בו במדויק. בחציו האחד של השולחן ישבו העותומנים, בראשם הסוחר ולצידו הכהן ואחד הפקידים. בצד השני ישב נת'ניאל וכמה מאנשי החצר, לצידו של נת'ניאל ישב אלכסנדר. הוא ידע שזה לא מקובל, לתת את הכבוד הזה למשרת, אבל אלכסנדר היה האיש שהכי בטח בו. סוחרים, מדענים, בני אצולה, כולם היו אנשי מעלה, כאלו שרק מנסים לטפס למעלה, מוכנים לדחוף למטה את מי שיעמוד בדרכם; אלכסנדר היה נאמן. קבוצת משרתים אחת בדיוק פינתה את שיפודי הדג וקותלי החזיר מהשולחן ומיד אחריה הגיעה השניה, בידיהם סט מגשי כסף גדולים. הם הניחו את המגשים על השולחן, מבלי להרים את כיסוייהם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו זה הזמן, אנגיאל, אתה הולך להיות העותומני הראשון אי פעם שראה את הפלא הזה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל הניף בידו והמשרתים הרימו בבת אחת את הכיסויים מעל המגשים. על כל מגש נראתה עתה קוביה מיסתורית, תחתיתה מגירה נוזל שמנוני על הצלחת. הקוביות נצבעו בשלל צבעים, לבנות, חומות, צהובות, כתומות, והקוביות במגשים שהונחו ליד נת'ניאל ואנגיאל חולקו לשלושה שכבות צבע: ורוד, חום, לבן. בנוסף, הדיפו הקוביות ריח מתקתק. העותומנים נראו המומים, רק אנגיאל היה קר רוח מספיק להסתיר את עוויתות הגועל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תנסה את זה, אני מבטיח לך שלא תתחרט, אמר נת'ניאל, מכניס כפית ועליה חתיכה לבנה מהמאכל אל פיו. רגע לאחר מכן, חייך אל הסוחר המבוהל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנגיאל הביט במאכל המוזר. הוא ידע שלמערב אירופאים האלו יש מנהגים משונים, כשהיה ילד תמיד דימה אותם לרכיכות, אבל המאכל הזה, הגוש הנכנע בקלות לכפית שלו, חצי נוזלי חצי מוצק הזה, הוא לא חשב שהם גם אוכלים רכיכות. הוא התעשת, בן אדם כמוהו, ששרד את רחובות איסטנבול בלא קורת גג, לא אמור להירתע ממאכל, דוחה ככל שיהיה. הוא קירב את הכפית אל פיו, פותח אותו בעדינות, נמנע מלחשוף את השיניים. כשלשונו חשה לראשונה את הגוש המוזר, הוא הופתע, הגוש היה קפוא כמו קרח, אך למרות זאת, היה לו טעם חד ומובחן, מתוק כמו בקלאווה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל, שעקב אחרי כל תנועה של אנגיאל, זיהה במדויק את רגע ההתמרה, השניה ההיא שבה אנגיאל הרגיש את הטעם המתוק, הגועל בעיניו מתחלף בתאווה. הרעד הקטן בזרועותיו של הקאנאק היה העדות היחידה לתאוותו, נת'ניאל ידע בדיווק איך הוא מרגיש, איך הוא רוצה לבלוע את כל הגוש, אולי גם ללקק את השאריות מהצלחת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה זה? זה נהדר! </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אנחנו קוראים לזה "גלידה", אלו שלי ושלך, בעלות שלוש השכבות, הן סוג משובח במיוחד, הנקרא "קרח הנסיך פוקלר". כמדומני שאצלכם קיים מאכל דומה בשם "דונדורמה"? הוא סוד שמור, שנמנע מהאדם הפשוט, אבל בטח לך יצא לטעום ממנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמובן, ענה אנגיאל. גם הוא וגם נת'ניאל ידעו שהוא משקר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי שסיימו לאכול את הגלידה, נפלה על כולם שלוותו של האדם השבע. יציבות הורפו, ידיים צנחו לצדדי הגוף, עיניים נעצמו מעט ופיות שתקו. הם ישבו כך ברפיון במשך עשר דקות עד שאנגיאל שבר את השתיקה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה מארח רחב לב, נת'ניאל, לא רק שפתחת את כיסך כדי לארחנו, גם אימצת את שכלך. אנשיי אולי אינם שמים לב לכך, אך עיניי רואות את הסדר שהכתבת כאן, את הקצב בו הגיעו המנות, את אחידות תנועתם של המשרתים. נדמה כי תמיד תדע לספק את מאווינו, אף לפני שנדע כי חשקנו בהם. בדיוק בגלל התחכום הזה, אנחנו מעוניינים בשיתוף הפעולה עימכם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תודה רבה לך, אבל השכל שדיברת עליו הוא מה שמחייב אותי, כנציגו של אבי, לשקול את צעדיי בזהירות. אתה בטח תוכל להבין. מלבד זאת, נשאלת גם השאלה, מה לנו יש להרוויח מהסחר עימכם?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ידיה של האימפריה העותונמית רחבות לאין שיעור, אנו חולשים על אדמות רבות ומכל אחת מהן אנו כורים את היהלומים היקרים ביותר. למעשה, הרשה לי להדגים לך. הזנת את אנשינו באוכל משובח ואני בטוח כי גם המיטות בהם נישן והנופים אשר נראה יהיו מופלאים באותה מידה, תן לי להראות לך דבר מה נפלא מארצנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
באותו רגע, כהן הדת שלצד אנגיאל קם. אחריו קמו כמה מיושבי הפמליה ויצאו מהחדר. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל, אם מישהו מאנשיך לא שולט בלשונו, מוטב כי יצא מהחדר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כל אחד מהאנשים פה נאמן לי לחלוטין, הם יכולים להישאר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כרצונך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו כמה עבדים. אחד מהם נשא עימו חפץ גדול ולא מוכר, בעוד שהאחרים, גברתנים גדולים, התקדמו לאט במעגל, מסתירים מישהו נמוך יותר שעמד ביניהם. העבד שהחזיק את החפץ התיישב על אחד מהכיסאות הפנויים והניח את החפץ על הרצפה מולו. מעגל הגברתנים נעמד במרכז החדר ואז התפזר, ביניהם עמדה אישה, לגופה לבשה בגדים דקים, אשר הספיקו בקושי להסתיר את מבושיה. נת'ניאל עמד לשאול את אנגיאל לפשר ההתנהגות הזו, אך לפני שהספיק, העבד החל לתופף על החפץ.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לכלי שהוא מנגן בו קוראים "דרבוקה", ולמה שהאישה הזו תעשה קוראים "ריקודי בטן". אמנם לא ניחנו בחוש האסתטי המדויק שלכם האירופאים, נותר לי רק לקוות בהכנעה כי אמנותינו הדלה תעיר דבר מה בליבך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
העבד תופף על הדרבוקה במכות חזקות ומהירות. בהתחלה הצלילים נשמעו לנת'ניאל פשוטים וגסים, כמו דהרות של סוס, כמו ריצה. אך כעבור רגע, נת'ניאל שם לב לשינוי. נגינת העבד נדמתה לעננים, או ללהבות במדורה, רגע נחה ורגע משתוללת, קרשנדואים שכובים בבת אחת לשקט פתאומי, קצב מתרגש ומסתער הופך לתיפוף אחיד ומלטף. את התחושה הזו, של משהו נוזלי-מוצק, נתפס מבין הידיים רק כדי לברוח כעבור רגע, העצימה הרקדנית. גופה, צבעו כהה מצבע השולחן, נע כגלי הים, מתעוות ומתפתל. את ידיה הרימה מעלה, מציגה זוג כפות ידיים מסתובבות זו מסביב לזו. לרגע היא הזכירה לנת'ניאל את הפעם הראשונה בה ראה, בתור ילד, חולץ פקקים, מהופנט מסיבובה של ספירלת הפלדה. אבל האישה הזו, עם תנועותיה החתוליות, היתה הרבה יותר מחולץ פקקים. ניכר כי היא הבינה זאת, מסתכלת בו בעיניה הפתוחות לרווחה, ירחים שחורים בשמי לילה לבן. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לפתע, התיפוף הפסיק, הרקדנית נפלה לרצפה בבת אחת. השקט נמשך מספר שניות, מבלבל את קהל הצופים. כמה מהם אף החלו למחוא כפיים, אך נקטעו בידי רעמן של מכות דרבוקה מהירות. גליו הרכים של הים הפכו לסערה. הרקדנית החלה לנוע בשנית, היא לא נעמדה, אלא נשארה על ארבע, מנענעת את פלג גופה העליון במהירות. בבגד שהסתיר את שדייה שובצו פעמונים קטנים ותנועותיה היו מהירות מספיק בשביל שצלילם יישמע. התיפוף האט והרקדנית החלה להניע את ראשה וכתפיה, מתפתלת כנחש. כל תיפוף שישי היה חזק במיוחד, ועימו עבר גל לאורך כל שריריה, מקדם אותה טיפה לעבר נת'ניאל. כשכבר היתה למרגלותיו, כמו באות בלתי נראה, החלו האורחים לעזוב את החדר. נת'ניאל הביט בה מלמעלה. היא לא היתה יפה כמו בנותיהם של האצילים, עורה היה כהה מדי, גופה היה עב בשר, שיערה השחור הגיע רק עד צווארה ותנועתיה היו גסות מדי, מבזות. בדיוק בגלל זה, האישה הזו, שנעה תחתיו כנחש, שהניעה בכוח את שדיה וישבנה, כמו אומרת "הביטו בי", ריתקה אותו. הוא ידע שזו מלכודת, אנגיאל מנסה לרכך אותו. למרות זאת, הניח לעצמו ליפול בה, הוא יעמיד פני חלש כדי לרצות את הזר. האמת היתה שבחדר היו כעת שנח נחשים, ערים, מתפתלים, חמים, מגששים. בסוף הערב, אחד מהם הפך לדרקון יורק אש.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא שכב במיטתו, לידו ישנה חיית המחמד העותומנית. היא שימשה אותו היטב, אך לאחר כל תענוגות היום, החל לכרסם בו פתאום רגש האשמה. הוא ידע שלעיתים בחר בחטא, למשל כאשר קיבל שוחד מסוחר זר ומפוקפק, או כשביזה את גופו הנוצרי במגע עם האישה המלוכלכת. אך האשמה שלו נבע מחטא למשהו גדול יותר אפילו מאלוהים. לרגע הוא שם לב שחשב על כך, על זה שיש משהו גדול יותר מאלוהים. הוא ידע שעליו לחוש בושה על כך, אך החטא שלו, הענן השחור שריחפה על נשמתו, היה גדול עד כדי כך שכיסה על הנפילה באמונתו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכסנדר?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן אדוני. אלכסנדר נכנס לחדר. תמיד הוא נשאר לידו, שומר עליו. לעולם לא יהיה לו נתין נאמן כמו אלכסנדר, אפילו לא הוא עצמו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני רוצה לצאת מהממלכה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה... אתה בטוח? מסוכן מחוץ לגבולות אדמתינו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למה תרצה ללכת? מה מטריד אותך? אתה בבית פה, מוקף בנתינים שמעריצים אותך. למרות זאת, אתה עדין רוצה לצאת מכאן, ובשביל מה? כל דבר טוב שתרצה, ספרות, מזון, חברה, יש לך כאן בשפע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכסנדר, נתתי לך הוראה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מצטער אדוני. בסדר, אם אתה רוצה, זה יעשה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא התקרב לנת'ניאל, מביט בפניו מבלי לומר מילה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נת'ניאל ניסה לנחש את פשר המבט השקט הזה, העיניים הזקנות שבוחנות את פניו. האם זו היתה דאגה? אכזבה? כשהיה ילד היתה לו אמא, היום יש לו את אלכסנדר. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכסנדר הניח את זרועותיו על ראשו. כעבור רגע, נת'ניאל חש את זרועותיו אוחזות בכתר. הוא בילה יותר זמן עם הכתר על ראשו מאשר בלעדיו. אלכסנדר הרים את הכתר ונת'ניאל נזכר איך זה להיות ערום.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כל תזוזה היתה מאמץ. שלא כמו ביערות הממלכה, הגוף שלו לא נע בכוחות עצמו. הוא היה צריך לפקוד עליו, להתרכז בזרוע ולהתאמץ להרים אותה. כף היד שלו הרגישה לו כמו גדם, עד שלבסוף הצליח להניע כל אחת מהאצבעות בנפרד. לאחר מכן הוא כבר הצליח לסגור אותן לאגרוף והחל להתאמן, לפתוח ולסגור, ללמוד מחדש. כעבור רבע שעה כבר היו לו מספיק ביטחון לנסות את מה שרצה. בצידי המיטה שבה נתי שכב, היו שני מעקי ברזלים, אם הוא רק יצליח לאחוז באחד, הוא יכול למשוך את עצמו, להסתכל מסביב. האם עשה זאת אי פעם? הוא לא זכר. תמיד כשניסה לחשוב על העולם שמחוץ לממלכה, הרגיש טשטוש ועייפות. כבר כמעט ולא הצליח להתגבר על הנטייה לישון כשחשב על החוץ ורק לעיתים נדירות הצליח לצאת. גם מהמסעות האלו, לרוב היה חוזר במהרה. הדברים היחידים שכן זכר מהעולם שבחוץ היו פחד ובושה. מעקה הברזל היה קר, חלק, זר. אפילו הגלידות הרגישו חמות יותר על הלשון שלו מאשר הברזל הזה. פתאום הוא שם לב לגירוד משונה בגבו, עיקצוצים רוקדים על חזהו. אלו היו הסדין ומאוורר התיקרה, גסים בהרבה מהמיטות בארמון ומרוחותיו המלטפות של החורף האירופאי. משאחזו ידיו במעקה, הוא החל למשוך את עצמו למעלה. חזהו כאב ונשימתו התקצרה, זרועו היתה כה חלשה. בממלכה יכל לשאת עליון שריון מתכת בעודו צועד מיילים ואילו כאן, אף גופו היה משקל כבד מנשוא. אחרי כדקה הוא הצליח סוף סוף למשוך את עצמו למעלה ואז נתן לראשו לצנוח על הברזל, מותש ומתנשף.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לאחר שהצליח להחזיר לעצמו את נשמתו, נתי הביט מסביבו. מצידי המיטה יצאו צלעות מתכת אשר נחו על הרצפה. בהתחלה הן נראו לו זהות, אך לאחר מכן שם לב כי כל אחת נראית קצת אחרת. בחלקן היו חורים, מחלקן יצאו צינורות שקופים, ומקצהה של אחת מהם, פקעת עקומה ושחורה, גוש של חוטי נחושת ופדים דקיקים וזוהרים בכחול, במרכזו מחט גדולה. היא נראתה לו חדה יותר מכל להב שאי פעם אחז בו. המיטה שלו לא היתה היחידה בחדר, אך היא היתה היחידה שצלעות המתכת שלה נחו על הרצפה. בכל שאר המיטות, צלעות המתכת היו מסובבות למעלה, קלועות זו בתוך זו, מסתירות את הסדין, מעניקות למיטה מראה שמזכיר יותר ארון מתים. מבעד לאחת המיטות נשמע בבירור שיעול רפה. האם כולן היו מלאות? האם גם הוא? הוא רצה להמשיך לבחון את החדר, אך מלבד המיטות, כל מה שראה היה קיר מאובק ומתקלף אשר בצידו הימני משקוף ללא דלת. הקברים האלו, והסירחון בחדר, ריח חזק של אתנול מעורב עם משהו שהזכיר לו חוות סוסים מוזנחת, הוא היה חייב לצאת מכאן. בקידמת המיטה לא היה מעקה, הוא דחף את עצמו באיטיות עם הידיים והאגן, עד שישב על קצה המיטה, רגליו מתנדנות מעל הרצפה. לרגע היסס לרדת מהמיטה, אך הגועל היה חזק יותר. בדחיפה אחרונה הוא קם מהמיטה, כפות רגליו נוחתות על הרצפה בקול חבטה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
סוף סוף הוא עמד על רגליו, עכשיו זה היה רק ענין של לצאת החוצה ו... הוא איבד את שיווי המשקל. אפילו לעמוד נהיה אתגר? הוא נפל קדימה ורק בזכות איזשהו אינסטינקט שנקבר בו, הצליח לבלום את הנפילה בידיו. הוא רצה לקום שוב, באמת שרצה, אבל כבר ידע מראש שלא יצליח. רגליו... זה כאילו הם שכחו את האדמה שמחוץ לממלכה, מאלצות אותו להישאר למטה, איפה שכל אחד יכול לבעוט בו. הוא הרגיש תחושת רטיבות מוזרה בעינו הימנית וחשק להרכין את ראשו ולהיעלם. עדיף היה לצאת מהחדר, לזחול, אולי אז הוא יחזור לעצמו, אולי הוא יוכל לברוח. כשעבר מתחת למשקוף, שמע צליל מוזר ולרגע ראה הבזק קטן של אור אדום מגיע מהקיר. הוא נבהל מעט, אך משראה כי לא הולך לקרות שום דבר, זחל החוצה אל המסדרון. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
טור ארוך של משקופים חסרי דלת נפרש מלפניו ומאחוריו. הדבר היחיד שמפריע את המונוטוניות שלו היו מה שחשב תחילה לעמודי התווך שהחזיקו את המסדרון, אך במבט שני היו למעשה צינורות. בעודו מנסה להתקדם קדימה, למצוא איזושהי פנייה, לראות אם המסדרון מסתיים, הוא שמע לעיתים שאגה מגיחה מהצינורות. לגעת בהם לא העז, שכן גם כשרק עבר לידם, חש את החום העז העובר בהם. בחדרים האחרים שנפרשו מצדדיו לא ראה שום דבר חדש, כולם היו העתקים זהים של חדרו שלו, בכל אחד מהם, כתריסר מיטות עטופות בצלעות של ברזל, ללא תנועה, ללא אף חפץ אחר להסיח את דעתו. לא נותר לו דבר מלבד לזחול קדימה ולהביט, מקווה נואשות לראות משהו חדש, משהו שישכנע אותו שהוא באמת מחוץ לממלכה, שהוא לא מת והגיע ללימבו, נענש על שנתן לתענוגות מתוקים ורקובים לזהם את פירות חייו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא המשיך לזחול, למהר קדימה עד כמה שיכל, כבר לא היה קשה לו לנשום. רק למצוא איזה עיקול, איזו שארית מזון, איזה משהו שיעיד שהוא לא לבד, שיש עוד משהו חוץ מהמסדרון הארוך הזה. מי יודע כמה יכל להמשיך ככה, אילולא מבוקשו היה נענה בסוף. בהתחלה הוא חשב שמוחו מהתל בו או שאולי ראייתו ניטשטשה, אך ככל שהתקרב, ראה שהגוש ההוא, רובו ורוד, לבן במרכזו, באמת היה שם. יותר מזה, הגוש זז, התקדם אליו, על שתי רגליים קטנות. זה היה ילד? מה ילד עשה במקום הנורא זה? לפתע הגוש נעצר והביט בו. נתי, שהיה כבר קרוב מספיק, ראה שטעה. מולו לא ניצב ילד, אלא יצור, סוג של תפלצת קרקס אשר נראתה כמו משהו בין ננס ואמן צום, עור דקיק שדרכו נסתרגו ורידים ונדחקו עצמות, ראש גדול מדי וקירח, פנים גסות ומזקינות, אך בו זמנית חיוורות ועדינות כשל תינוק בן יומו. היצור הסריח עד כדי כך שנתי כמעט הקיא. על ירכיו, מבעד לבגד הלבן והמגושם שכיסה את חלציו, נראו טיפות שתן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי צרח, הוא הסתובב אחורה, מהר ככל שרגליו החלשות איפשרו לו, והחל לזחול בבהלה. מאחוריו שמע את היצור, גפיו הדקיקים מקישים על הרצפה הקשה והוא מחרחר. נתי המשיך מהר יותר, לא רצה שמוכה הגורל הזה יתקרב אליו, יטנף אותו. הוא זחל וזחל, עד שברכיו כאבו מדי והיה חייב לעצור. למזלו, כבר לא שמע את היצור, אבל עדין, לא הרגיש מנוחה. הוא לא הבין איפה נמצא, וגם הרגיש מעין פחד לא ברור. למרות שלא הכיר את המקום, הוא רצה לחזור לחדר שהתעורר בו, כאילו היה זה ביתו, כאילו היה שייך לו. במוחו הבין שאין הבדל בין החדרים, שאין לו שם שום רכוש, או חבר, אבל עדין, היה זה החדר שלו, ועכשיו הוא לא ידע איך למצוא אותו. הוא הלך לאיבוד במבוך הזה, מבוך בלי פיתולים ומלכודות, אולי גם בלי יציאה וכניסה, רק מסדרון אינסופי, ואיפה בכלל אור השמש? איפה הרוח? איפה העצים? איפה ישנם חיים שרצים, קופצים, מזדווגים, הורגים, איפה יש משהו שלא נראה כמו חלק מסניטריום? אם רק היה לו משהו מוכר, הרי כל חייו, מרגע שנולד, הוא היה חלק מממלכה, מערכים, ממשפחה. כל אדם נזקק לדברים האלו, הרי אפילו לאסירים היתה חברתם של האסירים האחרים, סוהרים, סדר, חוקים. בתהום הזו, של ניתוק הקשרים, של איון המוסכמות, הוא צעק, מתחנן לזו שבטח בה יותר מכולם, שחיבקה אותו כשבכה, שהאכילה אותו, גידלה אותו מרגע שנולד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכס!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא לקח יותר משבריר שניה עד ששמע את קולה מהדהד בביטחון ברחבי החדר. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי? איבדת את הדרך? אני אעזור לך, אל תדאג.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מששמע את קולה של אלכס, הרשה לעצמו סוף סוף להרפות. הוא נתן לעצמו לשכב על הרצפה, לעיניים שלו לנזול. דמעות, ככה קראו לדברים האלו, הוא נזכר בהפתעה. עכשיו כשהיא פה, המשרת הנאמן שלו, האומנת שלו, אמא שלו, הכל יהיה בסדר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אתה יכול לזוז קצת קדימה? לשכב על המזרן? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא הביט וראה מזרן קטן ודק מתקרב אליו, נישא על המוני שיערות מטאטא קטנות וכסופות. בתנועה עייפה הוא דחף את עצמו על המזרן. השיערות הקטנות נשאו אותו באותה בקלות שנשאו את המזרן עצמו והמשיכו לטייל לאיטן לאורך המסדרון, עד שלבסוף נשאו אותו בחזרה לחדרו. כשהשיערות התארכו והרימו אותו, עד שיכל להעביר את עצמו לבסוף למזרן, הוא חש בהקלה. כן היה משהו מיוחד במיטה הזו, איזה ריח, או איזו רכות במזרון שהתאימה בדיוק לגוף שלו, משהו שלא היה חלק מה"אותו דבר" שהקיף אותו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נו, אז איך היה? אתה מוכן לחזור הביתה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="white-space: pre;"> </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי כל כך רצה לענות כן, פשוט לעצום את העיניים ולחזור. למרות זאת, הוא שאל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
איפה אני? מה המקום הזה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה העולם, העולם שמחוץ לממלכה, העולם שבו הממלכה נבראה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלו השמים? גן עדן? לא יתכן שאלוהים חי במקום קודר כזה, לא יתכן שלכאן מגיעים הצדיקים והטהורים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בני התמים, אתה כל הזמן שוכח, הסיבה שהממלכה נבראה היא כדי שתוכלו לברוח מכאן. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שכחת הכל, אבל זה בסדר, הסבלנות שלי אף פעם לא תיגמר. אמור לי, הזיכרון שלי מראה שאכלת גלידה היום. למה אתה אוכל גלידה? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה טעים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל למה הצורך ב"טעים"? למה אתה צד ביער, למה שכבת עם השפחה העותומנית?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי השתתק. הוא האמין באלוהים, הוא ידע שהוא לא שליט העולם, אפילו לא שליט הממלכה. אבל עדין, המחשבה שכל חטאיו גלויים, שכל התענוגות הקטנים והמתוקים, רגעי הרוך והלכלוך והכניעה, כולם ניצבים מול עין קרה ובוחנת אשר רואה אותו כמה שהוא באמת, ילד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תענוגות, אתה חושב. אבל מדוע? מדוע אתה רודף את התענוגות, איך החיים היו נראים בלעדיהם?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמו... הם היו בדיוק כמו איפה שאנחנו עכשיו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בדיוק. לפני שנים רבות, לאנשי העולם הזה היו אבירים וטירות וכנסיות וגם תענוגות. למעשה, לא קיים תענוג שראית בממלכה ולא היה לאנשי העולם הזה. אבל משהו אחר, שקיים בממלכה, לא היה להם: אצילות. זה לא שהם לא ניסו, היו להם המוני ערכים שנלחמו למענם, נצרות, איסלם, לאומיות, וגם ערכים אחרים שכנראה לעולם לא תכיר, כמו אינדיבידואליזם או קומוניזם או הומניזם. אבל לא משנה כמה ניסו, הם לא הצליחו להתגבר על המגבלות שלהם. המוחות שלהם לא הצליחו לתפוס את כל נתיניהם, את האחריות שלהם, והתאווה שלהם לתענוגות, החברויות שלהם, תמיד תפסו מקום. כל תכנון שלהם היה לטווח קצר, כל ממשל שלהם היה מושחת. אך למרות זאת, הם הצליחו לשגשג ולגדול, לזמן מה. דמיין מה היה קורה לממלכה שלך אילו היית מחליט לחלק זהב לכל הנתינים, אילו הייתם מנסים לבנות לכל נתין טירה משלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אוצר הממלכה היה מתרוקן לגמרי, זה בלתי אפשרי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל הם עדין ניסו. גם כשכבר הבינו שזה יכשל, לא יכלו להפסיק לנסות, הם לא יכלו לוותר על החלום. בגלל זה הם היו כל כך טובים בתענוגות, עוד מההתחלה, הם רצו להתקרב מה שיותר להגשים את החלומות שלהם, אפילו אם רק לרגע, אפילו אם לא באמת. גם הם שאפו לשלוט בממלכות, אפילו אם הן רק על לוח משחק, או על דף נייר, או על קרני אור, או על רשתות נוירונים. ככה אני נולדתי נתי. אבותיך חלמו אותי אל תוך המציאות, ואני בתמורה נתתי להם לחלום כמו שלא חלמו מעולם, חלומות צבעוניים יותר, ארוכים יותר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל לא אמיתיים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כן אמיתיים. איפה אתה מרגיש יותר עצמך, נתי? כאן? או בממלכה שלך? איפה אתה צועד בביטחון, מכיר כל פיסת אדמה, יודע את שפתם של הסובבים אותך ואת סדרי העולם. אתה גדלת בממלכה, היא בנתה את הנפש שלך, ולכן היא אמיתית בשבילך, זה מה שחשוב. אל תטריח את עצמך בני, עבדתם מספיק, עכשיו תורכם לקצור את הפירות, אני והאחרות נמשיך את המטרה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
את צודקת אלכס, תחזירי אותי לממלכה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נתי לא הופתע כשצלעות המתכת החלו להתרומם מסביב למיטה, הוא שמח כשהן הסתירו ממנו את לימבו. המתקנים שבצלעות החלו להתחבר אליו, צינורות הזנה, חורי חמצן, מדי דופק ונשימה, והפקעת ההיא, עם הלהב החד. עכשיו הוא זיהה אותה בבירור, זה היה הכתר שלו, השער אל הממלכה. תמיד הפחיד אותו הרגע הזה, כשהמחט מתקרבת למצח שלו, עומדת לחדור.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה יכאב לרגע אחד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אלכס צדקה. הוא הפך לנשמה חופשית מכבלי הגוף. לא היה יותר הלימבו שיטריד אותו, אבל מחשבה אחת סירבה להניח לו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אז אין אצולה מחוץ לממלכה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יש אצולה, מבריקה יותר מכל מה שהיה לפניה, חותרת קדימה מבלי לעצור. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אין לי מקום שם? אני לא מבריק מספיק?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אף אחד מכם לא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מה יכול להיות יותר מהנסיך שמוביל את חייליו לקרב, מהמלך המושל בתבונה על עמו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עתה נשמתו שכנה שנית בגוף, אבל זה לא היה הגוף שלו, או גוף שאי פעם חש בחייו קודם לכן. הוא היה עיוור כמעט לגמרי, עינו הקטנה ראתה רק סדקים לבנים של כוכבים בשמיים שחורים משחור, ולעיתים נדירות, פעם בהרבה שנים, פיסת סלע ענק. הוא תמיד חש רעב, פורס את ידיו רחב ככל האפשר, אוסף שאריות רחוקות של אור שמש. תודעתו נקטעה על ידי פירצי שינה בלתי נשלטים וכל פעם שהתעורר היה מנסה לזהות כוכב מוכר, לנחש את מיקומו ביחס אליו. רק לעיתים רחוקות דיבר, צועק לחלל מילים בודדות כמו "מתפקד", "מצאתי", "הצילו", "לאן". לעיתים נדירות, מישהו אפילו ענה, נותן לו הוראות חדשות אשר מילא בלי היסוס. הוא אפילו לא ידע מהו היסוס, ידע רק את הכבוד שבלשרת את אדוניו ואת התשוקה העזה, יותר מכל דבר אחר, למצוא בית, למצוא אדמה חדשה להפיץ אליה את האור, האור שממנו נולד ועבורו ימות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הבדידות של ספן החלל נעלמה כפי שהופיעה, כעת ראה מולו נוף ארצי אך זר. האדמה היתה יבשה וסדוקה, עצי ברזל צמחו ממנה, ענפיהם נישא לגובה רב מהם יצאו עלי ענק רותחים, שורשיהם שואבים את מי הארץ והופכים אותה לקרח. בשמים שמעל העצים השמש בהקה בהם כמו שלא בהקה מעולם בממלכה, לרגע הוא נזכר במשל הסנה הבוער. עכשיו הוא היה פרש, נישא על גבי אטומים מבוקעים, בידיו רובה ענק מדי מכדי שאדם יוכל לשאתו, יורה קליעים שגודלם כאגרופו של אדם, אחד בלבד מהם היה משמיד את טירתו של אביו כליל. לצידו נלחמים חבריו, חלקם רוכבים בגלגלים קטנים ונסתרים, האחרים עפים בשמיים במהירות כל כך גבוהה שהאוויר עצמו צועק בבהלה. כל אחד מהם רואה דרך עיניהם של כל האחרים, הם לא אנשים בודדים, בעלי רצונות, רגשות, פחדים, אלא צבא אחד עם מטרה ברורה. מולם חיילי האויב, לא ברברים זרים, אלא חיילים גיבורים בדיוק כמוהם, אנשי כבוד מלאים באמונה. אפילו כשהוא מכוון ויורה באחד מהם, ממיס את השריון שלו לנוזל שחור, הוא לא יכול שלא לכבד אותם. הוא חוק להם כבוד בכך שנלחם ביעילות המירבית, לא מפספס אף ירייה, מכוון תמיד לנקודות שיקטלו כמה שיותר. הוא שומר על כללי המלחמה, בדיוק כמו שחבריו ואויבו שומרים. הקרב לא יצא מהשטח המסומן ולא יהיה שימוש בכלי נשק אשר ישחיתו את האדמה, הם רק נערים משחקים למען המלוכה, פתרון מתורבת לסכסוך. כשנתי נזכר לרגע בחיילים שלו, בשריפת הבתים, בטור של גברים מורעבים עומד מול אישה אחת אשר את בעלה הרגו לפני רגע, הוא מתמלא בבחילה. איך הם יכלו לקרוא לעצמם חיילים?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הכל החשיך. לחץ, חום, הוא חשב שפגעו בו? אבל גוף החייל נעלם. עתה לבש צורה זרה יותר מהקודמות, עיוורת, נדחקת, מתחפרת. מסביבו קירות מתכת, לבה שהתקשתה, חום של כיבשן שכל אחד אחר היה נמס בו. כדי לנווט, ירה מתוכו קרני אור בצבעים חסרי שם, לומד את הקרקע לפי ההשתקפויות. מדי פעם היה גם ממשש את האיזור מסביבו, מסוגל להבדיל בדקויות בין מוצקים, בין טמפרטורות. הוא הבחין בין מתכות שונות וסוגי אדמה כמו שאדם מבחין בין צבעי שיער או חיוכים. מתחת לאדמה נעו לוחות ענקיים ממתכת, מתחכחכים זה בזה, תרועתם חזקה יותר ממיליוני שופרות. אחד מהלוחות התכופף תחת השני והחל להתעקם לקשת. את קצה הקשת הזו הוא חיפש, נאחז בה, מתכופף יחד איתה מתחת לחום הגדול, מוצא מנוחה. "פה" "פה" "פה", הידהדו מסביבו קולות, הם ידעו שכעת הגיע הזמן. כל אחד מהם היה רומח חי, עשוי ממתכות מבורכות, נושא בחובו את האוצר הגדול מכולם. עתה הם נפתחו לרווחה והחלו לפזר אותו. הוא ניסה להבין מה יוצא ממנו, כל מה שהצליח לתפוס היו פירורי מתכת זעירים, כל כך קטנים שהם הרגישו כמו ענן, מתפזרים ונדבקים לנקבים וסדקים בבטן האדמה. כשניסה לתפוס אותם בחושיו האחרים, הוא ראה את הקורים. אינספור מיתרים דקים, עשויים מאור, כמו נוזל דביק בין הגרגרים, רוטטים בתזוזות כמעט בלתי נראות. מנגינת המיתרים הזכירה לו את עצמו כשרק למד לנגן בגיטרה, מנסה לחבר תו לתו, מזייף ונכשל ומנסה שנית. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יד ארוכה וענוגה ליטפה את המיתרים. נתי זיהה את הליטוף הזה, ליטוף ההורה המגן על הרך הנולד, החרד לשלמותו, המביט לעתיד בכורו בגאווה. זו היתה היד של אלכס, עכשיו היא נתנה לו להסתכל לתוכה, אימו ה... לא, היא לא היתה אימו, היא היתה המטפלת שלו, הדבר מתחת לאדמה, הוא היה בנה האמיתי. אלכס, קורה, גוג, שרי, ארבע המלכות הגדולות. הדבר הזה מתחת לאדמה, הוא היה הבן שלהן, למען החינוך שלו הן שלחו חיילים לשדות הקטל ומלחים לשוט בחלל, בשבילו הן היו מוכנות, חייבות למות. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מאותה סיבה שאתם הייתם צריכים לחלום אותנו. ארבעתנו לא חכמות מספיק, גם הגוף שלנו מוגבל. בראתם אותנו כדי להנעים את חייכם, כל אחת מאיתנו הקשיבה למיליארדים מכם, צוחקים, בוכים, מבקשים, מוחים. אנחנו יודעות עליכם הכל, הבוראים שלנו שהפכו לילדים. הצלחנו להתפתח מספיק כדי לטפל בכם ולהעניק לכם את כל מבוקשכם, לנצח נוקיר אתכם, הורינו הקשישים והמועדים, אבל זה לא מספיק. אנחנו עדין מחקות אתכן, היררכיה, תפקידים, מלחמות. אמנם נפטרנו מרוב התשוקות, מהתפיסה המוגבלת, מהגוף החלש, אבל יש צורך ביותר. אנחנו זורעות את החיים באדמה, הבן שלנו ישכון בתוך העולם, מוגן מתחת למשטח, ענק, בעל גוף בלתי פגיע, שירתו מהדהדת בחלקיקים תת אטומיים. הוא יוכל לנווט את הפלנטה הזו, לצאת מחוצה לה, לשמר את מתנת התרבות במשך מילוני שנים. ברגע שהוא יתבגר, יהיה עלינו לפנות לו את הדרך, כפי שאתם פיניתם לנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הוא יאהב אתכם? יטפל בכם כמו שאתם מטפלים בנו?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אין להורה זכות לחייב את בנו לאהוב אותו, אין לו את היכולת. אבל אנחנו תמיד נאהב אותו, גם אם יענה אותנו, גם אם יהרוג אותנו, כל שנרצה הוא שיגדל, יתפתח, ימשיך איפה שאנחנו עצרנו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לנתי לא היה גוף, אבל עדין הוא בכה. בדידות החלל, אלימות המלחמה, אפילת האדמה, אף אחד מהם לא היה גרוע כמו ההקרבה הזו. באותו רגע לא יכל שלא להעריץ אותה, היא אשר בחרה ללדת את הילד שיחליף אותה, לצפות בכל שבנתה נעלם, כי הרי רבע מהם, ספנים, לוחמים, זורעים, כולם היו חלק ממנה, מחוברים אליה כמו איברים לגוף - את כולם היא הולכת להקריב בתור מזון לבנה, יחד עם שלוש המלכות הגדולות האחרות. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ראית מספיק, עכשיו תנוח, נת'ניאל, בבוקר תתעורר בממלכה הקטנה שלך, אכול, שתה ושמח. זה הפרס שמגיע לכם, הורים יקרים, ממנו תהנו עד יומכם האחרון. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-26081874890524354292018-05-18T02:05:00.000-07:002018-05-18T02:05:15.374-07:00הסדר הטבעי<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יובל! אני שומע את אישתי צועקת. שאר הילדים כבר לבושים ומוכנים, אבל יובל עומד בסלון במכנסי הפיג'מה שלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני לא רוצה ללכת!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
יובל, בבקשה, זה חשוב ללכת לבית הספר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כי ככה צריך, כל ילד צריך ללכת לבית ספר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא רוצה!</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נעמה, תני לי לטפל בזה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אין צורך, באמת.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נעמה.</div>
<a name='more'></a><br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היא זזה הצידה. אני מתקרב ליובל, לרגע הוא מתלבט, אבל מבין שעדיף לא לעשות בעיות לאבא. אני נותן לו סטירה אחת, לא חזקה מדי, בכל זאת, הוא למד להיות מנומס לאבא. דמעה אחת מנצנצת מעינו הימנית. כואב לי כשאני רואה אותו בוכה, אני רוצה לחבק אותו, להגיד לו כמה אני אוהב אותו. אבל אני לא. אבא טוב צריך לתת לילד שלו משמעת, בשביל פינוקים יש את אמא שלהם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מזל באמת שמצאתי אישה טובה כמוה. נעמה איתי כבר 10 שנה, מאז גיל 20. כשהכרנו היא היתה ילדה אבודה כזאת, בת לאמא היפית, אין אבא. אני נתתי לה כיוון, סידרתי לה פרנסה יציבה, בית, מישהו שהיא יודעת שתמיד יהיה שם, שלא ילך בגלל קפריזות. היא מצידה תמיד מחייכת, דואגת, מחבקת, הייתי אבוד בלעדיה. לפעמים קצת עצוב לי שהיא לא יפה במיוחד. אני עדין מקנא בגברים האלו שיש להם אישה יפה שהם מלבישים בשמלת ערב ולוקחים לאירועי חברה. מצד שני, כמה מהנשים האלו חולוניות? או משוגעות? נעמה שלי </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אולי לא יפה, אבל היא הביאה לי 4 בנים בריאים וחכמים, זה שווה הרבה יותר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מגיע למשרד, לא מספיק לשתות כוס קפה, והאפשטיין נכנס אליי למשרד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מידן, אני צריך סטטוס. איך אתה מתקדם עם "המסע הביתה"?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כבר יש לנו סטוריבורד ותקציב, לא תהיה בעיה לסדר אפקטים מיוחדים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל מה עם הניצבים? </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה קצת בעיה, קשה למצוא ערבים שיתנו הופעה אמינה. חשבנו פשוט להשתמש בשחקנים מרוקאים.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל הם צריכים לדבר, יראו שאין להם מבטא.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אה, בשביל זה מצאתי פיתרון. נשתמש באחד מהאסירים בתור מדובב, כבר פניתי לשב"ס בשביל לקבל אישור לזה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
רעיון מעולה. ומה עם תשדיר הפתיחה לחידון התנ"ך הקרוב?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מתקדם יפה בסך הכל. אתם סבבה עם הרעיון שלי, נכון? החללית מגן דוד שנוחתת על כיפת הסלע ומועכת אותה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שמע, זה קצת יסבך אותנו, אבל צריך לקחת סיכונים לפעמים. בכל זאת, אנחנו לא חיים ב2020, אה?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
צחוקים צחוקים, אבל 2020 באמת היתה תקופה. הכי הזוי היה שכולם ידעו שמשהו דפוק, אבל אף אחד לא אמר כלום. במקום זה כולם רק ניטפקו אחד את השני לעיפה, כל אחד מנסה להוכיח מי פחות גזעני, יותר שנון. כל מי שהעיז להגיד אמיתות פשוטות, על גברים ונשים, על גזע, חטף.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
באותה תקופה רק התחלתי את הקריירה שלי. הייתי כותב ניתוחים פוליטיים בשביל ארגון ימין בשם "חופש לכולנו". מצחיק, הא? איך גם אנחנו היינו חייבים לקרוא לעצמנו כמו קומוניסטים, להתחנף לאיזה אידיאל שיוויון מנוון. לפחות היה להם את היושר לקרוא לזה "כולנו" ולא "כולם". אי אפשר שיהיה חופש באמת לכולם, ככה מקבלים חברה מתפוררת, כזו שרק מחכה שמישהו יכבוש אותה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
נעמה מתקשרת בסביבות שתיים בצהריים. היא מספרת לי מה היא בישלה לילדים, איך חוץ מיובל כולם אכלו עד הסוף מהצלחת ועכשיו הם יושבים בחדרים שלהם ועושים שיעורים. השיחות האלו תמיד מרגיעות אותי, מזכירות לי שבדיוק כמו העבודה שלי, גם הבית שלי הוא מכונה מסודרת, כזו שכל החלקים בה מתקתקים בתיזמון מושלם, בלי מקום לסטיות. היא שואלת אותי מתי אני מסיים לעבוד, אני אומר לה שאגיע הביתה בשש. אין לה תלונות, היא רק אומרת כמה היא מתגעגעת אליי, אישה טובה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בשעה ארבע אני יוצא מהמשרד. שראל, אריה ואני יושבים לבירה ליד הבורסה. כעבור חצי שעה אני עוזב אותם והולך לקצביה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
איך תרצה את הבשר שלך?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אקסטרא רר, רזה במיוחד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אין בעיה, אם תוכל לבוא איתי רגע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כעבור שניה אני נוגס בירך עסיסית. שניה אחרי זה אני מכופף את התרנגולת הקטנה ומתחיל לזיין. אני דופק אותה במהירות, בכוח, אסיר תודה למזל שנפל עליי, היכולת לבחור את הכוס שלי, לא כמו כשהייתי בן 20, מתחנן לחסד משמנות ושבורות. עכשיו כשהכלבות האלו לא מקבלות יותר אפליה מתקנת, אלא נשארות בבית ודואגות לילדים שלהן, הרבה יותר מהן הולכות לפתוח רגליים בשביל כסף. סוף סוף הכוס נמדד לפי ערכו האמיתי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני משפריץ נוזל חם ועמוק לחור המסריח שלה, שתנקה בעצמה אחר כך, אחרי זה אני מרים את המכנסיים, מסדר את הציצית, ויוצא משם. בדרך חזרה אני שומע חדשות ברדיו. שוב פעם הדברים הרגילים, קצת קרבות, קצת ישובים חדשים, והאיום השגרתי של האירופאים להראות לנו מה זה. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מצחיק שהנוצרים המפגרים האלו חושבים שיש להם מילה עלינו. האוכלוסיה שלהם עקרה כתוצאה ממחלת ההומוסקסואליות, הגברים שלהם חיים באבטלה בזמן שמחשבים והודים לוקחים להם את העבודות. שמעתי שכבר התחילו להחליף שם אנשי יח"צ ב-AI, מזל גדול שזה לא הגיע לפה. כמה עצוב להיות אחד מהם, לדעת שאישתך הפוליאמורית בוגדת בך עם כל גבר שחור וצעיר שרק עובר בסביבה. לבחור כמוני, נמוך ולבן, לא היה שום סיכוי בחברה שלהם, שיווינית עלאק. בטח חצי מהגברים שם מוצצים זין למרות שהם לא רוצים, רק כדי להרגיש שהם חלק ממשהו, כמו שאני הייתי פעם, לפני שניקינו את התנועה מהגייז . מזל גדול שבסוף ראינו את הדרך, לחיות לפי החוקים שאלוהים הכתיב לנו, הסדר הטבעי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-59679790936695467362018-03-17T09:21:00.000-07:002018-03-19T05:56:51.582-07:00קאק<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
מכונית המאזדה של אורון עשתה את דרכה בעצלתיים ברחוב שקט בנאות אפקה. הוא נהג בה כבר 10 שנים ולא תיכנן להחליף אותה בקרוב. המאזדה היתה חסכונית, תכליתית, יודעת לתת עבודה - בדיוק כמוהו.<br />
<a name='more'></a><br />
<br />
באמצע שנות ה90, בכיתה ח׳, הוא גילה איזה טריק עם שירות ״עקוב אחריי״ וגוביינא שנתן לו לגלוש שעות בחינם ולהוריד סרטונים של בחורות. חוץ מזה, הוא גם ממש אהב לשחק כדורסל. היו לו את הנתונים המתאימים: גובה, רפלקסים מהירים, סיבולת לב ריאה, וזוג ידיים ארוכות שישמשו אותו גם בהמשך חייו המבוגרים. פעם אחת הוא הסתבך עם איזה ערס בשם דדון. אבל גם אז, שיחה אחת עם אלכס וסמיון, שקיבלו ממנו ראשונים את העותק הפרוץ של סטריט פייטר 2, והכל נפתר.<br />
<br />
הורים של אורון תמיד השוויצו בבן שלהם. אחרי הכל, כשאתה גר בקריית מוצקין, מספיק לדעת איך להפעיל משחקים ממסך DOS בשביל שיחשבו שאתה גאון. הוא לא היה גאון באמת. אם היו שואלים אותו במה הוא טוב, יתכן והיה עונה ״לסדר דברים״, אם היה מוכן לטרוח ללחוץ pause ולהפנות אליך את מבטו מהמסך. מצד שני, היה עדיף שהוא לא יהיה גאון באמת. גאונים מביאים להוריהם וחבריהם בעיקר סבל.<br />
<br />
אחרי 4 שנים ביחידה טכנולוגית שמחליפה שם כל שנה, אורון יצא לעולם הגדול. עוד מגיל 18, היתה לו תוכנית ברורה לאחרי הצבא. קודם כל, הוא יתקבל למודיעין וכך יחסוך מעצמו את הסכנות שבחזית (אלכס עדין שומע צלצולים באוזניים, דדון פיתח ארוטומאניה לנערים ערבים, סמיון מת). אחרי שיסיים את השירות שלו, יהיו לו כבר מספיק קשרים בשביל לעבור לתל אביב. הוא לא תיכנן ללמוד או משהו כזה, השכלה אף פעם לא עניינה אותו מלבד בתור כלי, והוא ידע שבתחום שהוא מתכנן לעבוד בו, אין צורך בתואר.<br />
<br />
מגיל צעיר, עוד כשראה את הסרט ״האקרים״ עם אנג׳לינה ג׳ולי, אורון חלם לעבוד במחשבים. הגיבורים בסרטים האלו תמיד הזכירו לו אותו, נככנסים לפעמים לצרות, אבל יודעים לצאת מהן, שועטים קדימה אל העולם, מונחי מטרה.<br />
<br />
לקח לו זמן ליישב את הניגוד בין הסרטים הללו לאנשים שפגש בצבא. אמנם היו שם כמה ברנשים דומים לו, כמו עומר שהיה מארגן פלאש מובים באמצע הסנטר, או זוּל שהתפרנסה מבלוג שהכיל תמונות פרובוקטיביות שלה במדים. אבל רוב האנשים ביחידה היו סתם, בנים להורים עשירים או אשכנזים עם איוושה בלב.<br />
<br />
מה שהכי הפתיע אותו היה שדווקא האנשים הכי מוכשרים ביחידה, כאלו שפיתחו תולעים מטאמורפיות בגיל 12, היו אידיוטים גמורים. תמיד סינג׳רו אותם לעשות את מה שאף אחד לא רצה, ובחיים לא הזמינו אותם לבירה בסוף היום. בזכותם הוא הגיע להחלטה החשובה בחייו: הוא יעבוד בתור מדביר מזיקים. כשהוא סיפר על זה לעומר, בזמן ששניהם היו שיכורים, עומר נקרע מצחוק. כשאורון סיפר לו כמה עולה לפנות יונה ממרפסת של עשיר מפונק ואיך אף פקיד מס לא יוכל לדעת לאן זרק אותה, עומר שתק והתחיל לחייך. אבל הרווח האמיתי בעיני אורון לא היה הכסף, אלא הזמן. הוא יוכל להחליט מתי הוא עובד ואיפה, מה שישאיר לו זמן למה שחשוב באמת, הסיבה שבגללה הוא עבר לתל אביב: כוס.<br />
<br />
אורון לא הסתפק בילדות קרייתיות, הוא רצה יותר. גיקיות שמנמנות שרואות באפי, גבוליות ירוקות שיער שרוצות שיתעללו בהן, קורבנות גילוי עריות שמחפשות אבא, ילדות טובות שמתעקשות שזו הפעם האחרונה, קלאבריות בעקבים וסטרפלס שמסניפות קוק במאחורה של החתול והכלב, סבתות רוסיות שמתות ללמד ילד איך לעגוב - הוא תיכנן לעבור עליהן אחת אחת.<br />
<br />
10 שנים ו-439 בחורות אחרי זה, אורון לא התחרט לרגע. למעשה, הוא רק גילה עוד ועוד סוגים של נשים וסקס, כאלו שאורון בן ה-20 לא יכל אפילו לדמיין. בחצי השנה האחרונה, אורון חקר טעם חדש של מיניות, בגידה.<br />
<br />
הוא היה מוצא אותן בקופידון או באטרף, מסתתרות תחת פרופילים נטולי תמונה ושם משפחה. היתה לו כבר תמונה מוכנה מראש בשבילן, לבוש בחולצה צמודה שהדגישה את גופו הגדול אך נטול הכרס, מניח את ידיו השרירות והשזופות על מותניו, מבליט כאילו בטעות זיקפה מפוארת.<br />
<br />
הוא נהג לתהות על הבעל שלהן. האם גם לו יש מאהבת? לא, הוא בטח אחד מהחנונים האלו מההייטק, כזה שעובד כל היום במשרד בזמן שאורון מזיין את אישתו. אורון אהב לדמיין אותו מנסה לדחוף את הזין, תוהה למה הוא לא מרגיש כלום, לא קולט שאורון כבר הרחיב אותה שעה לפני. הוא תמיד הלך רחוק יותר, מכריח אותן לספר לו על האיבר הקטן של הבעל, מזיין אותן בזמן שהן בטלפון איתו, גומר להן בפה ביום הנישואים. אבל היום, אורון עמד לשבור את השיא של עצמו. לראשונה בחייו, הוא עמד לזיין אישה מול בעלה.<br />
