יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

שברים

היי. הנחתי שתגיעו לכאן מתישהו. אתם בטח שמעתם ש"קאיה לא יוצאת מהבית" ורציתם לדעת למה, נכון? אז אני אספר לכם, אבל בבקשה... בבקשה אל תפריעו לי לדבר, טוב? מאוד קשה לי לדבר על זה.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

מבוך הקריסטל

חלק א' - מגע ראשון


ג׳ניפר זלניק תמיד היתה אישה שאפתנית. בגיל 18 עבודת פרוייקט המדע שלה בתיכון היתה צעד ראשון ופורץ דרך בעיצוב של אלגוריתמים למערכות נסיעה אוטומטית במרחב תלת ממדי. 20 שנה אחרי, מכוניות מעופפות וכבישים תלת ממדיים היו כבר ענין שבשגרה. ג׳ניפר המשיכה לפתח חידושים בתחום התחבורה, הפעם בתור ארכיטקטית ראשית בחטיבת ההנעה האוטומטית של הונדה. על אף זאת, בשיחות פרטיות, היא נהגה לומר שרגע השיא בחיים שלה היה בגיל 18, כשהיא פיתחה את מה שהפך לימים לאלגוריתם הניווט זלניק-מננדז. היא טעתה. רגע השיא האמיתי שלה היה בגיל 78, יחד עם רוב העולם, כאשר כל תוכנת "חדשות בהתאמה אישית" בעולם ציפצפה עם אותה נוטיפיקציה בדיוק: "מגע ראשון עם חיים חוצניים".

יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

שגרה

"מט", אמר שי. "שיחקת טוב", אמר רונן, "כמו תמיד". משחקי השח עם שי היו מסורת שנמשכה כבר שנה וחצי. כל יום שישי, בשעה חמש, הם היו נפגשים בדרום תל אביב בגן התקווה לשחק שחמט. רונן תמיד היה מפסיד, אבל זה לא שינה לו. רונן חי בעולם מלא ניכור ובדידות, עולם פוסטמודרני שבו הלילה הופך ליום והיום ללילה, עולם שבו אנו מניחים כי כל דבר בחיינו עשוי להיעלם בין רגע, העולם שכולנו מכירים. בעולם כזה, כל אדם שפוגשים לא מכורח, אלא מרצון, הוא נווה מדבר.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

רעב

אתה קם בבוקר ומרגיש את הרעב באחוריי הלשון. מתוך המקרר אתה מוציא שתי פרוסות לחם, ממרח טחינה, וחטיף שוקולד. כעבור עשר דקות הם אינם.

אתה הולך לעבודה, במרחק חצי שעה ממך, ומתחרפן מהישיבה הזו ברכבת בחוסר מעש. אילו רק היית יכול לעשות איזה משהו כדי להעביר את הזמן... אתה קונה לך שקית במבה כדי להעביר את הדרך.

במשרד הם מבקשים ממך לחרוש על ספרות מקצועית בשביל הפרוייקט החדש, ואין לך כוח, אבל אין לך ברירה. אתה מוצא את עצמך אוכל בייגלה מהאספקה המשרדית מול מסך המחשב, קורא את מילות המאמר בזו אחר זו. הבייגלה ביד שלך מתחלף בגרף של הפולינום מהטקסט, אתה מוציא אותו מהמסך ואוכל אותו, הוא מרגיש כמו אטריה מלוחה חמצמצה בפה שלך. אתה מתקדם אל הגרף הבא, טוחן כמה נוסחאות בדרך, לסיגמות שלהן יש טעם מלוח עגלגל, כמו ביסלי.

יום רביעי, 8 ביולי 2015

צדק

אבירם, רציתי שתדע שגם אני זוכר, איך אני ואתה הלכנו ביחד ברחוב, ופתאום ראינו את המרצדס ההיא דורסת את הזקן שמוכר עגלות בשוק. אני זוכר את הזקן עף איזה חמש מטר קדימה, ואת הנהג זורק איזה קללה מבעד למשקפי השמש שלו אל הזקן שמיהר לצלוע משם.

אני הייתי אז בהלם לגמרי, אבל אתה לעומת זאת, ידעת להתמודד במצבי לחץ. שלפת את הטלפון, וצילמת את הרכב ואת הנהג. אני לא בטוח למה באתי איתך אז בכלל, העדפתי לשכוח מכל זה, אבל אני מניח שתמיד הייתי חלש אופי, אז נתתי לעצמי להיגרר איתך.

יום שישי, 26 ביוני 2015

קונטרול 69

אני יושב בהר סיני על כוסית של טובי ובא לי לצרוח. הפעם האחרונה שהייתי פה היתה לפני חצי שנה, ואני באמת לא מבין למה אני כאן שוב. הרי המקום הזה כבר איזה שנה לא מה שהוא היה. הכל בגלל החרא הזה, קונטרול 69.