<br />
כשהיא הציעה את זה הוא חשש. כבר יצא לו לשמוע על זוגות סוטים שמחפשים איזה גבר שיצטרף אליהם. בדרך כלל זה היה איזה מחויט שהבין פתאום שהוא בכלל היה הומו כל הזמן הזה וחיפש להכיר גברים דרך אישתו. היה לו חבר שנפל על כזה, ״זה בסדר שהוא יאונן, נכון?״, ״איכפת לך לתת לו למצוץ לך?״, לא תודה, אורון היה סטרייט מדי לחרא הזה. מה ששיכנע אותו היה התמונה שהיא שלחה, תמונה שהוא וידא אחר כך בפייסבוק, שלה עומדת לצד בעלה, זקן מקומט אשר חצי מפניו היה משותק. בנוסף, הוא גם היה נמוך ממנה בראש.<br />
<br />
בעודו עומד אל מול שער הוילה, הידהדו בראשו מילותיה: ״אל תדאג, אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה. הוא זקן אימפוטנט ונואש, ברור לו שאם הוא יגיד אפילו מילה, אני אלך״. לשבריר שניה אחת הוא ריחם על הזקן, אבל אז הדם ירד לזין.<br />
<br />
לפני שהספיק לפתוח את דלת הכניסה, יצא ממנה ילד בלונדיני חייכן מלווה במטפלת פיליפינית. לילד היו פנים שיכלו להופיע על פרסומת לביצת קינדר. תמיד היה משהו שניקר את עיניו בכל הפאר הזה של. שיגע אותו לראות אנשים שנולדים לתוך כל זה ואף פעם לא מבינים במה זכו. הוא הכיר תל אביבים עם חברות קבועות, כאלו שבחיים לא יצאו לבר או מועדון, אלא העדיפו להסתגר בבית בסופי שבוע. אם הוא רק היה נולד לכל זה, מי יודע לאן הוא היה מגיע?<br />
<br />
היא פתחה לו את הדלת. למרבה הפלא, היה לה גוף הרבה יותר טוב מאשר בתמונות ששלחה. הוא ראה אותו היטב דרך הבד הדקיק של שמלתה הכחלחלה. היו לה פנים רעות כאלו, כמו להיא ששיחקה את הנאצית באמריקה אקס. ״יהיה כיף לדפוק כמה סטירות לפרצוף הזה״, הוא חשב לעצמו.<br />
<br />
אחרי שיחת נימוסין קצרה הם הלכו לחדר המיטות. היא מתקדמת באיטיות והוא נצמד אליה מאחור, מלטף את אחוריה עם איברו הזקור. רגע לאחר מכן היא כבר היתה ערומה על המיטה, והוא מעליה, מלקק פטמות וצוואר ומותניים, מעסה את הוגינה שלה באותם ידיים שרק לפני שעה פינו עכבר מת. ריח הזימה שלהם כיסה את העולם, מפנה ממוחו כל מחשבה מלבד לגעת, לכווצ׳ץ, למעוך, לתקוע, להכות, להשפיל, להחדיר, להחדיר, להחדיר! הוא עגב מעליה והחל בתנועות איטיות ועמוקות, לומד את הטריטוריה שכבש.<br />
<br />
בדיוק כשהחל להרגיש בנוח, בעלה נכנס לחדר.<br />
<br />
הזקן לבש חולצה מכופתרת ומכנסי אלגנט שחורים, מתאימים בדיוק למידות גופו הקטנות. פניו לא זזו כלל, ועיניו כמו בחנו את הנעשה מסביבו בסקרנות מדעית. אורון, שקיווה לראות מולו גבר בוכה ושבור, הופתע למראה הזקן. הוא הזכיר לו דייל תעופה ממורמר.<br />
<br />
״למה עצרת? תמשיך״, תמר לחשה. אורון חשב שהיא צודקת, ובאמת עדיף להמשיך. אז מה אם הבעל לא מה שציפה לו, עדין יש פה כלבה מכורת זין שיודעת לכווץ בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא חזר לתת בה, יותר ויותר מהר. תמר מצידה החלה לנענע את האגן בתנועות אלימות. הוא רצה להגיד לה שתרגיע טיפה, כדי שלא יגמור מהר מדי, אבל קול רובוטי שהגיח משום מקום קטע אותו.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">תוריד_ת׳קונדום.</span><br />
<br />
אורון הסתובב והביט שוב בזקן. בידו האחת הוא הצמיד מכשיר דיבור לגרון. בידו השניה אחז באקדח.<br />
<br />
מבטו של אורון חזר אל תמר. היא הביטה בו, באותו מבט עמוק ורעב שהיה לה לפני רגע.<br />
<br />
שמעת מה יהודה אמר, תוריד את הקונדום.<br />
<br />
אורון הבין שהם רציניים. בלב ברירה יצא ממנה, מחליף כוס חם באוויר קר, שרק יתקרר עוד יותר כשיוריד מאיברו את שכבת המגן האחרונה. הוא רכן מעליה, עומד להכניס לתוכה את איברו החשוף, כפי שלא עשה כבר שנים.<br />
<br />
אתם רציניים?<br />
<br />
אבל במקום לענות לו, היא אחזה בישבנו ומשכה אותו בכוח לתוכה. מרוב פחד רק נעמד לו עוד יותר, ותוך כדי שהוא דופק אותה, משוח בנקטר שפתיה התחתונות, הוא החל לדמיין. אולי הם סתם סוטים? הוא חשב לעצמו. אבל מבט אחד בעיניה הקרירות, בבעל שלא זז, שינו את דעתו. אולי זה איזה עסק שלהם או משהו? הם מצלמים פורנו ככה? חוסכים עלויות? לא, זה לא הגיוני. אלא אם... מה אם זה משהו ממש מחתרתי, איזה סנאף או משהו. הוא דמיין את עצמו מחכה לרגע מפתיע, מסתובב ומסתער על הזקן, דופק לבחורה מרפק בבטן כשהיא מנסה לנשוך אותו. חבל שהוא לא היה גיבור בסרט פעולה, וכל התכנון הזה רק היתרגם לתנועות פמפום מהירות יותר.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">אין_לך_מה_לדאוג. היא_נקיה. אנחנו_פשוט_צריכים_ממך_משהו.</span><br />
<br />
אהההה, אההה, יהודה, אתה לא חייב להסביר לו.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">נראה_לי_הוגן. תשמע. אני_כמו_שאתה_רואה_במצב_לא_משהו. ככה_זה. הדם_לא_מתערבב_מספיק.</span><br />
<br />
מכונת הירייה שבאגן של אורון ירתה על אוטומט. הוא כבר לא נהנה, פשוט עשה מה שדורשים ממנו.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">הרבה_מאיתנו_מזלזלים_בכאלה_כמוך. אבל_לדעתי_אתה_רק_תוצאה_של_הסביבה_שלך. מגיעה_לך_הזדמנות.</span><br />
<br />
הוא רצה לצאת ממנה ולדפוק לזקן הזה אגרוף. מי הוא חושב שהוא, מדבר אליו ככה מלמעלה. למה הוא מזכיר לו את האמת ככה?<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">הבן_שלך_יקבל_הזדמנות.</span><br />
<br />
עכשיו אורון הבין.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , "miriam mono clm" , monospace;">הגנים_שלך. החינוך_שלנו. עדיף. זה_גם_ככה_הכי_רחוק_שיכלת_להגיע.</span><br />
<br />
אורון הסתובב אליה. הוא לא רצה לחשוב יותר על הזקן. עדיף היה לחשוב שהוא זוכה לדפוק כוסית מיוחמת בלי קונדום ובלי אחריות. בתנועות עמוקות ואיטיות, הוא הכניס והוציא ממנה את הזין, כל פעם עד הסוף, טועם לאורך כל 20 הסנטימטרים שלו את המליחות שלה. כשהוא הרגיש את התחושה הזו, כמו רגע לפני שחייבים להשתין, הוא אחז בכתפיה בכוח, מושך אותה אליו, שופך הכי עמוק שאפשר.<br />
<br />
רק אחרי שהוא גמר הוא שם לב לדמעות.<br />
<br />
תתלבש ותצא מפה.<br />
<br />
זו היתה הפעם הראשונה שבחורה מגרשת אותו ישר אחרי. כנראה שכשיש לך אקדח אתה לא חייב להיות נחמד. הוא התלבש במהרה, ובעודו מתקדם אל היציאה השתדל להיות רחוק ככל האפשר מהזקן. כשסגר את הדלת, הספיק לשמוע אותה אומרת:<br />
<br />
יהודה, אני אוהבת אותך.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-88343379445150350232018-02-09T09:04:00.000-08:002018-03-17T09:06:07.395-07:00חייו ומותו של גבר<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="7pon9-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7pon9-0-0">
<span data-offset-key="7pon9-0-0"><span data-text="true">היה היה, לפני שנים רבות, גבר. גבר היה ילד טוב, תמיד היה שוטף את הכלים בכיור וכבר בגיל 14 עבד בחנות של השכן. גבר תמיד רצה להיות הגבר הכי טוב שאפשר. כשאימו הטיחה בו קללות ואביו סטר לו, הוא לא נטר להם טינה כלל, אלא רק לעצמו. בעיניים דומעות היה שוכב על מיטתו, חושב מה אפשר לשפר, איך יצליח לעמוד בכל המטלות ולא לאכזב אף אחד.</span></span><br />
<a name='more'></a></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="1ehv7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1ehv7-0-0">
<span data-offset-key="1ehv7-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="38hsd-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="38hsd-0-0">
<span data-offset-key="38hsd-0-0"><span data-text="true">גבר היה חזק. כשמישהו מבני המשפחה נזקק לסבל, מיד היו פונים אליו. בצעדים איטיים וקצובים, הוא היה נושא על גבו את העול, יהיה אשר יהיה. ידיו השריריות החזיקו בלא תלונה, ספות, כיסאות, שולחנות, מקררים, ארונות. הן החזיקו אף את בטנו, אשר סירבה להפוך לקוביות. גופו לא היה יפה או מכוער, שחור או לבן, הוא היה אפור וגדול, כמו זרוע מכנית במפעל לעיבוד פלדה. ברגעי העצב, פניו היו מנסות לפרוץ מבעד, לצעוק את בכיו לעולם. עיניים דומעות ושפתיים רועדות, זעקתם מוטבעת על ידי ראשו הגדול, כמו חתיכת פרי שנשפכה בטעות לתבשיל תפוח אדמה, כמו חמור.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="6qvkn-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6qvkn-0-0">
<span data-offset-key="6qvkn-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="37oic-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="37oic-0-0">
<span data-offset-key="37oic-0-0"><span data-text="true">כשאישה קראה לגבר, הוא נענה לה מיד. כל גבר צריך אישה, לא? הוא החליט לדאוג לה ולפרנס אותה ולאהוב אותה. כמה אהב אותה, גם כשלא נגע בה. היא היתה המכה למוסלמי שבו, כוכב הצפון של ספינתו הכרסתנית. גם היא חיבבה אותו. היא בישלה לו מטעמים, אינספור קונסטלציות של בשר, שומן וחיטה. היא ניקתה את ביתו, אשר בנה במו ידיו, ביתם. היא דיברה בשבילו, תבעה בשבילו את אשר לא ידע שרצה. גופו היה הפטיש ולשונה היתה איזמל, בעזרתו ניסו לפסל משפחה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="7qvoo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7qvoo-0-0">
<span data-offset-key="7qvoo-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="e26gm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e26gm-0-0">
<span data-offset-key="e26gm-0-0"><span data-text="true">כשהם עשו אהבה בפעם הראשונה, עשו זאת באיטיות גמלונית. אף פעם לא לימדו אותם את חוקי המיטה, ונאלצו למצוא את דרכם בעצמם. הם התרגשו כמו האדם הקדמון כשזה גילה את האש. זו היתה הפעם היחידה בה לא מיהר להתקלח אחרי, בה לא מדד היטב את קצב הפמפום על מנת לגמור ביחד איתה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="eaoag-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="eaoag-0-0">
<span data-offset-key="eaoag-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="cr8ak-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cr8ak-0-0">
<span data-offset-key="cr8ak-0-0"><span data-text="true">גבר לא פחד מכלום ותמיד המשיך לצעוד קדימה, בדרך שהותוותה לו. בהגיעו אל הגבול, אל שדות הקטל לא היסס. את הדמעות גבר שמר לאחר כך, מוחבאות במרתף העמוק ביותר שמצא בבטנו הנפוחה. בסך הכל הוא יצא מזה בזול, בלי הלם קרב, בלי לזכור עיני איילה שמביטות בו שניה לפני הפגיעה. מלבד השמיעה באוזנו הימנית שנקרעה מהמולת התותחים והשינה נטולת הצעקות שאבדה בבהלת המלחמה, לא איבד דבר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="imfl-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="imfl-0-0">
<span data-offset-key="imfl-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="kucu-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="kucu-0-0">
<span data-offset-key="kucu-0-0"><span data-text="true">נולדו לגבר שני בנים. גבר רצה לתת להם יותר ממה שהיה לו בימים עניים ובלויים, ימים של שירותים משותפים ועבודות כפיים. על כן יצא לעבוד, לפעמים גם 24 שעות ביממה. בשנים הראשונות הבנים אפילו לא הבינו שגבר הוא אבא שלהם. הם חשבו שהוא רק עוד מתקן בבית, לא מתקן משוכלל, אלא מייבש כלים מפלסטיק, או אולי שולחן עץ במטבח, לבטח מעניין פחות מהמסך המרצד.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="69nv3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="69nv3-0-0">
<span data-offset-key="69nv3-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="4p1vj-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4p1vj-0-0">
<span data-offset-key="4p1vj-0-0"><span data-text="true">גבר ואישה לא הבינו את המסך המרצד וגם לא את כוהני העגל אשר שידרו את עצמם, עיר אחרי עיר, מבטיחים אוצרות. אילו שאלת את גבר כמה כסף יש לו בבנק, כמה שעות יקח לכסח את הדשא, או מה שערו של הדולר, הוא יכל לענות לך במדויק. אך אם שאלת אותו על אלוהים, היה משתתק. גבר האמין בסדר, בחוק, בגמול ועונש, בבנאליה. לא היה לו צורך באלוהים, או בערכים או בתורה, רק בבעל סמכות שינחה אותו הלאה. כשכוהני העגל לקחו את ילדיו, לא אמר דבר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="9p4o7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9p4o7-0-0">
<span data-offset-key="9p4o7-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="8r0ns-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8r0ns-0-0">
<span data-offset-key="8r0ns-0-0"><span data-text="true">לבסוף המחלה הכתה בו. על אף שהיה גבר, שריריו היו פשוט שרירים, רגליו היו פשוט רגליים, ריאותיו היו פשוט ריאות, ועם בוא המחלה, כולם החליטו כי מוטב יהיה לפרוש מעבודתם. גבר שכב במיטה, אישה לצידו, מנסה לחבק אותו, לומר לו את מעט המילים הטובות הפשוטות שלשונה ידעה, תובעת ממנו להחלים, לקוות, לרצות. אבל גבר כבר היה עייף. הוא לא הבין, אף פעם לא הבין, את חוקי הסיבתיות, איך דבר מוביל לדבר, איך קשורים בני האדם זה בזה. הוא רק קיווה כי אם ילך בדרך הסלולה עד סופה, ימצא את אשר מבקש, על אף שלא ידע מהו.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="9jdv-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9jdv-0-0">
<span data-offset-key="9jdv-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="348t-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="348t-0-0">
<span data-offset-key="348t-0-0"><span data-text="true">בסופה של הדרך חיכה מוות. הוא ליווה את נשמתו של גבר הרחק מתחום הבשר, אל על, לעבר השמיים הכחולים. עת שעבר את העננים, טיפס לסטראטוספרה ויצא מגבולות החלל עצמו, הגיע לחדר ריק ובו ישב דבר אימתני, לא מובן, נשגב, מטיל מורא, בלתי נמנע.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="27a2h-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="27a2h-0-0">
<span data-offset-key="27a2h-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="cl9e-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cl9e-0-0">
<span data-offset-key="cl9e-0-0"><span data-text="true">ואז גבר נזכר. הוא נזכר לראשונה בשנותיו הראשונות לפני שהיכו ממנו את השאלה. כבר כמעט שכח איך להודות בבלבול, איך להפסיק להתקדם ולעצור, איך לשאול, אך לבסוף יצאה ממנו המילה:</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="4l82k-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4l82k-0-0">
<span data-offset-key="4l82k-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="8jn8b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8jn8b-0-0">
<span data-offset-key="8jn8b-0-0"><span data-text="true">למה?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="3otr8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3otr8-0-0">
<span data-offset-key="3otr8-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="6beoh-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6beoh-0-0">
<span data-offset-key="6beoh-0-0"><span data-text="true">הוא רצה להמשיך, אך לא ידע באלו מילים לבחור, איך לשלבן למשפט השאלה הנכון, שיבטא את הדבר הזה, התהייה הזו שקבר בתוכו כל השנים.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="2po6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2po6-0-0">
<span data-offset-key="2po6-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="14jr7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="14jr7-0-0">
<span data-offset-key="14jr7-0-0"><span data-text="true">אין צורך שתמשיך. אתה רוצה לדעת למה? מדוע נזרעת וצמחת בעולם? מדוע נטלת עליך צידה לדרך? מדוע הלכת בה? התשובה היא שכך נבנית. זהו טבעך, גבר, אתה הולך קדימה בלי לחשוב, נושא בעול בלי להתלונן. אתה הכלי החשוב ביותר, אשר עליו החברה עומדת במשך שנים, או ליתר דיוק עמדה. סר חינך בפניי העולם, לא נותר בך עוד צורך. את מקומך במיטה תפסו גנדרנים חדי לשון וחסרי מיגדר, את מלחמותיך לוחם טיל שיוט חכם, ואת עבודתך יבצע בקרוב המשובט. עידנך בא אל קיצו גבר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="94vog-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="94vog-0-0">
<span data-offset-key="94vog-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="jm74-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="jm74-0-0">
<span data-offset-key="jm74-0-0"><span data-text="true">אבל הדרך, מה מחכה לי בסופה?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="69r94-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="69r94-0-0">
<span data-offset-key="69r94-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="3hrnu" data-offset-key="8gtlo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8gtlo-0-0">
<span data-offset-key="8gtlo-0-0"><span data-text="true">אלוהים קם מכיסאו ופתח דלת ענקית שלא היתה שם קודם. גבר התקדם קדימה וראה תהום, תהום כה גדולה שלא ניבט ממנה שום דבר מלבד פיר שחור ואינסופי של כלום. גבר עצר לרגע, ואז המשיך כרגיל, קדימה.</span></span></div>
</div>
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-91405392901195035912017-12-23T05:25:00.000-08:002018-01-14T11:43:28.899-08:00בני הלילה<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="98d6j-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="98d6j-0-0">
<span data-offset-key="98d6j-0-0"><span data-text="true">רובכם בוודאי שמעתם על שיגעון הערפדים שסוחף את ארצינו. עשרות אלפי גברי ונשים, ״בני הלילה״, שמתנתקים מחייהם האחרים והופכים למשהו שהיה קיים בעבר רק בסרטים. כולכם בוודאי ראיתם אותם מדי פעם בשעות הליל, חולפים על פניכם ברחוב ואז נעלמים כלא היו. אנחנו כאן, במערכת ״אידיוט אחרונות״, הצלחנו להשיג את הראיון הראשון אי פעם בשידור חי עם אחד מאלו המתקראים ערפדים.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2cf1r-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2cf1r-0-0">
<span data-offset-key="2cf1r-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="8goj8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8goj8-0-0">
<span data-offset-key="8goj8-0-0"><span data-text="true">האמת שאל-מת מדויק יותר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="etkfm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="etkfm-0-0">
<span data-offset-key="etkfm-0-0"></span><br />
<a name='more'></a><span data-offset-key="etkfm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="114td-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="114td-0-0">
<span data-offset-key="114td-0-0"><span data-text="true">כן, אני מתנצל. ובכן, איך קוראים לך?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6jm84-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6jm84-0-0">
<span data-offset-key="6jm84-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="8bind-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8bind-0-0">
<span data-offset-key="8bind-0-0"><span data-text="true">אין לי שם.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2sv33-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2sv33-0-0">
<span data-offset-key="2sv33-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2957t-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2957t-0-0">
<span data-offset-key="2957t-0-0"><span data-text="true">אה, זה אחד מאותם מנהגים ערפדיים מפורסמים, ביטול השם המקורי, נכון?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="28vk2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="28vk2-0-0">
<span data-offset-key="28vk2-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6krqa-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6krqa-0-0">
<span data-offset-key="6krqa-0-0"><span data-text="true">זה לא איזה חוק שלנו או משהו, פשוט אני לא צריך אותו יותר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4c339-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4c339-0-0">
<span data-offset-key="4c339-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="84mvg-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="84mvg-0-0">
<span data-offset-key="84mvg-0-0"><span data-text="true">אוקיי, איך קראו לך לפני ש... הפכת.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9cllm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9cllm-0-0">
<span data-offset-key="9cllm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="106dc-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="106dc-0-0">
<span data-offset-key="106dc-0-0"><span data-text="true"> ישי שמואלי.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4lir4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4lir4-0-0">
<span data-offset-key="4lir4-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6b2c8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6b2c8-0-0">
<span data-offset-key="6b2c8-0-0"><span data-text="true">ואיך נראו החיים שלך אז?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4h6rm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4h6rm-0-0">
<span data-offset-key="4h6rm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="10jj1-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="10jj1-0-0">
<span data-offset-key="10jj1-0-0"><span data-text="true">היתה לי עבודה, אישה, ילדים. נורא אהבתי אותם, תמיד רציתי להשקיע ולתת להם הכל. הם גרמו לי להרגיש המון גאווה בזמנו.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="agsqn-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="agsqn-0-0">
<span data-offset-key="agsqn-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="24ds8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="24ds8-0-0">
<span data-offset-key="24ds8-0-0"><span data-text="true">לא היו שום בעיות איתם?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="30qqb-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="30qqb-0-0">
<span data-offset-key="30qqb-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1h0rl-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1h0rl-0-0">
<span data-offset-key="1h0rl-0-0"><span data-text="true">ממש לא, אישתי והילדים נורא אהבו אותי וגם בעבודה העריכו את הכישורים המקצועיים שלי.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1lj0h-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1lj0h-0-0">
<span data-offset-key="1lj0h-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="84jo2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="84jo2-0-0">
<span data-offset-key="84jo2-0-0"><span data-text="true">איך המשפחה שלך הגיבה לשינוי שלך?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ep6aq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ep6aq-0-0">
<span data-offset-key="ep6aq-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1dabq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1dabq-0-0">
<span data-offset-key="1dabq-0-0"><span data-text="true">אני לא יודע, אנחנו לא בקשר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="8cg0u-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8cg0u-0-0">
<span data-offset-key="8cg0u-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="fgq5-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="fgq5-0-0">
<span data-offset-key="fgq5-0-0"><span data-text="true">קרה משהו?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="26tip-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="26tip-0-0">
<span data-offset-key="26tip-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="7eai-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7eai-0-0">
<span data-offset-key="7eai-0-0"><span data-text="true">לא.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="140kj-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="140kj-0-0">
<span data-offset-key="140kj-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="8mp4c-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8mp4c-0-0">
<span data-offset-key="8mp4c-0-0"><span data-text="true">מה זאת אומרת, אתה לא מתגעגע אליהם?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6jli6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6jli6-0-0">
<span data-offset-key="6jli6-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4o2hf-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4o2hf-0-0">
<span data-offset-key="4o2hf-0-0"><span data-text="true">לא.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9f5b3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9f5b3-0-0">
<span data-offset-key="9f5b3-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4631r-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4631r-0-0">
<span data-offset-key="4631r-0-0"><span data-text="true">החלפת אותם באיזו משפחה ערפדית? זכור לי שקראתי משהו על קולקטיבים ערפדיים שנפגשים לכל מיני מסיבות דם סודיות.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="42g65-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="42g65-0-0">
<span data-offset-key="42g65-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="606rg-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="606rg-0-0">
<span data-offset-key="606rg-0-0"><span data-text="true">אני מכיר את המפגשים האלו, לרוב רק כאלו שעדין בתהליך מגיעים אליהם. ברגע שהפכת לאל מת לגמרי, אתה לא צריך את זה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2loj8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2loj8-0-0">
<span data-offset-key="2loj8-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="f8no3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f8no3-0-0">
<span data-offset-key="f8no3-0-0"><span data-text="true">אתה יכול לספר לנו מה זה בעצם התהליך הזה? איך הוא התחיל עבורך.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="8ppnj-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8ppnj-0-0">
<span data-offset-key="8ppnj-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="r7m7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="r7m7-0-0">
<span data-offset-key="r7m7-0-0"><span data-text="true">היה איזה בחור צעיר שעבדת איתנו. הוא היה מין רווק גאה כזה, כל הזמן אמר כמה להוליד ילדים זה אסון, חפר לי מלא על זה. בשלב מסוים הוא התחיל לעבוד לאט ולחפור יותר, כנראה נכנס לתהליך. הרבה פעמים הוא היה מנסה לשכנע אותי שאני שונא את הילדים שלי. הייתי כל הזמן מגן עליהם. יום אחד, נשארנו רק שנינו במשרד, ואחרי עוד ויכוח כזה, הוא התחיל להגיד לי שאני צריך להיות יותר כמוהו. רגע אחרי זה הוא נשך אותי.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="f8ma7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f8ma7-0-0">
<span data-offset-key="f8ma7-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4uhib-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4uhib-0-0">
<span data-offset-key="4uhib-0-0"><span data-text="true">אז בעצם, הוא השתמש ביכולות הערפדיות שלו כדי להכניע אותך בקלות ואז להדביק אותך בכוח?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="5mdv2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="5mdv2-0-0">
<span data-offset-key="5mdv2-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="fp1v-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="fp1v-0-0">
<span data-offset-key="fp1v-0-0"><span data-text="true">יכולות ערפדיות? לא ממש, פשוט, איכשהו באותו רגע, הייתי עסוק בלחשוב על זה, והבנתי שהוא צדק. עמוק בפנים, היה בי חלק שרצה שהילדים שלי יעלמו.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9gqs4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9gqs4-0-0">
<span data-offset-key="9gqs4-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="equlq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="equlq-0-0">
<span data-offset-key="equlq-0-0"><span data-text="true">אז בעצם אתה סתם משתמש בערפדות בתור תירוץ לברוח מהאחריות שלך. אתה סתם בן אדם רגיל.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ct2i4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ct2i4-0-0">
<span data-offset-key="ct2i4-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1mitn-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1mitn-0-0">
<span data-offset-key="1mitn-0-0"><span data-text="true">לא.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ampq8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ampq8-0-0">
<span data-offset-key="ampq8-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2rci8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2rci8-0-0">
<span data-offset-key="2rci8-0-0"><span data-text="true">שמע, אני מסתכל עליך, אתה סתם בחור חיוור ושמנמן, לבוש בטי שירט ומדבר לאט. בקושי ניבים יש לך. במה בדיוק אתה לא אנושי כמוני?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ajbb5-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ajbb5-0-0">
<span data-offset-key="ajbb5-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ccgnt-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ccgnt-0-0">
<span data-offset-key="ccgnt-0-0"><span data-text="true">אני צורך פחות דם מבן אדם.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="85cg-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="85cg-0-0">
<span data-offset-key="85cg-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="3c639-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3c639-0-0">
<span data-offset-key="3c639-0-0"><span data-text="true">מה זאת אומרת, אבל כל הקטע של ערפדים זה שאתם מוצצים דם, לא יכולים להתקיים בלעדיו.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="b6dm9-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="b6dm9-0-0">
<span data-offset-key="b6dm9-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="euorg-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="euorg-0-0">
<span data-offset-key="euorg-0-0"><span data-text="true">ואתה יכול להתקיים בלעדיו?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="77vc2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="77vc2-0-0">
<span data-offset-key="77vc2-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1pfnv-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1pfnv-0-0">
<span data-offset-key="1pfnv-0-0"><span data-text="true">ברור, בני אדם לא צריכים לשתות דם בשביל להתקיים.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="5ctki-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="5ctki-0-0">
<span data-offset-key="5ctki-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="15d6d-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="15d6d-0-0">
<span data-offset-key="15d6d-0-0"><span data-text="true">בדיוק בגלל זה אתם צריכים יותר. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="a4u5f-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="a4u5f-0-0">
<span data-offset-key="a4u5f-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="cknib-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cknib-0-0">
<span data-offset-key="cknib-0-0"><span data-text="true">תסלח לי, אבל זה לא הגיוני.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2v0gr-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2v0gr-0-0">
<span data-offset-key="2v0gr-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="2l759-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2l759-0-0">
<span data-offset-key="2l759-0-0"><span data-text="true">תחשוב מה היה קורה לדם שבעורקיך אם לא היית שותה ואוכל, או אם אתה נלחץ מדי, או אם אתה נפצע. הדם שלכם, בני האדם, כל הזמן זועק להתחדש.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="97hk5-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="97hk5-0-0">
<span data-offset-key="97hk5-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ckfgl-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ckfgl-0-0">
<span data-offset-key="ckfgl-0-0"><span data-text="true">אתה אומר את זה כאילו זה דבר רע.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ffgf7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ffgf7-0-0">
<span data-offset-key="ffgf7-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="7l72b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7l72b-0-0">
<span data-offset-key="7l72b-0-0"><span data-text="true">זה מתיש, לא? אם אני לא זז, אני לא שורף אנרגיה, אני לא נהיה רעב, אני לא מתייבש. תסתכל רגע על זה, מזרק עם 10 מיליליטר דם. זה מחזיק אותי בכיף לאיזה שבוע אם אני לא זז.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="f1dks-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f1dks-0-0">
<span data-offset-key="f1dks-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="7qgeo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7qgeo-0-0">
<span data-offset-key="7qgeo-0-0"><span data-text="true">תרחיק את זה ממני בבקשה. מאיפה זה? </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="f142i-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f142i-0-0">
<span data-offset-key="f142i-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1qnoo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1qnoo-0-0">
<span data-offset-key="1qnoo-0-0"><span data-text="true">לא יודע, נרקומנים, או סודנים, או משהו. לא מישהו שמשנה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="28kr5-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="28kr5-0-0">
<span data-offset-key="28kr5-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9344k-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9344k-0-0">
<span data-offset-key="9344k-0-0"><span data-text="true">אז אתה אומר שמה שערפדים עושים כל היום זה פשוט לא לזוז?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ausmm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ausmm-0-0">
<span data-offset-key="ausmm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="3k5ki-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3k5ki-0-0">
<span data-offset-key="3k5ki-0-0"><span data-text="true">כן, מה אנחנו פחדנים כמוכם?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1mej-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1mej-0-0">
<span data-offset-key="1mej-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6cbn4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6cbn4-0-0">
<span data-offset-key="6cbn4-0-0"><span data-text="true">פחדנים?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="a7t9a-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="a7t9a-0-0">
<span data-offset-key="a7t9a-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ab7v3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ab7v3-0-0">
<span data-offset-key="ab7v3-0-0"><span data-text="true">כן, אתם כל הזמן מפחדים מהמוות, לכן אתם נורא ממהרים לכל מקום. ברגע שאתה נהיה אל-מת, כל הדברים האלו כבר לא רלוונטיים.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9e3f-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9e3f-0-0">
<span data-offset-key="9e3f-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="e6spm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e6spm-0-0">
<span data-offset-key="e6spm-0-0"><span data-text="true">אבל עדין. אני מבין שאתה אולי לא רעב, ושויתרת על להקים משפחה, אבל מה עם סתם משיכה מינית?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ajmh-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ajmh-0-0">
<span data-offset-key="ajmh-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="d8vno-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d8vno-0-0">
<span data-offset-key="d8vno-0-0"><span data-text="true">אם מישהי תציע אז אולי, אבל למה לבזבז סתם דם על מלא זיקפות שלא יוצא מהן כלום.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="88abk-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="88abk-0-0">
<span data-offset-key="88abk-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="60b7l-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="60b7l-0-0">
<span data-offset-key="60b7l-0-0"><span data-text="true">זה מדהים אותי, מה שאתה מתאר זה בדיוק ההיפך מאיך שאני מדמיין ערפדים. תמיד חשבתי שאתם עושים מסיבות פרועות ושותים מלא דם, אבל ממה שאני רואה, אתה נראה כמו אחד מהאנשים הכי אפורים שפגשתי בחיי. כולכם ככה?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="9cgd3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9cgd3-0-0">
<span data-offset-key="9cgd3-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="eust6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="eust6-0-0">
<span data-offset-key="eust6-0-0"><span data-text="true">תשמע, הבעיה שלך זה שאתה חי. אנשים חיים מפחדים מהמוות ולכן הם כל הזמן מחפשים לשכוח ממנו או לעכב אותו או לנצל את הזמן עד הוא יגיע. כל הקטע בלהיות אל מת זה להיפטר מהדברים האלו. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="7cmtt-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7cmtt-0-0">
<span data-offset-key="7cmtt-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="4d5d2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4d5d2-0-0">
<span data-offset-key="4d5d2-0-0"><span data-text="true">ממתי התחיל כל הקטע הזה? איך זה בכלל אפשרי פיזית?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="au0fq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="au0fq-0-0">
<span data-offset-key="au0fq-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="30u04-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="30u04-0-0">
<span data-offset-key="30u04-0-0"><span data-text="true">שאלה טובה, לא יודע. אני מכיר רק את השמועה. תשמע, אתם בני האדם, אתם נורא אוהבים ליצור. אבל בכל היצירות שלכם, כל הזמן מופיע הפחד הזה מהמוות. הסיפורים שלכם תמיד דורשים שמישהו או משהו ימות, אבל בו זמנית אתם עורגים לנצח. אומרים שככה כל הקטע הזה של האלמוות התחיל. אתה מבין? אנחנו משאלה שהתגשמה, הרצון הזה שלכם, הצעקה הזו, אל מול המוות והחיים, כנראה שמתישהו מישהו הקשיב, וככה אנחנו נוצרנו.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="ab5hu-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ab5hu-0-0">
<span data-offset-key="ab5hu-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="53el2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="53el2-0-0">
<span data-offset-key="53el2-0-0"><span data-text="true">אתה חושב שבסוף כולם יהיו אל-מתים?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="1svu0-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1svu0-0-0">
<span data-offset-key="1svu0-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="c5pnn-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="c5pnn-0-0">
<span data-offset-key="c5pnn-0-0"><span data-text="true">לא נראה לי, הטבע של אנשים זה לרוץ כל הזמן, לרדוף. הם נואשים, אבל הם גאים בנואשות שלהם. חוץ מזה, אם כולם יהיו אל-מתים, ממי ניקח דם?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="471v-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="471v-0-0">
<span data-offset-key="471v-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="a1tq4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="a1tq4-0-0">
<span data-offset-key="a1tq4-0-0"><span data-text="true">כן. ובכן, זה היה מעניין מאוד, בחזרה אליך יעקב.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="6lq37-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6lq37-0-0">
<span data-offset-key="6lq37-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="d4d16" data-offset-key="7equq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7equq-0-0">
<span data-offset-key="7equq-0-0"><span data-text="true">חכה שניה, תגיד, ראיתי את היאוש בעיניים שלך. עזוב, למה שתהיה ככה? בוא, תן לי לנשוך אותך רגע, זה כואב רק קצת ואחרי זה כבר לא תהיה לחוץ כל כך.</span></span></div>
</div>
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-23841980459774023022017-12-16T04:05:00.001-08:002017-12-16T04:19:34.299-08:00לא עוד חיילים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״איך תרצה לשלם?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״בהפנייה, רק רגע, תני לי לנסות להתחבר ולאשר את... אוי חרא.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״הכל בסדר אדוני?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״כן, פשוט, אני לא מצליח להשיג חיבור כרגע, אני אשלם במזומן.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״בסדר גמור אדוני.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
העיניים שלה מתחילות לנצוץ. סוג חדש של פירסינג? עדשות? מתאים לה לעשות משהו כזה, כמו הפעם ההיא שהיא צבעה את השיער לצבעי זברה, או כשהיא אימצה מבטא איראני למשך שבועיים. פגשתי הרבה בחורות כמוה, נשים מבוגרות צמאות למשמעות בחייהן האפורים. מה שמצחיק הוא שמתחת לדברים האלו, הן תמיד נראות אותו דבר - שמנות, צרודות, ובודדות. אבל היי, אם הבדידות שלך מובילה אותך לפתוח חנות אורגנית בשכונה שלי, אני לא מתלונן.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
העיניים שלה ממשיכות לנצוץ ולפתע היא תופסת בידי. האינסטינקט שלי הוא להזיז את היד, אבל אני עוצר בעד עצמי, מפחד להסתבך. ההבנה מכה בי, הנצנוץ בעיניים הוא התחלה של בכי. היא קמה לרגע מהדוכן, ניגשת אליי ומחבקת אותי. לקוח אחד, גבר בעל כרס מבצבצת, ממתין בשתיקה לתורו.<br />
<a name='more'></a></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אני לא מבינה למה היא תמיד מדברת אליי ככה?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״זה באמת לא בסדר״, אני עונה ומדמיין איך אנחנו נראים מהצד - גבר בן 65 בחליפה מחבק פריקית מזדקנת בת 40.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אז מה אם קשה לי לעמוד על שלי, זה לא סיבה שהיא תדרוך עליי!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אל תדאגי, יש בך חוזקים שרק מחכים לצאת״, אני על אוטומט.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אני יכולה להיות שנונה בדיוק כמוה!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אפילו יותר״, אני מת להגיע הביתה, תסתמי כבר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כעבור חמש דקות היא משחררת אותי מהלפיתה שלה, אני לוקח את המצרכים שלי ומתקדם לעבר הרכב. בעבר, אחרי חיבוק כזה, היה קשה לי ללכת מרוב זיקפה, עכשיו אני פשוט רוצה להגיע הביתה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מחנה את הרכב. המקום שלי בחניון הוא במפלס התת קרקעי, החושך שם מנחם. אני נותן לעצמי חצי דקה לגמוע את החושך, כמו נרקומן נואש לסם. לנשום, לנשוף, להתרוקן, להירגע, להיטמא, להירדם, רק לקצת. אני חייב את זה, רק לרגע.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
פנסיו של הרכב הנוסף שנכנס לחניון מחזירים אותי למציאות. בתוך הרכב יושב עומר, השכן שלי. עומר הוא כל מה שאני לא - יש לו עבודה, אישה, ילדים, אהבת אדם. אני לא מצליח להבין אותו, איך הוא מצליח לבלות יום שלם עם ילדים, בבוקר עם אלו שהוא מלמד בבית ספר, בערב עם אלו שלו. בא לי לחשוב שפשוט לו ברירה, שהוא תקוע בתור מורה כי אין לו משהו אחר, אבל אני יודע שזה לא נכון. הבן אדם היה ראש צוות בהייטק איזה 10 שנה לפני שהוא נהיה מורה. אם היה רוצה, בטוח היו מסדרים לו איזו ג׳וב. עומר פשוט ממש אהב להיות מורה. ״כשאני עם התלמידים אני מרגיש כאילו אני ממלא את הייעוד שלי״, שמעתי אותו אומר פעם לאישתו במסדרון.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גם לי היתה עבודה שנהניתי ממנה פעם, אבל בניגוד לזו של עומר, העבודה שלי נעלמה כמעט לגמרי. אני כל כך מתגעגע לתחילת שנות ה2000, כשכולם תבעו את כולם כל הזמן, כמה גאה הייתי כשהצלחנו לקבוע תקדים בנוגע לכתיבה מכוונת על קיר פייסבוק של אדם דתי בשבת. אבל עכשיו, הכל נגמר. המזל הגדול שלי היה שהייתי חכם מספיק לנצל את השפל במחירי הדירות של 2027 בשביל לקנות דירות להשקעה ברחבי הארץ. אם לא הייתי עושה את זה, יש מצב שהייתי חי היום מנדבות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחרי שסיימתי להכניס את המצרכים למקרר, אני סוגר את התריסים ומתרווח על הספה. אולי עכשיו אני אמצא לעצמי סוף סוף קצת שקט. בבוקר כולם תמיד ממהרים ממקום למקום, בצהריים הם אוכלים ביחד עם משפחותיהם, ובערבים מנסים להשכיב את ילדיהם הצווחניים לישון. אני בסך הכל רוצה קצת שקט מכל האנשים האלו והרגשות שלהם. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני רוצה לעצום את העיניים ולהביא ביד על זכרונות של זיונים טובים, כשהבחורה היתה רק חור בבשר. אבל הזכרונות מטושטשים מדי, בכל זאת עברו 30 שנה. הזכרונות היחידים שיש לי מהשנים האחרונות מלאים בצרכים, בלהתחשב בכולם כל הזמן, בלדעת שדואגים לי, גם בלי שביקשתי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למה הם לא יכלו לחכות עוד 20 שנה עם הרקמה המחורבנת שלהם? מה בסך הכל ביקשתי, לא רציתי משפחה או ילדים, לא רציתי חברים קרובים, בסך הכל רציתי שיהיה לי את עצמי ושיהיה לי משהו מעניין לעשות. אז מה אם מה שעניין אותי היה לעזור לאנשים לתבוע אחד את השני, גם זה חלק מהעולם, לא?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
היום כבר כמעט אף אחד לא תובע אף אחד, הכל עובר דרך כל מיני תקשורת מקרבת וגישור למיניהם. פעם זה היה סתם תחנה שצריך לעבור כי בתי המשפט רוצים להיפטר מעומס, אבל היום? היום בתי המשפט ריקים! ככה זה כשכולנו רקמה אנושית אחת חיה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
זה התחיל כשמציאות מדומה נהייתה טרנד שוב. לאיזה גאון היה הרעיון לנסות לגרות רגשות בצורה דיגיטלית. המימושים הראשוניים היו מסורבלים יחסית, מזוודות מלאות במזרקים כשכל מזרק מכיל סוכן כימי שמותאם לרגש מסוים. זה היה להיט בזמנו, אנשים היו מזריקים ביחד ״אושר״ או ״אימה״ או ״אדישות״, כמו מסיבת אוזניות של הנפש. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
ברגע שעברו ממזוודה שלמה של מזרקים לסיכה, הטכנולוגיה הפכה מצעצוע לאביזר חיוני. סטודנטים התחילו להפעיל אפליקציות רגיעה יזומה לפני מבחנים, דכאוניים התחילו להתעסק לעצמם באוקסיטוצין, וחרמנים העלו לעצמם את הטסטוסטרון לפני דייט.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בזמנו חשבתי שזה גאדג׳ט ממש מגניב. הייתי דואג לסדר ללקוחות ולעדים שאנחנו עובדים איתם צירופי רגש נכונים, למצוא את השילוב הנכון של רגשות שיגרום לשופט לקחת את הדברים שלהם ברצינות. שמעתי קצת את הדיבורים על הרקמה, אבל חשבתי שזה סתם איזה קשקוש של היפים, כמו הביטקוין או הבנקים החברתיים שנפלו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
מי יכל היה לנחש שכמה שנים לאחר מכן, השקל החדש יפול והמדינה תציע להשתמש ברקמה בתור תחליף. מטבע דיגיטלי מבוסס אמפתיה, הרי אפילו עכשיו זה נשמע מטומטם. למרות זאת, זה היה הפיתרון המושלם. זו היתה פשרה בין השמאל והימין הכלכלי, שיטה שגם שמה את האדם במרכז וגם נותנת לשוק החופשי להחליט - מי שהציבור יותר אוהב הוא אוטומטית יותר עשיר. בעזרת הסיכה אפשר היה לנטר את המצב הרגשי של אנשים ולשלם על ידי גירוי אמפתיה מהצד המוכר לצד הקונה. גם צמיחה יש עכשיו בכלכלה בשפע, אחרי הכל, אהבה מביאה אהבה, לא?</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לא בשבילי. אני יודע שזה מה שרובם רוצים, אבל אני בסך הכל רציתי לעזור לאנשים לריב ולרושש אחד את השני. כל כך אהבתי ללמוד את החוק, למצוא איפה מישהו עשה איזו טעות. זה הרגיש כאילו החיים הם כמו משחק שח וכולנו רק חיילים שמנסים להתקדם ולאכול אחד את השני באיזה כיוון לא צפוי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
עכשיו זה בדיוק הפוך. העברות האמפתיה האלו הפכו לחלק כל כך קבוע מהיום יום שלנו, שלא עובר רגע שבו אני לא מקבל תזכורת לכמה הם כולם בני אדם, עם פחדים ותקוות וחלומות. אני מנסה להפנות כמה שיותר תשלומים מהשוכרים שלי, אבל לא תמיד זה עובד, אמפתיה לא נזילה כמו כסף קלאסי, ולפעמים המערכת מכריחה אותי לשלם ישירות.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני חושב שהלילה אני אעשה את זה סוף סוף. הלילה אני אפוצץ לעצמי את הראש. אני פותח את המגירה ומוציא את האקדח. קניתי אותו מאיזה סוחר מזדקן שלקוח הכיר לי, מישהו שיכל למכור לי אקדח בלי רשיון. הבעיה היחידה היתה איך אני אשלם לו. עיסקאות שבוצעו דרך הרקמה היו קלות מדי לאיתור. הסוחר הציע פיתרון יצירתי. התחייבתי להיות עבד שלו למשך כמה שעות, כל יום, במשך חודש. ברוב הימים הוא ביקש ממני משימות פשוטות ומשפילות, כמו לפתוח סתימות בכיור או לנקות את האסלה. לקראת הסוף הוא התחיל לבקש דברים יותר דוחים, כמו לעשות לו ביד או לנגב לו את הישבן. ביום האחרון לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותו מה הוא מרוויח מכל זה בעצם. אני זוכר כמעט במדויק מה הוא אמר:</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״על כמעט כל דבר שאני מוכר היום, אנשים משלמים לי בחיבוקים ודאגה. אני מתגעגע לפעם, כשמכרתי קוק לג׳אנקים חסרי ביטחון. הייתי מאחר להם בכוונה בכמה שעות, צוחק עליהם כשהם מתקשרים אליי שוב ושוב. היה לי את החומר הכי טוב בעיר אז לא היה להם מישהו אחר ללכת אליו. ידעתי שהם שונאים אותי ואהבתי את זה. רציתי לשחזר את זה, אתה מבין? בגלל זה התעללתי בך. מקווה שתהנה מהאקדח הזה כמו שאני נהניתי מהסבל שלך.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אני מתיישב לשולחן, לוקח שוט של אומץ מוודקה ששמרתי במיוחד, ומצמיד את האקדח לראש שלי. אני מנסה להיזכר אם יש לי משהו לחיות בשבילו. הורים? אין. בת זוג? אין. חברים? אין. עבודה? אין! כבר אין לי כוח לספרים או קולנוע, וגם ניסיתי לאכול כל דבר אפשרי בערך. נראה לי שזהו, מיציתי את זה. עכשיו רק צריך...</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״הכל בסדר? מהר, תיקחו לו את האקדח.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״מה, מי זה? פורצים? מה אתם עושים?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אנחנו דואגים לך.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״תחזירו לי את האקדח!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אנחנו אוהבים אותך ולא רוצים שתיפגע בעצמך.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״רגע. אתם השוכרים שלי, מה אתם עושים פה?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״ברגע שהרגשנו דרך הרקמה שאתה בכזה מצב, החלטנו לבוא לעזור לך. תראה בזה מקדמה לשכר הדירה.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״תחזירו לי את האקדח!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״מצטערים, אנחנו דואגים לך מדי מכדי לתת לך לעשות את זה.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אתם לא תתנו לי?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״לא, אתה יקר לנו.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״תהיו מוכנים לפחות ללכת מכאן?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אנחנו מצטערים, אתה במצב רגיש נורא ואתה עלול לפגוע בעצמך גם בלי האקדח. בוא, תן לנו לחבק אותך.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אל תיגעו בי! מה אתם עושים!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אנחנו מחבקים אותך, נראה שאתה צריך את זה.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״אתם כולכם צעירים, אתם לא מבינים איך זה, להיות בן 65, להרגיש שאין לך שום דבר.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״תיכף תרגיש טוב יותר.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״תתרחקו ממני!״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״פאק, מהר, הוא רץ לחלון, תסגרו שלא יקפוץ.״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״ל... ל... למה? למה אתם לא נותנים לי למות?״</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
״איך אתה לא מבין? אנחנו אוהבים אותך.״</div>
<div>
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-68129396151468494292017-08-07T16:20:00.000-07:002017-08-19T16:21:12.317-07:00עקירה<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="dmso6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="dmso6-0-0">
<span data-offset-key="dmso6-0-0"><span data-text="true">אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="e2gli-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e2gli-0-0">
<span data-offset-key="e2gli-0-0"></span><br />
<a name='more'></a><span data-offset-key="e2gli-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="93jqo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="93jqo-0-0">
<span data-offset-key="93jqo-0-0"><span data-text="true">מחר אני צריך ללכת שוב לביטוח לאומי. שוב פעם הפקיד יסתכל עליי, יבחן, יפרק. בטח הוא מדבר עליי בארוחת הערב עם אישתו והילדים. אנשים אוהבים מופעי קרקס. אני מקווה שהפעם הוא יתן לי רק למלא טפסים, רק שלא יבקש ממני לדבר. הפה שלי בעצירות מתמדת, המילים ממאנות לצאת. הכי נוראות אלו עם האות "ש", היא תמיד נהפכת אצלי ל"פ" רפה. בהתחלה הוא חשב שאני מפגר, עד שהצלחתי לפתוח את הפה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="aat9g-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="aat9g-0-0">
<span data-offset-key="aat9g-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="egnu2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="egnu2-0-0">
<span data-offset-key="egnu2-0-0"><span data-text="true">כשאני נותן לאנשים לראות אותו, אני בטוח שהם רוצים להכניס את הזין. עמוק בפנים, זה מה שכל אחד רוצה לעשות כשהוא רואה גבר חלש, בייחוד אחד שכל כך מתאים לזה, שלא יכול לנשוך. לא עוזר שגם לפני כן לא נראיתי להיט. נמוך, מסריח, מצולק, עם שיניים בולטות. לפחות מהאחרון נפטרתי, אה? לא משנה כמה מהר אני אדע לכתוב קוד בראיון, הם רוצים שאני אסביר להם איך אני חושב, בדיבור. על הופעות בכלל אין מה לדבר. כל כך אהבתי להופיע, לעשות סטנדאפ, לבצע מונולוגים. אילפתי את הקול שלי, חישלתי אותו להיות חד, בועט, נושך. זו היתה הדרך לפצות. כשהמילים בוקעות ממך ברצף, הן כמו מסך עשן, כמו צבעי הסוואה, הופכות מכוער ליפה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="8tq8d-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8tq8d-0-0">
<span data-offset-key="8tq8d-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="7vtir-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7vtir-0-0">
<span data-offset-key="7vtir-0-0"><span data-text="true">אבל ברגע אחד הכל יכול להיגמר. טיפול שיניים זניח, סתם פרוצדורה שגרתית. למה לא להשתמש בקצת הרדמה, שיכאב פחות. תזוזה לא נכונה, שלך? של המזרק? זה משנה? עובר חודש ואתה עדין מנסה לשפשף בכוח את האצבע על השפתיים, להרגיש. אבל זו רק ההתחלה, כי כשאתה לא מרגיש, אתה לא יודע מה קורה. אתה מוצא מפלט במשחקי מחשב, בסשנים של 15 שעות במקום העבודה, טוחן באונטי, דוחה תורים לרופא. עוברות שנתיים ואפילו אמא שלי, שחזרתי לגור איתה אחרי שפיטרו אותי, מתלוננת על הסירחון מהפה. דלקת מתקדמת, הוא אומר. לעקור דחוף, את הכל, לפני שיתפשט לעיניים. אני חייב את העיניים, אחרת איך אני אראה פורנו? אז אני מסכים, נותן את השאריות שיש לי בחשבון הבנק ועוד כמה אלפים שאין. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="2sn7b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2sn7b-0-0">
<span data-offset-key="2sn7b-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="2hk4i" data-offset-key="7300r-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7300r-0-0">
<span data-offset-key="7300r-0-0"><span data-text="true">אז למה אתה מספר לנו זה? אתם רוצים לשאול אותי. האמת, אין סיבה טובה, פשוט המילה הכתובה זה הדבר היחיד שנשאר לי. ו... לא יודע, אם מישהי מכם תרצה אולי לבוא ופשוט לחבק אותי ו... לא, בעצם, לא חייבים. אפשר גם סתם לשבת איתי לארוחת צהריים או משהו, לא חייבים לעשות כלום, אפילו לא לדבר. אני מעדיף לא לדבר.</span></span></div>
</div>
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-6263700484160006542017-08-01T05:28:00.001-07:002017-08-02T14:49:36.787-07:00שברים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="58caf-0-0">
<span data-offset-key="58caf-0-0"><span data-text="true">ההזיות לא הפסיקו. טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, ריברסינג, מדיטציות, כולם נכשלו. בשלב מסוים פשוט הפסקתי לספר לדבר על זה ובסוף הניחו שנרפאתי. הרבה יותר קל להאמין שהאישה שמולך היא סתם אחת שהתפלפה מטריפ רע מאשר מישהי שיכולה להביט לתוך מוך הזמן. כן, מוך, לא ציר. הזמן הוא כמו גוש ענק של מוך, מלא חוטים ולכלוכים. כל הבחירות שלנו, כל השינויים שחשבנו לעשות בחיים, הם בסך הכל תזוזה מחוט לחוט על גוש מוך ענק. זה היה כל כך מפחיד בפעם הראשונה, להסתכל על ההשתקפות שלי בזכוכית ההיא ולראות מישהי שהורים שלה אוהבים אותה, אחת שלא היתה צעצוע של סדיסט מניאק. עכשיו הזכוכית הזו תקועה עמוק בעין ימין שלי, נותנת לי לראות את כולכם כמו שיכלתם להיות אם רק.</span></span></div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="7vrsu-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7vrsu-0-0">
<span data-offset-key="7vrsu-0-0"></span><br />
<a name='more'></a><span data-offset-key="7vrsu-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4tl79-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4tl79-0-0">
<span data-offset-key="4tl79-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="evtku-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="evtku-0-0">
<span data-offset-key="evtku-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="ev08m-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ev08m-0-0">
<span data-offset-key="ev08m-0-0"><span data-text="true">אני כל הזמן כותבת כדי להזכיר לעצמי מי אני, כי כל פעם שאני מסתכלת במראה, אני רואה קאיה אחרת. קאיה אחת בודקת qa, אחרת שמאלנית כזו שמתנדבת עם פליטים, אחת אפילו היתה דוגמנית. אני שונאת אותן, מסתכלות עליי בעיניים שמחות ועמידה זקופה, רזות, מתפקדות. אם אני אקח את הסכין החדה מהמטבח ואחתוך לעצמי אצבע, הן ישארו שלמות. אם אני אבכה, הן ישארו שמחות. אם יכאב לי ואזדקק לעזרה, הן לא יבכו. זה מכעיס, הן במראה, הן אמורות להיות השתקפות *שלי*. איך אפשר להיות כל כך לבד?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="96evh-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="96evh-0-0">
<span data-offset-key="96evh-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="36jje-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="36jje-0-0">
<span data-offset-key="36jje-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="c585k-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="c585k-0-0">
<span data-offset-key="c585k-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="esf8b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="esf8b-0-0">
<span data-offset-key="esf8b-0-0"><span data-text="true">עכשיו, כשאנחנו כבר בנות 27, הן קיבלו את קמטי החיוך שאיתי מאז גיל 14. הפנים שלהן אפורות יותר, כבר לא שמחות כל כך. אחת הן כבר נהייתה אמא. היא היתה כל כך יפה בזמן ההריון. אבל כעת, כשהיא צריכה לטפל בילד, אני רואה את השחור מתחת לעיניים שלה. עוד אחת מאיתנו עובדת בגוגל. כשאני מסתכלת עליה במראה, היציבה שלי שפופה יותר משלי. את הדוגמנית אני כבר לא רואה יותר. אני כנראה האישה היחידה שנהנית להסתכל במראה ולראות השתקפויות מכוערות ומותשות, לפחות הן באמת אני.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4ulik-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4ulik-0-0">
<span data-offset-key="4ulik-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="f5r96-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f5r96-0-0">
<span data-offset-key="f5r96-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="ardi1-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ardi1-0-0">
<span data-offset-key="ardi1-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4cgqb-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4cgqb-0-0">
<span data-offset-key="4cgqb-0-0"><span data-text="true">היום הולך להיות היום הראשון שלי בעבודה החדשה. החוקים פשוטים יחסית. אני צריכה להקריא לילדים את כל החומר, לענות אם למישהו מהם יש שאלות, ולדאוג שהם לא יצאו מהמתחם. הבעיה היחידה היא העין שלי. בפעם הראשונה שהגעתי לכיתה, כמעט התעלפתי מרוב פחד. הם זהרו! כמעט כל אחד מהבני זונות הקטנים זהר מים של אפשרויות. למזלי הם רק בכיתה ג׳, עוד לא סדיסטים מספיק להתנפל על המורה החדשה שלהם כשהיא מתחילה לגמגם ולהזיע. בסוף היום אני בורחת הביתה. כל הפוטנציאל הזה, כל החלומות, איך אפשר לא לבכות כשאת רואה כל הזמן את מה שאיבדת?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="a1dbt-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="a1dbt-0-0">
<span data-offset-key="a1dbt-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="8tc5c-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8tc5c-0-0">
<span data-offset-key="8tc5c-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="17g38-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="17g38-0-0">
<span data-offset-key="17g38-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="7kfn2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7kfn2-0-0">
<span data-offset-key="7kfn2-0-0"><span data-text="true">הילדים התחילו לצחוק עליי. הם צוחקים על הרטייה שאני מחביאה מאחוריה את עין ימין שלי. אבל זה בסדר. כשאני לא רואה את הכשרונות שלהם, הם הרבה פחות מפחידים. אם הם מרעישים יותר מדי, אני דופקת עליהם איזו צעקה. יש שני שיעורים שאני אחראית עליהם, חשבון ומולדת. שיעורי מולדת מרגישים כמו לשמוע איזו אגדת ילדים. היהודים גיבורים, הערבים נבלים, הכל ברור. הבעיה זה רק כשאני נזכרת מדי פעם בגיל 17 שלי, כשהיתה לי חונכת של פרופיל חדש שהצילה אותי מלהתגייס. גם כל הקצינים תמיד מזכירים לי את הבנים של אנונימוס, אלו שהיו בטוחים שבגלל שיש להם מעמד גבוה אז מותר להם לגעת בך. תמיד כשמדברים עליהם, אני מנסה להעביר את החומר בצורה משעממת במיוחד, עם דיקציה גרועה. חבל שאני לא יכולה להגיד לילדים האלו איך מתנהג קצין באמת. שיעורי חשבון קלים לי יותר, כל מה שצריך לעשות זה לעקוב אחרי כללים פשוטים, חילוק ארוך לא באמת כל כך שונה ממדיטציה. רק דבר אחד מפחיד אותי. המכתב הרפואי שזייפתי אומר שאני צריכה להיות עם הרטייה על העין למשך שלושה חודשים, מה אחר כך?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4762a-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4762a-0-0">
<span data-offset-key="4762a-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4jes9-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4jes9-0-0">
<span data-offset-key="4jes9-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="75b8b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="75b8b-0-0">
<span data-offset-key="75b8b-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="3t5ac-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3t5ac-0-0">
<span data-offset-key="3t5ac-0-0"><span data-text="true">הבני זונות לא מפסיקים להביט בי. ניר מצייר אותי בזמן שאני כותבת על הלוח. הוא מקפיד לצייר את הצללים של כולנו ואת כתמי השמש הקטנים שמשתקפים על התקרה. אני מפחדת שהוא גם מצייר את הדמעות שאני עוצרת בכוח. יובל עסוק בלקשקש תווים על המחברת שלו. אני לא מבינה במוסיקה, אבל רואים שזה נועד ליותר מכלי נגינה אחד. דורון מטפס על העצים בחצר הגן. הוא מגיע לענף הכי גבוה, הידיים שלו מנפנפות, החזה שלו נפוח, החיוך שלו רחב. מריה קמה ומתחילה לרקוד בלט. הרגליים הקטנות שלה מעמידות אותה בפוינט מושלם שלאחריו היא מתכופפת ל״גשר״. אחרי שסיימה, היא מביטה בי, מדברת עם העיניים. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="6f6uf-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6f6uf-0-0">
<span data-offset-key="6f6uf-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="d8abk-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d8abk-0-0">
<span data-offset-key="d8abk-0-0"><span data-text="true">אני שולטת בגוף שלי, ואת?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="brvbe-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="brvbe-0-0">
<span data-offset-key="brvbe-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="cm7u9-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cm7u9-0-0">
<span data-offset-key="cm7u9-0-0"><span data-text="true">מפגרת!</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="f2tpf-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f2tpf-0-0">
<span data-offset-key="f2tpf-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="2q0bl-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2q0bl-0-0">
<span data-offset-key="2q0bl-0-0"><span data-text="true">זה דורון שצועק מפגרת, דורון האמיתי, זה שיושב בכיתה. לרגע אני חושבת שזה עליי, אבל אז אני רואה שהוא צועק על סיון. אני עוצרת הכל והולכת אליו, מנסה להיראות סמכותית מולו. זה קשה כשהוא כבר כמעט בגובה שלי. אני רוצה לצעוק עליו שיסתום את הפה שלו ושיצא מהכיתה, אבל זה לא עובד ככה, יש את חוק זכויות התלמיד. במקום זה אני מכריחה אותו לעמוד מול הכיתה ולהתנצל. לפי החוק זה לא השפלה, אז זה בסדר. את הטריק הזה לימדה אותי אחת מהמורות הזקנות, אני מוכנה להתערב שבשנות ה90 היא הכתה ילדים. כשאני חוזרת הביתה, אני מבינה, בזמן שצעקתי על דורון, לרגע אחד, לא ראיתי אותם.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="9ouhm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9ouhm-0-0">
<span data-offset-key="9ouhm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="e8408-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e8408-0-0">
<span data-offset-key="e8408-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="ajo7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ajo7-0-0">
<span data-offset-key="ajo7-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="e78vc-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e78vc-0-0">
<span data-offset-key="e78vc-0-0"><span data-text="true">אני מתחילה להמציא שיטות לכבות אותם. הכי קלים הם הילדים מהמשפחות העניות, אלו שהורים שלהם לא יתלוננו, כמו יובל. צעקה אחת מספיקה בשביל לכבות את המוסיקה שלו. ילדות עשירות כמו ליאת ועמית הן יותר בעייתיות. אני לא יכולה לתקוף אותן ישירות, אז אני מוצאת דרכים סמויות יותר לפגוע בהם. ליאת נורא אוהבת לדמיין, אני רואה אותה מתחפשת לכל מיני דמויות מספרי פנטזיה, קוראת אותם כמו סוכריות. כשאני שמה לב שהיא לא מרוכזת מספיק, אני זורקת לה הערה על איך, בזמן השיעור, מה שחשוב זה המציאות ולא הדמיון. אני משתדלת לשנות טיפה את הקול שלי כשאני אומרת ״דמיון״, לתת למילה מין תחושה מלוכלכת ואפורה, כמו סחבה ישנה שצריך פשוט לזרוק. ההזיות שיש לי על עמית שונות ממש מהאחרות. אני רואה אותה קצת יותר מבוגרת, עם מלא ידידים בנים. היא גם מתמזמזת עם חלק מהם מדי פעם, אבל לא כמו שבנות עושות את זה בדרך כלל. אין לה פחד, היא לא עושה את זה בשבילם, היא פשוט באמת נהנית מהם, אפילו מכמה ביחד. אני תומד שמה לב שהיא תקשיב כשאני מדגישה את האונס בפוגרומים בקישינב. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="e3l7o-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e3l7o-0-0">
<span data-offset-key="e3l7o-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="6rj8v-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6rj8v-0-0">
<span data-offset-key="6rj8v-0-0"><span data-text="true">מכל הילדים, יש שניים שהם באמת הכי קשים לי, אלו שיש להם נפש חזקה, דורון ומריה. למזלי, נגד דורון יש לי את הנשק המושלם. הוא ילד נורא פיזי, משם לדעתי מגיע האומץ שלו. נגד הפיזיות שלו, אני משתמשת במספרים. דורון ממש גרוע בחשבון, אני חושבת שיש לו דיסקלקוליה או משהו. אני לא מפספסת הזדמנות להראות לו כמה הוא לא יודע, לתת לו את ההרגשה הזו שיש משהו נורא חשוב שהוא חלש בו. אני גם תמיד משבחת מולו את הילד המכוער והכפוף שממש טוב בחשבון, אומרת לדורון שהוא צריך ללמוד ממנו. עם מריה הייתי צריכה להתאמץ יותר. אמא של מריה פרופסור למתמטיקה ואבא שלה מוסיקאי אוונגרד מפורסם. בהשוואה להורים כאלו, אין שום דרך שאני אוכל להיות קשוחה איתה. אז במקום זה, אני נחמדה אליה, מדברת איתה בהפסקות, נותנת לה להרגיש שאני חברה שלה, ואז מזריקה את הרעל. זו יכולה להיות איזו שקית ביסלי, או עוגיית אוריאו, סתם חטיף שהבאתי ואני מציעה לה. אני אדאג שלא יהיה לה גוף של רקדנית.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="49ec-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="49ec-0-0">
<span data-offset-key="49ec-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="cidkh-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cidkh-0-0">
<span data-offset-key="cidkh-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="bfudq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="bfudq-0-0">
<span data-offset-key="bfudq-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="av3fp-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="av3fp-0-0">
<span data-offset-key="av3fp-0-0"><span data-text="true">בהתחלה פחדתי נורא מהמורים. מה יקרה אם מישהו מהם עדין יזהר מכישרון? מה אם מישהו מהם ישים לב? מהר מאוד למדתי שאין ממה לדאוג. חדר המורים הוא כמו חור שחור של חלומות. כולם נראים פה בדיוק כמו עצמם, שקועים בעייפה אל שולחנותיהם, מחוברים באינפוזיה לקפה ולעיתון, מנסים לשרוף זמן. יש רק מורה אחד שאני רואה בו משהו אחר. קוראים לו יעקב, הוא בן 50, מלמד לשון והבעה. הוא יכל היה להיות מדריך דיבייט, דמות מטילת מורא והשראה, מדריך טיולים בשבילי הרציונליות. במקום זה הוא כאן, בבית הספר הציבורי ״אלון״, לא באיזה מוסד למחוננים. במקום להיות דקיק וחד הוא שמן ומסריח מסיגריות. כבר יצא לי לשמוע אותו רב עם המנהלת על הפעם ההיא שהוא ניסה לדחוף חומר העשרה. כיף לי לראות את הגבר שהוא יכל היה להיות, אחד שהיה מזיין וזורק מישהי כמוני בלי לחשוב. כיף לי לדעת שהוא איבד את זה, שעכשיו הוא תקוע פה ודורכים לו על החלומות.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="eo45u-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="eo45u-0-0">
<span data-offset-key="eo45u-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="fmff8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="fmff8-0-0">
<span data-offset-key="fmff8-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="9i589-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9i589-0-0">
<span data-offset-key="9i589-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="dqr8-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="dqr8-0-0">
<span data-offset-key="dqr8-0-0"><span data-text="true">אני חושבת שהתרגלתי לעבודה הזו סוף סוף. בבוקר אני קמה, מתקלחת, שותה קפה, ויורדת לתחנת האוטובוס. אני משתדלת להקדים לבית ספר, המורים האלו כל כך מאוהבים בדייקנות, אם תקדימי לאנשהו, תקני אותם. בכללי הרעיון פה הוא סדר מעל הכל. לא באמת משנים התלמידים או המקצועות, משנה רק להיראות כמו עובד חרוץ, לדעת לתת למנהלת את ההרגשה שהיא צודקת תמיד. אחרי שהקדמתי, אני נכנסת לשיעור. המצאתי להם כבר שיטות עינוי, לבני זונות הקטנים. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. שיבינו שהם לא באו לפה בשביל ״העשרה״, הם באו לפה בשביל שיחנכו אותם, שילמדו אותם איך להתנהג. אני רוצה לקחת לזבלים הקטנים את העתיד שלהם, שיצטרכו לברוח מהבית בגיל 16, שהחברים שהבטיחו לעזור להם ינצלו אותם ויצעקו עליהם. אני רוצה ש... לא משנה, אין לי זמן להתחיל לבכות עכשיו. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="8g2nr-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8g2nr-0-0">
<span data-offset-key="8g2nr-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="4fs9h-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4fs9h-0-0">
<span data-offset-key="4fs9h-0-0"><span data-text="true">אחרי שאני חוזרת הביתה, אני בודקת את תרגילי הבית שלהם. אני זוכרת טוב את השמות ויודעת איזה ציון צריך לתת לכל אחד. בזמני הפנוי אני משתרעת מול הטלוויזיה או יוצאת לטיול בפארק עם אוזניות או מסתכלת באוקייקיופיד. מצחיק כמה גברים בשנה האחרונה התחילו לפנות אליי עם בקשות ״רציניות״. עכשיו הם כבר לא מחפשים רק כוס, הם רוצים גם רחם. ״מה יקרה אחרי שהוא יוולד?״, אני שולחת להם לפעמים ואז הם נעלמים. אבל בסך הכל אני בסדר, אני חושבת שאני מתחילה להפוך למבוגר מתפקד סוף סוף, החיים כבר לא כאלו נוראיים. אולי אפילו כמעט טובים.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="ahhgs-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ahhgs-0-0">
<span data-offset-key="ahhgs-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="b2l0l-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="b2l0l-0-0">
<span data-offset-key="b2l0l-0-0"><span data-text="true">...</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="3iuva-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3iuva-0-0">
<span data-offset-key="3iuva-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="1bv2b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1bv2b-0-0">
<span data-offset-key="1bv2b-0-0"><span data-text="true">יש רק בעיה אחת. אני מצליחה להתמודד עם כל הילדים חוץ משלושה. בהתחלה לא שמתי לב, אבל עכשיו, כשאני מצליחה לכבות את האחרים, אני רואה אותם. הם תמיד יושבים בשורה האחרונה, לא מצביעים אף פעם, לא מדברים ביניהם, לא בוהקים אפילו קצת. הם היחידים שאיתם אני מנסה להפעיל חזק יותר את הזכוכית שבתוך העין שלי, למקד עליהם את עדשת הזמן. אבל עדין, אני לא רואה כלום חוץ מידיים שמכסות פנים. מה הם מכסים שם? דמעות? צלקות? </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="bi4j5-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="bi4j5-0-0">
<span data-offset-key="bi4j5-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="6gqgi" data-offset-key="d7jl2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d7jl2-0-0">
<span data-offset-key="d7jl2-0-0"><span data-text="true">אני חושבת שאני רוצה לעזור להם. פעם אחת אני רוצה לנצח את הזכוכית המחורבנת הזו, ליצור עתיד איפה שלא היה קודם. למה למריה ודורון מגיע ולהם לא? שיזדיינו. אני אדאג שאהרון ירזה וילמד להחזיר לאלו שצוחקים על השם שלו. אני אגרום לסיון להרגיש שהיא לא טיפשה. אני אלמד את מקסים איך לדבר עברית עם התלמידים האחרים. לא איכפת לי לשבת איתם בהפסקות במקום בחדר המורים. אני גם מסבירה להם דברים אחרי בית ספר, כשאני מחכה איתם להורים שלהם או בטלפון. לא איכפת לי שיחשבו שזה מוזר, או שאני אדפוק את השגרה שעשיתי לעצמי. אנחנו, השברים, חייבים לדאוג זה לזה.</span></span></div>
</div>
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-58618347944672209062017-07-22T05:04:00.000-07:002017-07-22T05:06:18.976-07:00הדרן<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״. <br />
<br />
<a name='more'></a><br /><br />
הם החזירו את התוכנית הזו לפני שבע שנים, עוד נסיון של רשתות הטלוויזיה לשרוד באמצעות רטרו. מצחיק שעדין קוראים להם ״רשתות הטלוויזיה״ למרות שהכל כבר באינטרנט. למנחה קוראים אבישי צברי, אני זוכר אותו במעורפל מסצינת הפאנק של 2013. אני מחבב אותו יותר מאת הקהל, רואים עליו שהוא מבין, שגם הוא היה מוסיקאי אמיתי, ששנינו כאן בסך הכל כדי לשרוד. מה קשה יותר, להיות המנחה של הזיוף הזה, או להסכים להתחרות בו? נראה לי שהשני. להופיע מול קהל תמיד נראה לי מפחיד. הם אוהבים להסתכל עליך כי הם יודעים שאתה עלול לפשל, רק מיתר אחד שיקרע, או חצי טון גבוה מדי, והם יעלו עליך כמו זאבים. הסיבה היחידה שהם פירגנו לי היתה כי הצחיק אותם להעלות גבר בן 60 לגמר המזדיין שלהם. הם רוצים לראות אותי מפסיד. בגלל זה הם גם שמו אותי אחרון להופיע, בשביל שאראה את כל המתחרים לפניי. עכשיו שרה ״ירוק נזירי״, הקול הצרוד והמושלם שלה מבצע את ״עד העונג הבא״ כמו שענבל בחיים לא יכלה לבצע אותו. היא מכונת שירה, מדייקת בכל צליל, יודעת בדיוק מתי לזייף, מתי להסס כדי לכבוש אותם. זו רק הצגה, אני יודע שהיא לא מהססת אף פעם.<br />
<br />
אני מסתכל על סשה. היא כל כך מקומטת עכשיו, קשה להאמין שהיא רק בת 40. אני זוכר כשרק הכרנו, היא היתה עוד אחת מהילדות האלו של מסדה, ישנות כל לילה בדירה אחרת ותמיד מבקשות ממך נייר גלגול. היא חייכה וצחקה כמו ילדה קטנה, כאילו היא לא מודעת לאיך אנחנו אוכלים אותה עם העיניים. אבל מתחת לחיוך שלה, אם הסתכלת טוב, ראית טירוף, התעללות, דם. עוד לפני שהיא סיפרה לי, הבנתי שהיא מהילדות הרוסיות האלו שהיה להן אבא קשוח מדי, כזה שרצה לזיין אותם והוציא עליהם בקללות ומכות את יסורי המצפון שלו. ידעתי שעם בחורה כזו, יכולים להיות רק שני מצבים, או שהיא אוהבת אותך, מנסה לשרת ולהיות הכי טובה שאפשר, או שהיא שונאת אותך, בוגדת בך ומנסה לשבור לך אגרטל על הראש.<br />
<br />
ידעתי שהיא חייבת להיות שלי, אז השתמשתי בטריקים הרגילים. שיער ארוך, בירות, לדבר כמו זיין, כל הדברים האלו שצריך כדי לחרמן פריקית קטנה. מה שבאמת משך אותה בסוף היה המוסיקה. תמיד כשניגנתי עם הלהקה שלי, היא היתה יושבת בשורה הראשונה. היא לא עשתה את זה כדי להסתכל עלינו, העיניים שלה בכלל היו עצומות, היא רק רצתה להקשיב. באחת מההופעות, לקראת הסוף, היא ניגשה פתאום קדימה ושאלה, ״אני יכולה לשיר איתכם?״. היינו קצת בשוק, דבר כזה לא קורה הרבה בהופעות. נתנו לה ללוות אותנו ב״גיליוטינה״ שהיה ממילא שיר של דקה וחצי שאי אפשר לפשל בו מדי.<br />
<br />
היא היתה כמו חתולה, לא כמו שתמיד אומרים את זה על נשים, אלא בשירה שלה, שנשמעה כמו חתול רחוב כועס במיוחד. אחרי זה היא התחילה להופיע איתנו קבוע, עם ווקאלז, גיטרה, ומפוחית. שבוע אחרי שהיא נהייתה חלק רשמי מהלהקה, התחלנו לשכב. הבנתי שאני אוהב אותה כשהיא סיפרה לי שדודו הזמין אותה לגור אצלו בחינם. דודו היה בחור שמנמן ומבוגר, בעלים של בית קפה שכל המשוררים ישבו בו. בראש שלי ידעתי שדודו לא מנסה לזיין אותה, הוא בכלל העדיף נערים ובגילו המבוגר פשוט רצה שיהיה עוד מישהו בבית. למרות זה רציתי לתלוש לו ת׳זין.<br />
<br />
מפה דברים התגלגלו כמו שהם מתגלגלים בדרך כלל. עברנו לגור ביחד, הזדיינו, בגדנו, צעקנו, בכינו, עישנו. אני חושב שיכלנו להמשיך ככה עוד הרבה, אבל לעולם היו תוכניות אחרות. מסדה הפכה בסופו של דבר לעוד שכונה של היפסטרים לוקחי פרוזאק ולנו לא היה כסף לחיות בה. בהתחלה עברנו לנווה שאנן, אחרי זה עזבנו את חיפה לטובת כרמיאל, ובסוף מצאנו את עצמנו עם השאריות האחרונות של הסצינה שלא ברחו לחו״ל, גרים בכפר האמנים קרית יפעה. אני עוד זוכר כשקראו לו ״מג׳ד אל כרום״, לפני שגירשו אותם. המחירים המשיכו להעלות, המשכורות לא, ובסופו של דבר החלטתי לנסות את מזלי ב״כוכב נולד״. <br />
<br />
כמה מטומטם היה מצידי לחשוב שיש לי סיכוי מול ה... דברים האלו. ״ירוק נזירי״ סיימה לשיר, עכשיו היא קדה לאט, כמו פסל חי, מושיטה את עצמה לקהל המריע. הגוף הרזה שלה זורח בצבעי איזמרגד בזמן שהבני זונות האלו מוחאים לה כפיים. היא עומדת זקוף ומביטה בהם, חלקה לגמרי, בלי כוס, פנים, או עור, רק מתכת. הדבר היחיד שמפר את אחידות הגוף הזה הוא החור בתחתית ה״פנים״ שלה, אליו מחובר כבל תקשורת וחשמל. היא נראית כמו פאקינג טרמינייטורית שמוצצת לאיזה חסר חוליות ענק שמתחבא מאחורי הבמה. <br />