מהבירורים שלי, החומר הזה התחיל להופיע לראשונה בפיצוציות בתל אביב לפני איזה שנה. זה שווק בתור "הסם שישפר את חיי המין שלך". בדרך כלל חרא כזה נשאר בשוליים, אבל לחבר'ה האלו היתה אסטרטגיה שונה, הם שיווקו לנשים.

יום שבת, 23 במאי 2015

בלשכת התעסוקה

הוא המתין בתור, יחד עם שאר עלובי החיים, ותהה למה זה הגיע לו. הרי כשהוא רק עלה לארץ כילד, הבטיחו לו שהוא מגיע למקום טוב יותר. הורים שלו אמרו שאם הוא ילך בדרך הנכונה, בלי לפחד, בלי להיות עצלן, ובלי לתת לעצמו להיקלע להסחות דעת, הוא יצליח.

אם הם רק היו רואים אותו עכשיו, בן 48, תקוע בלשכת התעסוקה, מקבל מבט מזלזל מאיזה יועץ בן 20 שלא יודע שום דבר על העולם, אבל עדין נמצא במצב תעסוקתי יותר טוב ממנו. על חולצתו של היועץ היתה תווית שם, "דוד מַבְרָטֶה". "אלכסנדר פלוטניק. אפשר לקרוא לך סשה?", שאל היועץ. "אני מעדיף שתקרא לי אלכס", הוא אמר, מתוסכל מאיך שהזר הזה העמיד פנים שהם חברים. "בסדר אלכס, במה אתה מחפש עבודה?", שאל היועץ בטון מנומס ומנוכר. "אני מהנדס תוכנה עם 25 שנות נסיון", אמר אלכס בקול רועם, והזדקף בכיסאו.

יום ראשון, 10 במאי 2015

עתיד

זה היה יום הולדתו ה-70 של ירון. המשרת האישי שלו, מוחמד, עזר לו לקום מהמיטה אל כיסא הגלגלים. ירון פתח את הטלוויזיה והאזין לנאום של ג׳ון האריס, הנציג האמריקאי.

We must remember that we are living in a post individual, post tribal, age. Because of this, people must change their very nature, people must evolve.

"אז מה? אתה חושב שהם יעשו לכם היאהוד מה שעשו לנו?", מוחמד שאל בחיוך. ירון פחד ממוחמד, היו לו חששות שהתהליך לא באמת עבד עליו עד הסוף, "תלביש אותי, אני צריך להגיע לפגישה".

כעבור שעה, חמשתם היו בעזריאלי, בקומה מינוס ארבע. "מה קורה?", ירון שאל אותם. "כרגיל, אתה יודע", ענה לו איתן בקולו השקט. "ברוך השם", ענה לעומתו ברק, בחיוך רחב. שירה ואורי לא אמרו דבר. "נו? תגידו משהו?" אמר איתן. "אין מה להגיד, הכל חרא", אמר אורי, וסובב לעברו בהפגנתיות את החלק בפניו שבו היתה פעם עינו הימנית. "אתה תמיד חייב להיות כזה?", סיננה לעברו שירה בכעס. "כן. את מעדיפה שאני אהיה כמו ברק פה?".

יום רביעי, 29 באפריל 2015

לעולם לא תחזור הביתה

יש משפט ספרותי כזה, "לעולם לא תחזור הביתה". אתה חושב לעצמך שהוא משקר, כי הנה, אתה עכשיו בבית שלך, שאולי אחרים חושבים שהוא קטן ומכוער, אבל אתה אוהב אותו. אוהב אותו כבר 50 שנה, מאז שהגחת לעולם בחדר המחסן שלך, שהיה חדר השינה של אמא שלך שמתה בחודש שעבר.

אתה והשכנים שלך מסתדרים מצוין, אחרי הכל, הם אחים ובני דודים וילדים שלך. אצלכם זה תמיד היה המוטו, "משפחה לא מפרקים". כך אתם גרים על חלקת האדמה הזו כבר 70 שנה.

אתה הולך לישון וחולם על העולם שממשיך, איך כל אחד רוצה מקום לעצמו ולטלוויזיה שלו ולמחשב שלו ול"ספייס" שלו, ויש כל כך הרבה כל אחדים, כמו נמלים בלי מלכה. צליל דפיקה בדלת קורע אותך מהסיוט ואתה קם לפתוח.

עומד מולך גבר מעונב ומאחוריו שני שוטרים. הוא מגיש לך צו פינוי. אתה אומר לו שזו האדמה שלכם כבר 70 שנה. "לא לפי התיקונים האחרונים לחוק הגנת הדייר. תקופת דמי מפתח יכולה לפוג אחרי 70 שנה במידה ודור המייסדים המקורי אינו חי עוד", הוא עונה.

לפעמים חלומות מתגשמים, לעולם לא תחזור הביתה.