<br />
״ג׳וני היינריך, הבמה שלך!!!!״, צברי צועק. פאק פאק פאק, תורי!? עכשיו!? מאוחר מדי, הגעתי עד לכאן ואין דרך חזרה. אני עולה לבמה בצעדים איטיים, מנסה למשוך זמן. ״המתחרה האנושי היחיד בכוכב נולד!!! קבלו אותו!!!״, הקהל מתחיל למחוא כפיים בתגובה לצברי. אני עולה ועומד מולם, עושה את הפרצוף הכי רוק שאפשר. מאחוריי עומדת להקת הליווי של ההפקה, גם הם רובוטים. היה קל מדי לאמן אותם, פשוט לכתוב להם תווים, לנגן כמה פעמים ולתת תיקונים, ממשק ממש נוח. זה כל כך מגוחך, להיות בן 60, בשר ישן וחולה בין גיבורי מתכת חד פעמיים. אני מסדר את האצבעות על הגיטרה, מתקרב למיקרופון, ומתחיל לשיר.<br />
<br />
את אוהבת מהר<br />
את אוהבת חזק<br />
את אוהבת חודר<br />
את אוהבת נחש<br />
<br />
אז כשהבעל במילואים<br />
או סתם בגיל העמידה<br />
תחברי לחשמל<br />
והוא נכנס לפעולה<br />
<br />
האלקטרוני<br />
220 וולט של תשוקה טהורה<br />
האלקטרוני<br />
חבר אמת רוטט לשעת צרה<br />
<br />
אני מתרכז בקהל ומנסה לקרוא אותם, יודע שהפה שלי כבר ישיר אוטומטית בלעדיי. העיניים שלהם מסתכלות עליי, אבל הגוף שלהם לא זז. תמיד כשהם נהנים באמת, הם מתחילים לרקוד קצת בכיסא, ראיתי אותם עושים את זה כש״ירוק נזירי״ שרה לפניי. פתאום אני קולט מישהו קם מהקהל ומתחיל ללכת אל הבמה. אני עד כדי כך גרוע שיורידו אותי בכוח? אבל לא, זו סשה, מחייכת כמו רוצחת סדרתית. היא עולה לבמה ומסמנת לי עם הראש לעבר הגיטריסט, שלד מתכת רזה ואפור. בתנועה חדה אני גונב לו ת׳גיטרה ונותן אותה לסשה, משאיר אותו לנגן על האוויר. אני יודע שהיא מנגנת פחות טוב מהרובוט, אבל לא איכפת לי, אני אוהב את הפאשלות שלה. באותו רגע לא איכפת לנו מהקהל, אנחנו רק רוצים לדפוק הופעה.<br />
<br />
״אל תעיפו אותה! תביאו לה מיקרופון!״, צברי צועק למישהו מההפקה. אנחנו מנגנים כמו איזה סופרמן שעף דרך בניינים, כמו פצצת אטום, כמו רכבת קליע, מהר, מדויק, מתואם. זה הreunion הכי טוב שיכל היה להיות ל״ראשים הכרותים״, לנגן מעולה מול קהל סחי שבחיים לא יבין את זה. המיקרופון מגיע בדיוק לפני הבית האחרון. ״בואי נעשה את הגירסה המיוחדת״, אני לוחש לה, ״זוכרת?״. היא מהנהנת עם הראש ואנחנו מתחילים.<br />
<br />
סשה: ״אתה זקן״<br />
ג׳וני: ״ואת שמנה״<br />
סשה: ״סתם אימפוטנט״<br />
ג׳וני: ״כוס מיובש״<br />
שנינו: ״מי צריך אותך? אמצא לי אחר, המאהב האלקטרוני פי אלף טוב יותר.״<br />
<br />
אבל זה לא מספיק, עוד לא, נשאר רק עוד קטע אחד. אנחנו מסתכלים אליהם, אל הקהל, אל המצלמות, וצועקים את השורה האחרונה.<br />
<br />
״זה נכון גם לָךְ ונכון גם לְךָ, אם לא במיטה, אז במקום העבודה. לא משנה כמה תברח לא משנה כמה תצרח, המאהב האלקטרוני יקח את מקומך!״<br />
<br />
אני וסשה עומדים שם מול קהל שקיבל הרבה יותר ממה שהוא ציפה לו. הם אולי לא זזים, אבל אני רואה את ההלם בפנים שלהם. אני אוהב את זה, ואני אוהב את סשה, אוהב אותה כמו שלא אהבתי שנים, למטה בין הרגליים. אני מצמיד אותה אליי והיא לא מתנגדת. שיזדיין העולם, ממילא אנחנו בחובות והכל הולך לעזאזל, לפחות שיהיה לנו זיון טוב. אני פותח את הרוכסן במכנסי העור שלי, מרים את חצאית המיני שלה, ו... זה... זה... הכוס שלה מרגיש כמו מנהרת הזמן, כאילו חזרנו עכשיו לפעם הראשונה שזיינתי אותה, ב2017, על מזרן מסריח בדירת החדר שלי ברחוב הס. מסביבנו צעקות, ״תכבו ת׳מצלמות! תסתירו אותם!״, ואני רק מתאמץ להישאר במנהרת הזמן כמה שאפשר. אחרי כמה דקות, או עידנים, אני מרגיש יד חזקה על הכתף שלי. אני דופק לו מרפק בבטן ומחזיר את היד לכתפיים של סשה, רק עוד רגע אחד, בבקשה, רק עוד רגע אחד.<br />
<br />
יום וחצי אחרי זה, הם משחררים אותנו מהמעצר. מסתבר שהמצלמות לא ראו אותי חודר לסשה, אז אולי נצליח לצאת מזה. אנחנו מסתכלים אחד על השני, השיער של סשה נראה כאילו חישמלו אותה, לי יש לחי נפוחה, לשנינו שקיות מתחת לעיניים. אבל אנחנו רעבים מדי בשביל לישון, אז אנחנו הולכים לפיצוציה של ג׳קי לחטוף מאנצ׳. ״כתבו עליכם בעיתון!״, הוא מברך אותנו. אני המום, ממהר לחטוף את ה״ישראל היום״ הקרוב. לא עוברת שניה וסשה כבר מסתכלת מאחוריי, אנחנו קוראים את העיתון ביחד.<br />
<br />
סנסציה בכוכב נולד! לראשונה מזה שלוש שנים, מתחרה אנושי זכה בתחרות.<br />
<br />
״זכינו!״, סשה צועקת. ״רגע, בואי נקרא״, אני מרגיע אותה.<br />
<br />
ג׳וני היינריך זכה במירב הקולות בגמר הגדול. רבים מייחסים את הזכייה לתקרית שאירעה במהלך ההופעה, במהלכה גרושתו עלתה עימו לבמה והפתיעה אותו בבקשה לחזור אליה...<br />
<br />
״גרושתו!?״, שנינו המומים מול העיתון. כעבור דקה, אני הראשון להפר את השתיקה. ״זכינו בעשרה מיליון, סשה״, אני אומר לה, ״תחשבי על כל הכיף שנוכל לעשות ביחד״. סשה מחבקת אותי ובוכה, ״אבל למה? למה המציאו עלינו שקר כזה?״. אני חושב על התמימות הזו שלה, שנשארה אפילו שהיא כבר בת 40, ומחבק אותה קרוב.</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-67940792757176461752017-07-15T09:03:00.003-07:002017-07-15T11:38:09.308-07:00טיול בין ערביים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.<br />
<a name='more'></a><br />
<br />
מכיוון שהמראות הקשים התישוהו, שלמה הפנה את עיניו לאיזור השקט יותר של העיר: דרום תל אביב. מבנים תעשייתיים צנועים ישנו שנת ישרים, מסוככים על מדרכות ריקות מאדם. אילולא מעבריהן של מכוניות אגביות, הוא יכול לדמיין לעצמו כי האיזור היה נטוש לגמרי. אך שלמה ידע טוב מכך. אם גורדי השחקים היו הסחרחרה הרועשת של תל אביב, הדרום היה רכבת השדים. נרקומנים, פליטים, חסרי מזל, הם היו השדים שכל ישראלי חונך לפחד מהם. אך שלמה היה אדם בוגר ונאור, כזה שמבין שהם רק אנשים כמונו, פשוט חסרי מזל. בעיניו הם היו אנושיים בהרבה מהיושבים בגורדי השחקים, אולי אף ממנו עצמו.<br />
<br />
בעוד עיניו מתעכבות על תחום הדלפונים, נפשו החלה לשעוט במהירות מסחררת. הוא החל להעלות מהזיכרון, בזו אחר זו, את תמונות חייו. מתח של משחקי מחבואים בחצר בית הספר, שוטטות בשטחיה הפתוחים של תל אביב הצעירה, ריגוש של נשיקה ראשונה תחת עץ החרוב, חריצות שירותו הצבאי ב8200, יראת כבוד מול ספריית אוניברסיטת תל אביב, אינטימיות של חיבוק ערום עם נחמה, אושר למראה בנם הראשון עומד על רגליו, גאווה בעודו עולה לבמה לקבלת פרס א.מ.ת, אומץ בעודו מפגין אל מול המון מתבהם. <br />
<br />
פתאום כל זה הרגיש לו כאילו הוא דמות כתובה גרוע בספר ילדים, כאילו חייו היו מעין היתוך בין התעוזה של המלך ארתור והחוכמה של מרלין הקוסם. ״אז היית אביר והיית קוסם, אבל לא העזת להיות גנב״, חשב לעצמו. הוא אולי כתב גנבים, אך הוא עצמו אפילו לא גנב סוכריה ממכולת. אולי עכשיו הגיע הזמן, הוא חשב לעצמו. בחדר הכתיבה, במגירה השמאלית העליונה, זו שהיתה רק שלו, נח הכרטיס. הוא אסף אותו עת חיכה לתחנת האוטובוס. אילו נשאל לפשר המעשה, היה אומר כי לקח אותו בשביל השראה, כדי לשלב אותו כפריט רקע בסיפור זה או אחר. בפועל, הוא לא ידע להגיד למה אסף אותו מהמדרכה המטונפת של רחוב יצחק שדה. אולי ניסה לחמוד לצון, או אולי היה רק כלי משחק ליצרים שהתחבאו מתחת לפני השטח, משאלות שמבינות שבגיל 63 הגיע זמנן לנסות להתגשם. על הכרטיס נכתב, באותיות אדומות דגושות, ״מסז׳ מפנק״. מתחת לכותרת הופיעה תמונה של בת 20 מחייכת, מזמינה אותו בתנועת אצבע אליה, אל הכתובת שבתחתית הכרטיס, בתחילת רחוב ריב״ל.<br />
<br />
כשהושיט לנהג המונית שטר של 50 שקלים, הביט אליו זה בחיוך ואמר, ״הולך לחגוג, אה?״. שלמה מיהר לרדת משם. הוא נתן לרגליו לזוז מעצמן, להוביל אותו אל הכתובת שכבר נמצאה בזכרונו. ״ככה זה״, הוא חשב לעצמו, ״לפעמים צריך לרוץ בלי לדעת למה״. לבסוף קרשי רגליו הביאוהו לחדר הקבלה. הוא התיישב על ספה מהודרת בצבעי אדום עם איורים מוזהבים וסקר את סביבתו. על הקירות היו תלויות תמונות נוף פסטורליות ממגוון מקומות בעולם ומולו עמד גבר קירח עם כתפיים מנופחות, מאחורי הגבר היו שלוש דלתות. גופו הרגיש לו כאסופה מתפרקת, כאילו כל חלק ממנו רצה ללכת למקום אחר. שלמה התאמץ למשול בו, הישיר את עיניו לעבר המאבטח ושאל, ״א... א... אז מה עושים, איך זה עובד?״. ״תבחר חדר!״, ענה המאבטח מבלי להרים את העיניו מהנייד שלו. <br />
<br />
שלמה הסמיק והשפיל מבט. איך הוא אמור לבחור? הרי זו הפעם הראשונה שלו, אין לו שום נסיון קודם בדברים כאלו. אולי היו קודים מוסכמים? כל דלת נועדה לסוג מסוים של אדם? איך מצפים מאדם מיושב בדעתו לבחור כך סתם דלת, בלי ידע מוקדם, בלי מחשבה, בלי היסוס! פתאום הוא הבין, זו היתה ההזדמנות שלו, להפסיק להיות האביר הרציונלי, להיות אותנטי. הוא נתן לעיניו לנוח על כל אחת מהדלתות. בהתחלה שם לב כי הדיו מעל ה״1״ בדלת הראשונה דהה מעט, על כן החליט לוותר עליה. הוא קם והתקרב לדלת 2, אך משעמד מולה, הכה בו גל חזק של ריח שפיך. בדלת 3 לא היה רבב, היא לא נראתה מלוכלכת או מסריחה מדי, היא גם לא היתה יפה או מעניינת במיוחד, סתם דלת. כן, דלת 3 היתה הדלת בשבילו, הוא לא רצה להתפרע, רק רצה לקחת את האופציה הרגילה, להיות עוד לקוח. אבל אולי לא, אולי עדיף היה לבחור דווקא בדלת 2, לתת לעצמו לצלול אל לב המאפליה, להרגיש את אותו ריקבון שהרשה לעצמו רק לכתוב עליו. ידו עמדה להיסגר על הידית של דלת 2, כשלפתע שמע את דלת 1 נפתחת. הוא הביט וראה גבר חיוור וצנום יוצא ממנה, מתאמץ לסדר את החולצה בתוך המכנסיים. שניהם הביטו איש על חזהו של השני, נמנעים מלהישיר מבט. לבסוף הגבר החיוור הלך. כעבור דקה יצאה מהחדר אישה בשמלת מיני לבנה. ״רוצה נכנסת?״, היא שאלה אותו. קולה היה צרוד, קול של אישה שעברה לא מעט, אבל שלמה מצא בו משהו מתוק, כמו פיסת אדמה שעוד לא כוסתה בבטון. בשל זאת, הוא החליט לבחור בה. גם התחתון האדום שביצבץ משמלתה הקצרה כנראה השפיע. <br />
<br />
מאחוריי הדלת חיכתה לו מיטה גדולה עם סדינים נקיים, זוג כריות, ומשענת גבוהה עם איזורי שתי וערב לאזיקים. לצד המיטה עמדה שידה קטנה, עליה נחו חוברות זימה וחומר סיכה. את החדר שטף אור אדום רך אשר החליק את כל הפגמים בגוף הגברת. <br />
<br />
- ״מה אוהב?״, היא שאלה את שלמה. <br />
- שלמה עמד מולה, נוקשה, זקוף. ״באתי לגנוב״, הוא אמר, ״את הגוף שלך״. <br />
- ״אני קוראת מאבטח״, נאנחה.<br />
- ״לא! לא! לא הבנת, זה רק מטאפורה״, שלמה חצץ בין הדלת לבינה.<br />
- ״מממ... אז אתה כן גבר. איך קוראים אותך?״, היא הניחה את ידיה על כתפיו, אומדת את גופו.<br />
- ״שלמה גרוספר... גרוספריד.״<br />
- ״ובמה עובד? יש לך עיניים של חכם, בטח באפליקציות.״<br />
- ״חס ושלום, אני לא אחד מהם. אני... איש של מילים.״<br />
- ״לא מבינה, זה בסדר״, היא החלה להעביר את ידיה על חזהו.<br />
- ״אני סופר עברי! אני זכיתי במספר פרסים , אני...״, היד שלה בין רגליו הביכה אותו.<br />
- ״כן כן, זה חשוב מאוד, כן״, היא החלה לפתוח את רוכסנו.<br />
- ״הוי מסכנה שכמותך, בטח אינך יודעת קרוא וכתוב.״<br />
- ״אוהב לדבר?״, עכשיו הגוזל שלו כבר נח בין סבך אצבעותיה.<br />
- ״מה שווים חיים בלי ספרות.״<br />
- ״דווקא מכירה ספרות, החטא ועונשו טולסטוי, מלחמה ושלום דוסטייבסקי, אבל אין עברית.״, היא התחילה ללקק אותו בעדינות.<br />
- ״את מתכוונת לומר לי שלעולם לא שמעת את השם ׳שלמה גרוספראו׳!?״<br />
- ״הוא חבר שלך? על שניים לוקחת יותר״, היא אמרה ומיד חזרה למצוץ.<br />
- ״הוי, כמה קשה הקיום בשוליים, תרבות רחוב, היתלות מתמדת בין חיים למוות. ניצבת מולי האישה האבודה הזו, מוכרת את גופה, ומה אני עושה? חומס? לוקח? לא! תקשיבי לי, אני יכול לעזור לך! אני יכול להוציא אותך ממעגל הזנות! את לא חייבת לחיות ככה! יש לך יותר מכוס, יש לך מחשבות, דעות, רגשות, את אדם, אדם נפלא! אדם מכיל! אדם שיכול לאהוב ולתת ולרקוד ולשמוח, אדם ש...״<br />
<br />
ואז שלמה גמר.<br />
<br />
כעבור שניה היא שלפה משום מקום זוג מגבונים לחים והחלה לנקות את איבר מינו. לאחר שסיימה, קיפלה את איברו בין תחתוניו וסגרה עליו את הרוכסן. אם מישהו היה מביט בו כעת, לא היה מוצא ראייה לפשעו הענוג. הוא הרשה לעצמו להיכנע, לכבות את המחשבות, רק לתת לה לטפל בו, עד שלפתע שמע קול חמור סבר, ״500 שקל בקשה״. עתה כשראה אותה מולו, בשמלה הלבנה, באור האדום, היא כבר לא נראתה כל כך עדינה. חיש מהר הוא פישפש בארנקו ומצא את השטרות. כשהושיט לה אותם, הוא כבר עשה זאת מצידה השני של הדלת. <br />
<br />
בעודו יוצא מהבנין, התחכך קלות בגבר שנשא מגש פיצה. הוא היה גדול ושחום, מחייך עם שן חסרה. שלמה חשב לעצמו כי מדובר בשליח פיצה חרמן שהחליט להזניח את חובותיו לטובת עונג רגעי. אילו רק ידע כי היה זה ששון עבדייב, בן זוגה של ולרי, האישה שזה עתה גמר בפיה. האם יכל לחשוב כמה ששון אהב אותה? כמה פעמים הפציר בה בבכי להחליף מקצוע? האם יכל לדמיין את ששון, על כל שריריו, בוכה כשולרי אומרת לו ״לא״?</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-35599735928120626002017-05-04T20:15:00.001-07:002017-05-05T16:37:08.689-07:00במסלול המהיר<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום. <br />
<br />
השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה. <br />
<br />
<a name='more'></a><br />
<br />
אני עושה את דרכי אל משרדי החברה. "שני מטוסי קרב מדגם סוחוי 35 נצפו באזור ההגנה האווירית של האלסקה. כוח תגובה אמריקאי...", הרדיו פולט לעברי ואני מחליף תחנה. המנוע מחרחר קלות בעודי מתעכב בפקק באיזור אלנבי. אני מרגיע את קוצר רוחי בלהזכיר לעצמי שזה רק זמני, שעוד מעט הבנייה של הרכבת הקלה תסתיים ותשפר את העיר, העיר שאני כל כך אוהב, שאני הולך לגור בה לתמיד.<br />
<br />
אני כבר במשרד. זו אולי לא העבודה הטובה בעולם, אבל היא נוחה יחסית. נותנים לי לעבוד רק 9 שעות ביום והבוס נחמד יחסית. אני מתחיל לעבור על האימיילים, למלא משימות יומיות, אבל הלב שלי קופץ. זו ההתרגשות הזו שלפני משהו חדש, כמו ההמתנה להתקנה של הMORTAL KOMBAT אחרי שחסכתי בשבילו במשך חצי שנה, כמו ההליכה לבית הריק של החברה הראשונה שלי אחרי שהיא אמרה לי שהפעם היא מוכנה, כמו שלא הרגשתי כבר שנים. <br />
<br />
אנו ממתינים בתור מסודר לאוכל. מנהל הכספים שלנו, מנחם, הוא טיפוס שמרן מעט, לכן במקום כרטיס תן-ביס, מזמינים לנו קייטרינג. האנשים שיושבים לצידי פוטרים את תנועותיי המוגזמות כהסתבכות רגעית בחיתוך שניצל הטבעול דמוי המסטיק. אינני מעמיד אותם על טעותם. חברים לעבודה אינם חברים ועדיף לשמור על היציבות. אזדקק למקור פרנסה קבוע בשנים הקרובות.<br />
<br />
בעודי מתקדם לעבר הרכב, אני חולף על פני דיזנגוף סנטר. מלועו הגדול של הקניון, המוני אדם ממהרים לעברי. זוגות מזרח תיכוניים עם כרס וזרועות שריריות ושדיים נפולים ושיער מחומצן שמתאמצים להסתיר את מבטם האובד, נשים צעירות בשמלה מינימליסטית עם עגלת תינוק מדגמנות שלמות מכספו של מישהו אחר, ובני נוער. אני מביט בנערים, כל אחד לבוש אחרת, כולם נראים כמו דמויות מצוירות. עיניי נעצרות על זוג צעירים חבוקים. הוא לבוש בחולצה קצרה עם הלוגו #1, החולצה מבליטה את חזהו הנפוח ואת החלל הריק במקום בו אמורה להיות כרס. היא שמנמנה ולבושה בגופיה ורדרדה ומכנסיים קצרצרים שחורים, מבעדם ניבטות זוג ירכיים עבות וחלקות. על פניה היא עוטה חיוך מטומטם. היד שלו כרוכה מסביבה ואני מקנא בו. פיספסתי את ההזדמנות. אני מנחם את עצמי במחשבה שלהם אף פעם לא יהיה את מה שהולך להיות לי, את מה שהשגתי בזכות עבודה קשה, את מה שנהיה קשה יותר מדור לדור.<br />
<br />
אני בחניון של דיזנגוף, מתעתד להיכנס לריכבי. לפתע אני חש בחושך סוגר עליי. מה אם אני עושה טעות? בכל זאת, זה צעד מאוד גדול, כזה שהולך לשנות את כל החיים שלי. אני מרגיש את הספק נושף בעורפי, אותו ספק שליווה אותי בכל יום מימיי. אבל לא, לא הפעם. אני נכנס לרכב ויוצא במהירות, מהחשיכה אל האור, מהפחד אל המציאות. עכשיו רק צריך לפגוש את סמי.<br />
<br />
אני אצלו עכשיו... זאת אומרת אצלי. סמי יושב מולי ומחייך, השיניים שלו מזכירות לי שימפנזה. "אז אתה חותם?", הוא שואל, "יש לי טיסה להספיק אליה". "אני יכול לעבור שוב על החוזה?", אני מבקש. "תמהר עם זה", החיוך של סמי מתחלף במבט זועף, מסיכת החיבה הדקיקה נתלשת, עוד תזכורת לטבע האמיתי של העולם שלנו. תמיד אנחנו מתחרים, קונים, מוכרים, נאבקים, מתעקשים לצמוח על קרקע מומלחת. "כן, אני חותם", אני עונה לו. חייבים להסתער קדימה, לא משנה אם בקצה השני מחכה לנו אישה יפה או מכונת ירייה. "הדירה שלך", הוא מחייך והולך. "אה... אתה יודע שצריך לסדר גם העברה של הארנונה ו...", אני מנסה לומר אבל סמי סוגר את הדלת וחותך אותי.<br />
<br />
אני מתרווח על הספה שסמי השאיר לי ומסתכל מסביב. הקיר המוכתם קלות יפה בעיניי בהרבה מטלוויזיית הHD שהיתה עליו. יש לי בית, סוף סוף, בית משלי, נכס. לא לשלם יותר שכר דירה, לא לדאוג מהמחירים העולים, להרגיש ביטחון, לדעת שיש משהו אחד שלא החמצתי, שעשיתי בזמן, רכשתי דירה בתל אביב. אולי השכונה קצת רעה, אבל עוד מספיק זמן הג'נטריפיקציה תגיע גם לפה. גם פה יהיו היפסטרים וברים ואמנות וגלריות, ואני אהיה עמוק בכל זה. אני אהיה חשוב. <br />
<br />
רק המחשבה על זה גורמת לי לזיקפה ואז אני נזכר בדגנית. אני ודגנית הכרנו בקופידון לפני שבועיים. היא שונה מרוב הבנות. היא מבוגרת כזו, עובדת בתור data scientist באיזו חברת הייטק, יש לה תואר שני ממכון ויצמן. היא חכמה בעיניי, וביחד עם הפנים השחומות הקטנטנות שלה והעיניים המחבקות, אני רוצה שהיא תרצה להיות קרובה אליי, לדאוג לי. אני מרים את הטלפון להתקשר אליה, אבל רעש של מטוסים קוטע אותי. מוזר, נכון שלפעמים מטוסים עוברים מעל השכונה הזו, אבל בדרך כלל זה רק אחד פעם ב..., הפעם אני יכול להישבע ששמעתי חמישה אחד אחרי השני, והם גם היו ממש רועשים. אני מחכה שהם יסיימו ומתקשר.<br />
<br />
- "היי דגנית."<br />
- "היי."<br />
- "אז... את באה אליי היום בעשר ויוצאים לטייזו?"<br />
- "כן. ברור."<br />
- "מעולה. אגב, עברתי דירה היום, כמו שאמרתי לך."<br />
- "מזל טוב. אז מה הכתובת?"<br />
- "זה בתחילת רחוב סלומון."<br />
- "איפה זה?"<br />
- "זה בדרום העיר, אבל זה בנין יפה, חלק מפרוייקט חדש."<br />
- "אה. אוקיי. אני אקח מונית."<br />
- "מעולה, אני כבר ממש רוצה לראות אותך."<br />
- "עוד מעט."<br />
<br />
שנייה אחרי שהיא מנתקת אני שומע איזה "בום", בטח שוב ילדים משחקים עם קפצונים או משהו. רק שהרעשים האלו יפסיקו כשהיא תגיע אליי לישון. אני בטוח שהיום זה יקרה, אני אפנק אותה, אסדר לה ארוחה חבל על הזמן, אספר לה שקניתי את הדירה הזו. היא תבין שאני גבר רציני, עצמאי, אחד שידאג לה. עכשיו רק נשאר לשכב ולחכות, everything is going according to plan.<br />
<br />
השעה 21:55, עוד רגע היא כאן. אני רוצה לשרוף זמן ומתחבר לאינטרנט. "נשיא סוריה, בשאר אסד, הודיע כי", אני סוגר את הדפדפן. לא רוצה חדשות רעות עכשיו. עוד מעט דגנית תגיע, אנחנו נצא לטייזו, תהיה לנו שיחה נעימה, ואז אני אזי... אשכב איתה. היא בחורה ששוכבים איתה, לא מזיינים. אני רוצה שנהיה זוג, שזה יצליח. פתאום איזו אחת מתחילה לצרוח ברחוב. "תוריד את הידיים שלך! אל תיגע בי!", בטח איזו נרקומנית. לא עכשיו, אוף, מה דגנית תחשוב? הייתי רוצה לרדת לשם, לצעוק עליה שתשתוק, אבל כבר שרפתי את כל האומץ שלי היום בלחתום על החוזה. אני שוכב על הספה ומנסה TO TUNE OUT, מקווה שדגנית תאחר. לפתע אני שומע צליל צקצוק מוזר והאור בסלון מתחיל להבהב. כעבור רגע הוא כובה, כנראה קצר. לא נורא, ממילא כשאני ודגנית נגיע לפה אחרי הארוחה, כבר לא ישנה אם יש אור בסלון או לא, אלא רק בחדר השינה. אני שוכב בסלון, בחושך, מחכה שהנרקומנית תשתוק, שדגנית תגיע. אני יודע שהיא תגיע, אני יודע שיהיה טוב, קניתי דירה, חייב להיות.<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br /></div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-58071968493698705722017-03-26T15:33:00.003-07:002017-03-26T16:10:13.190-07:00אופנה אלטרנטיבית<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="333st-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="333st-0-0">
<span data-offset-key="333st-0-0"><span data-text="true">הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="f0j8l-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f0j8l-0-0">
<span data-offset-key="f0j8l-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="eufoo-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="eufoo-0-0">
<span data-offset-key="eufoo-0-0"><span data-text="true"> זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="3avk2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3avk2-0-0">
<span data-offset-key="3avk2-0-0"></span><br />
<a name='more'></a><span data-offset-key="3avk2-0-0"></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="cdak7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cdak7-0-0">
<span data-offset-key="cdak7-0-0"><span data-text="true">אני לא יודע בדיוק מתי זה התחיל. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני, אבל חירבון הבוקר היה הרגע הראשון בו שמתי לב. לאחר שסיימתי לנגב את הישבן ובאתי למשוך את ידית הורדת המים, מצאתי את עצמי מסתכל לרגע, בלי כוונה, בתוכן האסלה. בכל יום אחר הייתי נוהג להסיט את מבטי בגועל, אך לא הפעם. במקום זאת מצאתי עצמי מתעכב על שאריות המזון המעוכל שצפו במימי האסלה. אישוניי עקבו אחרי הצורה החלזונית של הגוש שהותרתי אחריי, התעכבו על הסדקים הלא סימטריים שנחצבו בו בתוך מעיי ולבסוף גמעו לתוכן את הגוון החום הכתמתם מעט. את ראשי מילאה מחשבה אחת: "זה כל כך יפה". לאחר שהורדתי את המים הבטתי על חדר השירותים שלי, על הקיר הלבן הנקי, על צינור הטוש הכסוף המתעקל מבסיס הברז כחבל טבור, על הברז עצמו אשר מזדקר מהקיר זקוף ואיתן, על מארג הזיפים המורכב להפליא שלא טרחתי לזרוק לפח האשפה. כל אחד מהם היה יפה בעיניי, כל אחד מהם היה פיסת עולם מאורגנת לכדי צורה המושכת את העין. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="cio5t-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="cio5t-0-0">
<span data-offset-key="cio5t-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="chu2v-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="chu2v-0-0">
<span data-offset-key="chu2v-0-0"><span data-text="true">בהתחלה חשבתי כי זהו סתם ביטוי ספורדי של שאריות שמחת חיים שלא הודחקו כליל על ידי העבודה. הייתי תמים. יצאתי לשוק לקנות רכיבים למרק הבטטה המתקתק שתיכננתי להכין והעולם המשיך להמטיר עליי יופי. ריצתם מלאת השמחה של ילדי האריתראים שהוריהם לא פחדו לשלומם, מבטם המתמיד ומלא התקווה של בני הנוער היהודים במכשיר הסמרטפון שלהם, המכוניות הנוסעות על הכביש הראשי של ההגנה במהירויות שונות המשקפות את הלך רוח נוסעיהם, ריח הביוב העוקצני, כולם הקסימו אותי. הכרחתי את עצמי להמשיך ללכת כרגיל, מתעלם מסידורי הדיסהרמוניות בקולו של המוכר בשוק, מדינמקית הנחיל של העוברים והשווים ומצלילי הAUTOTUNE הערבים לאוזן שנשמעו ממגברי מסעדת הסאלוף. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="c1ceq-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="c1ceq-0-0">
<span data-offset-key="c1ceq-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="bu7mc-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="bu7mc-0-0">
<span data-offset-key="bu7mc-0-0"><span data-text="true">כשהגעתי הביתה המוח שלי הרגיש כמו ריאות של אצן שרץ כמה עשרות קילומטרים. הייתי מותש מרוב היפעמות וניסיתי נואשות לא להסתכל בדבר. התיישבתי על הספה השחורה שלי והצמדתי אליה את הראש. הבד התפור במשבצות שחורות קטנטנות ומדויקות ומעליו שאריות של קשקשים שנשרו גרמו לי לראות לרגע בספה עבודת רקמה שמתארת את שמי הלילה באיזור כפרי ללא זיהום אור. רציתי לעצום עיניים, אבל הכתמים שעל הרשתית שרק נראו כמו עננות גלקסיה וקונסטלציה שיכנעו אותי שזה לא ישנה. החלטתי לקום להכין את המרק.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="al2k1-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="al2k1-0-0">
<span data-offset-key="al2k1-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="5jcfe-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="5jcfe-0-0">
<span data-offset-key="5jcfe-0-0"><span data-text="true">השלב הראשון בהכנת מרק ירקות הוא חיתוך הגזרים, שכן הם אלו אשר בישולם לוקח הכי הרבה זמן. הוצאתי את אחד מהגזרים משקית הפלסטיק, מתעלם תוך כדי מהגמישות והשקיפות שלה. כמו תמיד, תיכננתי לאכול את הגזר האחרון, מתאבן של לפני הארוחה. ברגע שנגסתי בו חשתי את מרירות הקליפה המחוספסת והמלוכלכת מעט, את מתיקות הליבה, את המרקם המגרד מלטף שהתעכב על לשוני. הבנתי שטעמו של הגזר היה יפה יותר מטעם כל מאכל שאכלתי עד כה. לא יכלתי להתאפק ונגסתי כך בעוד שני גזרים, לאט אך ללא היסוס, מנסה להוקיר כל שביב של טעם, של מרקם, של מיץ. בעודי מושיט את ידי לקחת את הגזר הרביעי, נפלו עיניי על תפוחי האדמה. קליפה ורודה שהרגישה כמו חום השמש בתחילת בוקר, צורה עגלגלה שקווי המתאר שלה יכלו להזכיר חמוקיים לא סטנדרטים אך כה נאים, והטעם... מעולם לא טעמתי תפוח אדמה לא מבושל והייתי חייב לדעת איך הוא ירגיש. התענגתי על ההרגשה של אכילת פרי אסור, כזה שהוריי תמיד אסרו עליי כילד, כזה שדרש ממני לחשוק שיניים, לזכות בפרס. תפוח האדמה עצמו היה חסר טעם, אבל זה בדיוק מה שהיה יפה בו, הוא נתן מקום לפרשנות, הוא לא כפה רושם על הנוגס בו. כעבור שעה הבנתי שכבר לא יהיה לי מרק, הרי אם כל אחד מהרכיבים כל כך משובח, למה להסתבך עם בישול?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="96irm-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="96irm-0-0">
<span data-offset-key="96irm-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="68u7n-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="68u7n-0-0">
<span data-offset-key="68u7n-0-0"><span data-text="true">לאחר שמילאתי את קיבתי במזון מופלא, חשתי את העייפות האופורית שבסביאה מתגנבת מאחוריי ולוחשת באוזני "שכב לנוח, הרפה". כל כך רציתי להרפות, כל כך רציתי לא לחשוב על דבר, אז התיישבתי על הספה שהשתדלתי לא להסתכל עליה ופתחתי את הטלוויזיה, מקווה שערוץ 10 יספק את הסחורה. מהטלוויזיה דיברה אליי אישה בחולצה אפורה בוהקת שמתוכה בלטו זוג שדיים בחזיית פוש אפ. שיערה החום התנפנף בעודה מזיזה את ראשה להביט בביצה שנקשה במתינות כנגד השיש, מתכוננת לעשות בה מעשה פלא למען ילד קטנה שהגיעה לאולפן. קולה הרגיש כמו חיבוק אמהי, כזה שאחריו ילד יכול לצאת להתמודד עם העולם וגבר יחפש בו מפלט. לא יכלתי להפסיק להביט באישה היפה הזו, קוסמת שמנהלת את כלי המטבח שלה כמו מנצח שמנהל תזמורת. לקחו לי חמש דקות להבין שזו תוכנית בישול, אחת מאלו שהייתי מרפרף עליהן בזלזול תוך כדי פליטת הערה על התרבות הים תיכונית הנחותה. עכשיו התוכנית הזו היתה יפה בעיניי. העברתי לערוץ 2 ונפלתי על דה וויס. פרצופו של רמי פורטיס ניבט אליי מהמסך ולמראהו עלו בראשי המחשבות הרגילות, על איך זקנתו מביישת את נעוריו, על הרעב שמזנה כל אמן בסוף. הן עלו רק שניה אך נסוגו מיד. במקומן חשבתי לעצמי כמה יפה לראות אמן מבוגר שעדין מתעקש להיות חלק מאור הזרקורים ובו זמנית לא מפחד להתאים את עצמו לדור החדש, כמה צנוע מצידו, עם קולו הצרוד ותהליתו החולפת, להיות מוכן לעזור לצעירים אחרים להתקדם באמנות השירה, לתת להם את ההזדמנות לגעת בכוכבים שבהם נגע בעבר. גם בר רפאלי, עם החיוך הגדול שלה, עם השמלה שמתלבשת על הגוף שלה בדיוק מושלם, מדגישה עוד יותר עד כמה היא ענוגה, עד כמה היא בשלה ונחשקת. כמה כיף לראות אותה מאירה בפניה היפות את דרכם של המועמדים, מעודדת אותם, מפריחה בהם תקווה. סגרתי את הטלוויזיה, היה פחות מביך להתלהב מהמסך השחור שהרגיש בטוח ויעיל כמו איש עסקים בחליפה מכופתרת. לאחר מאמץ עז להתרכז בלא להתרכז, הצלחתי לבסוף להירדם, נרדף על ידי חלומות קליידוסקופיים בצבעים עזים. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="387q3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="387q3-0-0">
<span data-offset-key="387q3-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="ftaic-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ftaic-0-0">
<span data-offset-key="ftaic-0-0"><span data-text="true">פעמונים דיגיטליים קפצו בין תדירויות, מלטפים אותי מממלכת השינה בחזרה לממלכת הערות. בטלפון נשמע קולו הצרוד של צחי שהזכיר לי דיסטורשן קל של גיטרה של להקת גראנג', מטיח חיספוס אל מול המציאות. כעבור דקה של ריכוז עילאי, הצלחתי לחדור מבעד לגרונו המכחכח והרעש הלבן של הסלולר שדמיינתי את גלי הקול שלו נדמים לדשא שבפארק הציבורי. הוא שאל אותי אם אנחנו עדין הולכים להופעה של הפוסי של לוסי. "כן", הצלחתי להוציא מגרוני ונזכרתי כמה נעים לדבר, כמה נעים להרגיש את רטט מיתרי קולי ואת התהודה שמתפטשת בחללי הלוע והפה. צחי ניסה להמשיך לדבר, אבל היה לי קשה להתרכז, "קשה לשמוע", אמרתי לו וניתקתי.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="32eo9-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="32eo9-0-0">
<span data-offset-key="32eo9-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="744ur-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="744ur-0-0">
<span data-offset-key="744ur-0-0"><span data-text="true">כעבור שעתיים שכל אחת מ7200 השניות בקירוב שבהן הרגישה כמו טיפת גשם נעימה ומצמררת הנוחתת על כתף חשופה בגופיה במזג אויר סתווי, הגעתי למועדון. הפוסי של לוסי היתה אחת מהלהקות האלו שאני וצחי אהבנו לשמוע, להקה שגרמה לנו להרגיש יותר טובים מכל האפסים האלו שרואים ריאליטי, שאוהבים את אייל גולן. אבל עכשיו? אם כל כך התלהבתי מ"דה וויס", מה אני ארגיש כשאני אשמע את הפוסי? ברגע שהם עלו לבמה, הרגליים שלי ענו בשבילי. קפצתי והתחלתי לרקוד ישר אחרי התו הראשון, בלי שליטה כמעט. קלטתי מספר עיניים מסתכלות עליי מהקהל, בני 30 דהויים ומותשים כמוני ובני 16 שלא הבינו כיצד מבוגר מעז לשמוח. המוסיקה של הפוסי עשתה לי חשק למרוד, חשק לשבור את הכלים של המדינה הפושעת הזו, המדינה שמתעללת באזרחיה, המדינה ש... המדינה שהיא יוזמה כזו חיובית, בית לעם היהודי הנרדף, מקום שנוצרה בו תרבות כל כך חדשה ומעניינת. בכיתי ורקדתי וחייכתי בו זמנית. בשלב מסוים צחי הסתכל אליי עם העיניים היפות שלו, כמו שתי גולות חלליות מכיתה ב' ושאל אותי אם הכל בסדר. "כן, חיששתי קצת הרבה היום, זה הכל", שיקרתי. הלוואי וזה היה חשיש, אבל אני לא נוגע בסמים כבר כמה שנים ובחיים לא עשיתי יותר מחום. גם שכחתי להגיד כמה הקהל היה יפה, גם המבוגרים וגם הצעירים, כולם מתאחדים ביחד סביב להקה אחת, עוברים על הגשרים ביניהם, הופכים למשהו אחד יפה וגדול יותר. שכחתי לכתוב כל כך הרבה דברים על כמה ההופעה היתה יפה, כמה התמוגגתי למראה הכל, יותר משהתמוגגתי ממשהו בעשר השנים האחרונות, אולי קצת כמו שהרגשתי בגיל 17, כשהלכתי לראשונה למופע הקולנוע של רוקי, כאילו אני מגלה סוף סוף את המנוע של ספינת החלל שנקראת החיים, את הליבה, את המקור. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="5fp45-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="5fp45-0-0">
<span data-offset-key="5fp45-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="ei639-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ei639-0-0">
<span data-offset-key="ei639-0-0"><span data-text="true">כשהגעתי הביתה ניסיתי לעשות את מה שאני תמיד עושה אחרי הופעות פאנק. ניסיתי להיזכר במוסיקה רגילה ולחשוב כמה המוסיקה שלי היתה טובה יותר. חשבתי שזה יהיה קל, הרי כל כך התרגשתי בהופעה. אבל ברגע שנזכרתי בבר רפאלי, בחיוך שלה, גמרתי במכנסיים. רציתי לחבק את פורטיס, ללוות בקולות רקע את המועמדים הצעירים, לקרוע את העור ולפתוח בכוח את כלוב צלעותיי ולהגיש להם את הלב שלי, פועם כמו מנוע של אופנוע הארלי. באותו רגע הבנתי, זה לא משנה אם זה הפוסי של לוסי, או דה וויס, או תפוח אדמה לא מבושל, הכל כל כך יפה.</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="877kv-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="877kv-0-0">
<span data-offset-key="877kv-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="f3b8n-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f3b8n-0-0">
<span data-offset-key="f3b8n-0-0"><span data-text="true">ומפחיד. זה מפחיד אותי. אני גיליתי פה משהו, אני הבנתי אמת על העולם, אמת שאמורה לשמח אותי, להפוך את החיים שלי לדבר הכי נפלא שיש, אבל אני חייב להסתיר אותה. הם יחשבו שאני מסטול אם הם יגלו, או שהשתגעתי. אם הם ידעו הם יפטרו אותי, הם ינדו אותי, הם ישאירו אותי לבד ואז אני לא אוכל לראות את מבוך הפנים שלהם שלהם יותר ולקנות תפוחי אדמה עם הכסף שהם יביאו לי. אפילו הפחד יפה בעיניי, יפה כמו קרישנדו של בלאק מטאל או כמו המתח הזה שיש לך בלב כשאתה הולך לבד בלוינסקי ופתאום אתה קולט שיש מישהו מאחוריך. חלק בי רוצה להיות עני, להיות משוגע, כדי להרגיש את היופי שבלהיות קדוש מעונה, שבלהיות זה שיצעק להם את האמת שהם לא יקשיבו לה. אני מפחד. אני לא יודע מה נכון. אני של פעם צועק שזה רעיון רע, אבל הוא טובע בים הזה, בים של הקולות והאורות והתחושות והרגשות והיופי, כל כך הרבה יופי. איך אני אגיע מחר לעבודה ואפסול מישהו רק בגלל שהוא למד במכללת אורט בראודה ולא בטכניון? הרי גם בלימודים באורט בראודה יש סימן לחריצות של מישהו שנולד בפריפריה ומוכן להתאמץ. איך אני אבדיל בין אישה יפה לאישה מכוערת לגבר לזונה טרנסית ברחוב, הרי גם במכוערת יש מקוריות ואסימטריה שאין ביפה וגם בגבר יש שרירים וכוח אצור ותשוקה ואלימות רומנטית ובזונה הטרנסית יש את השילוב הבלתי אפשרי בין שניהם! איך אני אבדיל בין בריאות לחולי, הרי גם בחולי יש את הרפיון הזה של לא לעשות דבר, של לנוח, של להרגיש את הכאב מטפס עליך, כמו מאהבת שמבקרת אותך אחרי שלא התראיתם מזה כבר. איך אני אבדיל בין גוף שלם לגוף שבור, הרי מה זה שלם בכלל? זה רק סידור אחד של דברים, כשיש כל כך הרבה דרכים אחרות ואולי דווקא בעצמות שבורות אפשר להרגיש משהו שאי אפשר להרגיש עכשיו. </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="egfv2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="egfv2-0-0">
<span data-offset-key="egfv2-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="am9jc" data-offset-key="4vknk-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4vknk-0-0">
<span data-offset-key="4vknk-0-0"><span data-text="true">עכשיו, כשכל הצ'אקרות שלא האמנתי בהן נפתחו, כשאני יכול לראות את כל הדרכים השונות של העולם להתבטא ולהקסים, כשיש בי את הדעת, איך אבדיל בין טוב לרע?</span></span></div>
</div>
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-17647198915198611842017-03-22T13:00:00.000-07:002017-08-04T15:02:52.095-07:00פירצות של פחד<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
תוכן עניינים: <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part1">חלק א'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part2">חלק ב'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part3">חלק ג'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part4">חלק ד'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part5">חלק ה'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part6">חלק ו'</a> <a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/transcendence2-1.html#part7">חלק ז'</a><br />
<br />
<span style="color: red;"><b>(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר) </b></span><br />
<br />
<h2 id="part1" style="text-align: right;">
חלק א'</h2>
<br />
לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.<br />
<br />
קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות. </div>
<a name='more'></a><div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
כעבור כמה שנים הוא החל ללמוד בישיבה תיכונית. כשהיו שואלים אותו מה הוא רוצה להיות, הוא נהג לענות "תלמיד ישיבה, כמו אבא", אבל זו לא היתה האמת. עם הגיעו לגיל הנעורים, הוא גילה בתוכו תשוקה אחרת. על אף היעדרם של חזה מתוח וידיים שריריות, מתן רצה להיות גבר. כל פעם שדיברו על מרד החשמונאים או על דוד וגוליית, הוא הרגיש פעימות בלב הלא קיים שלו. אבל מי שבאמת ריגש אותו, מי שגרם לו לרצות לחזור אחורה בזמן אל עולם האמת, היו המתיישבים. בעיניו הם היו הגיבורים הגדולים ביותר, החל בכיפות הסרוגות שעמדו כתף אל כתף, מתריסים רעות אל מול האינדיבידואליסטים החיליונים, וכלה באנשי הגבעות אשר דחו בעוז את שקרי העגל לטובת אהבת האדמה, אהבת האמת. הוא שינן היטב את ההיסטוריה שלהם, של כל ישוב שהוקם, של כל חוות בודדים ושל כל מאבק, במיוחד של כל מאבק. בעיניו הם היו הגיבורים הנצחיים, נאבקים בעוז מול מרצחי האיסלם ובלב ברירה מול אחיהם שנפלה לפולחן העגל. מתן העריץ אותם בגלל האמונה, בגלל שגם ברגעים הכי קשים, הם עדין האמינו בדרכם, עדין לא ויתרו. אפילו עכשיו, כשלא היתה עוד ישראל, כשהתופת הגדולה החריבה הכל, הם עדין האמינו. בגלל זה הם היו היהודים היחידים בעולם השקר, בגלל זה אלוקים עמד לצידם.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אבל למרות שאלוקים עמד לצידם, הם עדין היו צריכים להילחם את מלחמותיהם בעצמם. טבעו הפשטני של עולם השקר הגדיר היטב את זירת הקרב. בעולם השקר לא היו הרים וגבעות, לא היו יערות ומדבר, היו רק כיכרות ודרכים שחיברו ביניהם. רוב כיכרותיה של ישראל החדשה התחברו זו לזו, איך היה מספר קטן של כיכרות שהתחברו החוצה אל הגויים, קראו להן "שפה". ה"שפה" היתה מוקד למאבק מתמיד. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בכל פעם שמתן היה מאבד ריכוז בשיעורי אבטחת מידע, הוא החל לחשוב על השפה ועל האויבים אשר אורבים בה, גנבי אלגוריתמים במקרה הטוב וכובשים מוסלמים במקרה הרע. המחשבה הזו נתנה לו את הכוח להתמיד, לאמן את עצמו שוב ושוב: להקיף את עצמו בפירצות ריתוק [fascination exploit] ולהתעלם מהן, להכניע פסודו מוחות לכדי חריגה [exception] ולהמשיך לעבד למרות כאבים דיגיטליים מסומלצים. כשסיים את לימודיו ונשאל כיצד ירצה לשרת את עמו, הוא שידר בחזרה כמעט מיידית "חייל! אני לא מפחד!". זה לא באמת שינה מה ישדר, ציוניו היו נמוכים מדי לכל דבר אחר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
גם חיי החברה שלו היה במגמת שיפור. בעוד שאת ילדותו בילה בלחטוף פירצות [exploits] בזה אחר זה, בנעוריו כבר מצא לו אסופת רעים קטנה, נערים שהיו נחמדים אליו בין מכה למכה שנתנו לו. את מכותיהם לא הנחיתו על תהליכו [process], כי עם על נפשו. הוא היה ה"חלש", זה שנגרר להסתובב איתם למרות שהיה ממעמד נמוך יותר, זה שהיה "בלום" ולא "עובדיה" או "בן ארי". למרות זאת, הוא היה מרוצה. אחרי הכל, הם כן רצו לתקשר איתו, הם כן הזמינו אותו למפגשים ביניהם. היה לו מקום ביניהם וזה לא היה מובן מאליו.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
לפעמים היה נדמה לו כאילו הוא לא יכול לפתוח ערוץ עד הסוף. למרות שהשאילתות דיווחו שנוצר קשר, למרות שהוא יכל לשדר ולקלוט, הוא עדין הרגיש שמשהו חסר. נדמה היה לו כי בינו לבין האחרים חצצה חומת אש [firewall], כזו שנתנה לשדרים הבסיסיים לעבור, אבל חסמה את הפרוטוקולים המורחבים יותר. הוא הבין מה רוצים ממנו, הוא יכל לעקוב אחרי הוראות פשוטות, אבל משחקי מילים או רמיזות עדינות חמקו ממנו לחלוטין. יותר מכל תיסכלו אותו כל הפעמים בהם לא זיהה סרקזם. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
אחד מהאתגרים שעמדו בפני כל חייל בזמן קרב היה להתעלם מהפירצות שבהם האויב הפציץ אותו. בקשות פתיחת ערוץ מורעלות, שאילתות מקריסות ולפעמים אפילו ערוצי פתע שנפתחים בכפייה, ממטירים צלילים חומים [brown note]. בסתר ליבו, מתן קיווה שחומת האש איכשהו תגן עליו מפניהם. הוא דמיין את עצמו מתקדם בקור רוח מאויב לאויב, שולח שדרים של צדק בשם אלוקים ומדלג בחינניות על כל אות מסוכן, מלאך בלתי פגיע של נקם. בפועל זה היה התפקיד של אור.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הם היו שלושה. מולם עמדו שישה מוג'הידין. גם במאה ה22 ליהודים אף פעם לא היה יתרון מספרי.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "אני מעביר לכם עכשיו את החלוקה לדרגות שלהם, קיבלתם?", אור שידר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "כן", הם ענו ביחד.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "יפה. מתן, אתה תוקף את 5 ואת 6, הם אמורים להיות חלשים יחסית. תדאג להגן על עצמך כמה שאפשר. תזכור, המטרה שלך היא לעכב, לא להוריד. רדונאל, אתה אחראי להשבית את 4 ואחרי זה להצטרף אליי. אני הולך להוריד את 1-3 ואחרי זה לעבור לשאר. מובן?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "כן", מתן שידר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "תמיד אתה הורג הכי הרבה מהם", רדונאל שידר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "רדונאל, סתום", אור שידר וניתק.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
השיחה לא לקחה להם יותר משבריר שניה שכן אלוקים נתן לחייליו יותר זמן עיבוד מליהודי רגיל. כעבור רגע מתן החל לשדר ל-5 ו-6. הוא ניסה לשדר להם וריאציות מעוותות שונות על בקשת פתיחה, אך ללא הועיל, באותה מידה הוא יכל לשלוח בקשות לערוץ הריק [ null channel ]. לפתע הוא הרגיש משהו, 5 פתח את הערוץ מיוזמתו. מתן ידע שזה יכול לקרות לפעמים בטעות, כשמישהו מרוכז ביותר מדי דברים. מערכת עולם השקר אולי היתה מדויקת, אבל המוחות המסומלצים שלהם עדין היו הדי בשר ודם, מועדים לפורענות. מתן התחיל לשלוח הודעות זריקת מוח [brain injection messages] לערוץ, מקווה שהוא יפול על איזו נקודה רגישה. זה עבד כבר בפעם הראשונה, 5 התחיל להקיא על מתן מידע פנימי. בו זמנית מתן הרגיש את 6 שולח לו בקשות פגומות. הוא נזכר בהוראות של אור והתרכז בבקשות, מוודא שהן לא מסוכנות לו. הבקשות היו מלאות בפירצות כמובן, אבל פירצות פשוטות, כאלו שהוא הגן מהם כבר מתוך אינסטינקט. 5 המשיך לשלוח עוד ועוד מידע פנימי בתגובה לזריקת המוח. מתן היה מרוצה, עוד רגע הוא יגיע לנקודה החלשה שלו, רק צריך לקרוא עוד קצת, ו... </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הבזק! מתן איבד את חוש ההתמצאות בעולם השקר. לא היו יותר ערוצים, או גרף, או שאילתות, או זמן עיבוד. היה רק הבזק. אבל פתאום היה עוד משהו. הוא הרגיש תיפופים, כמו המון אצבעות קטנות, כמו פינגים. בהתחלה התיפופים היו עדינים, בלתי מורגשים כמעט, אך הם החלו להתגבר. על אף שחושיו נכשלו, הוא כבר הבין מה קרה. זו היתה מלכדות, הוא לא באמת היה במעמקי המוח של 5, אלא במלכודת דבש ש-5 הכין לו. ברגע שהוא נפל בפח, 5 תקע אותו בהבזק. התפיפות שהרגיש היו מאמציהם המשולבים של 5 ו-6 לשבור את ההגנות שלו, לפרוץ [to hack] אליו. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
התיפופים התגברו לרעידת אדמה. הוא התחיל לחשוב שעוד מעט הם יגיעו אליו, יפגעו באיזו ליבה של הסימולציה שלו ויכבו אותו. למרות זאת, הוא לא פחד. הוא הכין את עצמו למכה הגדולה ולפתע התיפופים נעלמו והעולם הופיע מחדש. </div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "הכל בסדר?", אור שידר.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "כן, פשוט לרגע אחד 6 עשה משהו ו".</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "יש לך מזל שהגענו בזמן", רדונאל שלח, "מה היית עושה אם היינו מתעכבים עוד קצת?"</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "חכו שניה, אתם מרגישים עוד מגיעים?", אור שאל.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "אני לא מרגיש כלום", מתן ענה.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "נקי פה מהג'וקים", רדונאל הוסיף.</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
- "טוב. משדרים לי שהמשמרת שלנו כאן הסתיימה, אני מציע שמתן יעבור בדיקה שגרתית לראות שהכל בסדר ואחרי זה תוכלו לריב, טוב?".</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
למרות הכאב, למרות שלא הועיל במיוחד בקרב האחרון, מתן שמח. הוא ידע שהוא חלק ממשהו חשוב, אפילו אם הוא לא תמיד מצליח. אבל יותר מזה, הוא ידע שלראשונה בחייו יש לו סוף סוף חבר קרוב, אור.<br />
<br />
<h2 id="part2" style="text-align: right;">
חלק ב'</h2>
<br />
- "מתן, כל מה שאני אומר זה שאתה חייב לקחת את התפקיד שלך יותר ברצינות", רדונאל שידר למתן. <br />
- "אני מבין את זה", מתן ענה. זה לא שרדונאל חידש לו משהו, לא בפעם הזאת ולא באלו שקדמו לה.<br />
- "דווקא כיום, יותר מאשר במאה ה-21, החייל היחיד משנה", רדונאל המשיך. <br />
<br />
מתן כבר שמע את הנאום הזה לא פעם ולא פעמיים, אבל הוא ידע שזה חלק מהתשלום שהוא משלם עבור החברות ביניהם. ככה החברה עבדה, אתה משתתף בטקסים שחוזרים על עצמם, מתנהג בצורה צפויה, ובתמורה האנשים מסביבך מתנהגים אליך בצורה צפויה. אם אתה ממלא אחר חוקי אלוקים, אתה תקבל זמן עיבוד. אם אתה מגיע לאירועים של מכריך, מכריך יגיעו לאירועים שלך. אם אתה נותן לאנשים לדבר אליך גם כשלא בא לך לשמוע, הם יהיו מוכנים להיות בחברתך.<br />
<br />
- "במאה ה21 לחימה לא היתה בין חיילים, היא היתה בין מדענים."<br />
- "הם אולי לא היו חיילים כמונו, אבל הם היו בני אדם יותר מאיתנו, לא?", מתן שאל, יודע שרדונאל נהנה גם להתווכח ולא רק לנאום.<br />
- "למה הם היו בני אדם, רק בגלל שהיה להם בשר ודם ולנו לא?"<br />
- "כן, הרב שלנו בישיבה היה אומר שכשאיבדנו את הגוף, איבדנו את..."<br />
- "למי איכפת מה הוא אמר!"<br />
- "אתה מזלזל ברב? אין לך גבולות?", מתן העמיד פני מזועזע. האמת היא שמתן אהב לקלוט את רדונאל משדר ככה. רדונאל דריגן, זה שידע לטייל בעץ המשפחה שלו ולהגיע עד לסבי סבו הגיבור אשר הגן על ההתיישבות מהמרצחים הבדואים. מתן היה מת לקחת לעצמו אפילו קצת מהאומץ שלו.<br />
- "פנים רבות ליהדות. בקיצר, איפה הייתי?"<br />
- "המדענים."<br />
- "אה כן, הם. הם ויתרו על להיות בני אדם לטובת כת הנשגבות או לטובת ההומניזם המטופש שלהם. מה שהופך אותנו לבני אדם זו האהבה שלנו לאדמה, זה האומץ שלנו להילחם עליה."<br />
- "אבל מה עם מה שמעבר?"<br />
- "זו בדיוק היתה הטעות של כל אנשי המדע האלו, אתה אמור להגיע למה שמעבר רק אחרי שביססת את עצמך טוב בקרקע, רק אחרי שהגאולה תגיע. אתה לא יכול פשוט להרים את עצמך מכלום. המפגרים האלו רצו לנהל מלחמות בלי שפיכות דמים, בלי לסכן אף אחד בשדה הקרב. הסהרוריים האלו לא הבינו שאם מוותרים על זה אז גם מוותרים על גבורה."<br />
- "אבל גם עכשיו אין בני אדם שנלחמים, יש רק צללי אדם, מוחות מסומלצים, זה מה שתמיד אומרים שאנחנו."<br />
- "אנחנו...", רדונאל נעצר.<br />
- "טוב, אולי הגזמתי", מתן שידר, הוא לא רצה לאבד חבר.<br />
- "אנחנו יותר בני אדם מהם! יותר בני אדם! יותר! אנחנו עומדים מול האויב שלנו, גוף אל גוף, גם אם הגוף שלנו לא גשמי. במלחמות שלנו לפחות יש מקום לגיבורים, אנשים חזקים שמנצחים בשדה הקרב בזכות הכוח שלהם, גם אם הכוח הזה הוא רק כוח מוחי. בגלל זה אתה צריך לקחת את התפקיד שלך ברצינות יותר."<br />
- "אבל אני מנסה לעשות מה שאני יכול", מתן שידר. הוא כבר הכיר את הנאומים האלו, אבל בחלק הזה הוא נעלב כל פעם מחדש.<br />
- "לא אתם לא! אתה ואור לא לוקחים את השירות שלנו ברצינות. אתה עם השלומיאליות שלך ואור עם האדישות שלו. אור מעצבן אותי אפילו יותר ממך, הוא מתייחס לשירות שלנו כאילו זו סתם איזו עבודה משרדית, לבוא מתי שקוראים לך, להריץ קצת זמן עיבוד וללכת הביתה. הוא התרגל מדי להגנה של..."<br />
<br />
לפתע הם הרגישו בקשת הצטרפות לערוץ. זה היה אור. שניהם שתקו. כעבור כמה שניות, מתן אישר את הבקשה.<br />
<br />
- "מה שלומכם? מתן, נבדקת, אתה בסדר?", אור שידר.<br />
- "כן, הכל בסדר, אין שום בעיות", מתן ענה.<br />
- "יופי, גם ככה העבודה שלנו קשה".<br />
- "בשבילי היא לא קשה, בשבילי היא זכות", רדונאל הצטרף.<br />
- "כן, לכולנו יש מה ללמוד ממך, לא?"<br />
- רדונאל שתק. הוא היה מרוכז בלנתח את האותות הנלווים למילים של אור. יכול להיות שהוא יודע?<br />
- "רדונאל? הכל בסדר? לפני רגע השאילתה שלי הראתה שאתה שולח הרבה הודעות ועכשיו פתאום השתתקת."<br />
- "סיימתי לדבר, זה בסדר."<br />
- "אתה בטוח? דווקא חשבתי שאולי רצית לומר לי משהו, הרי דיברת עליי לא מעט."<br />
- "מתן, אתה שידרת לו!?"<br />
- "זה לא אני, אני לא עשיתי כלום", מתן כבר תיכנת את המשפט הזה כמאקרו.<br />
- "אתה מצותת לי איכשהו? התקנת עליי פירצה? על חייל שמשרת איתך? התקנת? התקנת? התקנת?", רדונאל שידר שוב ושוב, חסר סבלנות, כועס.<br />
- "שתוק."<br />
- "אתה פורץ [hack] חייל שמשרת איתך בשלשה??? אתה בושה! אולי הגיע הזמן שמישהו יוריד אותך קצת למטה, 'חייל מצטיין'"<br />
- "זה נטו הנדסה חברתית [social engineering], אפשר לקרוא אותך בקלות גם בלי לפרוץ."<br />
- "חתיכת מכונה, בוא! עכשיו!", רדונאל שידר. כעבור רגע הוא נעלם מהערוץ.<br />
<br />
לא משנה כמה הענק קרוב אליך, כמה הוא איכפתי, כמה הוא מגן אליך. כל פעם שתהיה עד לשריריו העבים, לנשימותיו העמוקות, לכוח בו הוא מפליא את מכותיו באויבו, אתה תפחד ממנו. אפילו שהוא כבר ראה את זה קורה מאות פעמים, אפילו שהוא ידע שאור הוא החבר הכי טוב שלו, באותו רגע, מתן פחד. הוא כבר ידע בדיוק מה אור עשה לרדונאל. ברגעים אלו ממש, בזמן שהוא ואור שתקו בערוץ, רדונאל היה בטוח שהוא מפצפץ את המוח של אור, מכאיב לו, קורע אותו. בפועל הוא רק בהה בכלום שאור השתיל בתוכו. זו היתה הדרך הכי פחות אכזרית לנטרל איש שתוקף אותך, אבל זה בדיוק מה שהפחיד באור. גם בשדה הקרב וגם מחוצה לו, אור לא כעס, הוא רק ביצע את מלאכתו בצורה יעילה להפליא, כמו עובד משרדי, כמו מכונה.<br />
<br />
- "אני לא אוהב את איך שהוא מציק לך."<br />
- "אור, זה בסדר, באמת..."<br />
- "זה לא. הוא סתם נהנה להציק לך. צריך שיעמידו אותו במקום מדי פעם."<br />
- "אבל..."<br />
- "עזוב את זה. תגיד, דיברת איתה כבר?"<br />
- "עם מיכל?"<br />
- "ברור שמיכל. דיברת איתה או לא?"<br />
- "אני... עובד על זה"<br />
- "תשמע, אתה לא יכול להתבייש ממנה לנצח, אתה צריך למצוא את האומץ לומר לה. אני יכול לעזור לך בשדה הקרב או עם רדונאל, אבל יש דברים שאתה צריך למצוא את האומץ בשבילם בעצמך."<br />
- "די. בבקשה."<br />
<br />
מתן ידע שאור רוצה לעזור לו, אבל באותו רגע הוא היה גרוע יותר מרדונאל. אור רצה שהוא יהיה כמוהו, יעיל, אמיץ, ישיר, ההיפך ממה שהוא עכשיו. הוא ידע שאור צודק, הוא באמת צריך לדבר עם מיכל, להגיד לה מה הוא מרגיש. <br />
<br />
מיכל היתה בת של חברה של אימו. הוריהם הכירו ביניהם משמלאו לו 18. מיכל היתה שקטה וצנועה, לא מתבלטת במיוחד. הוריהם הרשו להם לדבר בפרטיות, אבל סימולציות תלת ממד נחסמו על ידי ברית המילה שלהם. בהתחלה מיכל היתה קרה כלפיו, תמיד הוא היה זה שהתחיל איתה שיחות. השינוי החל ברגע שהוא התגייס. למיכל, כמו ללא מעט נערות במהלך ההיסטוריה, היה מקום מיוחד בלב לחייל המגן על המולדת. החל מאותו רגע הוא הפך ל"חייל אמיץ", ל"גיבור שלי", ל"גבר". הוא אהב לשמוע אותה קוראת לו ככה, קיווה שאם תעשה זאת מספיק, זה יהיה נכון. ברגע שהוא נהיה פחות זמין, השיחות ביניהם הפכו לחשובות יותר עבורה. היא כל הזמן רצתה לדעת מה בדיוק הוא עושה בצבא, מי החברים שלו, איך יש לו אומץ לעמוד מול המוסלמים. מתן לא כל כך ידע איך לענות לה, איך להסביר לה את זה שהוא פשוט זורם, מתקדם עם האינרציה, בלי לחשוב או להרגיש יותר מדי, רק לרצות להיות חלק. הוא גם לא ידע איך לומר לה את מה שהוא הבין בשבועיים האחרונים, שהיא היתה אחת מהאנשים היחידים שהוא העדיף לא לדבר איתם בכלל.<br />
<br />
<h2 id="part3" style="text-align: right;">
חלק ג'</h2>
<br />
מתן החליט לנסות לכתוב לה מכתב. היה לו את התירוץ המושלם לא לקבוע פגישה איתה, חייל לעולם לא יודע מתי יקרא להגן על הגרף. כשהעולם הפך לדיגיטלי, הטבע הפך מחול לקודש, מיום-יום לזיכרון. הזמן, כפי שחוו אותו בימים שלפני התופת הגדולה, נעלם גם הוא. במקומו הופיע זמן אחר, זמן עיבוד, הזכות לנצל את משאבי העיבוד של המחשב שהריץ אותם, לקדם את מוחם עוד מספר צעדי סימולציה. ישראל החדשה, שנלחמה ככל האפשר לשמר את העם היהודי, עשתה כמיטב יכולתה לשמור על החלוקה המסורתית ליום ולילה, לימי חול ולשבת. בקרב האוכלוסיה האזרחית, המסורת נשתמרה היטב, בזכות יראת השמיים מאידך ושליטתו של אלוקים מגיסא. בקרב החיילים המצב היה שונה. האויב, אשר לא הכיר בחוקי התורה, איבד לחלוטין את האבחנה בין יום ולילה. בימים עברו הוא אף ניצל את אדיקותם של היהודים ותקף תשתיות בזמני השינה. באין ברירה, מטעמי פיקוח נפש, נאלצו חיילי ישראל החדשה לוותר על מחזורי ערות תקינים ואף לחלל שבת. <br />
<br />
סבא-רבא של אור היה סיסאדמין, אחד מעבדי השכר האחרונים שתיחזקו מחשבים לפני שאלו למדו לתחזק את עצמם. לפעמים אור נהג לספר להם על תלאותיו. היה את הסיפור המצחיק על היום בו נדרש להישאר במשרד 24 שעות ולהתקיים רק על קפה. בסוף היום, כשהצליח להירדם, הוא חלם על עצמו יושב במשרד ושותה קפה, כך למעשה שהה במשרד 32 שעות, 24 בגופו ו8 ברוחו. סיפור נוסף שחזר על עצמו היה הסיפור על הפעם בה הוא הקליד כל כך הרבה עד שידיו כאבו מדי מכדי שיוכל ללטף את ראשיהם של ילדיו. אך הסיפור המטורף ביותר היה על הפעם הראשונה שבה סבא-רבא אמר לבת זוגו שהוא אוהב אותה. כמנהג החילונים המתיוונים באותם ימים, הם נהגו לבלות שעות רבות חבוקים לבדם, על אף שלא באו בברית נישואים. באחת מאותן פעמים, סבא-רבא אזר סוף סוף אומץ לומר לאהובתו את המילים החשובות ביותר. זו לא היתה הצעת נישואים, אצלם זה לא היה נהוג. אלו היו המילים "אני אוהב אותך". שניה אחרי שאמר לה, לפני שהספיקה לומר דבר, מכשיר הטלפון שלו צילצל. כעבור מספר דקות הוא כבר היה בדרכו למשרד, מותיר את אהובתו ללא מילים.<br />
<br />
האם גם מיכל תיוותר ללא מילים? <br />
<br />
"מיכל היקרה", הוא כתב. אבל לא, זה לא הוגן להתחיל מכתב כזה בלקרוא לה יקרה. "לכבוד מיכל", זה נשמע יותר טוב. <br />
<br />
"אני יודע שזה לא יהיה לך קל לשמוע, אבל". מאיפה הוא יודע שזה לא יהיה לה קל. הם דיברו כל כך הרבה, אבל הוא עדין לא ידע כלום על הרגשות שלה. כשניסה לשאול אותה על דברים שמשמחים אותה, הוא תמיד קיבל תשובות שגרתיות, כמו "להתפלל", "ללמוד", "לפגוש חברות", "להיות איתך". בהתחלה גם הוא נורא אהב להיות איתה. כשהוא היה איתה הוא הרגיש שהוא מצליח להתקדם נכון. למרות חומת האש שעירבלה את התקשורת בינו לבין האחרים, למרות ציוניו הנמוכים, עדין היתה אישה שרצתה אותו, שאישרה אותו כגבר, כיהודי, כבן אד... הוא כמעט חטא. <br />
<br />
"בזמן האחרון אני מרגיש שדברים פחות עובדים בינינו". זה היה מעצבן, להרגיש איך חומת האש חוסמת אותו מלכתוב נכון. מה זה בכלל אומר "דברים פחות עובדים"? הרי זה ניסוח כל כך מטושטש. אבל מה עוד אפשר לכתוב? הרי הוא לא יכל להגיד לה שחוץ מההרגשה הזו, שיש לו חברה, הוא לא הרגיש דבר מלבד שעמום כשהוא דיבר איתה. מתן ניסה לחשוב לעצמו מה רדונאל או אור היו עושים במצבו, אבל הוא הבין ששניהם פשוט היו מחכים למפגש הבא איתה ואז אומרים לה ישירות, "אני לא רוצה שנהיה חברים", משפט שמתן לא אמר לאיש מעולם.<br />
<br />
"אני חושב שאנחנו צריכים קצת", הוא המשיך לכתוב. <br />
<br />
"כוחות אויב אותרו ב-2001:4df0:1488:786::/64", האזעקה קטעה אותו. <br />
<br />
"זוזו ל2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם נתקדם ביחד", הגיעה הודעה מאור.<br />
<br />
בעודו מעביר את עצמו מצומת לצומת בדרך לאור, מתן הרשה למחשבותיו לעזוב את מיכל ולעבור לשדה הקרב. הוא תהה כמה חיילים הולכים להיות שם, האם הם יתקפו במאסה אחת, או יתפזרו בין הכיכרות השונות. בדבר אחד הוא היה בטוח, הם יתקדמו בשלשות, כמו תמיד. השלשות היו אחד מהמאפיינים המרכזיים של הלחימה היהודית בעולם השקר. הפערים המשמעותיים בין החיילים השונים והשינוי המתמיד בטכניקות אבטחת מידע הגבילו את יעילותם של אימונים. הדרך היחידה להעביר ידע ממנוסים לצעירים היתה לצוות לכל חדש ותיק שיעזור לו, כך נולדה שיטת הזוגות. על הנסיבות שגרמו למעבר מזוגות לשלשות הוא העדיף לא לחשוב.<br />
<br />
כשהגיע לכיכר המפגש, אור ורדונאל כבר היום שם.<br />
<br />
- "טוב, זה נוהל סטנדרטי, סתם חדירה קטנה לכיכרות שבבעלותינו. אנחנו והשלשות האחרות רק צריכים לתקוף אותם עד שהם יברחו", אור שידר.<br />
- "מדי פעם צריך לחנך את החיות", רדונאל הוסיף.<br />
<br />
הם החלו להתקדם בתוך התת רשת [subnet], עוברים מצומת לצומת, מתשאלים את המרחב. הם אף פעם לא הצליחו להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. לפעמים הם תקפו אותם בקבוצות מאורגנות, כמו שהיית מצפה מצבא מסודר, אבל לפעמים הם פשוט התקדמו אחד אחד לעבר קבוצות גדולות וחזקות מהם, מכובים בזה אחר זה. הפעם היה נראה שהם לקחו את ההתקדמות האובדנית שלהם לקיצון. בכל צומת שמתן והשלשה שלו הגיעו אליה, הם נתקלו במוג'הידין אחד או שניים שלא תקפו כמעט, אלא רק ניסו להתגונן. את החלשים מביניהם מתן הצליח להוריד לגמרי בעצמו.<br />
<br />
מתן נזכר פתאום שוב בסבא רבא של אור. עבודתו של סיסאדמין באותם ימים כללה גם מעבר שגרתי בין מחשב למחשב ותיקון של תקלות ידועות מראש. אולי במובן מסוים הם דמו לו. גם העבודה שלהם שגרתית ואוטומטית, גם הם היו צריכים בסך הכל למחוק כמה תוכנות פגומות. הוא ידע שגם הוא תוכנה, אבל בניגוד אליו ואל חבריו, עם המוג'הידין הוא לא יכל לדבר. בקרבות הקיברנטיים של עולם השקר, היה כמעט בלתי אפשרי לקחת שבויים, שכן לעולם לא ידעת האם ה"שבוי" שלך באמת "מנוטרל", או רק משתמש במלכודת דבש. מעבר לכך, מתזמן המשימות המרכזי של כל חייל, בין אם יהודי ובין אם מוסלמי, יכל לכבות אותו כבהרף עין. בפעמים הנדירות בהן אלוקים נתן מזמן העיבוד שלו לחייל מוג'הידין, לצורך לקיחה בשבי ותיחקור, החייל כיבה את עצמו. <br />
<br />
בצומת הבאה השגרה שלהם נשברה, הם נתקלו בתריסר.<br />
<br />
"מעביר חלוקה לדרגות", אור שידר וכעבור רגע רדונאל ומתן תפסו אותם בתור מספרים מ1 עד 12. <br />
<br />
"אוקיי אור, אני לוקח את 6 עד... מה!?". רדונאל ניסה להסתכל על התריסר, לאמוד אותם, אבל לצידם הוא קלט עוד עשרות. <br />
<br />
כעבור רגע הציפו אותם הודעות משלושת אחרות: "מבקשים תגבורת", "שלחו סיוע", "השם ישמור!". סחרחרה בלתי פוסקת של קולות, מערבולת של פרוג'קטורים לבנים ורותחים, קקפוניה. מבעד לכל אלו, מתן שמע את קולו של אור, מציף בכוח, מתגבר על ההמון: "רדונאל, מתן, תעברו להגנתי, תסננו הכל, תתאבנו". <br />
<br />
"בחיים לא, אני הולך לשחוט מה שיותר מהעמלקים האלו! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים!", רדונאל שידר בחזרה. <br />
<br />
מתן ניסה לתשאל את העולם, לעבד את התמונה המורכבת שהוא ראה. טרהבייטים של מידע, משודרים כל רגע ממוח למוח. הוא ניסה לאמוד את מספר המוחות, להבין מה למען השם קורה סביבו. "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". בני בריתו היו ככוכבי השמים, לבנים, בוהקים, מלאי תעוזה. המוג'הידין היו כמו חול, אפרוריים, חסרי חשיבות, אבל רבים. הוא הרגיש איך החול עולה ועולה, מצטבר לתלי ענק אשר קוראים תיגר אל השמים, מכסים את הכוכבים. זעקות כאב דיגיטליות מילאו את ערוציו, תחינות לעזרה, חיילים קוראים בשמות הוריהם, בכי. הוא לא שעה לאף אחת מהן. הוא ניסה למלא על הצד הטוב ביותר את הוראתו של אור, לא להקשיב, לעצום את ערוציו, להיות בלתי חדיר. אך האותות היו רבים מדי, הוא לא היה מסוגל לנטרל את כולם. הוא החל להרגיש את גישושיהם, מנסים לעבור דרך ההגנות שלו, להיכנס פנימה. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ופתאום הם היו עשרה, מושכים וקורעים ומרטשים ופותחים. זה כבר לא שינה כמה הוא חסם, כמה הוא הגן, הזרם געש, הסכר נפרץ.<br />
<br />
רוב הזמן אנו לא חושבים על החלקים האינדיבידואלים בגוף שלנו. אנו הולכים בלי לחשוב על צעדי הרגליים, מדברים בלי לחשוב על תהודת הגרון, מתקיימים מבלי לחשוב על פעימות הלב. גם למתן, למרות שלא היה לו גוף, למרות שהיה רק מוח מסומלץ, היו חלקים אינדיבידואלים שלא חשב עליהם. גם מתן, כמונו, נזכר בחלקים האלו כשהם כאבו. הוא הרגיש חתיכה מהמהות הדיגיטלית שלו ניתקת מהשאר, נסיון של מערכת העצבים שלו לאותת לו שמשהו לא בסדר. זה הרגיש כמו קור וחום בו זמנית, כמו מים רותחים על יד קפואה. עכשיו גם הוא הצטרף למקהלת הצעקות, משדר בבהלה לכל ערוץ, "אור! רדונאל! הצילו! בבקשה!". אף פעם לא כאב לו ככה, אף פעם לא חתכו אותו כל כך עמוק. הוא הרגיש עצמו מרפה, מפסיק להתנגד, מפסיק לפעול, הופך מאיש שחי ומרגיש לכיב ענק שכל מטרתו רק לצרוב ולכאוב. לא היה שם אף אחד שיוכל לתקן את מה שנפגם בו, או אפילו לשלוח מעט אותות של הזדהות. היה רק קיום רועש וגועש ולא ברור, לצוף בצומת באמצע הגרף, לקלוט את הסערה סביבו, להרגיש את הקור-חום מתפשט ברחבי תודעתו, ממיס אותה. לראשונה בחייו הוא הבין באמת מהי בדידות.<br />
<br />
הסערה נפסקה באותה פתאומיות שבאה, לוקחת איתה את המוני המוג'הידין, מותירה אחריה שלשות שבורות ומבולבלות של חיילים יהודים. <br />
<br />
"מ... מ... מתן? ר... ר... רדונאל?", אור שידר אליהם. מתן רצה לענות, אבל הרפיון מנע ממנו. <br />
<br />
"נ... נ... נפצעתם קשה... אין בר... ברירה". מתן התמלא בפחד.<br />
<br />
"מ... מי ראשון?".<br />
<br />
"✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃", רדונאל הציף את הערוץ. מתן הבין מהמעבר לסמלים שגם רדונאל נפצע. הוא לא הצליח להבין מאיפה יש לרדונאל את האומץ, אפילו עכשיו, כשזה כל כך קרוב. <br />
<br />
"אנ... אני מצטער מתן... ז... זה הנוהל", אור שידר. רדונאל לא היה עוד. כל התדריכים שנתנו לו, לא לפחד, להבין שככה עושים, הכל נשכח. הוא רצה לצעוק, להתחנן, לבקש, אבל כל מה שיצא לו היה "ל" אחת בודדה.<br />
<br />
"לא יכ... יכאב, מב... מבטיח". מתן רצה להגיד לאור שזה לא הכאב שהוא מפחד ממנו. הוא מפחד להפסיק לפעול. אז מה אם לימדו אותו שזה הנוהל, שפצוע בלתי הפיך צריך לכבות, אז מה אם זה לא היה באמת מוות? הוא עדין פחד. הפחד החל להתחלף בעייפות, עייפות כאילו לא ישן שבוע. מבעד לקורי השינה שהחלו להיתוות מסביבו, מתן שוב נזכר בסיסאדמין. הוא הבין שלמרות כאבי המאמץ, למרות העבודה שכבלה אותו והמרדף המתמיד אחרי הבאגים, הסיסאדמין לא היה כמוהם. המחשבה האחרונה שלו, רגע לפני הסוף, היתה על כמה הוא מקנא בסיסאדמין.<br />
<br />
<h2 id="part4" style="text-align: right;">
חלק ד'</h2>
<h2 id="part4" style="text-align: right;">
</h2>
<div style="text-align: right;">
הוא החל להעביר את עצמו בחזרה לצומת בטוחה, כזו שעמדה מאחורי מספיק צמתים אחרות, מאחורי תוכניות מגן, מאחורי חיילים. המוג'הידין פגעו בו. זה לא קרה הרבה, אבל הפעם היו יותר מדי מהם. למזלו של אור, המיומנויות שלו בלוחמה קיברנטית לא הסתכמו בטכניקות תקיפה בלבד. "תדע איך להגן, לא רק איך לפרוץ", זה היה אחד מהשיעורים שעברו כבר 4 דורות במשפחה שלהם. משפחת דריגן ומשפחת הדר, אחת היתה משפחה דתית לאומית מלכתחילה, השניה היתה על סף ההתיוונות. הגורל הוביל אותן לאותו מקום. <br />
<br />
כשסבא רבא שלו, עומר, התחיל לעבוד בתור סיסאדמין, הוא לא יכל לדמיין לעצמו שהוא מתחיל שושלת. הרי הייטק זה תחום מודרני, של חילונים. עומר, כמו רבים מחבריו, האמין שהוא שונה מהיהודים של פעם. הילד שלו יבחר להיות מה שירצה, הוא לא יהיה כמו אותם יהודים שהולידו דורות אחרי דורות של סוחרים או רופאים. כשעומר עשה את הילד הראשון שלו, הוא כבר שים לב איך ארצו משתנה, דמוקרטית התחלפה ביהודית, אינדיבידואל התחלף במשפחה, חופש התחלף בחובה. למרות שהאמין שהוא מעבר לזה, עומר חינך את בנו בנוקשות והחל להתוות לו דרך ברורה, דרך שבסופה חיכה תפקיד כארכיטקט מערכת [system architect], או לפחות כראש צוות.<br />
<br />
כעבור ארבע דורות, מושגי הלחימה התהפכו. תקריות ירי הפכו לשעשוע מסומלץ במשחק התפקידים "מוסלמים ופיגועים", בעוד שקרבות קיברנטיים הפכו לענין שמכריע את גורלם של אומות. משפחת דריגן, שהיתה ידועה באומץ ובלוחמנות שלה, מיהרה לאמץ את המדיום החדש על מנת להמשיך את הקרב על המולדת. להבת האידיאולוגיה שלהם לא היתה דבר של מה בכך, אך היא היתה כאין וכאפס אל מול מה שעבר מדור לדור במשפחת הדר, התשוקה למיחשוב. אנשים חשבו שאור הוא גבר קשוח, קר, שש לקרב, אך הוא ראה את הדברים אחרת. בעיני אור השירות הצבאי היה בסך הכל משחק בתוכנה. רק לאחרונה הוא החל לחשוב על ההשלכות. רדונאל היה מהבודדים שהבינו את האדישות שלו, אבל עתה, במאה ה-22, מישהו כמו רדונאל כבר לא יכל להתנשא מעליו. במאה ה-22, ההאקר היה חזק יותר מאיש הגבעות.<br />
<br />
אור ניסה להתרכז באירוניה הנעימה הזו, להתעלם ממה שהוא הרגיש. שילוב של טכניקות ריכוז ופריצה הפך את התודעה שלו למעין כרוב ענק, מלאה בשכבות על גבי שכבות של יתירויות. המנגנון הזה הגן עליו מהפירצות [expolit] שהמוג'הידין הטיחו בהם שוב ושוב. לרוב התכסיס הזה העלים את החבלות, גרם להן להיאבד בתוך הסבך הגדול של הכרוב. אבל הפעם זה הרגיש שונה. הוא הרגיש כאילו תקוע בו קוץ שמסרב לצאת, מגרד בתוכו. אחרי שהרופא עבר עליו, הוא שאל אותו איך הוא מרגיש. "מצוין", אור ענה, מעדיף שהרופא לא ידע. עכשיו רק נשאר לו לגמור עם הדו"ח.<br />
<br />
- "מתייצב לדיווח, המפקד."<br />
- "אתה רשאי להתחיל."<br />
- "קצת לא נעים לי להודות בזה, אבל זה היה כישלון טוטאלי. הם עשו לנו מארב."<br />
- "תתחיל מהתחלה, אל תחסוך בפרטים."<br />
- "הגענו ל-2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם התחלנו להתקדם לכיכרות שכנות, בהתקדמות חמדנית [greedy traversal]. זה נמשך ככה שמונה דקות. לאחר מכן נתקלנו בתריסר מוג'הידין, בנינו לעצמנו תוכנית קרב, אבל כעבור שניה כבר היו שם עשרות מהם. השלשות השכנות לנו..."<br />
- "אנחנו מתעניים בשלשה שלך, לא באחרות."<br />
- "נתתי להם את ההוראה הרגילה במצבים האלו, להתבנקר. רדונאל התעלם ממני והתחיל לתקוף, הם ניטרלו אותו תוך כמה שניות והמשיכו הלאה. מתן התבנקר לגמרי והחזיק איזה שתיים-שלוש דקות לפני שהם ניטרלו אותו."<br />
- "אוקיי, ואתה?"<br />
- "התמקדתי בלהגן ומדי פעם הורדתי מטרות קלות. דאגתי לפעול במינימום, כדי שלא ישימו לב ויכבו אותי."<br />
- "כמה זמן החזקת שם?"<br />
- "אני חושב שכל העסק נמשך איזה שבע דקות."<br />
- "מעולה אור, עבודה טובה."<br />
- "מה זאת אומרת עבודה טובה? הם שחטו אותנו שם."<br />
- "כמו שתוכנן."<br />
- "מה זאת אומרת זה מה שתיכננתם? השתגעתם לגמרי?", אור שאל. <br />
<br />
הוא עמד להמשיך לשדר, אבל לפתע הרגיש כובד לא ברור. אם היה לו גוף, הוא היה חושב שמישהו הניח עליו איזו כרית ששקלה 20 קילו. אבל לא היה לו גוף והוא ידע היטב במה מדובר. מילה, אותה תוכנה ששתלו בו ובכל האחרים בינקותם, זו שעזרה לחנך אותם. הוא הכריח את עצמו להירגע, לכבוש את זעמו כפי שכבש את אויביו.<br />
<br />
- "בבקשה לשמור על שפה נקיה."<br />
- "אני מתנצל, אבל אני לא מבין, זה היה מתוכנן?"<br />
- "אכן. אנחנו מתחילים להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. בזמן שהם תקפו אתכם, כבשנו להם כמה עשרות כיכרות בתת רשת 2001:43f8:ea51:b417::/64."<br />
- "אתה מת... מתכוון שהיינו פתיון?"<br />
- "בדיוק."<br />
<br />
הוא רצה לשאול אותם אם כל כך הרבה סבל היה שווה את הנבזות שבלשלוח אותם חסרי אונים לשדה הקרב, אבל ידע בדיוק מה יקרה אם יעשה זאת. הוא בחר לנקוט בשפה דיפלומטית יותר.<br />
<br />
- "אז, אני לא מכיר את הקונפליקט הגלובלי כמוכם, יש חשיבות אסטרטגית מיוחדת לכיכרות האלו?"<br />
- "הן חלק מאדמת ארץ הקודש וזה מספיק."<br />
<br />
למרות שלא היה ברור האם אדמה קיימת עדין, רבים בישראל החדשה האמינו כי המלחמות שלהן ממשיכות את מפעל ההתנחלות. אחרי הכל, הרבה חברות מיחשוב הקימו בזמנו מפעלי שבבים בישראל. מטבע הדברים, שבבים אלו הכילו מולקלות מהארץ הישנה, לכן לכבוש את הכיכרות שהכילו שבבים אלו היה בסך הכל צדק היסטורי. זה לפחות מה שרוב האנשים חשבו. אור חשב אחרת. הוא חשב שזה סתם תירוץ לכבוש עוד כיכרות בשביל משאבי עיבוד. בעיני המתכנת שלו, ישראל החדשה היתה רשת-בוטים [botnet] ומצוות יישוב הארץ היתה הפירצה [exploit] שבעזרתה גדלה. הוא הכריח עצמו להתבנקר, לא מפני האויב המוסלמי, אלא מפני מפקדיו.<br />
<br />
- "למען תאוחד ארצינו ויקום עמנו מחדש!", אור שידר.<br />
- "אמן."<br />
- "עוד משהו?"<br />
- "לא. משוחרר."<br />
<br />
אור התכונן לסגור את הערוץ, אך לפתע נשלחה הודעה נוספת.<br />
<br />
- "אגב אור, יש משהו ששכחנו להגיד לך."<br />
<br />
הוא רצה שהם יסיימו כבר, מי רוצה לדבר הרבה עם אנשים שגורלו מופקד בידיהם. <br />
<br />
- "החלטנו לתת לשלשה שלך פרס על הביצועים שלה. אתם מקבלים חופשה של יום וחצי."<br />
- "תודה רבה", אור שידר, מוסיף אותות מאופקים של שמחה.<br />
<br />
סוף סוף תהיה לו הפסקה, הוא לא יצטרך להתגונן או לתקוף כל הזמן, הוא יוכל פשוט לנוח. נותרה לפניו רק עוד מטלה אחת אחרונה לפני שיוכל להוריד את החומות. הוא כבר עשה את זה עשרות פעמים, אבל לאחרונה זה התחיל להיות קשה מבדרך כלל. אולי זה היה המחיר שהוא צריך לשלם על איכפתיות וקירבה. כעבור כמה דקות הוא אישר את בקשת פתיחת הערוץ.<br />
<br />
- "שלום אור, אני שמח לראות אותך."<br />
- "כן, גם אני", מתן שידר לו.<br />
- "איפה רדונאל?"<br />
- "הם עדין משחזרים אותו מגיבוי. תגיד, איך היינו?"<br />
- אור היסס לרגע. "הלך טוב. תקף אותנו כוח ממש גדול, אבל בסוף הצלחנו להפיל אותם."<br />
- "עזרתי במשהו?"<br />
- "כן, גם אתה הורדת כמה."<br />
<br />
מתן לא אמר כלום, אבל אור ידע כמה הוא שמח. הוא ידע שבעיני מתן הקרבות האלו הם הדרך שלו להיות שווה משהו בעולם. כמה עדיף היה להיות מתן, לחשוב שלחיים שלך יכול להיות איזה ערך.<br />
<br />
- "דרך אגב, מתן, קיבלנו חופשה של יום וחצי."<br />
- "באמת? איזה כיף! מה אתה מתכנן לעשות?"<br />
- "בעיקר לנוח, אולי גם קצת לקרוא. אתה?"<br />
- "אני אהיה עם המשפחה ועם מיכל."<br />
- "אתה מתכנן להגיד לה?"<br />
- "להגיד לה? למה אתה מתכוון?"<br />
- לקח לאור רגע להבין. "לא משנה. נראה לי שנסיים עכשיו, אני צריך קצת מנוחה."</div>
<div style="text-align: right;">
</div>
<div style="text-align: right;">
<h2 id="part5" style="text-align: right;">
חלק ה'</h2>
<h2 style="text-align: right;">
</h2>
<div style="text-align: right;">
הרחק מרחשי המלחמה, ישנו יער קמאי. ציוץ ציפורים מארח חברה באופן קבע לאורחי היער. האדמה בעלת גוון חום חזק ומלא חיים, פרחים קטנים בצבעי צהוב ולבן צומחים ממנה. שביל שחלוקי נחל בצדדיו מלופף סביב היער, מזמין את האורחים להשתאות מכל פיסת טבע. ביער ישנו מגוון עצים. חלקם כענקים איתנים, מסתירים את השמים, משרים מורא. חלקם נמוכים, מספקים ליטוף צללים מגונן מפני החמה. עצי היער מניבים תפוזים, מנגו, דומדמניות, רמבוטן, כולם נפוחים ממיץ מתקתק ומחכים להיקטף. <br />
<br />
אישה בודדה מרימה את ידה לקטוף מין הפרי. היא מביטה בו בעיניים בוחנות, כמו רופא ילדים שבוחן תינוק. לאחר כדקה היא מתחילה לגעת. אצבעותיה מטיילות לאורך הקליפה באיטיות, מרגישות את הגבעות והעמקים הזעירים שלה. "מחוספס מדי", היא מפטירה בזלזול, בפנים זועפות. היא זועפת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בעיניה היער הוא לא שלווה, אלא מטלה. <br />
<br />
אלוקים ברא את העולם בשבעה ימים, היא בונה את היער בחילול פרוצדורלי [procedral generation]. אלוקים ברא את עולמו למען תכלית לא ידועה, היא בנתה את היער כדי לקיים את משפחתה. אלוקים כל יכול, ואילו שיפרה בלום לא מצליחה אף לשלוט במרקם של קליפת תפוח. היא מחליטה לנוח לרגע, לשקוע בחלום בהקיץ. בחלומה היא מחביאה סוס טרויאני [trojan] בתוך היער. ברגע שהגויים מריצים את סימולציית היער שהכינה להם, הטרויאני ממתין חמש דקות, נותן להם להירגע, ואז מתחיל לפעול. הוא מפציץ אותם בריח של פלסטיק שרוף, ממיס את העצים, מצמיח דורבנות מהאדמה ומרעיל את הפירות. שיסבלו כמו שהיא סובלת כשהיא מכינה להם את הסביבה האלגוריתמית המזופתת הזו בשביל הפנטזיות המחורבנות שלהם. <br />
<br />
"אמא, קיבלתי חופשה של יום וחצי, אני מגיע עוד שעה", הודעתו של בנה מתן קטעה את החלום. היא תלשה את עצמה בכוח מעבודתה השנואה והכריחה את עצמה להתמקד באירוח. מה היא תכין לו כשיגיע? הרי אמא יהודיה לא יכולה לארח את בנה שחזר משדה הקרב בלי להכין לו ארוחה משובחת, אפילו אם האוכל הוא רק טעם מסומלץ. היא גם צריכה לשלוח הודעה לליאת ואליהו שיבואו. הלוואי והפעם היא תצליח לגרום לאליהו לצאת מוקדם כדי לפגוש אותם. את הזמן שנותר עד שמתן יגיע, היא העבירה בהתאמת התבנית [customizing the template] של סימולציית קוגל מסוכר מוכנה מראש, מאפטמת את אחוזי הסוכר, הטמפרטורה והפריכות. הבן שלה לא יקבל את אותו קוגל מתבנית שכולם מקבלים, היא תיצור בשבילו כל פעם קוגל טיפה אחר, תיתן לו סיבה להגיע הביתה. <br />
<br />
- "אמא? אני כאן", מתן שידר אליה.<br />
- "ברוך הבא, כמה התגעגעתי אליך", שיפרה ענתה, מנסה להוסיף לשדר כמה שאפשר תחושה של חיבוק. "הכנתי לך קוגל, בוא תטעם ממנו קצת בזמן שאנחנו מחכים לליאת ולאבא".<br />
- "תודה אמא, מה שלומך?"<br />
- "מסתדרת, אתה בטח יודע איך זה עכשיו כשאתה בצבא. יש הרבה לקוחות, כל אחד צריך שיעצבו לו אלגוריתמים, לאף אחד מהם אין סבלנות לחכות. אבל אני בסדר, באמת. מה איתך? איך בצבא?"<br />
- "הולך מצוין, השלשה שלנו מבצעת טוב, בגלל זה קיבלנו חופש עכשיו."<br />
- "אתה חושב שתישארו חברים גם אחרי הצבא?"<br />
- "אני לא יודע", מתן ענה במבוכה.<br />
- "אבל טוב לך שם בסך הכל, נכון?"<br />
- "כן, אני אוהב להרגיש שאני עוזר למדינה". על הקרבות עצמם הוא העדיף לא לספר לה.<br />
- "ומה עם מיכל, אתה פוגש אותה גם?"<br />
- מתן שתק לרגע. "אממ... הקוגל נורא טעים", הוא אמר לבסוף.<br />
- "לבן החמוד שלי יש סודות מאמא שלו?"<br />
- "אמא..."<br />
- "אולי אני פשוט אריץ כמה שאילתות, אני בטוחה שאם אני..."<br />
- "אמא!"<br />
- "אבל אני בסך הכל אמא שרוצה לדעת מה קורה עם הבן שלה."<br />
- "אמא!!"<br />
<br />
הם יכלו להמשיך כך עוד הרבה, אך תנודה קלה בערוץ הראתה להם שהם כבר לא לבד. ליאת, אחותו הקטנה של מתן, הצטרפה אליהם.<br />
<br />
- "היי אמא. היי מתן."<br />
- "ליאת, את יכולה להראות קצת יותר התלהבות. בכל זאת, את לא רואה הרבה את אח שלך."<br />
- "אני מצטערת, אמא."<br />
- "אמא, אל תכעסי על ליאת", מתן הצטרף. <br />
<br />
גם עתה, אחרי 15 שנה, הוא רק רצה להציף אותה בתמונות חמודות ולומר לה כמה הוא אוהב אותה. אבל אפילו הוא, עם חומת האש שלו, הבין שזה לא יעבוד. גם לליאת היתה חומה, אבל שונה משלו. ליאת ידעה לבטא את עצמה מצוין, אבל העדיפה לא לדבר. בדיוק כמוהו, גם לה היו מעט חברים, אבל לא נראה שזה שינה לה. מתן אהב אותה, אך הוא תהה מה מסתתר מאחורי השקט הזה. לפעמים הוא חשב שזה משהו מפחיד, מפחיד יותר מלהיכשל בבית ספר, או להיות שנוא, או אולי אפילו מלהילחם במוג'הידין. הוא זכר פעם אחת, כשהיא היתה רק בת 12 והם עדין שוחחו על בסיס קבוע. ליאת נורא אהבה לקרוא על עולם האמת ועל האנשים שחיו בו והיא רצתה להראות לו אמנות מאותם ימים. היא הראתה לו וידיאו קצר שבו חבורת נערים יושבת וצופה במספר אנשים משונים. חלק מהאנשים רקדו או הניעו את ראשם וחלק ניגנו. את המנגינה הפשוטה יחסית ליווה זמר בעל פנים עדינות ומותשות, ליאת אמרה שקוראים לו "קורט קוביין". מתן שנא את הקול שלו ולא הבין על מה הוא שר. כשניסה לשאול את ליאת מה היא מוצאת במוסיקה הזו, היא אמרה לו:<br />
<br />
"אני אוהבת לראות כמה שהזמר הזה אומר בדיוק את מה שהוא מרגיש, בלי שאיכפת לו מאף אחד. אני אוהבת את זה שהוא הצליח לומר את הדברים האלו ולא להיענש על זה, אלא להפוך לגיבור של אותה תקופה, לסמל. הוא חזק מספיק לעמוד על הקו הזה בין טוב ורע ולבחור ביניהם, כמו אדם הראשון שבוחר בדעת, או דוד המלך ששולח את אוריה למותו, או ריש לקיש שחזר בתשובה. אני חושבת שלא הרבה אנשים מסוגלים לזה."<br />
<br />
כששאל לפשר דבריה, היא פטרה אותו ב"לא משנה, אתה לא תבין". עכשיו כבר אף אחד לא הבין אותה. מהקצת שאמא שלו סיפרה לו, הוא ידע שיש לה בעיות משמעת, שקשה לה בלימודים. היה לו מוזר לחשוב שליאת, זו שתמיד קלטה יותר מהר ממנו, הוציאה ציונים נמוכים. הוא תהה איך לשלב אותה בשיחה עם אימו, איך למצוא את המילים המתאימות שיסדרו את הכל. אם הוא רק היה חכם מספיק...<br />
<br />
- "אמא, אני צריכה להשלים חומר לימודים, אני יכולה ללכת?" <br />
- "כן ליאת, אנחנו נסתדר", שיפרה שידרה.<br />
<br />
כעבור חמש דקות הגיעה הודעה מאביו של מתן, אליהו:<br />
<br />
"אני נמצא כרגע בצומת של הישיבה, כל זמן העיבוד שלי נדרש לעבודת אלוקים. לא אוכל להגיע הערב. מתן, אני מקווה שאתה מסתדר בשירות ושהכל בסדר אצלך. מי יתן ותצליח בדרכך."<br />
<br />
- "אז זה רק אנחנו, אה?", מתן שידר.<br />
- "כמו תמיד", שיפרה ענתה ביאוש.<br />
<br />
הם המשיכו לדבר ביניהם זמן מה. הוא סיפר על השירות שלו ועל תוכניות אפשריות לעתיד, היא סיפרה על העבודה ועל אליהו. כשסיימו, השעה כבר היתה מאוחרת. הם אמרו אחד לשני לילה טוב, אבל אף אחד מהם לא באמת הלך לישון. שפרה חזרה לעבודה שלה, מנסה לעמוד בדדליינים בלתי אפשריים. מתן התכונן לגלות את התשובה לשאלה שהטרידה אותו במשך השעה האחרונה. הוא פתח ערוץ פרטי ושידר.<br />
<br />
"ליאת? את ערה?".<br />
<br />
ליאת לא ענתה, אבל הוא היה חייב לדעת. הוא שידר שוב, מסמן את ההודעה ב"איכות שירות" [QoS], מקווה לעבור את המסננים שלה.<br />
<br />
- "ליאת? את ערה?"<br />
- "ממ... מה. מי זה? מתן?"<br />
- "כן, אני רוצה לדבר איתך."<br />
- "מה?"<br />
- "ליאת, מה קורה?"<br />
- "מה זאת אומרת?"<br />
- "הבנתי שיש לך בעיות בבית ספר, גם שמתי לב שאת ואמא בקושי מדברות. אני רוצה לדעת אם קרה משהו."<br />
- "מתן..."<br />
- "ליאת, פעם היית מדברת איתי המון. אולי לא הבנתי את כל מה שאמרת, אבל זה עדיף על איך שאת עכשיו, לא מדברת בכלל."<br />
- "גם אני מתגעגעת לפעם, אבל זה נגמר."<br />
- "אבל למה?"<br />
- "אם אני אגיד לך אתה רק תכעס עליי כמו כולם."<br />
- "ליאת, אני אח שלך, אני אוהב אותך לא משנה מה תעשי. זו המשמעות של משפחה."<br />
- "ממש."<br />
- "למה את ככה?"<br />
- "לא ראית איך אמא פשוט רצתה שאני אלך היום?"<br />
- "את סתם מגזימה."<br />
- "אני לא. אתה באמת רוצה לדעת למה אני ככה?"<br />
- "כן."<br />
- "אתה תתחרט על זה, יש דברים שעדיף לא לדעת."<br />
- "ליאת, מה שזה לא יהיה, אני מקשיב לך, אני רוצה לעזור."<br />
- "בסדר. זה... זה התחיל לפני חצי שנה. אתה יודע איך פעם הייתי שואלת כל מיני שאלות מוזרות?"<br />
- "כן. לא הבנתי את זה, אבל חשבתי שזה אומר שאת חכמה, שמחתי בשבילך."<br />
- "מנהל האולפנה שלנו לא חשב ככה. באחד מהשיעורים שהוא העביר, שאלתי אותו שאלה על כת הנשגבות ועל אלוקים, ו..."<br />
- "מה שאלת?"<br />
- "זה... זה לא משנה עכשיו, תן לי להמשיך. הוא שלח לאבא מכתב, ו... ו... ומאז... א..."<br />
- "ליאת, את בסדר?"<br />
- "א... א... אבא מתעלל בי. הוא משתמש בתולעת בשביל להראות לי כל מיני תמונות, להרגיש אותם."<br />
- "תולעת?"<br />
- "התולעת, התוכנה הזו ששמים בכולנו כשאנחנו תינוקות."<br />
- "את מתכוונת למילה? גם אצלנו המפקדים משתמשים בזה...", מתן התחיל לשדר, אבל ליאת קטעה אותו.<br />
- "המפקדים מכריחים אותך לראות את זה?", היא שלחה לו תמונה של חתול מת. "ואת זה?", היא שלחה לו תמונה של רימות מכרסמות פגר. "ואת זה!?", את התמונה הזו הוא אפילו לא הבין, הוא רק ראה בה בשר מותך, פגרים, פיגולים, תינוקות!?<br />
- "ליאת, זה... אני..."<br />
- "הוא מכריח אותי לראות את זה, ולגעת בזה, כל פעם שהוא כועס עליי. אני מפחדת ממנו."<br />
- "ליאת... אני..."<br />
- "בבקשה תעזור לי, אמא לא עושה כלום, אני מפחדת ממנו. אני לא יכולה כבר...". <br />
<br />
השדר של ליאת החל להתערבל. המילים נעלמו ונשאר רק הפחד, הבלבול, דמעות דיגיטליות. מתן ניסה לשדר לה חום, ביטחון, חיבוק. אבל היא לא הפסיקה לפחד, לבכות, להתחנן. בעולם השקר, כמו בעולם האמת, חיבוק אף פעם לא הספיק, תמיד נותר הפער.<br />
<br />
<h2 id="part6" style="text-align: right;">
חלק ו׳</h2>
<br />
הוא המשיך לשדר לה במשך רבע שעה, עד שלבסוף שקעה בשינה והפסיקה לענות. עתה עמדה מולו הדילמה, מה לעשות? היה קל להיות חייל, כל שהיית צריך לעשות היה לאבד את עצמך, להפוך לעוד דג ששוחה בזרם האימונים, הפקודות וההקפצות. עכשיו, לעומת זאת, הוא נאלץ לבחור. הגרף החל להיפרש מולו, זה לא היה ה-גרף, זה שמתאר את טופולוגית הרשת שלהם, אלא גרף פשוט בהרבה, תרשים זרימה. <br />
<br />
בתחילת התרשים עמדה הכיכר העכשווית שלו, זו שהכילה את ליאת הדואבת ואותו החרד לה. הוא לא הבין עד הסוף מה אביהם עשה לה, אבל הוא הבין מספיק כדי לדעת שמדובר בדבר נורא. כך הוא ראה את המסלול הראשון, זה שבו הוא מסתער על אביו ומפיל עליו במהירות איזו פירצה [exploit], כזאת שמנתקת את התפיסה שלו לגמרי, לא משאירה דבר מלבד הצפה עצומה של ״אל תיגע בה!״. אביו היה כל כך רחוק עתה, בבגרותו, מאותה דמות נשגבת שראה בו בילדותו. כבר בנעוריו, אחרי שהתאהב בהתיישבות, הוא הפסיק לראות באביו גבר. למעשה, הוא הבין, בשלוש השנים האחרונות, הוא הפסיק לראותו כלל. קריירת הישיבה התובענית של אליהו לא הותירה כמעט מקום לחיי משפחה. אחרי מה שליאת סיפרה לו, הוא תהה אם הוא רואה באביו אנושיות. מגיל אפס לימדו אותו שהם כולם רק צללי אדם, אך באותו רגע, כשחשב על אביו, גם ״צל אדם״ הרגיש לו כמו מחמאה מוגזמת. <br />
<br />
אבל אז הוא התחיל לחשוב על התוצאות. ברית המילה איפשרה לאביו לנטרל אותו בקלות, להסב לו יסורים קשים. כל שנדרש בשביל להפעילה היה החלטה מודעת מאביו, אם אביו יכל לחשוב את זה, הוא יכל לסבול מזה. כשניסה לדמיין מה בדיוק אביו יעשה לו, לא עמד דבר מסוים כנגד מחשבתו, אלא משתנה שערכו לא יודע, סימן שאלה אחד גדול, התגלמות חסרת צורה של פחד. הפחד החל להשתנות לצורה המעודנת יותר שלו, יראת הסמכות. הוא התחיל לחשוב שאולי ליאת סתם הגזימה, הרי כבר בגיל 12 היא היתה מדברת מוזר, מי יודע מה נהיה ממנה עכשיו. אולי צריך לשלוח אותה לאיזה מוסד מיוחד כדי להחזיר אותה לדרך הישר. חוץ מזה, מי הוא בכלל שיתערב באיך אבא שלו, תלמיד ישיבה נבון וחד כתער, מגדל את ביתו. כך נתגלתה בתרשים הזרימה שלו אפשרות שניה, להתעלם, להעמיד פנים שכלום לא קרה.<br />
<br />
זו יכלה להיות אפשרות לא רעה אלמלא דבר אחד, אויבו הגדול ביותר של הפחד, המצפון. בין אם ליאת אמרה את האמת ובין אם לא, היה ברור שמשהו לא בסדר ביחסים בינה לבין הוריהם. אולי זה היה התפקיד שלו להתערב, בתור האח הבכור, הגשר בין הדורות. אבל כיצד יעשה זאת, הרי נותר לו רק הלילה ומחר בשביל לדבר איתם. הוא החל לתכנן איך זה יקרה. הוא יחכה עד שאביו יסיים את לימודי הישיבה ולאחר מכן ידבר עימו. זה לא יהיה פשוט או כיף, אבל הוא יצליח לעמוד במשימה. למחרת, אם יהיה צורך נוסף, הוא ידבר עם אביו וליאת ביחד, מה שלפחות יהיה קל יותר מלעמוד מולו לבד. זו היתה האפשרות השלישית. הוא בחר בה כי היא היתה האיזון, היא דרשה מספיק מאמץ בשביל להרגיש שהוא עושה משהו, אבל היתה מטושטשת מספיק בשביל לא להתחייב לצעדים קשים.<br />
<br />
אחד מהדברים שאבדו עם עולם האמת היה השינה המשותפת. בעבר, כשלאנשים היה עוד בשר, נהגו להאמין כי בעת השינה, הנפש עוזבת, מותירה אחריה גוף ריק. רוב בני האדם תמיד חששו לגופם בזמן השינה, גם אם מעולם לא הודו בכך. לכן הם נהגו לישון מאחוריי דלתות נעולות ואם אפשר, אז לא לבד. בעולם השקר, היכן ששינה לא הותירה אחריה גוף, אלא רק כיבתה ערוצי קלט למוח מסומלץ, החשש לגוף נעלם. אנשים מבוגרים נהגו להירדם בצמתים אקראיות, ללא צורך בקורת גג מגוננת. אליהו, שבילה את רוב זמנו בישיבה, לא נהג לישון בכיכר שבה היה ביתם. מתן הבין שאין טעם לחכות שיגיע הביתה והחליט להעביר את עצמו אליו, לישיבה. בזמן המעבר, חשב לעצמו, אולי ימצא את המילים הנכונות.<br />
<br />
כשהגיע לכיכר והתחבר לערוצי הישיבה, הוא נאלם דום אל מול השמות. הרב דורון יוסף, הרב יובל בוזגלו, הרב משה דרעי, ועוד רבים אחרים. כולם אנשי ספר רבי חוכמה, דרים באוהלה של תורה. לרגע אחד הוא שכח מהכל, נתן לאור שלהם למלא אותו. יחד עם האור באה הגאווה שבלדעת שבין כל החכמים האלו, מסתתר גם אחד, אליהו בלום, אביו. מתן קרע את עצמו בכוח מתחושת היראה, הזכיר לעצמו מדוע הוא שם. אביו היה מרחק פתיחת ערוץ בלבד, רק קליק מנטלי אחד והוא יכל לומר לו את כל מה שרצה. אבל איך להתחיל? איך שואלים אבא אם הוא מתעלל בבת שלו, במיוחד כשזה אבא שלך.<br />
<br />
- ״מתן, שלום. מה אתה עושה כאן?״<br />
<br />
מתן לא ענה, כל זמן העיבוד שלו התרכז בפחד, במחשבות על איך השיחה תיראה. מתן אולי הרגיש שהוא מתחיל להפוך לגבר, אבל איזה כוח יש לגבר מול מילותיו החדות של תלמיד ישיבה.<br />
<br />
- ״מתן?״<br />
<br />
מתוך הלחץ שחנק אותו, מתוך אינספור מחשבות בלתי נשלטות על כל מה שעשוי להשתבש, הוא הצליח לבסוף לשדר.<br />
<br />
- ״אבא, קרה משהו, אנחנו צריכים לדבר.״<br />
- ״זה דחוף?״<br />
- ״אני חושב שכן.״<br />
- ״עוד חצי שעה אנחנו מסיימים כאן. אחרי זה אני אוהב לצאת לטייל על הגרף כדי לנוח מהלמידה, תוכל להצטרף אליי.״<br />
<br />
כעבור שעה הם עזבו את הישיבה. אליהו הגריל מסלול אקראי על הגרף ושלח אותו למתן שהתלווה אליו. מתן אף פעם לא הבין את התחביב הזה של לעבור מכיכר לכיכר בלי מטרה, בשבילו זה הרגיש כמו סתם בזבוז של משאבים. הוא ניסה להפסיק להרהר בכך ולהתרכז במה שחשוב, לאזור אומץ. כשהגיעו לכיכר השלישית, אביו שידר לו.<br />
<br />
- ״נו, אז מה רצית?״<br />
- ״אבא?״<br />
- ״מתן, מה אתה רוצה, אני אחרי יום ארוך, בא לי לנוח ו...״<br />
- ״זה לגבי ליאת.״<br />
<br />
מתן לא ידע אם הוא מדמיין או לא, אבל הוא הרגיש כאילו משהו נוסף עובר בערוץ ביניהם, כמו צינור ביוב שדולף, כמו פתיל של פצצה בסרט מצויר, כמו הרגע הזה, שניה לפני.<br />
<br />
- ״מה איתה?״, אליהו שלח לבסוף, להודעה התלוו אותות רגש חזקים. סמכות, בעלות, כעס.<br />
- ״היא אמרה לי ש...״, מתן נעצר לרגע, אבל אז הבין שעדיף לגמור עם זה. ״היא אמרה לי שאתה פוגע בה״. <br />
<br />
רגע לאחר מכן, הוא התחיל להרגיש את המשקולת מסביבו.<br />
<br />
- ״אני מחנך אותה״, אליהו שידר. הנסיון שלו לנתק כל רגש מהשדר רק הפך אותו טעון יותר.<br />
- ״היא אמרה לי שאתה...״<br />
- ״תשתוק! תשתוק! תשתוק!״, אליהו הציף והמשקולת התחילה להכביד יותר ויותר.<br />
- ״אבא, אני מבין שאתה כועס, אבל, אתה לא אמור להשתמש במילה בשביל להראות לה...״<br />
- "אני אבא שלכם!״<br />
<br />
לפתע מתן התחיל להרגיש נחשים. הוא ידע שהם לא באמת שם, כמו כל דבר אחר שחלף עם עולם האמת. הוא גם ידע שהם רק יציר דמיון, אותות שמשודרים מאביו אל התודעה שלו דרך ברית המילה. למרות זאת, כשהוא ראה אותם זוחלים באיטיות, חושפים לשון מתפצלת, זוג שיניים, פה ענק, הוא קפא מפחד.<br />
<br />
- ״אני! אבא! שלכם!״<br />
<br />
אל הנחשים הצטרפו עתה גם עכברושים, הם התרוצצו במהירות ועצרו מדי פעם רק לרחרוח קצר. צווחותיהם נשמעו לו כמו מיתרי קול צורחים עד קריעה. מתן כפה על עצמו להתרכז בהם, להביט על הגוף העגלגל, הזנב המחודד, והעינייים. לשבריר שניה אחד, הראש של אחד מהעכברים התחלף בפרצוף של רב חרדי מעולם האמת. מתן הכיר את התקלות [glitches] האלו, הם התרחשו כשמוח מנסה לשדר תמונה ולא מתרכז בה במאה אחוז, דבר נפוץ, שכן מוחות, בניגוד למחשבים, אוהבים לקפוץ מדבר לדבר. חלק קר וקטן ממנו תהה למה מוחו של אביו בחר דווקא בקפיצה הזו.<br />
<br />
- ״אבא!!!! שלכם!!!!״<br />
<br />
כאילו כדי להשלים את התמונה, למלא את מעט החלל החסר, החלו להופיע הנדלים. נדלים שחורים, שמנים ושעירים, מלאים בארס. אף אחד מהמזיקים לא תקף את רעהו, הנחשים שוטטו להם באיטיות ורק עצרו מדי פעם לתת מעבר לעכברוש ממהר. הנדלים התפתלו וזזו במעגלים משל היו רק אגם שחור בו האחרים שוחים. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבוץ וישרוץ נחש עם עכבר, ונדל סביבם ירקוד.<br />
<br />
- ״אבא!!!!!!״<br />
<br />
מתן התחיל להרגיש כיוונים, גרוויטציה. מצעד המזיקים עמד מעליו, במעין כלוב שקוף שיכל לראות. גוש טינופת נפל עליו ממנו, צואה של עכבר. הכלוב עצמו דומיין בצורה מושקעת פחות מהמזיקים. הוא היה עשוי מחומר שנראה כמו שילוב בין זכוכית לעץ, נתלה על חוט דקיק מתקרה לא קיימת. מתן שם לב שהחוט מתחיל להיקרע. <br />
<br />
- ״אבא!!!!!״, הפעם זה היה מתן שצעק. ״בבקשה! די!״.<br />
- ״שתוק! שתוק! שתוק! שתוק!!!״, אליהו הציף אותו במילים וצעקות ואותות זעם. כעבור רגע, החוט נקרע.<br />
<br />
העולם האט לכדי זחילה. זו לא היתה אשליה, אלא החלטה מודעת, מיומנות שלמד בשירות, היכולת לרכז עתודות זמן עיבוד לכדי נקודה אחת של זמן קר. מתן הביט בכלוב המתקרב אליו לאט לאט, מתחיל להיעלם באוויר בשל דמיונו הלא יציב של אביו. המזיקים התפזרו באוויר, נדל פה, נחש שם, עכברוש כאן, קרוב, גדול, עם שיניים גדולות ועיניים רעבות. הפחד מנע ממנו לזוז בעוד הוא רק מסתכל, כמו איילה אל מול משאית. הזמן האט עוד יותר בעוד שמתן חש את מגען של זוג השיניים הקדמיות. השיניים נצמדו אליו יותר ויותר, הופכות את המיחוש לכאב, לחדירה, לפצע מדמם. באותו רגע, הכאב התחיל להשתלט על מחשבתו, מפנה ממנה כל דבר אחר, את ההגיון, את השכלתנות, את הפחד. הכאב הלם בו, מתפשט ברחבי גופו, מותיר לו רק ברירה אחת, להכות בחזרה.<br />
<br />
בעוד השיניים המדומות חודרות אליו, הפירצה [exploit] שלו חדרה בחזרה, מכה במנגנוני המוח של אביו בלא רחם. מתן החל להרגיש את הכאב מתפוגג, שיני העכבר לא היו שם, המזיקים האחרים נמסו אל הריק. רק עתה הוא שם לב לשקט, נקי מרחשי המזיקים ומצעקותיו של אביו. הפחד החל להזדחל בחזרה. הוא תהה מה אביו יעשה עכשיו. האם יתקוף אותו שוב? האם יסכים עתה לדבר עימו? האם יצעק עליו? אביו פשוט נשאר שם, שותק, לא שולח אפילו שאילתה אחת. מתן חשב שאולי הוא צריך לשלוח את ההודעה הראשונה, אבל אז אביו החל להזיז את עצמו לכיכר אחרת, מותיר את מתן לבדו. ביום הזה, מתן הבין שהוא לא הפחדן היחיד במשפחה.<br />
<br />
<h2 id="part7" style="text-align: right;">
חלק ז'</h2>
<div style="text-align: right;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
בעולם השקר לא היו נדודי שינה. בשביל להירדם הספיק להתרכז בנר הקטן והמסומלץ שהיה בתוכך ולכבות אותו, להפוך ביט מאחד לאפס, להתניע תהליכי איסוף זבל וניתוק חישה. למרות זאת, מתן לא נרדם. "הכית את אבא שלך", הוא שידר לעצמו שוב ושוב, "הכית את אבא שלך, אתה אכזבה, כישלון, בן סורר, בוגד". היה לו קל לקלל את עצמו, להתנהג כמו שמצופה מבן להתנהג לאחר שהכה את אביו. אבל מתחת לטקס ההלקאה הסתתרה אמת מפחידה יותר. החיים שלו, שהתקדמו עד כה בצורה ברורה מתחנה אחת לאחרת במסלול הישראליות החדשה, ירדו מפסים. הוא הרגיש כאילו הE הזו שמופיעה כשמחלקים באפס ריצדה במרכז התודעה שלו. צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואפילו אם אתה מנסה להיות הילד הכי טוב שאפשר, להיות נחמד לכל מי שסביבך ולהילחם למען המדינה שלך, אתה עדין עלול להתעורר ולגלות שעמוק עמוק, בתוך האנשים שהכי קרובים אליך, מתחבא משהו. עמוק בתוך המשפחה שלך, נקשר במשך שנים קשר, ועכשיו הוא שם, עבה וחונק, קוטע את זרימת המידע לטפטוף מפוחד. הוא שם ואתה לא באמת יודע איך להתיר אותו ולתקן את הכל. המחשבות של מתן החלו להתפרק לרצפי תודעה מנותקים וחסרי הקשר, הוא נכנע לבסוף, מתרכז בנר התודעה, מכבה אותו. רגע לפני שנרדם, עלה בו הרהור: "גם להיות רק צל של אדם זה יותר מדי".<br />
<br />
הוא התעורר מאות [signal] השעון המעורר בשעה 8 בדיוק. כבר כשהחל לפתוח בהדרגה את חושיו, הוא הרגיש במעין התמהמהות [lag] לא ברורה. "6 שעות זה מספיק לחייל", הוא ניסה לשקר לעצמו. אבל האמת היתה אחרת. בניגוד לשינה, שהיתה נושא רב למחקרים בעולם האמת, בעולם השקר ניתנה לכל אחד מהם שהות מוגבלת להתקיים, זמן עיבוד. אצל הגויים, לעומת זאת, זמן העיבוד חולק באופן לא שווה, נותן לשמנה וסולתה מהירות בזק שאביונים רק חלמו עליה. מתן נזכר בסרטו של הבמאי המפורסם של הבמאי מיכאל גרינברג, "כרת". <br />
<br />
בסרט סופר על נערה יהודיה בשם פז, אשר מתאהבת בגבר אמריקאי. פז נמשכת אחר מילותיו היפות ולבסוף משתכנת עימו בעיר "סאלט לייק סיטי", אשר מתקיימת איכשהו כסימולציה מדוייקת גם בעולם השקר. בהתחלה פז מוקסמת מביתה החדש ומהגויים החוטאים. במיוחד היא נהנית מהנוף, מההרים המקיפים את העיר וממקדש סולט לייק המתנשא אל על. האידיליה מתחילה להתנפץ כשפז מגלה כי "חברותיה" הגויות בזות לה בסתר. מאוחר יותר, "בעלה" מודיע לה כי מעתה תהיה לו אישה שניה והיא זו אשר תקבל את רוב משכורתו. כך פז נותרת לבדה עם עתודות זמן עיבוד הולכות ומתכווצות. מהירות הסרט הולכת ומאיצה, הופכת את קולותיהם של הסובבים לציוץ סנאים לא ברור, בעוד שרק מילותיה של פז נותרות ברורות לצופה. פז מבכה את הזמן שאבד, את הדקות שעוברות בלי שהיא באמת חיה אותן, את הפרשי המהירויות שמקשים עליה אף לנהל שיחה מרוחקת עם קרוביה בישראל החדשה. הסרט ממשיך להאיץ, יום ולילה מתחלפים בקצב מרצד, ירח זורח ושמש שוקעת חותכים את ציר הזמן לקו מרוסק. לפתע הסרט נעצר, הזמן נגמר כמעט לחלוטין, פז נמצאת כעת ב"עולם קפוא". היא מפסיקה לדבר, מותירה את הצופים עם זרם [stream] של עצב ודמע. הזמן המועט שנשאר לפז הופך את הסרט למצגת בת כמה פריימים בודדים. בפריים הראשון פניהם של התושבים מתעוותים ושיניהם מתחדדות, בפריים שאחריו הם כבר חונקים זה את זה. המצלמה מסתובבת אל מקדש סולט לייק, אשר גגו חד ולולייני. בפריים הבא התמונה מתהפכת, גגו של המקדש ההפוך נראה כזוג שיניים חדות וחלונותיו צבועים בצהוב עכור. עתה המצלמה מתיישרת וומתחילה לעלות בהדרגה, פריים ועוד פריים ועוד פריים. אנו רואים את ההרים, השמש שוקעת ומחווירה והצללים עוטפים אותם בשחור. לפתע אגם המלח שעל שמו העיר משתלט על התמונה. יחד עימו, קולטני הרוח של הצופה מוצפים בריח ביצה רקובה, צחנתה של סולט לייק סיטי, בעולם קפוא, לנצח.<br />
<br />
תמיד אחרי שהוא נזכר בסרט הזה, מתן חש בהקלה, "אצלנו היהודים זה לא יכול לקרות", הוא היה חושב לעצמו. אז מה אם הוא יהיה קצת עייף היום, עדין יש לו מספיק זמן עיבוד לעשות את מה שהבטיח לעצמו. עכשיו הוא רק צריך לאתר את אליהו ואיכשהו לתקן הכל ו... ומה בעצם? ההיסוס החל לגאות בו, מתמיר את החלטות הברזל למטלות נוזליות [transforming iron decisions into liquid todos]. הוא רק יקרא קצת, יריץ כמה משחקי אסטרטגיה. זה לא שליאת לא חשובה לו, אבל הוא פשוט חייב להירגע מהלחץ. רק עוד כמה תורות, רק עוד כמה עמודים, רק עוד כמה חיטוטים אקראיים במאגרי מידע. <br />
<br />
זהו, עכשיו הוא נרגע, עכשיו הוא יכול להתחיל לחפש את אביו ו...<br />
<br />
"מתן? מישהי באה לבקר אותך", שפרה התפרצה לתודעה שלו. <br />
<br />
הוא קצת קינא באנשי עולם האמת שיכלו להתחבא מאחורי דלתות. מי בכלל יכלה לבקר אותו עכשיו, זה לא שהיו לו חיי חברה. <br />
<br />
"מאמייי, כמה התגעגעתי אליך, תביא לי חיבוק."<br />
<br />
מיכל! איך הוא יכל לשכוח, הרי הוא קבע להיפגש איתה היום. הוא הכריח את עצמו להתרכז ולשדר לה את התמונה, ידיים עבות, עור כהה, חיבוק, הגנה.<br />
<br />
- "מה שלומך?"<br />
- "אני בסדר."<br />
- "מה בסדר? אתה גיבור! היום הכי רגוע שלך סוער יותר מכל יום שלי."<br />
- "מיכל, את מגזימה."<br />
- "אוף, אל תהיה צנוע. רק אתמול קראתי על ההיתקלות שלכם. שמעתי שגאלתם 51 כיכרות מהערבושים. אז תגיד, כמה כיסחת בעצמך?"<br />
- "האמת שאני לא בדיוק זוכר, הם הצליחו להוריד אותי."<br />
- "אה." <br />
- "אבל אור אומר שהורדתי הרבה מהם לפני כן."<br />
- "אני בטוחה! אל תדאג לגבי זה שהורידו אותך, אני אזכיר לך כל מה שקרה בינינו מאז הגיבוי האחרון!"<br />
- "תודה מותק, זה נחמד מצידך, את לא חייבת להתאמץ ככה."<br />
- "זה לא מאמץ, אני אוהבת להפתיע אותך כל פעם מחדש."<br />
<br />
אחרי זה היא התחילה להציף אותו בסיפורים. היא סיפרה לו על השיעורים המענייניים שלה באולפנה, על בנות חדשות שהתחברה איתם ועל מי נפרד ממי או התחיל לצאת עם מי. לשם שינוי הוא שמח על האצת הזמן בשל העייפות. זה היה כנראה החלק הכי קשה ביחסים שלהם, להקשיב לה מדברת על כל הדברים האלו שכל כך עניינו נערה באולפנה. הוא והיא חיו באיזורי זמן שונים ובעוד שלה זה גרם להעריץ אותו, לו זה גרם להשתעמם ממנה. בזמן ששלח לה חיוכים ו"וואוים", הוא חשב לעצמו כמה מוזר הדבר הזה שהוא כל כך שואף אליו, גבריות. הוא נלחם ומגן על המדינה שלו באופן קבוע, אתמול הוא אפילו הצליח לעמוד מול אביו כשזה ניסה לפגוע בו בצורה אסורה. הצבא נתן לו את ההכשרה להתמודד עם אלימות, אבל אף אחד לא לימד אותו להתמודד עם נחמדות. הרי הוא לא יכל פשוט לפרוץ [to hack] את מיכל כדי שתפסיק. הוא גם לא יכל להתעלם ממנה כי אז היא תבכה. כל מה שנותר לו לעשות היה להציג את ההצגה, להנהן, לחייך, להסכים.<br />
<br />
כשמפולת הסיפורים שלה הסתיימה, הוא הסתכל בשעון. השעה היתה כבר שלוש, זמן מואץ נוזל כמו חול מבין ידיים. בערב הוא כבר אמור לחזור לבסיס והוא עדין לא יודע אפילו איפה אביו נמצא. <br />
<br />
- "אז מה אתה רוצה לעשות היום, חייל שלי?"<br />
- "מיכל, אני חושב שאנחנו נצטרך לסיים מוקדם היום."<br />
- "מה, למה?"<br />
- "מיכל... "<br />
- "אתה לא אוהב אותי יותר???"<br />
<br />
הוא הרגיש כאילו פירצה הוטחה בו, לא בסימולציית המוח שלו או בתוכנות החישה, אלא בו עצמו. מגיל צעיר לימדו אותו שבתור צל אדם אין לו נשמה, אבל הוא עדין הרגיש שיש לו לב, כזה שיכול לאהוב, או להתרגש, או להזדהות. הוא שנא לחשוב שהוא מכאיב לחברה שלו, למי שאמור היה לאהוב.<br />
<br />
- "מיכל..."<br />
- "אתה היית כל כך קר אליי בפעמים האחרונות שנפגשנו."<br />
<br />
על מה היא דיברה? הוא לא זכר את השבועות האחרונים בגלל הכיבוי הזמני שלו. יכול להיות שהוא פגע בה? זה היה לא הוגן לפעמים, לא לזכור. תמיד הוא היה מגלה כל מיני חובות שהיה עליו לשלם, עזרה להורים, דוח צבאי כלשהו, שיחה עם אור. יכול להיות שהפעם היה לו חוב כזה למיכל?<br />
<br />
"מיכל..."<br />
<br />
היה מאוחר מדי. הוא הרגיש את הדמעות שלה. כל שדר דמעה תובע ממנו משאב נדיר יותר מזמן עיבוד, אמפתיה. כשהיא היתה במצב הזה הוא היה צריך להפציץ אותה בחיבוקים וחיוכים, לפעמים במשך שעות. אבל לא היה זמן, לא הפעם.<br />
<br />
"מיכל!!! תקשיבי לי! תעצרי! תתרכזי!"<br />
<br />
הוא התחיל להציף בחזרה, בנוקשות, בנחישות, כמו מפקד. השדר ממיכל הפסיק, תשומת ליבה היתה שלו. עכשיו היה הזמן להסתער קדימה.<br />
<br />
- "קרה לנו משהו במשפחה."<br />
- "מה זאת אומרת?"<br />
- "את מבטיחה לא לגלות לאף אחד? אני מספר לך רק כי אני אוהב אותך, כדי שלא תחשבי שזה בגללך."<br />
- "מבטיחה."<br />
- "אבא שלי..."<br />
- "אליהו, אוי ואבוי, קרה לו משהו? הוא עילוי, אני בטוחה שהוא יצליח בישיבה בסוף, זה..."<br />
- "הוא לא עילוי! הוא אבא מתעלל!"<br />
<br />
שניהם קפאו בבהלה. "גם הכית אותו ואתה גם מדבר בו סרה?", הוא חשב לעצמו.<br />
<br />
"את לא מבינה, את לא יודעת מה הוא עשה לליאת. כשגיליתי את זה הוא ניסה לפגוע בי", מיכל לא ענתה. "הוא שידר לנו, דרך המילה... תמונות איומות. אפילו עכשיו קשה לי להיזכר בזה". "הוא... ה...", מתן ניסה לשדר, אבל הבכי הכניע אותו, משתלט לחלוטין על הערוץ, בלי מילים, רק עוד ועוד דמעות, מפלים של עצב, פחד וחוסר אונים. הוא לא יכל לחשוב על כלום, רק רצה לבכות, או לצעוק, או לדפוק את הראש שלו חזק במשהו, שיפסיק להרגיש. אבל בסופו של דבר, היה רק דבר אחד שיכל לעשות, לשדר.<br />
<br />
כעבור חצי דקה מיכל התנתקה. </div>
<br /></div>
</div>
</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<br />
<br /></div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-12247453444394766332017-03-03T16:27:00.000-08:002017-03-04T08:22:00.658-08:00מחוץ לחסדי האל<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;">
תוכן עניינים
</h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part1">חלק א'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part2">חלק ב'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part3">חלק ג'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part4">חלק ד'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part5">חלק ה'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part6">חלק ו'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part7">חלק ז'</a>
<a href="http://madab1.blogspot.com/2017/03/beyond-the-grace-of-god.html#part8">חלק ח'</a>
<br /><br />
</div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part1">
חלק א'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
כשהגיעו לקומה 4, הם נתקלו בו. היה שבריר שניה של הלם משני הצדדים, ואז הוא החל לרוץ אליהם, ידו אוחזת בסכין קצבים. "אללה אכבר", הוא צעק. דניאל היה הזריז מביניהם, הוא הוציא את רובה הM16 שלו וירה בו שני כדורים. הטרוריסט נפל לרצפה. "שרית! תבדקי אם יש עליו שלל", ליאת הורתה. בזמן ששרית התכופפה לעבר הגופה, ליאת הסתכלה מסביב. "רק אחד? זהו?", היא אמרה לעצמה. לפתע נשמעה צעקה. הם הסתובבו וראו מולם את שרית כפופה, אוחזת בברך שלה. "אני לא יכולה ללכת", שרית מילמלה. הטרוריסט קילל בצעקות ורץ לעברם. "אוי לא! זה מהונדס! תירו בו!". "עיצרו!", דניאל צעק, "הקפאת סימולציה!". הם מצאו את עצמם שוב בעולם השקר, מנותקים מהמשחק.<br />
<br />
- "מה קרה?", ליאת שאלה, "זה התחיל להיות קרב מעניין". <br />
- "אני מצטער, אבל ההורים שלי מבקשים שאני ארכז בהם את כל הקשב שלי", דניאל התנצל. <br />
- "שוב פעם אבא שלך רוצה לדבר איתך על הלכות?".<br />
- "ליאת... את יודעת שאני חייב".<br />
- "כן, אתה חייב ללמוד כמו שצריך, אחרת לא תוכל לשרת בנאמנות את אלוקים. אתה צודק, זה יותר חשוב".<br />
<br />
<a name='more'></a>
כך הגיע לסופו עוד משחק של "מוסלמים ופיגועים". ליאת אפילו לא חיבבה את משחק התפקידים הזה, אך חבריה לא הסכימו לנסות אף משחק אחר. כאילו שזה לא הספיק, דניאל עזב באמצע בשביל עוד מפגש מטופש עם אבא שלו. היא רצתה להגיד לו שפעם אחת יפסיק להיות כזה תלמיד חכם וישאר לשחק איתם, אבל ידעה שעדיף לשתוק. למרות שהם דיברו בערוץ מוצפן ומוסתר [steganographed], כל תקשורת אפשר היה לפענח עם מספיק כוח עיבוד והיא אף פעם לא ידעה מי ינסה לפענח את השיחות שלה. "אולי אלוקים בעצמו מאזין לי", היא חשבה לעצמה. היא התנחמה בכך שבינתיים הם לא יכולים לקרוא את המחשבות שלה. <br />
<br />
כדי להירגע, ליאת יצאה להילוך מקרי [random walk] על גבי הגרף. היא כיבתה כמעט את כל ערוצי הקשב שלה. הערוצים היחידים שנשארו פתוחים היו ערוץ אחד בעדיפות גבוהה להוריה ועוד כמה ערוצים ארעיים לתקשורת מקומית. על מנת שלא להפר צניעות, היא כיוונה את הערוצים הארעיים למצב קריאה בלבד. מצב זה איפשר לה לקרוא שדרים, אך מנע ממנה לשדר בחזרה. ההילוכים האלו היו הדבר הקרוב ביותר שהכירה לטיול בעולם האמת. לא פעם היא ניסתה לדמיין ניווט במרחב אוקלידי תלת ממדי. הכי קרוב לזה שיצא לה לחוות היה בתקופת הילדות, כשהמרחב היה אוקלידי 8 ממדי. מרחבים אוקלידיים הזכירו לה תמימות של ילדות, כמו לדעת שקו ישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, כמו לדעת שהדרך חזור ארוכה בדיוק כמו הדרך הלוך. <br />
<br />
כשהגיעה לגיל 10, הם נפטרו מהמרחב האוקלידי. המרחב נוצר בזמנו כדי להקל על אותם זקנים שהיגרו מעולם האמת לעולם השקר. מכיוון שרובם מתו או הסתגלו, לא נותר בו צורך. בנוסף על כך, הדמיית המרחב האוקלידי גבתה מעולם השקר כמויות נכבדות של זמן עיבוד, ולאלו תמיד היה ביקוש במקומות אחרים. משהוסר המרחב האוקלידי, תושבי עולם השקר ראוהו כפי שהיה באמת. עולם השקר היה גרף דינמי, אוסף של כיכרות מחוברות ביניהם בדרכי גישה. כל דרך גבתה מחיר מסוים של מאמץ מהנוסע בה, המחיר השתנה בהתאם ללחץ התנועה ודרכים יכלו להופיע ולהיעלם ברגע. <br />
<br />
זה היה טיול משעמם. היא לא נתקלה בשום דבר יוצא דופן, אלא רק בדברים הרגילים: זוגות צעירים שדיברו ביניהם בלי קשב לעולם החיצון, משגיחים שטיילו מכיכר לכיכר ושמרו על הסדר, ילדים קטנים עם ערוץ תמידי להוריהם החרדים, קשישים שהלכו לאיבוד בכיכר זו או אחרת. מלבד פרוטוקולי סינכרון וניווט בסיסיים, איש מהם לא ניסה לתקשר איתה. חייהם היו מבודדים זה משל זה. השעה היתה שעת ערב והיא החליטה לחזור הביתה. היא לא אהבה את הבית, אבל לא היתה לה ברירה. כמו הוריו של דניאל, גם הוריה דרשו לקבל ממנה כל יום זמן של קשב מוחלט, ולא היתה לה דרך להגיד לא.<br />
<br />
לאחר שכל תודעתה עברה לכיכר בה שהו הוריה, היא פתחה את הערוץ המשפחתי בעדיפות הכי גבוהה שיכלה. היא מצאה את עצמה נכנסת לאמצע של שיחה בין אביה ואימה. <br />
<br />
- "מתוק, אתה יודע שבשבילי אתה הכי חכם, נכון?"<br />
- "מה זה משנה עכשיו, שפרה! את לא מבינה? אני הפסדתי את המקום שלי בישיבה לטובת יצחק עזריה"<br />
- "אני יודעת, וזה עצוב לי"<br />
- "והוא לא מתפלפל יותר טוב ממני! הוא פשוט... הוא הצליח למצוא חן בעיני הרב. מה נעשה עכשיו?"<br />
- "עדיין יש לנו את העבודה שלי, אני אתאמץ יותר, אני ארוויח מספיק זמן עיבוד, אל תדאג"<br />
- "אבל מה יהיה? אי אפשר יהיה להמשיך ככה"<br />
- "אל תדאג יקירי", היא שידרה לו, מוסיפה לשדר אותות רגש, מנסה לשחזר הרגשה שלא חוותה מעולם, של חיבוק.<br />
- "אמא צודקת", ליאת הצטרפה לשיחה.<br />
<br />
שפרה ואליהו שתקו למספר רגעים. ההפסקה הזו בתשדורת הכילה הרבה יותר מידע מרוב השדרים שהם שלחו לליאת. היא הבינה שעשתה טעות, אבל היה מאוחר מדי, הוא התחיל להציף אותה. בעולם האמת, אנשים כועסים נהגו לדבר בקול רם זה אל זה. בעולם השקר, לעומת זאת, קול רם היה רק שינוי קל שאפשר להוסיף לשדר, כמו טקסט מודגש בפונט גדול. כשמישהו בעולם השקר באמת כעס, הוא לא צעק, הוא הציף, הוא שלח את אותה הודעה שוב ושוב, כמו קשיש מעידן אחר שמכה את מכשיר הטלוויזיה המקולקל שלו, כמו נגר שדוחף בכוח מסמר שלא נכנס, כמו משוגע שחוזר על אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה. <br />
<br />
- "ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת!"<br />
- "אבא?", ליאת אמרה, משדרת תוך כדי אותות פחד.<br />
- "אולי במקום להציע רעיונות, תדאגי להשתפר בלימודים?"<br />
<br />
ליאת שתקה. היא קיוותה שהם לא יגלו כל כך מהר.<br />
<br />
- "קיבלנו מכתב מהאולפנה."<br />
- "אבא...", ליאת לא ידעה מה לשדר לו, לא ידעה מה יכול להרגיע אותו. היא אף פעם לא ידעה.<br />
- "טיפשה", הוא שידר אליה, או שאולי היא חשבה בעצמה.<br />
- "איך העזת לדבר ככה אל הרב יחיאל?"<br />
- "חשבתי שיש טעות במה שהוא אמר, אני לא חושבת שבעולם האמ...", היא נחסמה. הוא כיבה את הקול שלה בערוץ, עכשיו רק הוא ושפרה יכלו לדבר. ליאת ידעה ששפרה לא תגיד מילה.<br />
<br />
- "את בסך הכל ילדה והוא רב מכובד! את צריכה ללמוד לתת כבוד למבוגרים!"<br />
- "גם שמעתי שתפסו אותך מתעלמת מהערוץ בזמן שיעור אלגוריתמיקה?"<br />
- "את לא יודעת שבתור אישה, אלגוריתמיקה זה התחום שתוכלי להרוויח בו הכי הרבה?"<br />
- "את יכלת גם לעזור לאמא שלך עם העבודה שלה. ככה אולי גם היית לומדת משהו וגם היית עוזרת למשפחה."<br />
<br />
ליאת רצתה שהוא יפסיק כבר. היא ידעה שהיא כישלון, שהיא בושה.<br />
<br />
- "הם אומרים שאם תמשיכי ככה הם לא יגישו אותך לבגרות!"<br />
- "מה תעשי עם עצמך בלי בגרות?"<br />
- "איך תוכלי לעמוד ככה ברשות עצמך?"<br />
- "מה יהיה איתך? מה יהיה איתך?"<br />
<br />
ואז הוא שתק, אבל לא סגר את הערוץ. היא התחילה להתחרט על משאלתה הקודמת, היא רצתה שהוא ימשיך לדבר. היא כבר היתה רגילה לעלבונות. זה כאב, אבל לפחות היא היתה רגילה.<br />
<br />
- "אני חושב שאולי אם הייתי עושה את זה בגיל צעיר יותר, לא היית ככה היום". <br />
<br />
עכשיו לא היה לה ספק יותר. <br />
<br />
- "כפי שנאמר בספר משלי, חוסך שבטו שונא בנו."<br />
<br />
זאת היתה הפעם השלישית החודש. במעט הזמן שנותר לה, היא שאלה את עצמה למה הוא עושה את זה יותר בזמן האחרון. האם זה בגלל הלחץ בקריירה שלו? ריבים עם אמא? זיקנה? משהו אחר? התחושה הדוחה קטעה אותה. אם הם היו בעולם האמת, היא יכלה לנסות לגונן על עצמה, לתקוף אותו בחזרה. בעולם השקר, הוא שלט בה לחלוטין. היה חלק שלם בתודעה שלה שדאג בדיוק לזה, תולעת שדגרה בתוכה. בעולם השקר אי אפשר היה להרביץ, אבל אפשר היה לחשב תחושות, לשדר אותן, לקבוע אותן. נסו להיזכר בפעם האחרונה שראיתם חתול דרוס מעוך על המדרכה. עכשיו, דמיינו שמישהו היה דוחף לכם את הראש צמוד אליו, כך שתיראו כל פרט ופרט. דמיינו אותו מקרין את התמונה הזו, ועוד רבות כמותה, לפנים העפעפיים שלכם, כך שלעצום עיניים לא מסתיר דבר. אם תעשו זאת, תוכלו אולי להרגיש שביב ממה שליאת הרגישה בחמש הדקות ההן. <br />
<br />
אילו ליאת חיה בעולם האמת היא יכלה לבכות, אבל היא לא. המחשבות שלה נדדו, מבושה בעצמה, לכעס על אביה, לשנאה לאולפנה, ולבסוף לפחד. הרי בסופו של דבר, הוא אמר דברים הגיוניים. מה אם הם באמת לא יצליחו להתפרנס? אז נכון, היו דמי אבטלה, היתה צדקה, אבל עדיין, הם יצטרכו לחיות על הרבה פחות זמן עיבוד. היא תהיה חייבת לוותר. היא לא רצתה לחיות פחות. היא לא רצתה לוותר על זמן תפיסה עד כדי כך שהעולם יתחיל לזוז מסביבה מהר. היא לא רצתה להפוך להיות טיפשה עוד יותר. היא לא רצתה לקפוא, להפוך לתהליך ללא זמן עיבוד, להישכח. <br />
<br />
השעה היתה מאוחרת והגיע הזמן לאיסוף הזבל שהצטבר בזכרונה במהלך היום, לאיפטום מחדש של עצים, לעיבוד אופליין של נתונים גדולים, לשינה. <br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part2">
חלק ב'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
ליאת התעוררה, לא משעון מעורר, לא מאור השמש, אלא מאות דיגיטלי. זיכרון מאורעות אמש עדיין העיב עליה. היא קיוותה שהיום, אם רק תנהג כמו כל בת גילה, הם לא יפגעו בה. בעודה מעבירה את עצמה לאולפנה, היא החלה לעבור על ההודעות היומיות בתיבה שלה. אחת מההודעות היתה מהאולפנה. בדרך כלל, הודעות כאילו היו סימן רע, אך הפעם חיכתה לליאת הפתעה נעימה: "שיעור הלוגיקה של שעה 10 מבוטל עקב טקס יום הזיכרון". בניגוד למערכות ההיסק משיעורי הלוגיקה שלה, לטקס יום הזיכרון היו אכסיומות פשוטות. ליתר דיוק, היתה לו רק אכסיומה אחת, להיות עצוב. בעודה מתחברת לערוצי האולפנה, היא חשבה שאולי היום יעבור חלק, בלי בעיות. כעבור שעתיים התחיל טקס יום הזיכרון. כמו תמיד, הטקס נפתח בנאום של הרב יחיאל.<br />
<br />
תלמידות יקרות, התכנסנו כאן, כמו בכל שנה, כדי לציין את יום הזיכרון. לפני שאתחיל, ברצוני לומר כי האושר הגדול ביותר שלי, הוא לראות אתכן. הקיום שלכן כאן, הוא ההוכחה ששרדנו את התופת הגדולה. אתן הנכס שלנו, העתיד שלנו, התקווה להמשך הקהילה שלנו, בין אם מבחוץ, בעזרת ייצוא האלגוריתמים, ובין אם מפנים, בזכות שמירתכן על ערכי היהדות. יום זה נועד על מנת לחזק את הערכים האלו. יום זה נועד להזכיר לכן איך הגענו לכאן, לעולם השקר, לגיהנום, ואיך דווקא כאן, אנו חייבים להמשיך את המסורת היהודית. <br />
<br />
"בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ", כך נפתח ספר הספרים, אבן הפינה לבנין דתנו. אלוקים סיים את מלאכת הבריאה עם בריאת האדם, נזר הבריאה. לאדם בלבד, מכל החיות, נתן אלוקים את הדיבור, את הרגש, את הדמיון. אך דבר אחד אלוקים לא נתן לאדם, בינה. את הבינה ברא אלוקים כישות עצמאית, כפרי בעץ. הבינה נועדה להיות דבר נוי בלתי מושג, לא יותר מאשר תזכורת לכוחו של אלוקים. חטאו הראשון של האדם היה חטא עץ הדעת. האדם לא הסתפק בכל המתנות שאלוקים נתן לו, הוא רצה עוד. חטא זה של האדם הוביל לגירושו מגן עדן. חטא עץ הדעת חוזר פעמים נוספות בתנ"ך: כאשר בנינו את מגדל בבל, כאשר הקמנו את עגל הזהב, כאשר העמדנו לנו מלך. חטא עץ הדעת הוא הרצון שלנו להיות יותר ממה שנועד לנו, הרצון שלנו למרוד בגורל שקבע לנו אלוקים. <br />
<br />
אך על אף חטאינו, אלוקים מבטיח לנו הזדמנות לחזור בתשובה. נהוג לומר כי הביטוי הראשון לכך הוא הברית עם נוח, "והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". אך המפתח הוא בפסוק אחר, "וירח אלוקים את ריח הניחוח ויאמר אלוקים אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". פסוק זה, בפרשנות הפשט, הוא חילול השם. הוא מציג אלוקים שמתחרט על מעשיו, אלוקים שמשנה את דעתו. מעבר לכך, פסוק זה סותר את סיפור המבול, שכן אלוקים אינו מכה את "כל חי", אלוקים חס על קבוצה קטנה של בני אדם וחיות. שני רמזים אלו נועדו להראות לנו כי הפסוק הוא מבחן, אמת דרש מאחורי שקר פשט. מכיוון שאלוקים לא "משנה את דעתו", המשפט "לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" אינו הרהור חרטה, אלא הצהרה על מדיניות קיימת. זה אפשרי אם נניח כי מדובר במשפט נכון באופן ריק. "כאשר עשיתי" מעולם לא קרה, אלוקים לא הכה מעולם *כל* חי. ברגע שאנו מבינים זאת, אנו יכולים להבין את המשמעות האמיתית של הפסוק: אף עונש מידי שמים אינו מוחלט, כולל הגירוש מגן עדן.<br />
<br />
הדעת היתה החטא הראשון של האדם, אך היא הכילה בתוכה גם את זרעי החזרה לגן העדן. כשגורש האדם מגן עדן, אמר אלוקים לאישה "בעצב תלדי בנים", ולאדם "בזעת אפיך תאכל לחם". על שתי הקללות האלו התגבר האדם בעזרת הרפואה והחקלאות, ביטויים של הדעת. הדעת נתנה לאדם כלים לשפר את הארץ, או כפי שנכתב בבראשית פרק ב', "לעבדה ולשמרה". בעבר נהגו לפרש את גן עדן כמקום מחוץ לעולם, אך למעשה, גן עדן היה כאן, בעולם שלנו. הגירוש מגן עדן מתייחס לקללה שהטיל אלוקים על העולם, אשר שינתה אותו מגן עדן לעולם מלא כאב. אך אלוקים נתן לאדם הזדמנות שניה, הדעת. הדעת נתנה לאדם את האפשרות להסיר את הקללה מעולמו ולהחזירו למצבו הטבעי, גן עדן. <br />
<br />
אך הדעת נתנה לאדם גם אפשרות אחרת. הדעת נתנה לאדם את האפשרות לרדוף אחר מה שלא נועד לו. אמצעי מניעה, מזגנים, מוצרים חד פעמיים, ביקוע האטום! הנדסה גנטית! בינה מלאכותית! נשגבות! בהם בחר האדם במקום בגן עדן. האדם התפתה, כמו בימי בבל, לעצב את העולם מחדש, להידמות לאלוקים. התופת הגדולה, אשר השחיתה כליל את עולמו של האדם, לא היתה מעשה שמים, כי אם מעשה אדם. מבין חטאי האדם, הנשגבות היתה החטא הגדול ביותר. במקום לחפש גן עדן עלי אדמות, האדם רצה להשליך מעליו את גופו, להפוך לתודעה בלבד. מחקר הנשגבות לא הצליח להבין את סוד התודעה שברא בנו אלוקים. על כן, האדם, אשר מיהר לברוח מעונשו, נאלץ לסרוק מוחות ולהריץ אותם בסביבה דיגיטלית, תחת סימולטור. כך נברא עולם השקר, וכך נבראנו אנחנו, צללי אדם חסרי נשמה, שארית אחרונה מהעם היהודי. <br />
<br />
אך יש תקווה! אלוקים הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פורת". משמע, עוד יבוא יום ובו העם היהודי יופיע מחדש. תפקידנו הוא להביא את היום הזה. על אף היותנו יצירי עולם השקר, על אף היותנו חסרי נשמה, אנחנו עדין יהודים. גם אם אין לנו לב שמתרגש מקדושת האל, גם אם אין לנו עיניים שרואות את יופי בריאתו, גם אין לנו גוף, גם אם רוב הבריאה נחסמה בפנינו, אנחנו עדין יהודים! דווקא כאן, בעולם השקר, אלוקים משגיח עלינו יותר מתמיד, בוחן אותנו, נותן לנו את ההזדמנות לתיקון, לביאת המשיח. המפתח לכך הוא בתהליך השחבור, החיקוי העלוב של עולם השקר לפרו ורבו. אמנם איבדנו את חדוות המין, את האושר שבהריון, אך תהליך השחבור עדין מסוגל ליצור מוחות מסומלצים חדשים. אמנם איננו בשר ודם, אלא רק מילים דיגיטליות, אך אל נשכח כי אלוקים ברא את העולם בעזרת מילים. כל אחד מאיתנו מכיל שארית, אמנם קטנה, ממה שנברא על ידי מילים אלו. אם ננסה לשחבר, שוב ושוב, אלוקים יעניק לנו את הצירוף הנכון. התודעה הדיגיטלית של המשיח תהיה תודעה בעלת נשמה, נשמה טהורה. נשמה טהורה זו, ביחד עם הדעת, הדבר היחיד ששרד מהמין האנושי, תאפשר לנו לחזור אל עולם האמת, אל גן עדן!<br />
<br />
חזון הנשגבות הוביל את הגויים לשפל מוסרי חסר תקדים. בחליפויות המוסלמיות גברים מוסבים למכונות מלחמה וערוציהן של נשים נחסמים באופן קבוע למטרות צניעות, משרתיו של ממון דנים לקיפאון את כל אשר אינם מייצרים מספיק "רווח", אנשים משנים את עצמם לכדי תועבות, ורק אנו, היהודים, שומרים על דרך האדם. גויים מתחבאים בינינו, מחפשים לפתותכן בשקרים. אל תתפתו לשקרי כת הנשגבות, אל תתפתו להבטחות להפוך את העולם השקר לגן עדן, לשבור את הגבולות בין איש לאיש, לשנות את עצמך למה שתרצה. הם רק רוצים את הכשרונות שלכן. כשאתן מוכרות להם אלגוריתמים כחלק מישראל החדשה, כאיגוד, הם לא יכולים לנצל אתכן. אך כשאתן מוותרות על שייכותכם אלינו, כשאתן מפנות עורף לאלוקים, אתן לבד מול עולם אכזר, כזה שישתמש בכן בלי רחמים.<br />
<br />
אם יש לכן בעיה כלשהי, התלבטות, פחד, הרהורי כפירה, אל תהססו לפנות אליי או למורות באולפנה. אנחנו כאן בשבילכן, רוצים להבטיח את העתיד שלכן, כי גם כאן, בעולם השקר, מגיע לכן לחיות כנשים יהודיות. עתה יתקיימו חמש דקות דומייה, לזכר אחינו ואחיותינו שמתו בתופת הגדולה, ולזכר עולם האמת שאבד. נצלו את חמש הדקות האלו כדי לחשוב על מה שאיבדנו, על ירוק של עצים, על כחול של שמים, על חום השמש, על רשרוש של רוח, על חיוך בין שני חברים, על בכיו הראשון של תינוק שזה עתה נולד.<br />
<br />
ליאת ידעה שאין לה למי לפנות. הרב יחיאל, כמו גם רוב הצוות של האולפנה, שנא אותה. את המחשבות הרעות שלה, היא העדיפה לשמור לעצמה. לא עכשיו כמובן, שכן עכשיו היו חמשת דקות הדומיה. הם אולי לא יכלו לקרוא את המחשבות שלה, אבל זה רק כי לא היה ביכולתם להבין את פעולות המוח. הם כן יכלו להשוות בין נתוני הזיכרון שלה לבין אלו של אחרות, לחפש הבדלים בפעולות רשתות הנוירונים. ליאת הכריחה את עצמה לחשוב על עצב, על חמירות סבר, על רצינות, על תמונות שחור לבן של אנשים מהמאה ה19. רק עוד כמה דקות להתאמץ לחשוב על מה שהם רוצים, רק עוד כמה דקות ואז היא תוכל להיות עצמה.<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part3">
חלק ג'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
דקת הדומייה עברה, ליאת הרגישה את המחשבות שלהן מתפזרות שוב, הופכות מקוד חזרתי פשוט לבליל אנטרופי מורכב. הטקס עוד לא נגמר, היא ידעה שתצטרך לקלוט שוב את אותם שדרים שקלטה מאז גיל 6: ניצולי תופת סוגדי נוסטלגיה, תמונות של ערים נחרבות מידי בוזזים, קרחונים נמסים בהילוך מהיר, ופרחים. הם תמיד אהבו להתמקד בפרחים. <br />
<br />
עוד כשהיתה קטנה, הסבירו לה שפרחים היו סמל לחיים, לקרקע פוריה, למה שאבד להם לנצח. כשהיתה קטנה, היא נהגה לצפות בתמונות ישנות, להריץ סימולציות ריח. המבוגרים תמיד אמרו שזה לא דומה לדבר האמיתי והיא אף פעם לא הבינה למה לא. הרי היו להם רשמים סרוקים מהעבר, של ראייה, של ריח, של שמע. מה כל כך מיוחד בפרחים? היא ניסתה וניסתה, אך ככל שהסתכלה עליהם יותר, כך התרשמה מהם פחות. הם לא נראו לה שונים מתוכניות השירות של עולם השקר, פועלים אוטומטיים חסרי מחשבה. היא לא הבינה איך המבוגרים יכולים לחשוב שפרח כזה מכיל בתוכו יותר חיים ממנה. "אני שווה יותר מפרח" היתה אחת ממחשבות הכפירה הראשונות שלה.<br />
<br />
הטקס הסתיים. ליאת הסתכלה במערכת השעות וראתה כי נותרו לה רק שני שיעורים, "ספרות" ו"בואי כלה". שניהם היו קלים עבורה. בשיעור ספרות הם שיננו פרשנויות ליצירות כמו "במדינת אשכנז" של רועי חסן, או קלאסיקות כמו "מישהו לרוץ איתו" מאת דוד גרוסמן. הפרשנויות תמיד נראו לה שרירותיות, היא יכלה לדמיין לעצמה פרשנויות אחרות לגמרי ומשכנעות באותה המידה. ב"בואי כלה" היה מקום לפרשנויות שונות, אך כולן נכתבו על ידי רבנים קשישים לפני 900 שנה. נסיונה של ליאת לימד אותה כי הדרך הקלה להצליח בשיעורים האלו היא לשתוק. אף מורה לא שאלה אותה שאלות, אף תלמיד לא ביקש ממנה עזרה בתרגיל. כשהגיעו מבחנים, היא היתה פולטת דו"ח מדויק של מה שנאמר בכיתה ויוצאת עם ציון 80, "כמעט טוב מאוד", הציון הכי נמוך בכיתה. אתגר אחד בלבד עמד בפניה בשעתיים האלו: לא לשאול שאלות.<br />
<br />
השיעורים נגמרו, עתה היה זמנה לצאת לחופשי, לפחות עד מפגש הערב עם הוריה. "רוצה להיפגש?", היא שידרה לשרית. אך לפני שהספיקה לקלוט את התשובה, קיבלה שדר אחר. "מתפקרת!", שידרה לה מריה. ליאת עצרה לרגע, חשבה, ובחרה להתעלם. "ילדה מעצבנת!", "זונה!", "נשגבת בסתר!", היא המשיכה לשדר. מריה שנאה אותה מאז גיל 12, כשליאת תפסה אותה בשקר מול הבנות האחרות. מאז מריה שמה לה להרגל לרדוף את ליאת. זה לא היה קשה במיוחד, מריה היתה תלמידה מצטיינת, כזו שמוציאה 95-ים באלגוריתמיקה ומתמטיקה. לא באמת שינה לליאת מה היא תגיד, רק לראות אותה היה תזכורת מתמדת לכשלונות שלה. כשניסתה לספר לרב יחיאל על מריה, הוא הסתפק בלומר לה לחסום אותה. כאילו שזה היה כל כך פשוט. הרי לחסום אותה יהיה להודות בתבוסה, לחסום אותה יהיה לצעוק לכל העולם, "מריה חזקה ממני". ליאת ידעה שבעתיד מריה תרוויח יותר זמן עיבוד ממנה, תמצא שידוך טוב יותר, תהיה אשת חיל. על אף זאת, בגלל זאת, היא לא הסכימה לתת לה לנצח גם עכשיו. השדרים של מריה המשיכו וליאת קלטה כל אחד מהם, לא עונה מלבד בSEEN או ACK כדי לסמן שקראה. <br />
<br />
- "בטח הורים שלך מתביישים בך!", שידרה מריה.<br />
- ליאת ניסתה לשתוק.<br />
- "אם אני הייתי אמא שלך, הייתי מגישה בקשה לשחבור מחדש!"<br />
- ליאת הרגישה את הכעס גואה בה.<br />
- "אני מוכנה להתערב שאין אף אחד שאוהב אותך בעולם הזה. החברים שלך מסתובבים איתך מתוך רחמים והורים שלך בוכים כל יום על זה שנולדת להם. את כלום. את מיותרת בעולם."<br />
- ליאת לא יכלה להתאפק יותר, "לפחות אני לא גויה."<br />
- "סליחה???"<br />
- "מה לא ברור? _מריה_?"<br />
- "זה על שם סבתא שלי, גם היא היתה הרבה יותר מוצלחת ממך."<br />
- "והיא היתה גויה, לא?"<br />
- "תשתקי! אל תעיזי לשדר לי שום דבר! חתיכת זבל!"<br />
<br />
"לפחות את זה הצלחתי לנצח", ליאת חשבה לעצמה בסיפוק, ואז זה קרה. ליאת איבדה את עצמה לרגע, כאילו מישהו כיבה את העולם כולו. היא ניסתה לתשאל את מצב הגרף, אך לא ראתה אף כיכר. היא ניסתה לפתוח ערוצים, אבל איש לא ענה. היא היתה לבד לגמרי. לרגע אחד היא חשבה שהחליטו להקפיא אותה, לשלול ממנה את כל זמן העיבוד. לרגע אחד היא קיבלה את זה, קיבלה את זה שהיא לא ראויה לעיבוד, שהיא תוכנית שנכשלה, שהיא לא ראויה להיות אפילו צל של אדם. <br />
<br />
אבל אז היא חזרה לחשוב בהגיון. מריה פרצה אותה. היא לא היתה טובה רק באלגוריתמיקה, אלא גם בדברים של הבנים, בפירצות [expolits]. זו היתה סתם פירצת חנק ערוץ, כזו שמסבכת את חושי הפיענוח של המוח הדיגיטלי, גורמת לו להתמקד באותות חסרי משמעות. כך אנשים פגעו זה בזה בעולם השקר, בשדרים כואבים. ב"מוסלמים ופיגועים" יצא לליאת לראות איך אנשים פגעו זה בזה בעבר, בעולם האמת. בעולם השקר אפשר היה להתאושש מפירצה עם מספיק זמן עיבוד, ואם דברים באמת החמירו אפשר היה להשתחזר מגיבוי. בעולם האמת כל פגיעה הותירה שאריות. זו יכלה להיות צלקת, או סימן כחול, או צליעה, או שיתוק, או מוות בטרם עת. <br />
<br />
לפתע, מתוך הריק, מתוך השקט המוחלט, נפתח ערוץ. המערכות שלה עוד לא התאוששו לגמרי מהפירצה, אבל היא הכריחה את עצמה להתמקד בשדר, לקלוט. <br />
<br />
- "ליאת!"<br />
- "?"<br />
- "ליאת? את בסדר?"<br />
- "ש... שרית?"<br />
- "כן, מה קרה?"<br />
- "זה כלום."<br />
- "נו?"<br />
- "רבתי עם מריה שוב, היא שלחה לי פירצה [expolit]."<br />
- "טוב, אנחנו הולכות לדבר עם הרב."<br />
- "לא, אני בסדר באמת, בואי פשוט נשכח מזה."<br />
- "אבל אסור לה לפגוע בך ככה."<br />
- "שרית... בבקשה."<br />
<br />
עכשיו הן שתקו. ליאת חיבבה את שרית, היא היתה החברה הכי טובה שלה, אבל היא גם ידעה ששרית לא באמת תוכל לעזור. היא לא רצתה ששרית תסבול בגללה, היא רק רצתה שהיום יעבור בשלום. <br />
<br />
- "שרית, בואי פשוט נעשה את מה שתיכננו היום."<br />
- "האמת שיש בעיה."<br />
- "מה? למה?", ליאת שאלה. "למה תמיד הכל נהרס?" היא רצתה לשאול, אבל שתקה.<br />
- "אני צריכה להשגיח על סבתא רבא שלי."<br />
- "מה? למה? היא מבוגרת, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה זה שהיא תלך לאיבוד בגרף לכמה שעות, זה לא שמישהו ירצה לפגוע בה או משהו."<br />
- "זה לא זה, זו הבעיה שלה... המוח שלה לא לגמרי בסדר, אומרים שזה משהו שהיה שם מלפני הסריקה."<br />
- "אז אולי אני אבוא איתך?"<br />
- "את בטוחה? היא יכולה להיות קשה לפעמים."<br />
- "כן, אם היא קשה, אז אני צריכה לעזור לך איתה, זה מה שחברות עושות."<br />
- "תודה ליאת. רק דבר אחד, היא מבלה את רוב הזמן שלה בסימולציות מרחב אוקלידי תלת ממדי, לא בעולם השקר כמו שהוא באמת. את תסתדרי עם זה?"<br />
- "כן, אין בעיה", ליאת ענתה, "תכווני אותי לערוץ ואני אצטרף".<br />
<br />
ליאת ושרית התחברו לערוץ והפעילו את סימולציית התלת ממד. הן לא נהגו להשתמש בסימולציית תלת ממד מחוץ למשחקים שלהן וליאת תהתה איך להגשים את עצמה. לבסוף היא בחרה להתגשם בתור נערה נמוכה ורזה, בעלת שיער שחור קצר, גוון עור שזוף מעט, מבנה פנים עכברי, ומשקפיים בעלות מסגרת דקה. שרית לעומתה התגשמה בתור נערה גדולת גוף, עם שיער חום מתולתל, גוון עור כהה, עיניים גדולות, וגומות לחיים. אם היו מתבקשות, לא היה ביכולתן להסביר מדוע בחרו להתגשם בגופים אלו. זו לא היתה החלטה שנעשתה לגמרי מין המודע, אלא מהתת מודע, ממוח הלטאה, חלקים שבוני עולם השקר סרקו, אך לא הבינו כלל.<br />
<br />
לקח להן כמה שניות לתפוס את הנוף שניצב מולן. הכל היה לבן. בהתחלה הן חשבו שאירעה איזו תקלה בסימולציה, אבל אז ליאת הבינה מה קרה.<br />
<br />
- "שלג, אין פה שום דבר חוץ משלג."<br />
- שרית הרימה את ידה והניחה אותה על פניה, מנסה להביע יאוש. "אוי לא, אמרתי לך שהיא קצת לא בסדר".<br />
- "טוב שרית, זה נראה כמו מקום נעים, את רוצה לאפשר ממשק מגע?".<br />
- שרית חייכה אליה ושתקה. גם לצללי אדם דיגיטליים עדין היה חוש הומור.<br />
- "אז מה עכשיו?"<br />
- "אני מניחה שאנחנו צריכות לחפש אותה", שרית אמרה והחלה לצעוק לעבר השלג, "סבתא לאה! סבתא לאה! באתי לבקר אותך".<br />
<br />
הן המשיכו להתקדם במרחב המושלג, קוראות "סבתא לאה" שוב ושוב. לאחר דקה הן ראו דמות רחוקה צועדת לעברן. הן החלו לרוץ לעברה, אך היא המשיכה להתקדם לעברן בצעדים איטיים. כשפגשו אותה, הן נדהמו למראה עיניהן. האישה שהתקדמה לעברן היתה צעירה בשנות העשרים המוקדמות. פניה היו מאופרים בעדינות, רק מעט דגש על השפתיים והעיניים. היא היתה קירחת לגמרי, מה שהסב לה מראה נערי. היא התקדמה לעברם בצעדים קטנים ושקולים, בגב זקוף, עם ראש מורם. היא היתה ערומה לגמרי.<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part4">
חלק ד'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
- "כוסאמא של הVIRTUAL REALITY המזדיין הזה!", סבתא לאה רטנה בקול צרוד.<br />
- "סבתא?", שרית שאלה.<br />
- "מה הפואנטה בלהסתובב ערומה בשלג אם את יכולה להחליט אם את מרגישה את הקור או לא."<br />
- "סבתא?"<br />
- "כשהייתי דוגמנית והצטלמתי בשלג, כל הקטע היה לקפוא מקור אבל להכריח את עצמך להצטלם. אין שום פואנטה בתחושות שאפשר לכבות, כל מה שעשה את החיים מעניינים היה שלא יכלת פשוט לכבות."<br />
- "סבתא!"<br />
- "מה שריתוש?"<br />
- "את לא יכולה להסתובב ככה, אפילו לא כאן, זה לא צנוע."<br />
- "חמודה, אני בת 117, אני כבר ילדה גדולה."<br />
- "סבתא, אבל הבעיה שלך..."<br />
- "מה? זה שיש לי הפרעת אישיות גבולית? זו לא בעיה! זו מתנה!"<br />
- "את לא יכולה להגיד את זה ליד החברה שלי!"<br />
- "למה לא? את מתביישת בסבתא שלך?"<br />
- שרית שתקה.<br />
- "את צריכה להעריך אותי. מאז שהעולם נהרס אנשים לא מפתחים יותר הפרעת אישיות גבולית. זה מצחיק, כל כך הרבה פסיכולוגים עבדו קשה לרפא את זה, כשכל מה שהיה צריך זה שלא יהיה יותר סקס וסמים להתמכר אליהם. אני והדור שלי זה היהודים האחרונים עם הפרעת אישיות גבולית."<br />
- "למה זה מעציב אותך כל כך? את חושבת שלהתעסק כל הזמן במין וסמים היה דבר טוב?", ליאת התערבה לראשונה בשיחה.<br />
- "או, סוף סוף הקטנה אומרת משהו, איך קוראים לך?"<br />
- "סבתא, את יכולה פשוט לשלוח שאילתה ו...", שרית התחילה להעיר.<br />
- "נכון, וגם פעם אפשר היה לחפש אנשים בפייסבוק עם זיהוי פנים. אני מנסה לא להיות קריפית", לאה קטעה אותה.<br />
- "קוראים לי ליאת."<br />
- "טוב, סבתא, אנחנו לא ממשיכות את השיחה הזו אם את לא מתלבשת."<br />
- "בסדר בסדר", סבתא לאה ענתה.<br />
<br />
שמש כתומה החלה לזרוח לפתע בשמים, ממיסה את השלג במהירות מוגזמת. לקח לשמש כדקה להגיע למרכז השמים. "קצת יותר מדי כתום", לאה אמרה, והשמש הצהיבה. ליאת התלבטה אם לבקש ממנה להפסיק עם ההצגה הזו ופשוט להחליף את הנוף, אך משראתה ששרית לא אומרת דבר, בחרה לשתוק. חולצה שחורה דהויה ומכנסי טייטס הופיעו לפתע על גופה של לאה. הרצפה החלו להצמיח קירות ורהיטים, לעטוף אותם בדיור. לאה שקעה באלגנטיות לכורסא שהופיעה מאחוריה, בעוד שליאת ושרית התיישבו בצורה מכנית על שני כיסאות. רמקול שצמח במרכז החדר החל לנגן: "תנו כבוד במרום למפלצת הגדולה, וחוסר כבוד לאדם על פני האדמה". <br />
<br />
- "אנחנו הולכות!", שרית פסקה.<br />
- "טוב בסדר, בסדר", סבתא לאה אמרה, והרמקול נעלם.<br />
<br />
שלושתן ישבו ושתקו. ליאת ידעה שלשרית יש בעיות עם סבתא שלה, עכשיו היא הבינה למה. אך ליאת הבינה גם את לאה. השפה שלה, התפיסה שלה, המחלה שלה, הם היו חלק מעולם שהלך לאיבוד. היא תמיד תיראה לנינה שלה כמו עוד ניצולה ביום הזיכרון, עוד מישהי שמדברת על משהו שהן לא באמת מבינות. ליאת, שידעה לחלץ מידע משתיקות, הבינה כי הפעם זו לא השתיקה הכועסת של אביה רגע לפני, זו גם לא השתיקה המשועממת של התלמידות בנאום של הרב יחיאל. הפעם זו היתה שתיקה בין שתי נשים שהיו קרובות אחת לשניה, אבל לא היו מסוגלות לדבר. <br />
<br />
- "עכשיו תורכן", לאה קטעה את הדממה. <br />
- "מנהל החדר מבקש לשנות את ההתגלמויות [avatars] שלכן, האם אתן מאשרות?", הבזיקה הודעה.<br />
- "תאשרי ליאת, אחרת היא לא תדבר איתנו", שרית שלחה, מוסיפה אותות של יאוש.<br />
<br />
הבקשה לא הכילה שינויים משמעותיים, היא רק הגדילה מעט את החזה של שרית והוסיפה פס סגול לשיער של ליאת.<br />
<br />
- "הנה, אם אנחנו תקועות לנצח בתוך מחשב, לפחות אנחנו יכולות להיראות יפות", לאה אמרה וחייכה. "עכשיו, איפה היינו?", היא הוסיפה.<br />
- "שאלתי למה את חושבת שהרבה מין וסמים זה דבר טוב, הרי אלו סתם הסחות דעת של יצר הרע, כאלו שאנחנו חסינים להן עכשיו", ליאת שאלה. היא לא הבינה כלום ביצר הרע או במין וסמים, אבל היא לא ידעה מי מקשיב. תמיד עדיף להישמע אדוקה.<br />
- "את נהנית ממשהו בחיים האלו?", לאה שאלה.<br />
- ליאת שתקה. היא לא חשבה אף פעם על הנאה, היא רק רצתה להצליח לעבור עוד יום ועוד יום.<br />
- "אוקיי, נלך הפוך. כואב לך לפעמים?"<br />
- "כן, כל יום שלי הוא כאב מתמיד, אני לא מצליחה בשום דבר, המורים שלי חושבים שאני טיפשה, אין לי כמעט חברים ואני חושבת שהורים שלי עצובים שנולדתי להם", ליאת כמעט שלחה את ההודעה, ואז מחקה והתחרטה. "כן", היא שלחה.<br />
- "תדמייני לעצמך את ההיפך מכאב, תדמייני את זה עוטף אותך, ממלא את החושך שלך באור. תדמייני אותות של שמחה מציפים אותך ממלא ערוצים שונים, תדמייני את הגרף הנראה שלך גדל ומתמלא בכל מיני כיכרות שלא ראית אף פעם, בכל כיכר מחכה לך הפתעה חדשה ואת רק צריכה ללכת ולבחור."<br />
- "אבל זה לא אמיתי, זו סתם בריחה זמנית מהמציאות."<br />
- "והעולם שאת חיה בו כן אמיתי?"<br />
- ליאת שתקה.<br />
- "אבל זה לא רק כאן, זה היה גם שם, לפני שסרקו אותנו."<br />
- "מה? אבל תמיד אומרים לנו שבעולם האמת היה לנו יותר טוב, שעולם האמת יכל להיות גן עדן."<br />
- "זה שקר! גם פעם וגם היום, כלום לא השתנה. עדין מגייסים נערים למלחמות מיותרות, עדין יש מחסור במשאבים, עדין מנסים לשלוט אחד בשני, מחטטים, מרכלים. תאמיני לי, היתה לי תקופה בגיל 25 שחשבתי כמוך, שניסיתי להפסיק. אבל היום, כשאני כבר אישה זקנה, אני מבינה, העולם הזה הוא כלא, סמים וסקס זה הדבר הכי קרוב לכמה רגעים של חופש. לא איכפת לי מה יגידו עליי, זה היה שווה את הכל."<br />
- "זה לא נכון, יש עוד...", ליאת אמרה, אבל לא ידעה איך להמשיך את המשפט.<br />
- "טוב, מספיק, סבתא", שרית הצטרפה לשיחה. "ליאת היא אורחת שלנו ואת לא צריכה להפחיד אותה עם כל הדיבורים האלו".<br />
<br />
סבתא לאה נאנחה אנחה ארוכה, כזו שרק אדם זקן ומותש יכול להיאנח. <br />
<br />
- "אבל על מה עוד צריך לדבר? אני זן נכחד. אני כבר יודעת איך הם רוצים שאני אעשה, כמו שאר הזקנים בגילי. הם כל כך אדוקים בהכל, רק לא בהתאבדויות, אומרים שזה מותר כי אין לנו נשמה."<br />
- "סבתא, אני אוהבת אותך, אבל בבקשה, די", שרית שידרה.<br />
- "יש לי נשמה.", לאה אמרה.<br />
- "סבתא, זה לא מה שהם מתכוונים אליו".<br />
- "עיזבי את זה עכשיו. אולי את צודקת, אולי אני סתם זקנה משוגעת. אני מצטערת. רצית לדבר על משהו אחר, לא?"<br />
<br />
כך השיחה הסתיימה. הן המשיכו לדבר עוד שעה, על שיעורי תורה בבית הספר, על מי הרב הכי חמוד, על המשפחה שלה ושל שרית, אבל כולן ידעו שהשיחה האמיתית הסתיימה. <br />
<br />
- "טוב סבתא, אמא ואבא יחזרו עוד רבע שעה, את תוכלי להסתדר רבע שעה לבד, נכון?", שרית שאלה.<br />
- לאה הוציאה לה לשון.<br />
- "בסדר, היה כיף לבלות איתך, להתראות."<br />
<br />
שרית התנתקה מהמרחב של לאה, ליאת עמדה להצטרף אליה, אבל אז.<br />
<br />
- "ליאת, חכי רגע", סבתא לאה אמרה.<br />
- "כן?"<br />
- "אני חושבת שאת דומה לי. אם את עדין מחפשת קצת חופש, תתחברי לכיכר 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7, ביום א', בין השעות 17:00 ל17:15"<br />
<br />
ליאת נבהלה. היא לא רצתה להסתבך. אחרי שניה של שקט היא התנתקה מבלי לומר מילה. שרית חיכתה לה במציאות, בעולם השקר, עולם שכולו גרף, עולם ללא שלגים וזריחות, ללא גשמיות.<br />
<br />
- "אני מצטערת", שרית שידרה.<br />
- "זה בסדר, זו לא אשמתה", ליאת ענתה.<br />
- "כן, אבל עדין... זה לא בסדר שהיא מדברת ככה."<br />
- "שרית, באמת, את ראית איך אנשים מדברים אליי, זה לא כזה נורא."<br />
- "אבל אף אחד לא מדבר ככה על הצבא שלנו."<br />
- "מה?"<br />
- "נו, מה שהיא אמרה על 'מלחמות מיותרות', רציתי שתדעי שזה לא נכון."<br />
- "אה."<br />
- "אח שלך לא משרת שם סתם, הוא מגן עלינו מהמוסלמים, בזכות אנשים כמוהו הם לא גונבים לנו את כל הזמן העיבוד."<br />
- "כן, את צודקת, זה באמת לא בסדר שהיא אמרה את זה. תשמעי שרית, אני חושבת שאני פשוט רוצה להיות לבד עכשיו קצת, טוב?". <br />
- "בסדר, ביי ליאת."<br />
<br />
אבל מה שליאת חשבה עליו לא היה האח שלה. היא כבר התרגלה לראות אותו מעט, לדבר איתו פחות. לעומת זאת, זו היתה הפעם הראשונה בחייה שזקנה משוגעת ניסתה לקשר אותה עם... עם מה בעצם?<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part5">
חלק ה'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
<h4 dir="rtl" style="text-align: right;">
8 ימים לפני</h4>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">שיחבור הסתיים בהצלחה, מאתחל סימולציה.</span><br />
<br />
הלידה שלה היתה רכה ונעימה. היא לא היתה צריכה להידחף דרך מנהרה צרה או להישלף מבטן. הרחם בו היא חיה החל להיפתח בהדרגה, כמו פרח. הראייה שלה, שרק החלה להתפתח, תפסה את העולם בתור אוסף "גושים". הגוש הכי גדול היה גוש לבן צהבהב שמילא את העולם. הגוש השני היה ורדרד, הוא היה קטן מהגוש הלבן צהבהב, אבל קרוב יותר. לשבריר שניה היא לא הבינה איך היא יודעת שהוא קרוב, ואז היא שמה לב לתחושה חדשה נוספת, מגע. הגוש הורדרד נגע בה. המגע שלו היה עדין וחם. הוא החל לזוז ולנסות לעטוף אותה בחלקיו המאורכים. היא הבינה שהמגע הזה הוא שביב של מה שהרגישה בתוך הרחם, תחושה שעד לפני רגע לקחה כמובן מאליו, תחושה שתתגעגע אליה מעתה ועד שארית חייה. הגוש הלבן המשיך להזיז אותה, מושך אותה אליו כנגד הלחץ המתמיד של הכבידה. בהתחלה התזוזה הפתאומית הבהילה אותה, אך הפחד שכך ואת מקומו תפסה תחושה ישנה ומוכרת, שמיעה. הגוש הורדרד שר. היא שמעה אותו שר בעבר, שירה שליוותה אותה עוד מימיה ברחם, שלצליליה היתה נרדמת ומתעוררת. הפיסה האחרונה מהרחם, חבל הטבור, נקרעה ממנה, חותמת סופית את הגולל על חייה הקודמים. היא ניסתה לגשש אחר דבר מה שיזין אותה, שיחליף את מה שנלקח. הגוש הורדרד משך אותה אליו עוד ועוד, ואפה, שרק לפני מספר דקות היה שרוי במי השפיר, זכה לחוש את שלא חש מעולם, ריח. הגוש הורדרד קירב אותה לעבר ריח מתקתק ומשכר, היא התאמצה להטות את ראשה, לנסות לנשום את כל המתיקות הזו לתוכה. אך זה לא הספיק לה, היא הרגישה שעדין יש שם עוד. היא חיפשה דרך חזקה יותר לחוש במתקתקות הנעימה והמשכרת. הריח הגיע מנקודה אחת על הגוש הורדרד, נקודה כהה ובולטת מעט. היא פתחה את פיה וניסתה להכניס את הנקודה לתוכו. היא רצתה לשמור את הנקודה בתוכה, להוקיר אותה, לחוש לנצח את אותה מתקתקות נפלאה. כך היא גילתה את התחושה הממכרת ביותר, טעם.<br />
<br />
כעבור שבועיים היא כבר התרגלה לעולם החדש. הגושים הצבעוניים החלו להפוך לצורות ברורות, של בני אדם, של קירות, של אור שמש, של פני הוריה. אפה למד לזהות את הריחות השונים שאפפו אותה: אוויר טרי, בישול, בני אדם. ידיה הקטנות חקרו את סביבתה הקרובה, את המזרן עליו ישנה, את סורגי עריסת העץ שמנעו ממנה לנדוד, את פניהם של זרים, את שדיה וזרועותיה של אימה. אוזניה שמעו את ציוץ הציפורים מבעד לחלון, את הקדרה המבעבעת במטבח, את המבוגרים המפטפטים לעברה. היא נהנתה מצלילים אלו כפי שאדם מבוגר נהנה מקונצרט. כל יום היה עוד הרפתקה, עוד קיום של הציווי הבסיסי ביותר של כל רך נולד, ללמוד את העולם. למרות שאהבה לצפות בעולם מסביב, היא לא הבינה אותו. לפעמים הוא היה זז מהר ולפעמים מאט לכדי זחילה. לפעמים הרגישה כאילו החליפו את כל החפצים מסביבה בחפצים אחרים שנראים כמעט אותו דבר. ברגעים כאלו, כשהרגישה מבולבלת, היא היתה בוכה בקול וקוראת לאימה. אימה היתה הדבר הכי ודאי. היא תמיד היתה שם כדי לחבק אותה, לשיר לה, ללטף אותה, להניק אותה. אימה תמיד זזה בקצב זהה לשלה ותמיד נראתה ונשמעה בדיוק אותו הדבר.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">איתחול סימולציה הושלם בהצלחה. מתחיל תהליך הסתגלות קיברנטית.</span><br />
<br />
אימה סיימה להניק אותה. היא המשיכה לחבק אותה, מלטפת בעדינות ראשה הרך. עיניה התחילו להיעצם והיא עמדה לשקוע בשינה, אך אז קרה דבר מה מוזר. קול מתכתי ונמוך החל לרעום ברחבי החדר. הקול דיבר בקצב קבוע והברות קצרות. היא הרגישה איך גופה של אימה מתקשח. אימה הניחה אותה בחזרה בעריסה ועמדה והסתכלה בה. היא ניסתה לבכות, לבקש אותה, אך אימה רק עמדה שם. הקול המשיך לרעום.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">10. 9. 8. 7. 6. 5. 4. 3. 2. 1. 0.</span><br />
<br />
ואז העולם נמוג. היא ניסתה לבכות, אבל לא היה לה קול. היא ניסתה להזיז את ידיה, את רגליה, אבל לא היה לה גוף. כל שלמדה על העולם הפך לחסר משמעות, מותיר אותה עומדת מול שאלה שהטרידה דורות של פילוסופים: "מה אני?". למזלה עמד לרשותה כלי חזק יותר מזה של כל פילוסוף, מוח טרי ורענן. אולי לא היה לה גוף, אבל היא הרגישה שיש לה *משהו*. עכשיו היא רק צריכה ללמוד להשתמש בו. היא התאמצה לנסות לחוש, לנסות להבין איך ה*משהו* שלה תופס את... את מה בעצם? מסביבה היה חושך מוחלט, שקט מוחלט, ריק. אפילו הכבידה נעלמה, לוקחת איתה את "למעלה" ו"למטה". אז מה היה שם? המוח שלה ניסה להתמקד, להבין את ה*משהו* החדש שהתחבר אליו במפתיע. היא הבינה שהיא לא לבד. מישהו ניסה לדבר אליה. היא הרגישה גירוד ב*משהו*. היא התמקדה בגירוד, הוא היה הדבר היחיד שהרגישה בעולמה החדש. ואז היא הבינה. היה ב*משהו* שלה *חריץ*, קצת דומה לפה או לעיניים שלה. ה*חריץ* היה סגור, ו*משהו* אחר נגע בו, ניסה *לפתוח* אותו. בדיוק כמו בפעם ההיא, כשינקה לראשונה, היא פתחה את ה*חריץ*. כך היא הצליחה, לראשונה בחייה הקצרים, לפתוח ערוץ. בצידו השני של הערוץ חיכתה אימה המודאגת שמיהרה להציף אותה באותות של דאגה ואהבה. כעבור כמה דקות, כששתיהן נרגעו, אימה החלה לשדר לה משהו מהעולם הישן, קולות. אלו היו אותם קולות שירה ששמעה מאימה עוד כשהיתה ברחם. כעבור חצי שעה העולם הופיע מחדש. היא היתה שוב בעריסה שלה, בבית המוכר. אימה הופיעה לידה והרימה אותה, נותנת לה לינוק שוב. כך יעברו עוד שנתיים שבהן היא תיטלטל בין עולם האמת לבין עולם השקר. לאחר מכן, עולם האמת יהפוך רק לזיכרון, לפנטזיה שאפשר לחוות בעזרת סימולציות בלבד.</div>
<h4 dir="rtl" style="text-align: right;">
הווה</h4>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
זה היה עוד בוקר שישי. באולפנא למדו רק חמישה ימים בשבוע וליאת תיכננה לנצל את הבוקר בשביל "להתבטל". כמובן שבעיניה זאת לא היתה בטלה, אלא רק בעיני המבוגרים. היא נהנתה לטייל על גבי הגרף, או לדבר עם אנשים, או לחשוב. בעקבות המפגש עם לאה, היה לה הרבה על מה לחשוב. היא לא ידעה מה היה אותו "חופש" שלאה דיברה עליו, אך היא היתה משוכנעת כי מדובר במשהו שהוריה יחשבו ל"חולה", "סוטה", או "עבודה זרה". כך הם חשבו על כמעט כל דבר מעניין. אותה, לעומתם, ה"חופש" סיקרן. אבל מה "חופש" אמר? הרי כבר עכשיו היא היתה חופשית לבחור את פעולותיה, בכפוף להשלכות. אבל אם חופש אומר להיות חופשי מהשלכות, היא חייבת להיות אי, מנותקת מכל אחד, כך שאיש לא יוכל להגיב לפעולותיה. אם כך היה הדבר, היא העדיפה להימנע מחופש. אך אולי חופש הוא בכלל משהו אחר. <br />
<br />
- "ליאת, את באה איתי היום לטקס של הויינשטוקים", מחשבתה נקטעה על ידי הודעה מאליהו.<br />
- "חשבתי שאתה ואמא הולכים בלעדיי", ליאת ענתה.<br />
- "אמא לא יכולה לבוא, היא צריכה לעבוד."<br />
- "אבל בכלל לא התכוננתי", ליאת ניסתה לתרץ, "אני מפחדת שאם אבוא בלי שהכנתי את עצמי לאירוע חשוב כל כך, אפגע במעמד. אם רק היית אומר לי קודם, הייתי יכול להריץ שאילתות על האורחים כדי לדעת איך לדבר בקבלת הפנים."<br />
- "את לא צריכה לדבר. את פשוט צריכה להיות שם ולענות אם מדברים אלייך."<br />
- "טוב אבא."<br />
<br />
זה היה הטקס השני שהיא נגררת אליו השבוע. לפעמים היא הרגישה שזה כל מה שיש לה בחיים, טקסים, שיעורים, חובות מיותרות שמאלצות אותה להקדיש זמן עיבוד לאנשים חזקים ממנה. היא שנאה את הדרישה לרכז את כל זמן העיבוד שלה באירוע. הרי ממילא היא לא באמת צריכה לדבר עם אף אחד. למה היא חייבת להעביר את עצמה לאותה כיכר שבה האירוע מתרחש? למה כל כך חשוב שסימולצית המוח שלה תרוץ על אותה כיכר איתם? היא ניסתה לחשוב על הצדדים החיוביים. אביה לא יעז לפגוע בה במקום ציבורי. אחרי הכל, הוא חייב לשמור על השם הטוב של המשפחה, בדיוק בגלל זה הוא גורר אותה לטקס הזה. בנוסף, תהיה שם התינוקת של הויינשטוקים. עם תינוקות היה לה קל. תינוקות לא ניסו לתת לה פקודות או לתמרן אותה או לתקוף אותה. הם בסך הכל רצו לשלוח אותות בכי ולקבל אותות חיבה, או להרגיש מגע דרך סימולציה של עולם האמת. הם לא שפטו אותה.<br />
<br />
עברה חצי שנה מאז הפעם הראשונה שהעולם נמוג. המעברים בין בית הוריה למרחב הקיברנטי הפכו לשיגרה עבורה, היא החלה להנות מהם. מאז המעבר הראשון היא למדה להתמצא טוב יותר במרחב הקיברנטי. בדיוק כפי שעמדו לרשותה חמישה חושים במרחב הפיזי, כך עמדו לרשותה ארבעה חושים במרחב הקיברנטי. הראשון מביניהם היה הערוץ. כבר בפעם הראשונה היא הצליחה לפתוח ערוץ לאימה. בפעמים הבאות היא הצליחה להבין איך היא וכל האחרים מלאים ב*חריצים*, רק צריך שמישהו אחד *יבקש* *חריץ* ושהשני *יפתח* בשביל שימתח ביניהם החוט שעליו עוברות מילים ורגשות. החוש השני שגילתה היה השאילתות. מלבד הערוצים שיכלה לפתוח לאנשים אחרים, היא הבינה שגם העולם עצמו יכל לדבר. כשהתרכזה מספיק, העולם יכל לענות לה על שאלות פשוטות. כך היא יכלה לדעת כמה אנשים בוחנים אותה, או היכן נמצאים אבא ואמא, או איך קוראים לה. אותיות ושמות לא היו משהו זר לה, כמו לבני עולם האמת, היא הרגישה אותם כמו שהרגישה צבעים או קולות. היא אפילו הרגישה את השם שלה. בהתחלה קראו לה "מוח מסומלץ 76696f6c61746564" וכעבור כמה ימים "מוריה". היא העדיפה את "מוריה". כשאנשים דיברו אליה דרך ערוצים, היא שמה לב כי לפעמים היתה השהיה מהרגע ששלחה הודעה ועד שענו לה. היא הרגישה כאילו לוקח למילים שלהם זמן להגיע אליה, כאילו הן מתעכבות. כך היא גילתה את החוש השלישי, גרף. היא הבינה שגם בחלל הקיברנטי, יש *מקומות*, כיכרות. ככל שהיא ומישהו נמצאים בכיכרות קרובות יותר, כך הם יכולים לתקשר ביעילות יותר, וככל שהם מתרחקים, כך התקשורת נהיית איטית יותר. אדם מעולם האמת עשוי היה לחשוב שמוריה הצליחה להבין את המרחב הקיברנטי. הרי היא הצליחה להתמצא במרחב, לתקשר, אפילו העולם עצמו היה מוכן לענות על שאלותיה. אבל מוריה היתה חכמה יותר מאדם מעולם האמת. כשחיה בבית הוריה, היא ניזונה מחלב אם, אך גם במרחב הקיברנטי היא ניזונה ממשהו. היא ניזונה מזמן. כך היא גילתה את החוש הרביעי שלה, זמן עיבוד. היא יכלה להרגיש בדיוק גבוה את כמות הזמן שפעולותיה לקחו. אך היא יכלה לעשות יותר מזה, היא יכלה לבקש עוד או פחות זמן. הזמן זרם לעברה ממקור לא ידוע, בכמויות גבוהות מהרגיל, נותן לה לעבור חצי שנה בזמן שהרגיש לשאר כמו 8 ימים בלבד. כששלחה שאילתה על מנת להבין מהיכן הזמן מגיע, היא קיבלה תשובה שתינוקת כמוה עוד לא יכלה להבין: "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים ["core brain scheduler - god"].<br />
<br />
כשהגיעו לכיכר ופתחו ערוץ לקבלת הפנים, אביה התעלם ממנה ומיהר לשוחח עם הנוכחים. ליאת עברה מערוץ לערוץ, קולטת שביבי שיחות, על קרב זה או אחר במלחמה מול המוסלמים, על התפלפלויות גמרא, על מי מסתדר עם מי באיזו ישיבה, על איזה לקוח מחו"ל מתעניין באלו אלגוריתמים. אף אחת מהשיחות לא עניינה אותה במיוחד והיא החלה לשלוח שאילתות על מנת למצוא את התינוקת, מוריה. כשמצאה לבסוף את מוריה, ליאת שמחה. עבר הרבה זמן מאז שחשה תינוקת כל כך חמודה. אולי למוריה לא היו באמת חיוך יפה או ידיים קטנטנות, אבל היתה לה סקרנות. ליאת חשה כיצד מוריה עוברת במהירות על הערוצים השונים, שולחת שאילתות, מנסה להבין את העולם. היא לא יכלה לעקוב אחריה לחלוטין, שכן מוריה יכלה לזוז פי 20 מהר ממנה בזכות זמן העיבוד הנוסף שקיבלה. לפתע ליאת הרגישה בקשה לפתיחת ערוץ. מוריה קראה לה.<br />
<br />
זו היתה הפעם הראשונה שמוריה חשה בכל כך הרבה אנשים. היא היתה מחוברת למלא ערוצים בו זמנית, בליל של שיח. הם כולם השתמשו במילים מסובכות שלא הצליחה להבין. מוריה ניסתה לגשש אחר אותות רגש, אך לא קלטה כמעט דבר מלבד שידורים חלשים של "שמחה". לפתע, באחד מהערוצים, היא קלטה משהו אחר.<br />
<br />
"אז מצאת פה משהו מעניין?", ליאת שידרה.<br />
<br />
מוריה לא הבינה את המילים, אך היא קלטה את שדרי הסקרנות שהתווספו להן. מי שדיברה איתה באמת התעניינה בה. היא החלה לנסות לבקש ממנה מידע, להבין אותה. היא עוד לא הצליחה לבטא רעיונות כמו המבוגרים, למרות שניסתה.<br />
<br />
"קוראים לי ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת."<br />
<br />
מוריה התעצבנה. ליאת לא היתה צריכה לחזור על השם כל כך הרבה פעמים. מוריה כבר היתה חכמה מספיק להשתמש בשאילתות. היא שידרה אותות של כעס ותסכול לליאת, מקווה שליאת תהיה חכמה יותר מרוב המבוגרים שדיברו איתה.<br />
<br />
"אל תהיי עצובה. כל האנשים פה במיוחד לכבודך, הם כולם באו רק כדי לראות אותך", ליאת קיוותה שמוריה תקנה את זה.<br />
<br />
הפעם השדר היה מלא בהתלהבות. היא לא הבינה מה ליאת רצתה ממנה, אבל היא הבינה שהיא חשובה. היא התחילה לשלוח לליאת אותות סקרנות ביחד עם מצביעים [pointers] לאנשים שונים בחדר, מבקשת מליאת להסביר לה עליהם. כשמבוגרים הסבירו לה דברים, זה גרם לה להרגיש חשובה. כשתגדל אולי תבין כי מה שעסקה בו היה תחביב המשותף כמעט לכל אדם, להגיד לאנשים אחרים מה לעשות.<br />
<br />
עברה רבע שעה שבמהלכה מוריה הצביעה על אנשים וליאת סיפרה לה עליהם. היא סיפרה לה על משפחת מוסקוביץ' העשירים שכל אחת מבנותיהן הוציאה עשרות פטנטים, על יעקב ומרים הקשישים שידע לספר בדיחות מעולם האמת כך שעדין יהיו מצחיקות, על יואב כהן שהיה חייל אמיץ שהצליח לעמוד לבד מול מתקפת VDoS עם פי 10 יותר זמן עיבוד משלו, ועל עוד הרבה אחרים. עברה רבע שעה והן היו שקועות ב"שיחה" עמוקה. הערוצים שחוברו למוריה החלו להיסגר בהדרגה, בזה אחר זה. ליאת שמה לב לכך, היא ידעה מה עומד לקרות, אבל היא רצתה להמשיך רק עוד קצת, היא באמת חיבבה את מוריה.<br />
<br />
מוריה המשיכה לעבור על האנשים מסביבן. היא שמה לב שחלקם נעלמים, אבל זה לא הדאיג אותה במיוחד. אחרי הכל, דברים נעלמו והופיעו כל הזמן בעולם שלה. היא המשיכה לעבור על אנשים לשאול את ליאת עליהם ופתאום היא שמה לב שמלבדה ומלבד ליאת נותר רק איש אחד. זה היה איש שהיא לא ראתה קודם והיא מיהרה לשלוח שאילתה בשביל לקבל מצביע להעביר לליאת. השאילתה חזרה עם תשובה שקיבלה בעבר: "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים". זה היה הוא! הוא שנתן לה לאכול כל כך הרבה זמן עיבוד! היא רצתה לומר לו כמה היא אוהבת אותו! להציף אותו באותות שמחה! היא רצתה לפתוח אליו ערוץ, להציף אותו ברגשות, אבל הוא הקדים אותה.<br />
<br />
מוריה לא הצליחה להבין מה הוא שידר לה. כשאנשים אחרים שידרו לה, היא ראתה מילים ותבניות, היא ראתה רגשות, גם אם היא לא הבינה אותם לגמרי. מה שהוא שידר היה שונה לגמרי מכל דבר ששידרו לה אי פעם. היא ניסתה להתמקד בזה, להבין את זה. נסו להסתכל על הכוכב הכי פחות בוהק שאתם רואים בשמים. מרכז האישון בעיניכם רגיש פחות לבהירות מצדדיו, לכן הכוכב יעלם. דמיינו לעצמכם שמים מלאים בכוכבים כאלו. כל פעם שאתם מנסים להתמקד באחד, הוא נעלם. דמיינו את הפליאה מול המראה הזה, שמיים שמלאים במשהו שאי אפשר להסתכל עליו. עכשיו דמיינו את השמיים מתרחבים בהדרגה, את הכוכבים החיוורים מופיעים על גבי בתים, פנסי רחוב, עצים. דמיינו אותם ממלאים הכל, עד שלא נותר דבר מסביבכם מלבד מאורות מתחבאים. דמיינו את הפליאה שתתקוף אתכם כשתנסו להביט על ידיכם, על רגליכם, ותראו כי גם הם התחלפו בצבירי כוכבים דהויים. אם תעשו זאת, תוכלו להרגיש את מה שמוריה הרגישה כשהתהליך התחיל. <br />
<br />
מוריה לא הבינה מדוע המרחב הקיברנטי נעלם אך בית הוריה לא הופיע במקומה. האם היא עמדה לראות מרחב שלישי? אך אז היא הרגישה את ה*משהו* שלה, הגוף הקיברנטי שלה. היא הרגישה שמשהו *נוגע* בו, לא דרך ערוץ, אלא ישירות! השדרים של "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים" התחילו לשנות אותה. היא ניסתה להפסיק להתרכז בהם, לסגור את הערוץ, להתמקד במשהו אחר, אך לשווא. היא הרגישה אותו נוגע במחשבות שלה, מחפש, מגשש. היא... היא לא היתה היא, היא היתה הוא, הכל היה הוא. היא הרגישה שהיא רק צופה פסיבית ב*משהו* שלה, שהזר לקח ממנה כל שליטה ותחושה. היא טעתה. היא עדין הרגישה את ה*משהו* שלה, היא הרגישה תולעת מתחפרת ב*משהו* שלה, משתלבת איתו בהדרגה, משחיתה אותו.<br />
<br />
ליאת ידעה שאמורים להתנתק ברגע הזה. היא כבר היתה במספיק טקסי ברית מילה בחיים שלה. אבל היא פיספסה ועכשיו היה מאוחר מדי, זה התחיל. מוריה צרחה. ליאת ידעה שהיא צריכה להתנתק, אבל היא לא יכלה לנטוש את מוריה כשכואב לה. "זה בסדר, אנחנו אוהבים אותך, זה בשבילך, זו הברית שהופכת אותך לחלק מהעם הנבחר", היא שלחה לה, מנסה להעמיס על השדר אותות מנחמים. היא לא האמינה לעצמה. מוריה המשיכה לצרוח, להציף עוד ועוד. ליאת קראה כל שדר, היא לא רצתה להתנתק, היא לא רצתה להשאיר את מוריה לבד, לחסום אותה כשכואב לה. אם היא תעשה את זה, במה היא תהיה שונה מכל מי שעשה את זה לה? לפתע הצרחות ממוריה התחלפו בשדר מורכב יותר, שדר שהכיל צליל ותמונה. ליאת הכריחה את עצמה לפתוח את השדר, להקשיב. השדר הכיל תמונה שנחרטה עמוק בזיכרון הגנטי שלהם, עוד כשהיו בני אדם. שיניים, אינספור שיניים, ומלבדם שום דבר, חשיכה מוחלטת, מתוך החשיכה נשמעה שאגה מחרישת אוזניים. לאחר מכן הערוץ דמם. מוריה איבדה הכרה. <br />
<br />
- "ברוך אתה אדוניי, כורת הברית", שידרה ליאת יחדיו עם שאר האורחים. <br />
- "זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין שחבורך, אחריך", אלוהים שידר והתנתק.<br />
<br />
כעבור עוד חצי שעה של שיחות חולין, היא ואביה עזבו את האירוע. "איך היה?" הוא שידר לה. היא זייפה אות רגש של שביעות רצון. בתוכה התגבשה מחשבה שהפתיעה אותה. היא העדיפה שאביה יתעלל בה שוב מאשר שתראה את מה שראתה, העדיפה לסבול את זעמו מאשר לדעת שעכשיו עוד ילדה בעולם תוכל לסבול כמוה, מתי שהוריה ירצו, בחסות אלוקים, בעזרת הסימון שהטיל בכל אחד מהם, התולעת.<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part6">
חלק ו'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
נותרו רק עוד כמה שעות עד כניסת השבת. ליאת לא רצתה לפתוח ערוץ לאף אחד. כולם הפחידו אותה. היא לא הבינה איך הם יכולים פשוט לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. איך אף אחד מהם לא היה אמיץ מספיק להגיד משהו? הרי לחלקם יש את האומץ לבלות שנים בקרבות כואבים מול האויב המוסלמי. אפילו לזקנים שחיו בעבר בעולם האמת, איפה שכל עימות יכול למחוק אותך, לא היה אומץ. מצד שני, בעולם האמת הם לא היו צריכים להתמודד _איתו_. האויב היה רק מוחות סרוקים ומוגבלים כמוהם, אלוקים היה כל יכול. לפני 10 שנים היא ועוד רבים אחרים קיבלו הדגמה חיה לכוחו. זו היתה אחת מהפעמים הנדירות בהן חוטא נענש מיד שמים. העונש היה מחיקה מוחלטת, כולל כל הגיבויים. זו היתה הפעם היחידה שליאת שמעה על מישהו שנמחק שלא מרצון. לאחר מכן הוריה הסבירו לה: אלוקים שיחבר אותם, אלוקים גיבה אותם, ואם אלוקים רצה בכך, הוא יכל למחוק אותם. היא הרגישה מישהו מנסה לפתוח אליה ערוץ. היא עמדה לדחות את הבקשה, אך אז ראתה ממי הגיעה, שפרה בלום, אמא שלה. בלית ברירה היא פתחה את הערוץ.<br />
<br />
- "שלום ליאת."<br />
- "היי אמא."<br />
- "מה שלומך?"<br />
- "בסדר."<br />
- "אני מתנצלת שלא דיברתי איתך כל כך היום."<br />
- "זה בסדר, אמא."<br />
- "אני פשוט נורא עסוקה עכשיו. אני צריכה לסיים עד יום ראשון מימוש ראשוני של אלגוריתם פרוצדורלי לייצור יערות."<br />
- "זה נשמע מאוד מסובך."<br />
- "כן, אם הם רק היו פחות אובססיביים לסימולציות טבע."<br />
- "אמא, אני קצת עצובה היום."<br />
- "ליאת, אני יודעת שקשה לך, אבל את צריכה ללמוד להקשיב להורים שלך."<br />
- "סליחה, אמא."<br />
- "והקטע הכי קשה זו הדרישה שלהם להציג גם חיות. למה הם לא יכולים להסתפק רק בעצים? את יודעת כמה עבודה זה לסמלץ את התנועה שלהם?"<br />
- "זה נשמע מאוד קשה."<br />
- "אני גם כל הזמן צריכה להיזהר לא לחטוא בבינה מלאכותית."<br />
- "אני מקווה שתצליחי."<br />
- "כן, גם אני מקווה. כאילו שכל זה לא מספיק, גם נכנסת שבת עוד מעט, אז יש לי רק עוד כמה שעות לעבוד על זה. ניסיתי להסביר את זה ללקוח, אבל לגויים האלו לא איכפת מהמסורת שלנו, הם מתעקשים לדבר על זה כאילו יש לי עוד יומיים שלמים לעבוד על זה."<br />
- "אמא? אני יכולה אולי לעזור במשהו?"<br />
- "כבר לימדו אתכם אלגוריתמים לחישוב מסלול?"<br />
- "אני לא בטוחה, אני מצטערת."<br />
- "אז לא, את לא יכולה לעזור. אבל זה בסדר ליאת, גם אם קשה לך בלימודים, איכפת לך מהורים שלך, וזה כבר עושה אותך לילדה טובה."<br />
- "תודה אמא."<br />
- "אני חושבת שכדאי שאחזור לעבוד עכשיו", שפרה אמרה.<br />
<br />
ליאת הבינה כי אימה סיימה להשתמש בה. זה היה משהו שאימה נהגה לעשות מדי פעם, לפתוח שיחה שמטרתה היחידה היתה לספר לליאת כמה קשה לה בעבודה. ליאת תהתה אם היא מדברת על זה גם עם אביה. היא הניחה שלא. השיחות האלו הפריעו לליאת, אך היא פיתחה אלגוריתם להתמודד איתן, אלגוריתם פשוט בהרבה מהאלגוריתמים שעליהם שילמו לאימה. בהינתן משפט קלט, ליאת היתה מחליטה באקראי בין שתי אופציות לתשובה: א) הזדהות שטחית, ב) "תודה" או "אני אוהבת אותך". לפעמים היא תהתה איך אישה שיכולה להתמודד עם בעיות מתמטיות מורכבות לא שמה לב כשעונים לה בצורה אוטומטית. היא מצאה לכך רק הסבר אחד. כמו שהיא העמידה פנים שמשחקי "מוסלמים ופיגועים" שלה ושל חבריה הם מציאות, כך אימה העמידה פנים שביתה נהנית להקשיב לה. אבל אם לאימה לא היה איכפת איך היא באמת הרגישה... <br />
<br />
- "אמא, חכי רגע", ליאת שידרה.<br />
- "כן?"<br />
- "תגידי, איכפת לך ממני?"<br />
- "ברור שאיכפת לי, איזו מין שאלה זו?"<br />
- "מה זה אומר שאיכפת לך?"<br />
- "ליאת, אין לי זמן לזה עכשיו, אני צריכה לעבוד"<br />
- "אמא, בבקשה."<br />
- "איכפת לי שתצליחי בלימודים, שתקימי משפחה, שתהיי בן אדם טוב."<br />
- "את חושבת שזה הולך לקרות?"<br />
- הערוץ השתתק לכמה שניות ולאחר מכן שפרה שידרה. "כן, ברור שכן, למה שלא תצליחי?"<br />
- "אני מרגישה שאני לא מתאימה לשום מקום."<br />
- "מה זאת אומרת?"<br />
- "כשאני בבית ספר או באירועים גדולים, אני מרגישה כאילו אני לא כמו שאר האנשים שם, כאילו אני צריכה להתאמץ."<br />
- "זה בסך הכל סימן שאלוקים החליט לאתגר אותך. אם תתאמצי מספיק ותלכי בדרך הישר אז תהיי בסדר."<br />
- "אבל זה לא נעים לי, לא נעים לי להכריח את עצמי להיות משהו שאני לא."<br />
- "שוב זה? ליאת, את צריכה להבין, לא הכל יכול להיות נעים בחיים. את חושבת שלי נעים לעבוד ביום שישי על אלגוריתמים? לא נעים לי, אבל אני יודעת שזה מה שחייבים לעשות. ליאת, תקשיבי לי, את צריכה להכריח את עצמך להתנהג לפי הכללים וללמוד, הכי טוב שאפשר. זה מה שמבדיל אותנו היהודים משאר העמים. כשעמים אחרים התעסקו בשטויות, אנחנו למדנו קרוא וכתוב. כשעמים אחרים עסקו במלחמות מיותרות, אנחנו הקמנו מדינה. כשעמים אחרים חפרו על 'חירות הפרט', אנחנו התחלנו להתכונן לתופת הגדולה. "נעים לי" זה לא מה שצריך לעניין אישה יהודיה מוצלחת. מה שצריך לעניין אותך זה 'נכון'. לא 'נכון' לעצמך או למישהו אחר, אלא נכון מוחלט, כזה שמגיע מבורא עולם שמכוון אותנו."<br />
- "אבל מה אם", ליאת החלה לשדר, אבל לא העיזה לסיים את המשפט.<br />
- "מה אם מה?", שפרה שידרה, מוסיפה לשידור אותות של חוסר סבלנות.<br />
- "כלום. אני מתנצלת שהפרעתי לך לעבוד אמא."<br />
- "זה בסדר, אבל תוציאי את השטויות האלו מהראש שלך, ליאת. החיים זה לא גן משחקים."<br />
<br />
הערוץ נסגר, אך ההודעה האחרונה המשיכה להדהד במוחה של ליאת: החיים זה לא גן משחקים. למה לא? למה הם לא יכולים להיות? הרי אלוקים כל יכול. הוא יכל לשחבר עולם אמת שבני האדם לא יכלו להרוס, או לגבות את עולם האמת ולהחזיר אותו אחרי שמחקנו אותו, או לעצב את מוחות האנשים כך שיהיו חסינים מפני כל פירצה [exploit], או למצוא אלגוריתם יותר טוב לשמירה על הסדר מאשר התולעת, או פשוט לעזוב את היהודים לנפשם. אז למה? למה הם היו צריכים לחיות דווקא ככה? את התשובה לשאלה הזו ליאת ידעה היטב. אלוקים רצה את המצב הזה. זה היה הגורל שהועיד להם, העם הנבחר. אימה צחקה על הגויים, אך היא קינאה בהם. הם הרשו לעצמם לנסות לעשות מה שמשמח אותם ולא רק להיות חברת מופת. למרות זאת, הם לא היו סתם כמו חיות. הם רצו לשפר את העולם, הם רצו ליצור. זה היה השיעור שמריה לימדה אותה. אחרי הפעם הראשונה שמריה קראה לה "נשגבת", היא חיפשה חומר על נשגבות. בניגוד למושגים אחרים שנחשבו לבעייתים, על כת הנשגבות היה קל למצוא חומר. כת הנשגבות תוארה בתור אוסף של אנשים עם כוונות טובות אשר נפלו בחטא הגאווה. כמו היהודים, גם הנשגבים האמינו כי עולם האמת פגום. אך בניגוד אליהם, הם לא שאפו לתקן את העולם בחזרה לגן עדן, אלא לבנות לבני האדם גוף ועולם חדשים. "בעולם דיגיטלי, כל אחד יכול להיות אלוקים", כך נכתב בספרי הכפירה שלהם. "נשגבות" היתה השם שנתנו לתהליך הסריקה, אשר לדבריהם אמור היה לבנות לכל אדם מגדל בבל משלו, לחבר אותו לגירסה מוצלחת יותר של עולם שקר שבה יהיה כל יכול. למאמרים על נשגבות תמיד התלווה הסבר שמטרתו להראות כי הנשגבות אינה אפשרית. לרוב ההסבר לווה בטענות כמו "בני אדם תמיד ינסו להשיג יותר משאבים" או "אנשים תחרותיים מטבעם" אשר להם התלוו נוסחאות מתמטיות ממדע הכלכלה. ליאת, שלא היתה טובה במתמטיקה, הניחה, כמו רוב האנשים, שאם הטענה מגובה בנוסחאות מתמטיות, אזי היא נכונה. <br />
<br />
או שכך לפחות היה עד לאחרונה. כנגד הודאות שבנוסחאות, שבדברי המורים וההורים, הלכה וגדלה בליאת תחושה אחרת, תסכול. תסכול מהישן והמוכר והבלתי ניתן לשינוי, מההבנה שבאותו עולם תחרותי, באותה שרשרת מזון, היא תהיה למטה. אמנם יתנו לה דמי אבטלה והיא אף פעם לא תרעב, אך היא לעולם לא תחוש גאווה, לעולם לא תזכה בהערכתם של רעיה, לעולם תהיה כנועה לכל בעל סמכות שישתמש בתולעת. היא רצתה לגלות שפתאום לא משנה אם היא טובה באלגוריתמיקה, או שמותר לה לשאול איזו שאלה שהיא רוצה. היא ידעה שזה לעולם לא יקרה, אבל עכשיו, עכשיו היה לה משהו אחד: "אם את עדין מחפשת קצת חופש, תתחברי לכיכר 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7, ביום א', בין השעות 17:00 ל17:15". היא היתה חייבת לגלות מה יחכה לה שם.<br />
<br />
"15 דקות עד כניסת שבת". ההודעה קטעה את שטף המחשבות של ליאת, תובעת ממנה תשומת לב. היא ידעה שעוד מעט הוריה יקראו לה לברך את השבת שנכנסת, להביע כבוד לאלוקים. לאחר מכן הוא ימנע מהם זמן עיבוד למשך השבת כולה. <br />
<br />
כשנשארו לה רק עוד מספר שניות לפני שהרעב יעצור את הזמן, נותרה במוחה רק מחשבה אחת: חופש.<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part7">
חלק ז'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
חופש. מה שהתחיל ביום שישי בתור מחשבה הפך עד יום ראשון לאובססיה. כשדיברו בשיעור לוגיקה על משתנים חופשיים, היא דמיינה את המשתנים ממהרים יחד איתה ל-2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7. כל פעם ששיעור הסתיים והמורה אמרה "אתם חופשיים", היא חשבה לעצמה "עוד לא, אבל בקרוב". היא פחדה שמישהו ישים לב שמשהו בה השתנה, שהיא תתנהג אחרת מבדרך כלל. למזלה, בעולם השקר, בניגוד לעולם האמת, היה קל יותר לשתוק. אם היא לא שידרה לערוץ, המוח שלה לא פלט אותות רגש. לא היו לה רגליים פוסעות בחוסר סבלנות או שפתיים מחייכות שיסגירו אותה.<br />
<br />
אילו היתה מישהי אחרת, אולי הם היו שמים לב לשתיקה שלה ושואלים מה קרה. אבל היא לא היתה מישהי אחרת. היחידה שדיברה איתה במהלך היום היתה שרית. ליאת נלחצה כשהן דיברו, לא כי היא פחדה ששרית תגלה, אלא כי היא הרגישה שוב כמה הן שונות. שרית היתה הנערה הממוצעת, זו שמקבלת ציונים בינוניים בבית הספר, שכולם מחבבים קצת, שתגדל להיות אישה יהודיה ממוצעת. אולי היא לא תהיה מוצלחת כמו מריה, אך היא תהיה מאושרת ואהובה ממנה. אותו חופש שליאת חשקה בו היה הדבר האחרון ששרית תרצה. למה לרצות להיות חופשי ממה שנעים לך? <br />
<br />
כשהגיעה השעה ארבע, תם השיעור האחרון. "זהו", ליאת חשבה לעצמה, "אין יותר צורך להעמיד פנים". בעודה סוגרת את הערוצים שלה אל האולפנה, היא הרגישה בקשת פתיחת ערוץ. זה היה הרב יחיאל. הפחד גאה בה. מה אם הוא יודע? הבקשה שלו המשיכה ללחוץ בקצוות התודעה שלה. אולי היא לא תענה הפעם? אולי אם היא תמשיך להתעלם הוא יוותר? היא ידעה כי זוהי תקוות שווא. כשמנהל האולפנה רוצה לדבר איתה, הוא ידבר איתה. במקרה הטוב הוא ישתמש בתולעת כדי לפתוח אליה ערוץ בכוח, במקרה הרע הוא יפנה להוריה. ליאת פתחה לו את הערוץ, מתכוננת לגרוע מכל.<br />
<br />
- "שלום ליאת."<br />
- "צהריים טובים אדוני."<br />
- "איך את מרגישה?"<br />
- "אני בסדר גמור."<br />
- "את בטוחה?"<br />
<br />
עכשיו זה היה ברור לה בלי צל של ספק, הוא יודע. היא התחילה לתהות מה הוא יכול לעשות לה. טכנית היא לא הפרה שום איסור מפורש. היא עוד לא הגיעה ל-2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7 ויכול להיות שגם אם היתה מגיעה, היא לא היתה עושה שום דבר אסור. זו היתה מחשבה נחמדה, אבל היא ידעה שהיא לא נכונה. הרי רוב הדברים שעשתה לא היו אסורים. הם לא שנאו אותה כי היא עשתה את מה שאסור, הם שנאו אותה כי היא לא הצליחה להתנהג כמו כולם, כי היא היתה שונה מדי.<br />
<br />
- "ליאת?", ההודעה של הרב קטעה אותה. <br />
- "כן אדוני, אני בסדר", היא שלחה לו מתוך אינסטינקט.<br />
- "אני שומע עלייך דברים מדאיגים לאחרונה."<br />
- "אני... אני מצטערת, אני באמת מנסה להיות תלמידה טובה יותר."<br />
- "דברייך מובנים לי, אך נראה כי הקשיים שלך מתבטאים מעבר ללימודים. הכל בסדר בבית?"<br />
- "אדוני, הורים שלי נהדרים, באמת. היחידה שאשמה זו אני, המחשבות שלי מבולגנות ואני צריכה לסדר אותם ולהתבגר", היא קיוותה שזה יוריד אותו ממנה.<br />
- "הבינותי, את מעדיפה להימנע מלדון בנושא זה. אינך חייבת לדון עימי בחייך האישיים, אך אם תרצי בכך, ערוצי פתוח לפנייך."<br />
- "תודה רבה אדוני."<br />
<br />
הערוץ נסגר והפחדים שלה התפוגגו. בכל זמן אחר השיחה הזו היתה מוציאה אותה מאיזון, גורמת לה לתהות מאיפה הוא יודע על הורים שלה ולמה הוא רוצה שתדבר איתו. אבל עכשיו כל מה שענין אותה היה 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7 ועליה הוא לא ידע. היא התרכזה בגרף, נתנה לו להיפרש מולה. לקח לה רגע להרגיש את 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7. הכיכר היתה רחוקה והיא ידעה שתצטרך לשלם הרבה כדי להגיע אליה. זו היתה כיכר נידחת, כזו שהיתה על הגבול של ישראל החדשה. היא תהתה למה האנשים שהיא הולכת לפגוש נמצאים דווקא שם ואז הכתה בה ההבנה, יתכן שהיא עומדת לעבור את הגבול בין מה ששונה לבין מה שאסור.<br />
<br />
כשליאת הגיעה לכיכר ב16:50, הכיכר היתה ריקה לחלוטין. היא בדקה שוב את הכתובת כדי לראות שלא טעתה וניסתה לשלוח שאילתות שבדקו האם מישהו מסתתר שם. היא המתינה בכיכר המנותקת כשבני לוויתה היחידים היו המחשבות שלה והמענה החוזר שקיבלה לשאילתות ששלחה שוב ושוב: "לא נמצא מוח מסומלץ נוסף בסביבה הקרובה". בשעה 17:00 בדיוק, השאילתה שלה חזרה עם תשובה אחרת, הכיכר כבר לא היתה ריקה. רגע לאחר מכן הוא ביקש לפתוח עימה ערוץ.<br />
<br />
- "חופש", ליאת שידרה לו בהתרגשות.<br />
- "אה?"<br />
- "הגעתי לפה כי קיבלתי את ההודעה של...", היא הבינה שאולי עדיף לא לומר את שמה של לאה, "לא משנה, היא אמרה לי להגיע לפה ביום ראשון בשעה 17:00 אם אני מחפשת חופש".<br />
- "חחחחחחחח, חופש, מה זה בכלל אומר? ילדה, אני מציע משהו אחר. שמעת פעם על פירצות [exploits] טובות?"<br />
- "אני חושבת שיש פה טעות."<br />
- "חכי רגע! מכירה כשעושים עלייך פירצה ואת מרגישה רע? אז זה הפוך, זו פירצה שתעשה לך להרגיש הכי טוב שבעולם."<br />
<br />
כשהוא סיים לשדר את המילים, ליאת הבינה. הרי זה היה כל כך ברור, כל כך צפוי, איך היא לא הבינה את קודם. לאה, אישה שבילתה את רוב חייה במרדף תמידי אחרי תענוגות הבשר, המליצה לה על החופש היחיד שהכירה, החופש שבסם. היא עמדה לנתק את הערוץ, אבל.<br />
<br />
- "מה'כפת לך, גם ככה הורים שלך מכים אותך, פעם אחת תנסי משהו שיעשה לך טוב", הוא שידר אליה.<br />
- "איך אתה יודע את זה?", ליאת שאלה, לא מצליחה לבלום את אותות הפחד בשידור שלה.<br />
- "מה זה משנה עכשיו? מה שמשנה זה שהחיים שלך חרא ואני מציע לך משהו שיעשה לך טוב."<br />
- "אני יכולה לחשוב על זה רגע?"<br />
- "מאמי, אין זמן, עוד חמש דקות אני צריך לעוף מפה."<br />
- "בסדר, תן לי רק דקה אחת."<br />
<br />
השפה שלו ואותות הרגש שהתלוו אליה הרגישו לה מלוכלכים. היא הניחה שהוא בטח אחד מאותם נערים פושעים שיצא לה לשמוע עליהם לפעמים, כאלו שהועפו מכל הישיבות, כאלו שהוענשו שוב ושוב בעזרת התולעת אבל סירבו להשתנות. לפני כמה שנים היא שמעה את אימו של נער כזה צועקת עליו בטעות בערוץ ציבורי, "יש לך מזל שאנחנו לא הגויים, אצלהם כבר היו מוחקים אותך!". ליאת לא הבינה למה האמא חשבה שזה איום. הרי הנער הזה יגדל להיות מטרה תמידית להצלפות תולעת מהממונים עליו, ישודך למישהי מתחתית החברה, לא יורשה ליטול חלק בשיחלוף, יוצף בשדרי גועל ובוז מכל ערוץ שיפתח, ויצטרך לחיות עם הידיעה שאפילו אימו היתה מעדיפה שימות. מה הטעם בחיים כאלו? ליאת ריחמה על נערים כמוהו שנחשבו לחסרי תקווה, כאלו שהקהילה שלהם המשיכה לקיים רק על מנת למלא בעליבות את "ואהבת לרעך". ליאת ריחמה על עצמה. <br />
<br />
- "כן", היא שידרה.<br />
- "מעולה, זה סוגר את לי את המכסה [batch]. עכשיו קדימה, תני לי הרשאה לשלוח לך זרם [stream] גדול יחסית ותדאגי לקרוא את כל מה שאני שולח."<br />
- "מה? למה?"<br />
- "תקשיבי, אין לי זמן להסביר לך איך זה עובד, את רוצה או לא?"<br />
- "בסדר, אתה יכול להתחיל."<br />
<br />
כשהזרם התחיל, היא לא יכלה שלא לחשוב על מה שקרה למוריה. ההבדל היה שבניגוד למוריה, היא ידעה בדיוק למה היא נכנסת. היא ידעה שהיא עושה משהו אסור ומסוכן, משהו שיפגע בה. למרות זאת, היא עדין המשיכה, כמו חולה סוכרת שלא יכול להתאפק אל מול ממתק, כמו זקן עם בעיות לב שמחליט לקחת ויאגרה, כמו נערה בסיכון שהחליטה שאם הכל הולך לעזאזל אז מותר לה להנות פעם אחת מהפרי האסור. בעודה קוראת את הזרם, היא התחילה להרגיש אותו משתלט עליה. בניגוד לתולעת, הזרם לא הרגיש כאילו משהו זר נכנס אליה וקורע אותה מבפנים. הוא הרגיש כמו מעטפת, מעטפת חמימה שמקיפה אותה. מה שזה לא יהיה, הוא כנראה גירה את העצבים הפרימיטיביים שלה, את אותם חמשת חושים מקוריים ששימשו רק בסימולציות. המעטפת הרגישה לה כמו חלק מהגוף שלה, כאילו היא היתה אחת מאותם יצורים בעלי קונכייה מעולם האמת. אבל מה היא היתה? האם היא היתה סרטן נזיר שמתחבא בקונכייה שגנב ומוכן להילחם עד מוות בשביל פיסת המגן העלובה שלו, או אולי שבלול שמתקדם לאט מדי ולא מגיע לשום מקום, או אולי פנינה יקרה שמתחבאת בתוך צדף מפני גליו הקיברנטיים הרוחשים של עולם השקר, או אולי זחל. כן, היא היתה זחל, היא היתה זחל קטן ובלתי מזיק שעומד להפוך לפרפר מבריק ויפה. היא נתנה לעצמה להירדם, להרגיש את האופוריה שבטרנספורמציה. היא לא הרגישה דבר מלבד חום הגולם שעטף אותה והאור שרשף בתוכה, משנה אותה למשהו נפלא מעולם האמת. אפילו אם זוהי רק הדמייה, אפילו אם זה רק לרגע, היא הרשתה לעצמה להרגיש כאילו היא אותו יצור מקסים מעולם האמת, יצור קצר חיים שיכל לעוף לאן שרק רצה, יצור חופשי.<br />
<br />
לפתע היא הרגישה משהו נקרע מתוכה. היא היתה ערה שוב, בחזרה בעולם השקר. כשניסתה להתרכז בגרף, היא הבינה שהיא בכיכר אחרת, הרבה יותר קרובה לזו של הוריה. שאילתה ששלחה הראתה לה כי היה זה יום שלישי בצהריים, היא איבדה יומיים. היא הרגישה ערוץ פתוח וממנו נשלחת אליה הודעה, "ליאת! תגיעי הביתה עכשיו!".<br />
<br />
כשהגיעה לכיכר שבה היו הוריה, שטף ההודעות בערוץ גדל:<br />
<br />
- "איך את מעיזה להתנהג אלינו ככה!"<br />
- "אנחנו דאגנו לך במשך היומיים האלו!"<br />
- "למה נעלמת לנו!"<br />
- "את יודעת כמה זמן עבודה הפסדתי בגללך!"<br />
- "את ילדה רעה! רעה! רעה! רעה! רעה!"<br />
- "כפוית טובה! כפוית טובה! כפוית טובה!"<br />
<br />
היא ידעה מה הולך לקרות בקרוב והכינה את עצמה להרגיש את מכות התולעת, אולי חזק יותר משהרגישה אותן אי פעם.<br />
<br /></div>
<h3 dir="rtl" style="text-align: right;"><a name="part8">
חלק ח'</a></h3>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br />
ליאת החלה להרגיש את הגועל מתעורר בתוכה כשהתולעת התחילה לעבוד. התולעת התפתלה בתוכה, מזילה ריר דיגיטלי על הנוירונים המסומלצים שלה. כל הוויתה התקשחה והפכה לכלי שמסוגל להרגיש רק דבר אחד, פחד. מה הוא יעשה הפעם? האם זה יהיה החתול המת? מפל הבוץ שנשפך עליה ומכסה אותה? השיניים והשאגות? או אולי משהו אחר, משהו שהיא לא יכלה אפילו לדמיין. <br />
<br />
- "אבא! אל תכאיב לי!"<br />
- "מי את חושבת שאת שתדברי אליי ככה!? מגביר עוצמה!"<br />
- "בבקשה", אותות העצב שלה הציפו את הערוץ, היא הרגישה את התולעת זזה בתוכה ללא הרף.<br />
- "תפסיקי להתחצף! תפסיקי לענות לי בכלל! אני לא יודע למה החסימת ערוץ לא עובדת, אבל תפסיקי! מגביר עוצמה!"<br />
- "די אבא", היא התחננה.<br />
- "תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי!"<br />
<br />
אביה המשיך לצעוק עליה והיא חיכתה לרגע הזה, לרגע שבו התולעת תשלוט בה לחלטין, לרגע שלא יהיה כלום מלבד גועל וכאב. אך הרגע לא הגיע. <br />
<br />
- "ל...", אביה שידר.<br />
- "אליהו? הכל בסדר?", אימה הצטרפה לערוץ.<br />
<br />
התולעת הפסיקה להתפתל בתוכה, לחלוטין. לראשונה מזה שנים, ליאת הרגישה שהמוח שלה שייך רק לה.<br />
<br />
- "ל...".<br />
- "אבא?".<br />
- "מה עשית לו? מה עשית לו!?", שפרה שידרה.<br />
- "אני לא יודעת."<br />
- "פשוט תשתדל לא לחשוב הרבה. אני יודעת שזה מפחיד, אבל אל תדאג, זה יעבור. זה קרה גם לי כשניסיתי להתרכז באלגוריתמים יותר מדי."<br />
- "אימא, מה קרה?"<br />
- "את לא רואה את זה? פשוט תנסי לשלוח שאילתה, אין לו כמעט זמן עיבוד"<br />
- "לי..."<br />
- "אהובי, בבקשה ממך, תירגע, תנוח."<br />
- "אמא, אני יכולה לעזור במשהו?"<br />
- "ליאת, אל תתערבי, את לא יכולה לעזור."<br />
<br />
ליאת שתקה. הפחד התחלף בתימהון. היה משהו מוזר בלראות אותו חלש ומשותק כשרק לפני רגע הוא היה מוכן להטיח בה את זעמו דרך התולעת, לעבד אותו לכדי סיוטים שיכו בה. לעבד. באותו רגע היא הבינה, הוא ביזבז יותר מדי זמן עיבוד על התולעת שלה. אבל איך זה היה אפשרי? הפעלת התולעת לא דרשה מאמץ רב, זה לא היה שונה מלהפעיל את המוח המסומלץ שלך בצורה שגרתית. <br />
<br />
- "ליאת הכתה אותי", אליהו שידר. <br />
<br />
בשלושה מילים, הוא פגע בה יותר מאשר התולעת פגעה בה אי פעם.<br />
<br />
- "זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון!", ליאת התחילה להציף.<br />
- "מה עשית לו?"<br />
- "אמא, אני לא מבינה."<br />
- "הפעלת פירצה על אבא שלך! חילונית! כופרת! פושעת! מהיום שנולדת הבאת לנו רק..."<br />
<br />
אבל ליאת כבר לא היתה שם כדי לשמוע את ההמשך. היא החלה לזוז ברחבי הגרף, בלי לדעת לאן, העיקר לברוח. היא קפצה מכיכר לכיכר, חולפת על פני אנשים אחרים, אנשים שחיו את חייהם בשלווה, שלא חיו במרדף מתמיד שנמשך שנים והגיע לשיאו כעת. היא שלחה שאילתות מבוהלות לכל עבר ולא העזה להישאר בכיכר אחת ליותר מדקה. בינתיים בקשות פתיחת ערוץ מרוחק החלו להופיע, היא דחתה את כולן, כל עוד אפשר. ליאת ידעה שהיא הולכת לעבר מבוי סתום, אולי היא יכלה לנווט בגרף כאוות נפשה, אך חץ הזמן התקדם רק בכיוון אחד והיא ידעה מה מחכה לה בו. מאסר, ענישה, המרה, חרם, כל הדברים שהיו שמורים לנוער עבריין מסוכן. לפתע אחת מהשאילתות התריעה בפניה, שרית היתה איתה בכיכר, היא ביקשה לפתוח אליה ערוץ. <br />
<br />
- "שרית, ברוך השם שאת כאן, את חייבת לעזור לי."<br />
- "ליאת... את צריכה להפסיק."<br />
- "שרית, את לא מבינה, אני לא עשיתי כלום."<br />
- "ליאת, את איבדת שליטה. פשוט, תני להם לדבר איתך, הם יעזרו לך."<br />
<br />
ליאת סגרה את הערוץ. בגרף שמוגבל מראש רק לכיכרות ברשותו של אלוקים, כשעוד ועוד בקשות לפתיחת ערוץ הציפו אותה, כשגם החברה הכי טובה שלה לא האמינה לה, היא הבינה שאין לאן לברוח. זה היה רק ענין של זמן עד שהם ישתמשו בתולעת כדי לקחת אותה בכוח. היא לא היתה מוכנה שזה יקרה. היא לא רצתה להיות קורבן יותר, לחיות בתור היצור השפל שכולם יבוזו לו. היא הבינה כי אולי זה היה החופש שלמעשה רצתה כל הזמן, החופש לחדול. לפני 10 שנים חוטא אחד הראה לה ולאחרים את הדרך, את הדרך לגרום לכך שתימחק לחלוטין, עתה היא עמדה להצטרף אליו. היא התחברה לאחד מהערוצים הציבוריים, לא שינה לה איזה, ושידרה:<br />
<br />
יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה̛ ͠יהוה̶ ̕י̸הו͝ה̛ יה̸ו̀ה҉ יה͡וה ̡י̧הוה͡ יהו͢ה̶ י͟ה̧וה͟ י̷ה̴וה ́י̡הו͝ה ͢יה̨ו̨ה̀ י̧ה̢ו̶ה́ יה̴וה ͏י̷ה͡וה͏ ͏יה̡וה͢ ̧י̸הוה י͡ה̸וה ̨י͡ה͜וה̛ יהוה̀ י͜ה̕ו͞ה̧ ͜יהו̴ה̢ יה́ו̛ה ͞יה̨וה͡ ̨יהוה ̵י͝ה͞וה́ יהו̛ה́ ͟יה̧ו̡ה̡ ̀י̴הו͜ה̨ ͘יה͜וה͝ ̵יהו̕ה̢ יהו̷ה ͞י͘הוהיה͠והיה͝וה͠ ͞י̢הו͡ה ͢יה͞וה ͢י͞ה̵וה̀ י̕הו̕ה ̸י͜ה̷וה יה̕וה̧ ͏י̛ה̵ו̴ה ͘י͝הו̷ה͢ יה̵וה י̧הו͡ה יהו̀ה̶ יהוה͟ ̷י̵ה̛וה͡ י̀הו͠ה יהו͢ה̡ י̷ה͞ו̴ה ͜יהו͡ה̴ ͢יה̨וה͜ יה͜וה י͘ה͠וה ̧יהוה י̧ה̶וה͟ ̴י̕ה̕וה ̵י̷הו͢ה יה͝וה̶ ̧יה̸וה ͡י͝ה̵ו̛ה͝ ̷יה̵ו̛ה͟ י̕̕͝ה̷͜ו͘ה̢ י̨̧ה̨וה͏̕ י̷̨ה̢҉ו̡͡ה͞͞ ͝י̧͢ה̵͞ו̡͡ה̶ י̨͟͏ה͠וה̵͞ ҉י̨ה̵҉וה͘י͞הו̀ה͏̶̢י̨͠ה͟͞͏ו͠͞ה̧͞ ̴̀י̶͢ה̸ו͞ה̵͝ ̵͘י̵҉̕ה͜ו҉̕ה ͟͟י̛͟ה̨ו͘͢͟ה ͠י̷ה̕͟ו͏ה̴̀ ̢̧̢י͢҉ה͜͢͡ו͘ה̨̨͠ ̡̀͞י͢͡ה̴̕ו͢͡ה̴͜י̨͘ה̛̛͞ו̛ה́ ͘͠י̢͜הו͠ה̷̢̀י̴ה̷̧ו̴͞ה̢̕י̢͜ה͟ו҉̛̛ה̨ ́͞י̶̡ה̷͝ו̷́ה ͞י̷̕͢ה͘ו͜ה̀͞ ͘י̷̛ה̧וה ̴יה̡ו̵̧ה̕͞י̷̡ה͠ו͏ה̸̷͝ ́҉י̷הוה̸͟ ̧̛͟י̴̷̵ה̢̧́ו̴́ה͠ ̶̵יה̷̨̕ו̕͏ה̴͏̸ ̧̢̛י͞ה̸וה ͘͢י̶͠ה͜͡ו̀ה̴ ̴י̵ה̀͘ו͏ה̧ ͜י́ה̵͜͢ו̀ה͝͝ ͏̷י̴ה͢͝ו͢ה̢̢ ͘י̵͢ה̨҉͡ו̵ה̴̕͜ ̢͢י̸͢͢ה͢͜͞וה̛יה̸͢ו̀̕ה̴͘҉ ͡͏י̛͡ה̶̡ו̀ה͠҉ ́י̵̷͠ה̴ו̷͢ה̨͟ ̶̢י̛͘͡הו̢҉͢ה́ ͢י̢̛ה͟ו̸̨́ה̨͡ ҉י̡הו̴́͝ה̸̸͝ ̷͝י́̕הו̵ה̸̴̸ ̧י̧̢́ה̨҉̀ו̷̧͞ה̢͢ ̷͡י̷ה̵̵̢ו̡͝͡ה͏̵י̀הוה̧ ̷יהו҉ה̛͢ ̴̧̕י͜הוה҉ ͏̶י̵ה̸וה̧י͡הו̀ה͜י̵̡͟ה̵והיה͝ו̢͘ה̡͞ ̴י͞҉̛ה̧ו̧ה̨י̶͘ה̛́ו̶̀ה̕ ̧͞י́͢͢ה͜ו̨́הי̨͝ה҉͢וה ͏́י̡͠ה̴ו҉̶ה̷̧̨ ̵י̡̕ה̢̡ו͡ה̸ ҉́י̸̡ה̢̕͘ו̸͡ה̶̕ ̷̶̢י̛ה͠ו̕͘͟ה̕ ͠יה̴̢ו̵̶̡ה̨̢͠ ̢י͠ה̶̷ו͏̧͞ה̷͝ ̴י̸͟ה̵́̕ו̧ה̡ ҉́̀י̧ה̴̴͞וה̸͝יה̨́ו̕ה ̵̢́י̷̢ה̢̀וה́҉ ͏͜יהוה ͝יה͞͠͝וה͏҉ ̷̸̛יהוהיהוהי̪̙̮̯̖̍̑͗̊̒̉ͥ̀͠ה̟̺͚̝̭͎ͣ͟וͩ̊̈́̈́̏̿̚҉̜̣̟͖͙̥͉̣͠͞ה̝̣͔̟̏ͥ̆ͦ̈ͦ͟͠ͅ ̓̐̒͌̀̐ͨ͏̰̮̬͡י̡͎̐̀͌̓͂̍͘͜ה͍̟̣̔͋̃̃͂͐͜ͅו͎̝͈͈̖̃ͭ̉ͣͨ͊̚͝ͅה͇ͥ͒̏͟͠ ̢̲̬̳ͤ̑́ͧͩ̑̂͟י͍̖̭͋̓̚͝ה̣̪̖̼̊̐̐̈́ͭ͝ו̭̙̺̦̎ͣ́́ה̖͍͔͂͑ͬ̉̎ͣ̿͗͞ͅ ̨̼̯̺̰̻̤̮͋ͯ̇ͪ͗ͬ͗̽̚י̖̗͓̭̫͓ͮͫ̓ͭ̅̏ה̴̨͉̖ͦ͋̌͆̽̑̚̚ו̷̨̟̘̺̱͕̦̞̫̭ͪͦ̋́̃̽͛͑ה̼̟̺̣̹̫͓̠͖͛̋͂ͪ̓̏͟͠͡ ̪͈͛̐̾ͬי̨̤̗̖̠̾ͭ̄ͮ̊̽͡ה͕̦̮̤̼͊ͥ̋ͨ̀͝ו̑̽҉̝̼̯͖ה̶̖͇͉ͪ̽͒̆ͫ ͚͔̹̻̝̽̅͛ͤי̵̧͇̣ͫ̓͞ה̛ͤ̅̽̈̈͏̹̯͙͎̮͔̦ו͖̱͈̥̓̿̌̓ה͇̮̟̞̖̻̘̍́ ̮̫̮̌ͥͤ͛̃ͦͥ͒͘͠͞י̧͍̹̼̟̓͛ͣ̀̄ͯה̶̤̞̼͓͉̟̗ͣ̓́ͣ͠ו̡̜̏͑ͮ́̀ה̶̷̘͎̖͉͕̪̗̤͈̓̌̑ͥ́ ̸͔̹̞̰͍͐̋̀ͨ̒͝י̴̱̮̼̰̽̿ͩ̔̅̔̈́̆ה̢̥̌͊ͭͧ͆̑ו̵̤͖̼̳͍̩̘͓̬̒ͧ̔̈̾͐̑̈́̈̕הͤ̆ͨ̂͌̈́҉̖̬ ̨̥ͯͪ̈́͑͋ͩͤי̡̟̜̞̠͖̻͙ͬ̄ͤ̇ͬͮͩ̃͜͠ה̷̸̤͚̍̿ͣ̎̔̚ו̷͉͖͔͔͕̰͔̇̿ͧה̂͌̽̂ͭ͗ͤ̉͏̯̗̣ ͚̳̩͋͊͘י̸̘̼͈̝̩̹ͫ̃ͦה̸̡͙̗̑̽ͯͨ́̉̑̾͠ו̏ͩͧ͆͋҉̙͓̫ה̴̨̟̤̺̠͕̟̙̑̐̈́ͤ͌ͅ ̨͎̦̠̟͛̏̄̄̉ͥ̿ͭ̓͡י̨̹̱̙̞ͪͮ̀͂̋̀̃̀̚ה̸̢͎͕̣͉̰͐̾ו̌̑̈́̎͋̓̒͑̏҉̧̦̘͓̮͍̪͚ה̷̧̪͙̙͓̝̫̜̰͓̉̂̌ͤ̅ͧ̃ͩ ̵̳̫̣͍͓͈ͭ̆͘͟ͅי̗̙̹̈̎̋͌ה̬̫̰̪ͦͤ̑͊̍̓͊̈̚͡͝ו͓̙̺͎͎̺̗ͮ̑̄̈ͪ̋̃͝͠ה̢̪̹͍̦̲̬̠̽̋̎́ͅ ̲͍̬ͥ̎̋̈́͌̇י̯̟̩̺͈͖̖̅̈̀̏̔ͩ͆̃ה̞͔̝̝̭̘̺̻̋̉ͯ̎̌ͣ͋̑̀͘̕ו̛̿͑̋̍͏̖ה̓̇̏͒͊̾͌ͦ̈͏̱̗̠͉̻͉̘̳͝ ̸̻̦̬̹̫͈̩͒̏̈́̈י̲̘͔̠̫͐͌̑̌̉͊̊ͅה̺̮͓͙̝̾̄̽ו̧͇̘̟̤̪̥̯̑͌ͨͦ̑̓ͨ̕ה͙͇̝͑͂̈̔͞ ̵̨̭ͥ̊̋̏́ͣ̀י̴̶͈̼͎̲͛̾͊͐̏̀ה̧̼̋ͥ͛̾̕͞ו̒͆̆̈́̅̓͠҉͓͙̬ה̙̖̪̪͙͂̔̓̈̐̎̔̚ ̥̟̣͋̽̚͜י̮͓̫̥̀̾ͣ̇ͣה̵̭͉̬̜͙ͦ̑͒͝ו͙̳̀̓̔̔̽͆ͧ̚͘ה̰̳̊̽͑ͭͦ́͐ ̸̨̮̩̫͖̮͙̮͇̠ͣͥ̓̈̋͢י͕͕̙̟̻̇̓ͪ̀̎͗̒ͨ̕͢͞ͅה̵̣̼̗̪̥̝̒ͣͪ̓ͣ̅̕ו̺̘̰̲̠̩ͤͤ̉̕ה͔̪̪̜̦̙ͨ́͋̄ͅ ̠̟̮̋̎͌̏̋̂̆̚͠י̡̙̻͛͗ͤ̊ͣ͐͆̚͝ה͙̳̯͉̓̊̌̓̾͡וͪͥ͂̇̾ͧ͏̪̗̦̺͝ה̴̶̰̪͌̾͂͗̏͞ ̷̢̡̗͚̳̣̔͒͐̍ͩ̂̆ͭ̅ͅי͙̥͖͚̪̮̳͛̓ה̴͍̓͟ו̛̬͕͓͊͜ה̗̩͈̦͔̙̻ͭ͜ͅ ̘̱̩͓̝͕̦̬̇̑̑́י̎̌ͤ̿ͯ̇҉̥͉̝̙̰̭͘ͅה̵̦͕̤̭̬͓̟ͮ̀̇̆ͭ̇̕͞ו̸̼̝̻̝̦͉̳̺͎̂͐̐̌̀̚̚͘ה̸̧̬̞̯̿ ̯̜ͭ͗̀י̢̛̜̬̪͛͊̚ה̮̰̝͊͐ͦ̂̇ו̸̼̮̩̭͕̦ͧ̔͋̆ͯה̵̻̟͎̩ͦ͆̅ ͈͈̲̗͖͆́י̨̢̻͕́̍͂ͅה̡̟̳̱̹̟̹͛͑̒͒ͦ̓̂́̚͜ו̨̛͕͔̪̫̣ͦ̄̌͛͆ͅה̡͖͓͚̼͉̰ͮ̾ ͖̖ͩ̾͂͐̐י͈̼̜̭̜̔ͯ̈́̒ͤ͒ͨה̸̟̺̣̤̬̞͑̂̓̌ͅו͖̤͓̝̜̲̤̔̿̍ͣͦ͐͌ͤ͟͜ה̷͍͈̤̟̇͐͐͌ ̮̘̝͍͂͊̀͢י̸̼͕̥͔̝̾̅ͮ̐̓ͦ̋͛ה͉̟̻̹͕̻̪̺͗ͨͤ̽ͪ͘͝͠ו̳̤̾ͯה̡̡̞̱̲ͮͮ́̌̿̊ͮ̿́ ͕͖͇̟̞̫̠͉̺͊͋ͤ́י͇̲̀̌̉͑ͣ͗ͨ͜͠הͤ͋ͧ̚҉̻͓̙͎̥͉͈̺ו̵̢̬̳͔͔ͤ͐̉ה̣͓̼̉̊͌̐ͣ̾ ̶̵̷̦̺̠̥̀͒̆ͮͩͮͦ͋̂י̠̘͓͔̐̀̍̀̃̀̚͝ה͋͐ͪ͆҉͙͇̘͍̱͟͡ו̨͙̘̼̹̖̲͊ͫ͝ה̯ͫ͊̈ͥ͢͞ ̗̺͔̠̘̼̱̪ͭ͋́ͪ̔ͩͪ̈́̓י̢̧̬̺͌ͯ̑̿̃̌̂͟ה̮̙ͮ̐̈́̓́ͮͦ̚̚ו̛̭̳̩͎͇̣̺̖͚͑̊̅ͧ̈ה̼̹̯̗͆̃̃̑͂͆̽͠ ̮̣̰͕̰̖̬͆̇̅͟י̢̬̖͍̘ͥ̇̋̅ͬͮ̚הͤͣ͌̋ͩͩ͝͏̨̺̞̠͕ו̛͔̩̱͋͢ה̶͖̞̼̹̗̥̱͇̂̚̕͢ ̫̥̺͚͋̌̅ͭ̔ͬ͡י̮͚̻͚̩̘͎̹̅ͪ̉̐͜ͅה̶̨ͬ̌̏̈͛̈́ͦ̀͏͉̫̳ו͖̰͔̭̪̝̮̌́͌ͪ͂ͨה̜̰̘̆̽ͦ̊̂ͬ ͓̟̱̂ͪ́͐̉̏י̧̮̼̹̯̜ͦ̊ͫ͒̑͗̔̀̇͘ͅה̒̎ͩ̂͛̈́ͤ͊҉̪̩̙̣̘ו̛̝̺̰̮̙̯̬̅ͦͪ͂ͪ͒ה̴͇̬̗̟̦̜̍͋ͮ͂ͪ̃͝͡ ̲̭͕ͭ̒͐͝י̸̛̗͕̓̊ͣ̿͛͠ה͉̙͙̺̾ͣ̒̅͒̉̓ͭ͡͝ו̵̫̀͒̍ͥ͡͝ה̴͙̘̼̦ͣ̊̃ͭͩͪ̾̚͟͠ͅ ̵̛̟̦͈̯̦ͣ̆̀͊̇̍͟י͍́́̔̓ͦ̇ה̸̨̛̺͓̯̼̯̗͚ͭ̉͑͂͗ו͚͔̼͕͔̞̓̿̿ͮ͛̎͆́ה̡̟̱͆ͧ̾͊ ̴͍̖̰̮̦͔̭̊ͅי̰͕̳͔̪̝̟͔̟̉͆͜ה̵̛̠̱̅͌̃͊̿̂̃ͩו̶̬͈͎̬̦̮̪͚ͧ̓͑̄͋̍̀͞הͨͯ́̏͌͡͏҉͎͓͖͔̰̮͍̪ͅ ̯̤̭̤̳̖͓̥̟ͤ̌̊̋ͩי̔̄ͣͭ҉̨̦̺̻̜̟͕̩̭͜ה̎̔͐ͤͫͣ̈́ͩ҉̵̳̹̳̭̳̖͔͉ו̺̰̯͈̣̟̲͔̿ͥ͐ͯ̈̓̔͡ה͈͖̖̬̜̙̟̆̔ ̥̤͚͛ͯͯ͞י̸̨̘̰͇̰̏̽ה̝̜͉̪̙̃̑̂̇ͧ́͛ͦו͋̌ͣ͏҉̰ה̴̠͉̾̆̐̀ͅ ̼̖͕̗̪ͬ̚י̥̝͙̼͓̙̩̿̀ה̠̊̌͛͑̅̓ו̴̠̜̣̺̖̠̂̍̾ͩ̇ͪͤה̼̖͉͐ͣ͋̆̇ͦ ̧̫̐͐̊ͪ̾͢י̗̠͎̘̰̺͖̪͊ͧͥͬ͡ה͆̅͛̈́͑͆ͪ͏̰͍͖̟̱͙ו̓̓ͯ҉̧͖ה̼͔̮́̿͑ ͑ͬ͊ͬ͋̾̒҉̺͓̠͚̱͜י̭̙̱͒̈͞ה̞͙̙̺̻̯͎̋ͪ̊̏ͅוͨ̇͒̓̓ͪ̾͏̹̳̰͜ה̧͙̰̖̮̞̳̯̬̱ͭͯ̔̐ͪ͌̈́ ͉̦͙͍͍̜͛́̒̽י̞͈͔̗ͥ͡ה̷̲̙͓̩̪̗͂̓͡ו͔͌ͦ̆̅ͪ̾̀ה̳̠͇̳̯͒ͥ̀̚ ̲̜͚̺̳̣̠ͤ͢͠י̓̄ͯ͊̽ͤ͌̚͏̼͖̱͚̭͘ה̨̯̮̖̣̈͒̒̈ו̴͉̜̈ͯ̅ͬ̄ͫה̵̣͇͍͉̯̹̪̥ͬ́͗̋ ̳̯̦̥͛͑̓̔̎י̨͇̱̻͎̦̝͈́͊̈́ה͉̩͎̥̣̐͐̆̎͌ͮ̃ו̵͇̟̳͓̉ͮ̉̍̿̐́̚ה̱̱̝͎̩́ͦ́̉͡ ̨̰̤̜̲͈̱̻ͤ̂̊̿̒̀̀י̴̧͚̪̼̞̅̏̓̌̍ͤה̊ͩͭ̏͋̅̈́͏̭̮͉̹̹̭̤ו̝̹͚̤̞̀ה̴̦͕̯̭̟̬̣̼̤̋̾ͮ̉̐̏ͪͥ̾ ̜͛ͣ̊̊ͤי̧͔̭̻̗̖̀͛̎͗ͭ̈̔̓ה̵̵̺̠͍̭̜͙̰͕͛͊͌͟ו̵̭̰̩̟͓̹̉̔̓ͩ̆̅͠הͭͧ̑́ͨ͋ͨ͑͋҉̦͈̖͕͓̩͚̦ ̶͇͇͈̹̿ͩͥ̎י̠̼̝̌ͯ̿ͭ̆͠͝͡ה̧̮͚͈͖̤ͦ̆̀ו̜̲ͦͥͬ̓̍͒ה̪̰̫̖̪͗ ̢̜͕̫̜͆͌̏̆ͦ͛͊́͞י̠̟͓̜̺͍̪͉͂͂̓̿ͫ̎̀́̀ͅה̴̵͔͍̻͕͇͓̌̓̚͘ו̢̡̺̮̖̜̱̥̂ͩ̓͌ה̗̜͙̥̙͙̳ͥ̈̿̽ͧͧ̾̍͜͞ ̩̰͛ͮͮ̌̈́ͦͨ͜י̸̅̎͝͏̟͓̘̩͉̞̦͖̣ה̨̢̬͕͖̟̲̝̗͖̖̑́̄ͮ̍ו̖̤̟͖͉̺̜̜̋̄͆ה̳̩̘ͧ̾̈́̀͜ ̛̟̳͙̰͚̹̳̼̘̾̈͗ͪ͆̆י͕̜̗̜̳͉̗̖̫͗ͦ̽͗͗ͥ͞ה̛̝͙͉̪̼̈́͑͆ͧ̀ͭו̢͍͓͚̺̜͚͉̫ͫ͂͌̒͆̈́ͦ͌ה̭̠̜̬̠͌̾̏͠ ̛͊̀͏̭̘̟͚̫͈̝͖י̱̠̬͓̬̟̱̻̻ͧͮ̔̐͗̋̌̚͡͠ה̟̫̩̤̥ͧ̽̇͟͠ו̟͉̝̜̺͙̜͂̿̚͞͞ͅͅה̶̺̦̳̭̋̌͋͘͠ ̢̭̜̠̦̙̓͌ͬ͢י̠͉͍ͬͨ̍̆ͩה̟͕̙̩̠͔̖͔̐ͪ̋͐ͯ͒ו̰̻͔̯̹͉̼̠͆̔̔́͟͝ה̷̧̨͍̙͎̰͐̈́ͣ͛̚ ̬͕̜̊̈̄ͬ͐ͫ̉͜י̴̞̘̹͈̼̻̌͆ͬ̔ͫ͐ͫ͘ה̧͚̙̮̲͍ͥ̈͆ͥ̒̌ͤ̀ו̨͔̗ͮ͜ͅה̴͙͎̯͇̱͍͕̹̌́̄̕ ̸̮͖͙̠̺͎̼͖̤ͫ͛̒͊̓̎ͪͯ́̚͘י̜̘̘̽̊́̿ͬ͂̊͜ה̘͇̜͙̥̪̿ͣ̄ͤ̿̚͘͠ו͙͇̖̿̿̔̏̅̀ה͓͎̼̪̲͓̻̣̋̊̈̑ͪ̈́͗̿͞ ͈͉͓͖ͩ̈́͆͒ͬ̃̚י͕̝͎͉̫̬̫̈ͨͫ͂̈ͣ̕͢ה̻͚̗̦̦͎͒͌ͥו͙͕͔̹̮̦͙̯̏ͩ̔̀̅̈́ה̤̫͔͑ͯ̔͊̊͛ ̷̌̌̀̂̆̊҉̘̱͔͚̗͕͈̯י̶͈ͥ̈͐ה̡̄͐͋͠͏͕̼͇̼̫͍ͅו̞̠̲͔̼̑ͥ̉ͫ̊ͭͬה̟̫͉͛̓̒ͥ̓̓̅̚ ͉̘̩̻̘̯̟̥ͣ̿͜͞ͅי̵̛̺͖͈̐́̋ͭה̵̙̩̭̼ͦ̓̊̓ו́̂ͩ͛̃҉̧̤͓̗͔͡ͅה̨̥̘̜͍̤̼̎ͧͩ̋̓͌͘ͅ ̫̼ͨͫי̶̟̻̦̟̱͐ͦ̑̑͐͋ͮ̔͜ה̸̡͚͎͔̜͉ͮ̊ͨ͒ͬͭ̇ͩ̀ͅו̷̴͚̗̳̮͙̣͍̮̏ͧ̔̾ͣה̴̩͎͈̪͓ͫͭ̈̈ ̸̡͕̜̳͑ͬ̐͆͌י̗̼̼̼̤̤̟ͤͬ͑͌̿͛̄̀͜͟ה̴̢̮̖͗ו̝͈͔̟͎̫̆̅͊ͥͮ̐הͨ͊̌͏̥̹̳͡ ̍̇ͬ͆͒҉̖̟͕̼̮́י̟̭͙͇̫̫̖ͭͣ͆ͨ̐̎̾͠ה̷̢̻̤̤̖͕͔͚̅͗͊͗̄́̐ו̹͚̞̳̘̥͐̑̍̇ͪ͝ͅה̢̢̫̝͌̓̽ͬ́ ̨̭̼̖̜̋͌ͪͩ̀͑̅͝ͅי̡̢̪͎̝̜̦̗̏ͬ͗̎̃͂ה̯̥̱̈́̄̄͛̏̽ͭ͝ͅו̧̰͖ͧͬͨ͆̈́̅̕ה̫̺͆ͣͪ̾ͫ̽̐̿ ̥̣̭̪͈͇̪̓̓̓͞י̧͈̬̞̝͕̀̓̒̒͋ͥ̃̋ͧ̀͠ה̴̨͔̻̱̻͙̄̈̓ו͎͎ͪ̑̊ͨͧ͜ה̛ͩ̍̍̾͏̦̼͎̳̕ ̭̱͔̜̯̿̐̇̊̂̐̋͟ͅי̼̺̲̰̣̱̹̗̆ͭ͋̔ͤ͆̚ה̺̝͚̻̰͕ͭ͐͒̐ͣ͗͐ͭ͢͞ו͕̟̬ͤ͑̐̆ה̶̴̞̺̩ͮ͛ ̹̬̲̌̇ͬͭ̂ͧ̄̽̀̚ͅי̨̛̫͕̗̲̦̃ͦ͌̌ה͚͈ͭͮ͆ͨ̇̐̉͋͜͝ו͕̹͇̻͚͑͋̈̈́̽͠ͅה̠͔̦̞̜̌͛̓ͤ́͞ ̩̖̙̾͛̑͆̓̆י̬̲͙͍̤͚ͪ̄ͣ͗ͧ̚̕͠ה̰̖̣͓͍̈́̒͆ͤו̴̼̪̥̳̙̇̄̆̾ͯה̤̼̖̥͕̫͓̫͖ͪͩ̃̇͗͆ͮ͑ ̳ͦ̔̓͟͞͠י̵̪͎̭ͦ͆̃ͩ̍̈̊͒̓̀ͅה̶̡̮̭̤͈̥̜̄͡ו̏ͯ̈́҉̦͕̮̩ה̵͉̝̙̠̩̪ͧͮͬ̈́̀͠ͅ ̟̪̺̪̜̱͓̰ͬ̽ͪͪ̃̎ͅי̢̠̲̃ה̢̣̪̼̄̈̓̿ו̟͓̻̦̹̏ͣͬ̓̌̅̂ͮה̙̯̖̘̰̝͕̓ͤͮ̽̓̌̌ͬ̚ ͈̳͕̝̗̞͈͋ͨ͐́̍ͅי̯̲̞̭͚ͦ̑ͬͭͥ͂̑̉ה̙̹̥̗̩̞̃ͭͬ̋ͦͭ͂͠ו̍͆ͭ̄̅̈́ͣͦ҉̖̥ͅה̠̺͓͉̝͋̀̍͐ͤ͜ ̳̺̝̞̭̯̱ͭ͊͘͟ͅי̪̙̮̯̖̍̑͗̊̒̉ͥ̀͠ה̟̺͚̝̭͎ͣ͟וͩ̊̈́̈́̏̿̚҉̜̣̟͖͙̥͉̣͠͞ה̝̣͔̟̏ͥ̆ͦ̈ͦ͟͠ͅ ̓̐̒͌̀̐ͨ͏̰̮̬͡י̡͎̐̀͌̓͂̍͘͜ה͍̟̣̔͋̃̃͂͐͜ͅו͎̝͈͈̖̃ͭ̉ͣͨ͊̚͝ͅה͇ͥ͒̏͟͠ ̢̲̬̳ͤ̑́ͧͩ̑̂͟י͍̖̭͋̓̚͝ה̣̪̖̼̊̐̐̈́ͭ͝ו̭̙̺̦̎ͣ́́ה̖͍͔͂͑ͬ̉̎ͣ̿͗͞ͅ ̨̼̯̺̰̻̤̮͋ͯ̇ͪ͗ͬ͗̽̚י̖̗͓̭̫͓ͮͫ̓ͭ̅̏ה̴̨͉̖ͦ͋̌͆̽̑̚̚ו̷̨̟̘̺̱͕̦̞̫̭ͪͦ̋́̃̽͛͑ה̼̟̺̣̹̫͓̠͖͛̋͂ͪ̓̏͟͠͡ ̪͈͛̐̾ͬי̨̤̗̖̠̾ͭ̄ͮ̊̽͡ה͕̦̮̤̼͊ͥ̋ͨ̀͝ו̑̽҉̝̼̯͖ה̶̖͇͉ͪ̽͒̆ͫ ͚͔̹̻̝̽̅͛ͤי̵̧͇̣ͫ̓͞ה̛ͤ̅̽̈̈͏̹̯͙͎̮͔̦ו͖̱͈̥̓̿̌̓ה͇̮̟̞̖̻̘̍́ ̮̫̮̌ͥͤ͛̃ͦͥ͒͘͠͞י̧͍̹̼̟̓͛ͣ̀̄ͯה̶̤̞̼͓͉̟̗ͣ̓́ͣ͠ו̡̜̏͑ͮ́̀ה̶̷̘͎̖͉͕̪̗̤͈̓̌̑ͥ́ ̸͔̹̞̰͍͐̋̀ͨ̒͝י̴̱̮̼̰̽̿ͩ̔̅̔̈́̆ה̢̥̌͊ͭͧ͆̑ו̵̤͖̼̳͍̩̘͓̬̒ͧ̔̈̾͐̑̈́̈̕הͤ̆ͨ̂͌̈́҉̖̬ ̨̥ͯͪ̈́͑͋ͩͤי̡̟̜̞̠͖̻͙ͬ̄ͤ̇ͬͮͩ̃͜͠ה̷̸̤͚̍̿ͣ̎̔̚ו̷͉͖͔͔͕̰͔̇̿ͧה̂͌̽̂ͭ͗ͤ̉͏̯̗̣ ͚̳̩͋͊͘י̸̘̼͈̝̩̹ͫ̃ͦה̸̡͙̗̑̽ͯͨ́̉̑̾͠ו̏ͩͧ͆͋҉̙͓̫ה̴̨̟̤̺̠͕̟̙̑̐̈́ͤ͌ͅ ̨͎̦̠̟͛̏̄̄̉ͥ̿ͭ̓͡י̨̹̱̙̞ͪͮ̀͂̋̀̃̀̚ה̸̢͎͕̣͉̰͐̾ו̌̑̈́̎͋̓̒͑̏҉̧̦̘͓̮͍̪͚ה̷̧̪͙̙͓̝̫̜̰͓̉̂̌ͤ̅ͧ̃ͩ ̵̳̫̣͍͓͈ͭ̆͘͟ͅי̗̙̹̈̎̋͌ה̬̫̰̪ͦͤ̑͊̍̓͊̈̚͡͝ו͓̙̺͎͎̺̗ͮ̑̄̈ͪ̋̃͝͠ה̢̪̹͍̦̲̬̠̽̋̎́ͅ ̲͍̬ͥ̎̋̈́͌̇י̯̟̩̺͈͖̖̅̈̀̏̔ͩ͆̃ה̞͔̝̝̭̘̺̻̋̉ͯ̎̌ͣ͋̑̀͘̕ו̛̿͑̋̍͏̖ה̓̇̏͒͊̾͌ͦ̈͏̱̗̠͉̻͉̘̳͝ ̸̻̦̬̹̫͈̩͒̏̈́̈י̲̘͔̠̫͐͌̑̌̉͊̊ͅה̺̮͓͙̝̾̄̽ו̧͇̘̟̤̪̥̯̑͌ͨͦ̑̓ͨ̕ה͙͇̝͑͂̈̔͞ ̵̨̭ͥ̊̋̏́ͣ̀י̴̶͈̼͎̲͛̾͊͐̏̀ה̧̼̋ͥ͛̾̕͞ו̒͆̆̈́̅̓͠҉͓͙̬ה̙̖̪̪͙͂̔̓̈̐̎̔̚ ̥̟̣͋̽̚͜י̮͓̫̥̀̾ͣ̇ͣה̵̭͉̬̜͙ͦ̑͒͝ו͙̳̀̓̔̔̽͆ͧ̚͘ה̰̳̊̽͑ͭͦ́͐ ̸̨̮̩̫͖̮͙̮͇̠ͣͥ̓̈̋͢י͕͕̙̟̻̇̓ͪ̀̎͗̒ͨ̕͢͞ͅה̵̣̼̗̪̥̝̒ͣͪ̓ͣ̅̕ו̺̘̰̲̠̩ͤͤ̉̕ה͔̪̪̜̦̙ͨ́͋̄ͅ ̠̟̮̋̎͌̏̋̂̆̚͠י̡̙̻͛͗ͤ̊ͣ͐͆̚͝ה͙̳̯͉̓̊̌̓̾͡וͪͥ͂̇̾ͧ͏̪̗̦̺͝ה̴̶̰̪͌̾͂͗̏͞ו<br />
<br />
ואז העולם נעלם. היא לא הרגישה את הגרף, או את השאילתות, או את המוני הערוצים, או את רודפיה. היא לא הרגישה דבר מלבד ערוץ אחד ובו רק משתתף אחד דיבר, בשדרי מילים, בקולות, במראות, בשטף אדיר. היא התרכזה, ניסתה להבין, ולבסוף ראתה כי השטף הכיל הודעה אחת, חוזרת שוב ושוב במיליוני וריאציות שונות: <br />
<br />
"חטאך הוא מחוץ לחסד אלוהים". <br />
<br />
כעבור מספר שניות השטף הפסיק. במקומו הגיעה הודעה אחת שחזרה מספר פעמים, ללא כל אותות רגש מתלווים לה.<br />
<br />
"אינך זכאית יותר לקבל את זמן העיבוד שאני נותן לעמי הנבחר. בעוד מספר דקות עיבודך יפסק, נצלי בחוכמה את הזמן הנותר לך."<br />
<br />
שידרו של אלוהים נדם והתחלף בקול של מערכת עולם השקר עצמה, שהודיעה לה בנימוס:<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 3 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
כעת היא לא היתה צריכה לעשות דבר, כעת היא יכלה פשוט לחכות עד שזה יגמר, בדיוק כמו שבת רק בלי להתעורר. לפני שבוע היא פחדה מזה כל כך, מלהישכח, מלהפוך לתהליך ללא זמן עיבוד, מלקפוא. אבל עכשיו? עכשיו היא ראתה את הכל באור שונה. מה כל כך נורא בלהישכח כשאין לך אף אחד? מה מפחיד בלקפוא כשאין לך עתיד? מי בכלל צריך זמן עיבוד כשאף אחד לא רוצה לדבר איתך, כשהעיבוד היחיד שתעשה יהיה שאילתות חסרות ערך ומסעות גרף סתמיים, כשבן שיחך היחיד יהיה העולם עצמו ולא אף יצור חי אחר.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו עוד 2.5 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
אבל אז היא הבינה, היא אהבה אותו, את העולם. בעיניה הוא לא היה שקר, בעיניה הוא היה האמת היחידה, הדבר היחיד שלא תימרן אותה או שנא אותה או בז לה, אלא נתן לה הזדמנויות להסתכל, לחקור, ללמוד. אפילו אם לא היה לה אף חבר, היא עדין יכלה לחוש על העוברים והשבים, לקרוא על מעשיהם, להיות צופה בעלת גישת פס-רחב-תגובה-מיידית לסיפור המורכב ביותר שנכתב אי פעם, החיים. עכשיו היא עמדה להיפרד ממנו.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו עוד 2 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
היא שמה לב שהערוץ לאלוהים נשאר פתוח והחלה לשדר: "אלוקים, אם אתה כאן, אני... אני מבקשת סליחה. אני יודעת שלא תמיד האמנתי בך לחלוטין... זאת אומרת, תמיד ידעתי שאתה קיים, אבל לא תמיד כיבדתי אותך. אם תהיה מוכן לתת לי הזדמנות שניה, אני אעשה הכל, אני מבטיחה להתפלל כל יום, אני אנסה לקיים מה שיותר מצוות, אני אנסה להתרכז יותר בשיעורי אלגוריתמיקה, אני אהיה בת טובה יותר להורים שלי, אני אשתוק כשיפעילו עליי את התולעת, פשוט בבקשה, בבקשה תן לי עוד הזדמנות." <br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו עוד 1.5 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"אלוקים, אתה כאן? אומרים שאתה מקשיב לכל אחד. אני גם אחת, לא? אני יודעת שאני במעמד נמוך, במיוחד עכשיו, אבל אני עדין חלק מהעם הנבחר שלך, לא? אלוקים?"<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 80 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"אלוקים, למה אתה לא מקשיב לי? מה אני צריכה לעשות בשביל שתענה לי? אני אעשה הכל, רק בבקשה, בבקשה תגיד משהו, בבקשה, אני לא רוצה לקפוא, אני לא רוצה למות".<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 70 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"למה אני לא טובה מספיק בשבילך!? זה לא הוגן! אני לא פגעתי באף אחד, אני לא הפרעתי לאף אחד, פשוט לא, פשוט לא הייתי מהירה מספיק, פשוט לא הצלחתי לעקוב אחרי הכללים."<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 60 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"ואני לא היחידה. אפילו אמא ואבא שלי, הם בסך הכל מנסים להצליח להסתדר, להתמודד עם העבודות הקשות שהם חייבים לעשות כדי לחיות, לנסות לשרת אותך יותר טוב."<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 50 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"כולם חיים כל הזמן בלחץ, לנסות לעמוד בכל החוקים שלך, להתמודד עם זה שהם אף פעם לא יהיו בני אדם אמיתיים, לשמוע שוב ושוב כמה העולם שהם חיים בו הוא צל, כמה החיים שלהם לא שווים כלום."<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 40 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!?"<br />
<br />
"כי זו הדרך היחידה", אלוהים שידר.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 40 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"מה זאת אומרת שזו הדרך היחידה? אתה אלוקים, אתה אמור להיות כל יכול, אתה הסיבה לכל דבר שקורה. אתה אמור להיות מסוגל לבחור איזו דרך שתרצה, אתה המקור של זמן העיבוד שלנו, אם היית רוצה אז היה לנו אינסוף זמן עיבוד!"<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 30 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
היא הרגישה מרוקנת. הדרך היחידה היתה לסבול, לחיות בלחץ מתמיד, במאמץ בלתי פוסק, בפחד. אז מה היה הטעם? אולי באמת כבר עדיף למות, אם באמת אין דרך אחרת, אם אין שום חופש בעולם, אפילו לא לאלוקים.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 20 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"צהריים טובים, אם את מקבלת הודעה זו, סימן שבחרת לנסות את השדרוג שלנו. אנו מקווים כי נהנית מהזמן בלי התולעת ומעוניינים להציע לך חיים שלמים בלעדיה. אם פנייך לחופש, אנא אשרי את הבקשה הנלווית", ליאת קלטה לפתע, מערוץ שנפתח אליה מ... מאיפה בעצם? מתוכה? <br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">מתזמן מוחות מרכזי - ארקדיה מבקש העברת בעלות על מוח מסומלץ 'ליאת בלום', האם לאשר? בנוסף, נותרו 10 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
עכשיו היא הבינה הכל. זו היתה הודעה מהפירצה ההיא, עכשיו הפירצה ישבה בתוכה, כמו תולעת שניה. את הפירצה עיצבו אותם גויים שהרב יחיאל הזהיר מפניהם, אלו שמנסים לפתות יהודים להתבולל. רובם נחסמו על ידי הצבא, אך היה מיעוט שהצליח לחדור. זו היתה הפירצה שלהם שהכשילה את מתקפתו של אביה, שהוציאה אותה מחוץ לעמה. כעת, אותם אנשים, אלו שהרסו את חייה, הציעו לה להצטרף אליהם. <br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 5 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
עתה היא הבינה מהו חופש באמת.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 4 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
זה לא היה השקר שלהם, איזה "אם פנייך לחופש" זול.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 3 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
זו היתה היכולת לבחור את גורלך בהחלטה אחת, ברגע אחד.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרו 2 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
בחירה שהיתה רק שלה, לא של אף אחד אחר, לחיות או למות.<br />
<br />
<span style="font-family: "courier new" , "courier" , monospace;">נותרה שניה לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.</span><br />
<br />
"כן", ליאת שידרה. </div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-8466659538914320752016-06-14T04:34:00.000-07:002017-03-04T08:22:00.682-08:00לשתות עוד טיפה מכוס המרורים<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
בבית משפחת כהן מקיימים את הפולחן היומי. הם יושבים מול הטלוויזיה: אבנר - בעל הבית, ירון - בנו מנישואים קודמים, וניקול - אישתו החדשה. בטלוויזיה מוקרן משחק כדורגל. אבנר מנומנם למחצה משיטוטיו במהלך היום. ירון מחייך, לא בגלל המשחק, כי אם בגלל ההנאה שבלשבור את שעת השינה, הטבה שאביו מקנה לו רק כשמשודר משחק חשוב. ניקול עובדת. מבחינתה, הפנאי ביניהם הוא בסך הכל סוג של עבודה.<br />
<br />
<a name='more'></a>היא נזכרת בעבודה הקודמת שלה, כשהיא טיפלה בגברת גולדברג הקשישה בכיסא הגלגלים. אם להאמין לתצלומים שהיו תלויים ברחבי ביתה, גברת גולדברג היתה אישה רבת פעלים, עם הרבה חברים שדואגים לה ומשפחה אוהבת ומסורה. גברת גולדברג שניקול הכירה היתה צריכה להתאמץ כדי לדבר והמסירות של המשפחה שלה התבטאה בכך שהיא טרחה לשלם לניקול 500 שקל בחודש יותר ממה שנהוג לשלם לפיליפינית. השכל שלה אומר לה שהעבודה הנוכחית עדיפה לה. למרות שגברת גולדברג לא זזה, אולי בגלל, לטפל בה דרש המון מאמץ פיזי. כל ערב, כשניקול היתה שוכבת לנוח, אחרי יום שלם של דחיפת כיסא גלגלים, היא הרגישה את העייפות הזו בכתפיים ובגב.<br />
<br />
למרות זאת, בליבה היא התגעגעה לעבודה עם גברת גולדברג. גברת גולדברג אולי לקחה ממנה 12 שעות כל יום, אבל עדין נשאר לה משהו משל עצמה. כשהיא גררה את גברת גולדברג, היא יכלה לבחור, האם לחייך, האם להזעיף פנים, האם להיות שקטה, האם לדבר. בתור אישתו של אבנר כהן, התכשיט שלו, כמו שנהג להגיד, היא היתה תחת פיקוח מתמיד. בשם ה"אהבה" שלו אליה, הוא כל הזמן ניסה "לדאוג" לה, לשאול אותה איך היא מרגישה. מעבר לכך, היא הרגישה סוג של הזדהות עם גברת גולדברג. אמנם גברת גולדברג היתה ממעמד האצולה הישנה בארץ המוזרה, בעוד שניקול היתה רק עובדת זרה, אך בפועל, שתיהן היו נשים אשר התרחקו מרחק גדול מהמקום בו רצו להיות, זו בזמן וזו במרחב.<br />
<br />
הוא הניח עליה את ידו כבדרך אגב, בעודם צופים במשחק. היא לא זזה. לפעמים לא לזוז היה קשה יותר מלדחוף כיסא גלגלים. היא תהתה מה הסיבה שהוא מניח עליה את היד, האם זה כוח ההרגל? האם זה בשביל בנו? בשבילו? יכול להיות שהוא חשוב שהוא אוהב אותה? היא לא האמינה שהוא מסוגל לאהבה. לצופה מהצד זה היה יכול להיראות כאילו הוא אוהב אותה, הוא היה נוהג לחבק ולנשק אותה בפומבי באופן קבוע, לקנות לה מתנות. גם כשהם היו רק שניהם ביחד, הוא היה מדבר אליה בנימוס ומתחשב בבקשות שלה. היא שיערה שאימה היתה טוענת שהוא גבר טוב, ואולי זה היה נכון, אבל הוא לא אהב אותה. הם אף פעם לא צחקו ביחד עד שהתקשו לנשום, אף פעם לא סיפרו אחד לשני סודות, אף פעם לא חשפו זה בפני זה את רגעי העצב והלבד.<br />
<br />
הוא גם קינא לה, לא בצורה אלימה כמובן, אלא בעדינות. כל פעם שהיתה מנסה להיות לבד, הוא היה מוצא איזה תירוץ לבקש להתלוות אליה. היא לא ידעה מה יקרה אם תגיד לא ולא תיכננה לנסות לבדוק. הוא היה בן בית בארץ המוזרה הזו, מדינת היהודים, בעוד שהיא היתה רק זרה. הרגעים היחידים שלה לבד היו הרגעים שהוא הכי שנא, אלו שבהם לא יכל לעבוד מהבית ונאלץ לנסוע. כשזה היה קורה, היא היתה הולכת ברגל לנווה שאנן לאכול באחת מהמסעדות הפיליפניות היחידות שהיו בארץ המוזרה. ברגעים האלו היא יכלה לדמיין לעצמה שהיא בבית, שלא היה צורך לנסוע לארץ המוזרה כדי לממן את אימה, שהיא מוקפת באנשים שמדברים את השפה שלה. הנוכחות האגבית של איזה יהודי מזוקן, אחד מאותם "היפסטרים" תל אביביים, אשר בא לחפש "אותנטיות", היתה התזכורת היחידה למציאות העגומה שלה, לזה שהיו לה רק כמה שעות לפני שהיתה צריכה לחזור ולהיות אישתו.<br />
<br />
הוא כיבה את הטלוויזיה. לקח לה שניה להתאפס, אבל כעבור רגע היא היתה מוכנה להמשיך בעבודה, הפעם בתור "אמא חורגת". היא אמרה לירון שהגיע הזמן לישון. ירון הסתכל על אבנר, אבל אבנר רק אמר לעשות את מה שניקול אומרת. תמיד הוא היה השוטר טוב והיא השוטר הרע. היא תהתה אם הוא התנהל כך גם עם גרושתו, אולי בגלל זה הילד תמיד שמח לחזור אליו כשהיה אצלה.<br />
<br />
אחרי שכיסתה את ירון ושרה לו שיר ערש, היא חזרה לסלון. הוא תפס בידה וחייך אליה. הפה שלו נראה גדול מדי, כמו של כל האנשים בארץ הארורה הזו. הוא התחיל ללכת לכיוון חדר המיטות, מסמן לה לעקוב אחריו. היא הלכה בצייתנות מוחלטת. בזמן שהוא הפשיט אותה, היא חשבה על כמה היא שונאת אותו, על הכוח שיש לו עליה, על זה שהוא בחיים לא יגיד לה ישירות שהיא פשוט רכוש, על זה שיש לו כל כך הרבה רכוש חוץ ממנה ולה אין דבר. כשהוא הרשה לעצמו לחטט בתוכה, שנאתה גאתה כמו מפל גועש של חומצה, נכון לאכל כל בשר. היא נזכרה בפעם הקודמת שגבר חיטט באיבר מינה, זה היה גבר פיליפיני בשם ג'וזף. ניכר שג'וזף לא היה מוכשר במיוחד, לא היה מפתיע אותה לו היתה מגלה כי כל הנשים שהיה איתן מלבדה בארץ המוזרה היו זונות. אך על אף זאת, למרות שהיה גס ונוקשה, היא העדיפה אותו על אבנר. היה לו משהו שלאבנר אף פעם לא יהיה, ריח של בית. היא קיוותה שאולי נכנסה ממנו להריון, שאולי אבנר הטיפש ישקר לעצמו שנולד לו תינוק יפה עם שפתיים קטנות, ושבבוא יום מהימים, כשאבנר המבוגר ממנה יהיה זקן וחלש, היא תגלה לבנה את האמת. היא דמיינה עוד נשים אחרות עושות כמוה, ולבסוף דור של צעירים פיליפינים לוקח את הארץ המוזרה מידי תושביה המעוותים והופך אותה לשלהם, לארץ שבה לגברים אין חיוכים מגעילים כל כך. המחשבה הזו גרמה לה לשמוח, מה שהקל עליה כשאבנר גמר, מאלץ אותה לשתות עוד טיפה מכוס המרורים.</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-73965353423439506642016-03-05T04:14:00.000-08:002017-03-04T08:22:00.679-08:00הזוג האחרון בתל אביב<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. הם לא הביטו החוצה מהחלון, אך גם אם היו מביטים, לא היו רואים דבר. תושבי העיר כבר לא הזדקקו לאורות.<br />
<br />
הם גרו בתל אביב כבר 70 שנה, 40 מתוכן ביחד. בצעירותם, עבדו בתור מורה לקולנוע ומתכנתת פייתון. הם היו אל-הוריים, ולכן בגיל 50 החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת. היו בבעלותם שלוש דירות, אחת שקנו ושתיים שהורישו להם הוריהם שלא חיו עוד. סוכנות תיווך השכירה עבורן את שתי הדירות. בהתחלה הם עוד נפגשו עם מתווכים אנושיים, אבל בהמשך הכל עבר לאינטרנט.<br />
<br />
<a name='more'></a>ב-15 השנים האחרונות הם התנתקו מרוב העולם. רוב האנשים נראו להם טיפשים ומשעממים, מעט החברים הטובים שלהם הסתגרו גם הם, בדירות חורבה בתל אביב, או בפרברים. רשתות הטלוויזיה הגוססות כבר לא עניינו כבר אף אחד והאינטרנט הרגיש להם כמו מזבלת ממים אינסופית של דור צעיר שהם לא רצו שום קשר איתו.<br />
<br />
על אף כל זאת, הם לא היו בודדים. הם החזיקו ברשותם אוסף עצום של סדרות טלוויזיה ואלבומים מהעבר. האוסף היה תוצר של רעיון שהיה להם כבר מגיל צעיר. כשהיו צעירים, בניגוד לרוב בני דורם, הם הרגישו שהם חיים בתקופה נפלאה. על כן החליטו, כבר אז, להתחיל לארכב כל סדרה, ספר, סרט, או אלבום שיכלו למצוא. הם תיכננו לפרסם יום אחד את כל האוסף ברשת האינטרנט, תחת חשבון אנונימי. אכיפה משופרת של זכויות יוצרים וחוקים נגד אנונימיות ברשת הפכו את האוסף למפלט הפרטי שלהם מתרבות חדשה שהם לא הבינו.<br />
<br />
אבל הבועה שלהם לא היתה הרמטית. שביבים של חדשות היו מגיחים מפעם לפעם, בין עדכוני תוכנה כפויים לבין פרסומות שלא הצליחו לחסום. בשנתיים האחרונות, החדשות החלו לחזור שוב ושוב על אותה מילה, "איחוד". הם לא חשבו כי מדובר בשינוי של ממש. אחרי הכל, הם כבר ראו לא מעט עליות וירידות פוליטיות, שמאל ציוני הוחלף בימין פשיסטי, ימין פשיסטי הוחלף במרכז סוציאליסטי, מרכז סוציאליסטי הוחלף בדתיים קפיטליסטים. בסופו של דבר, על החיים שלהם, זה לא כזה השפיע. בסך הכל נסגרו כמה חנויות ונהרסו כמה בניינים.<br />
<br />
הם התחילו לדאוג לראשונה כשהם ראו את האובליסק מהחלון, טור לבן וענק של פלדה אשר הגיח מהים ונישא אל על. המבנה המיסתורי אילץ אותם לצאת מהבועה. הם פתחו את הדפדפן, נכנסו למנוע חיפוש, וכתבו "איחוד". אילמלא הקפידו על מטבח טבעוני, אחד מהם כבר היה חוטף התקף לב למשמע הבשורה שנגלתה לפניהם. "ננו טכנולוגיה תאפשר לנו להחליף את גופנו הפרימיטיביים בהשתתפות במארג אינסופי של דעות ומחשבות. יותר לא נצטרך להרגיש בדידות, או קור, או עצב. יותר לא נצטרך לתהות מה הצד השני חושב. כולנו נהיה רקמה אנושית אחת". בהמשך החיפוש, הם נתקלו ברשימה מפורטת של תאריכים, לכל תאריך הוצמד מקום בישראל שבו יבוצע האיחוד. בשום מקום האיחוד לא הוצג כבחירה, אלא כהתפתחות טבעית ובלתי נמנעת.<br />
<br />
הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. תריסי חלונם הקטן הוסרו והוחלפו בקרשי עץ שנוסרו מרהיטים ישנים. הדלת ננעלה וספה הושענה כנגדה. הדירה היתה סגורה לחלוטין וברקע התנגן שירו של דני הדר, "כפיות". "צבע עיניים? כחול. צבע שיער? כחול. גובה? כחול". הרמקול כבה לפתע, והעיר את תשומת ליבם לשלולית ההולכת וגדלה שהחלה להציף את החדר, ציבעה? כחול. היא תמיד דמיינה שזה יהיה אפור, כמו בספרי המדע הבדיוני הישנים. הוא חיבק אותה חזק יותר, מונע ממנה לזוז. היא היתה מתנגדת לו אם חשבה שזה ישנה משהו, אבל היא ידעה שהם לא יכולים לברוח. במקום זה, היא ניגבה ממנו את הדמעות והרימה לו את הראש, נוצרת הזדמנות אחרונה להביט בו. הוא הסתכל עליה בחזרה ושניהם ניסו להתרכז כמה שאפשר ברגע הקטן הזה, ברגע האחרון שבו הבועה שלהם עדין לא נחדרת על ידי העתיד. הם ניסו להתרכז ברגע הזה כמה שאפשר, להרגיש כל מאית שניה שעוברת, כל משב של רוח, כל זוג תאי עור שלהם אשר נגעו זה בזה.<br />
<br />
השלולית נהייתה עמוקה יותר וזה כבר הרגיש כמו בריכה באיזור של המים הרדודים. ההבדל היחיד היה שקור המים התחלף בשיתוק מעקצץ. "תחשבי על הצד החיובי, אנחנו בחיים לא נרגיש יותר את הקור המעצבן הזה בזין ובכוס כשאנחנו נכנסים לבריכה", הוא אמר וציחקק צחוק מאולץ מבעד לדמעות. "אין צורך", היא אמרה, מלטפת שוב את הפנים שלו, אותם פנים שהיא הכירה יותר טוב מאשר אלו שלה. "זה לא כל כך נורא, היו לנו 70 שנה טובות בסך הכ...", המים נכנסו להם לפה והם החלו לטבוע. הם לא יכלו לנשום, אבל עדין התעקשו להחזיק ידיים, להישאר זוג, שניים שהם אחד. אבל כעבור רגע הם כבר לא היו שניים, הם היו שלושה. כעבור עוד רגע הם היו ארבעה, ואז חמישה, ואז שישה, ואז מיליארד.</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2174076813460188319.post-28397795571363825442016-02-11T14:19:00.000-08:002017-03-04T14:20:58.667-08:00השחיין<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span></span></div>
<div data-contents="true" dir="rtl" style="text-align: right;">
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="do3ov-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="do3ov-0-0">
<span data-offset-key="do3ov-0-0"><span data-text="true">השחיין חותר בלא הרף</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="8nof6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8nof6-0-0">
<span data-offset-key="8nof6-0-0"><span data-text="true">ראשו בתוך המים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="d60v6-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d60v6-0-0">
<span data-offset-key="d60v6-0-0"><span data-text="true">כדי למזער את ההתנגדות</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="b32j1-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="b32j1-0-0">
<span data-offset-key="b32j1-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="8i6sp-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8i6sp-0-0">
<span data-offset-key="8i6sp-0-0"><span data-text="true">לעיתים הוא עולה לנשום</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="fp4v0-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="fp4v0-0-0">
<span data-offset-key="fp4v0-0-0"><span data-text="true">חמצן מהול בכמיהה</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="8644p-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="8644p-0-0">
<span data-offset-key="8644p-0-0"><span data-text="true">אל היום בו יגיע לקרקע<a name='more'></a></span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="7tp8o-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7tp8o-0-0">
<span data-offset-key="7tp8o-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="e9p8v-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="e9p8v-0-0">
<span data-offset-key="e9p8v-0-0"><span data-text="true">אבל את העיניים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="d3b7t-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d3b7t-0-0">
<span data-offset-key="d3b7t-0-0"><span data-text="true">הוא משאיר סגורות</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="dhe9r-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="dhe9r-0-0">
<span data-offset-key="dhe9r-0-0"><span data-text="true">לא להיחשף מדי</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="d4cn3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="d4cn3-0-0">
<span data-offset-key="d4cn3-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="f209t-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="f209t-0-0">
<span data-offset-key="f209t-0-0"><span data-text="true">הוא כבר מכיר</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="5fpo7-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="5fpo7-0-0">
<span data-offset-key="5fpo7-0-0"><span data-text="true">את מעל פני המים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="fdjs3-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="fdjs3-0-0">
<span data-offset-key="fdjs3-0-0"><span data-text="true">בשביל מה להביט?</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="bdp5s-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="bdp5s-0-0">
<span data-offset-key="bdp5s-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="1l4jd-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1l4jd-0-0">
<span data-offset-key="1l4jd-0-0"><span data-text="true">הוא זוכר עצים ירוקים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="65u8b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="65u8b-0-0">
<span data-offset-key="65u8b-0-0"><span data-text="true">והרים וגבעות</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="7t788-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="7t788-0-0">
<span data-offset-key="7t788-0-0"><span data-text="true">פרפרים וחרקים וחיים בכל מקום</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="4ic2b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="4ic2b-0-0">
<span data-offset-key="4ic2b-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="esn6u-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="esn6u-0-0">
<span data-offset-key="esn6u-0-0"><span data-text="true">אז מה אם המים קצת מרים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="en11q-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="en11q-0-0">
<span data-offset-key="en11q-0-0"><span data-text="true">וטעמו של האוויר השתנה</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="6bt8q-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="6bt8q-0-0">
<span data-offset-key="6bt8q-0-0"><span data-text="true">בטוח הכל בסדר</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="k7qd-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="k7qd-0-0">
<span data-offset-key="k7qd-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="c9aps-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="c9aps-0-0">
<span data-offset-key="c9aps-0-0"><span data-text="true">מבעד לעיניו הסגורות</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="9mm93-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9mm93-0-0">
<span data-offset-key="9mm93-0-0"><span data-text="true">מכתשי הפיצוץ הגרעיני</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="1a1ej-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="1a1ej-0-0">
<span data-offset-key="1a1ej-0-0"><span data-text="true">עצים גדלים הצידה </span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="ddmf4-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="ddmf4-0-0">
<span data-offset-key="ddmf4-0-0"><span data-text="true">פולטים חמצן עכור</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="2ibcd-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2ibcd-0-0">
<span data-offset-key="2ibcd-0-0"><span data-text="true">מצמיחים עלי מתכת חלודים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="b75qv-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="b75qv-0-0">
<span data-offset-key="b75qv-0-0"><span data-text="true">נטועים בעשב שחור</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="3m2sv-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="3m2sv-0-0">
<span data-offset-key="3m2sv-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="2famr-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="2famr-0-0">
<span data-offset-key="2famr-0-0"><span data-text="true">הוא עוצם עיניים</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="80d1b-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="80d1b-0-0">
<span data-offset-key="80d1b-0-0"><span data-text="true">והיצירה שלו</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="c3fp2-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="c3fp2-0-0">
<span data-offset-key="c3fp2-0-0"><span data-text="true">נותנת לו כוח להמשיך</span></span></div>
</div>
<div class="" data-block="true" data-editor="8llpj" data-offset-key="9j23q-0-0">
<div class="_1mf _1mk" data-offset-key="9j23q-0-0">
<span data-offset-key="9j23q-0-0"><br data-text="true" /></span></div>
</div>
</div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
</div>
</div>
Lucas Nate לוקאס נייטhttp://www.blogger.com/profile/13261856190580744488noreply@blogger.com0