יום שבת, 23 בדצמבר 2017

בני הלילה

רובכם בוודאי שמעתם על שיגעון הערפדים שסוחף את ארצינו. עשרות אלפי גברי ונשים, ״בני הלילה״, שמתנתקים מחייהם האחרים והופכים למשהו שהיה קיים בעבר רק בסרטים. כולכם בוודאי ראיתם אותם מדי פעם בשעות הליל, חולפים על פניכם ברחוב ואז נעלמים כלא היו. אנחנו כאן, במערכת ״אידיוט אחרונות״, הצלחנו להשיג את הראיון הראשון אי פעם בשידור חי עם אחד מאלו המתקראים ערפדים.

האמת שאל-מת מדויק יותר.

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

לא עוד חיילים

״איך תרצה לשלם?״

״בהפנייה, רק רגע, תני לי לנסות להתחבר ולאשר את... אוי חרא.״

״הכל בסדר אדוני?״

״כן, פשוט, אני לא מצליח להשיג חיבור כרגע, אני אשלם במזומן.״

״בסדר גמור אדוני.״

העיניים שלה מתחילות לנצוץ. סוג חדש של פירסינג? עדשות? מתאים לה לעשות משהו כזה, כמו הפעם ההיא שהיא צבעה את השיער לצבעי זברה, או כשהיא אימצה מבטא איראני למשך שבועיים. פגשתי הרבה בחורות כמוה, נשים מבוגרות צמאות למשמעות בחייהן האפורים. מה שמצחיק הוא שמתחת לדברים האלו, הן תמיד נראות אותו דבר - שמנות, צרודות, ובודדות. אבל היי, אם הבדידות שלך מובילה אותך לפתוח חנות אורגנית בשכונה שלי, אני לא מתלונן.

העיניים שלה ממשיכות לנצוץ ולפתע היא תופסת בידי. האינסטינקט שלי הוא להזיז את היד, אבל אני עוצר בעד עצמי, מפחד להסתבך. ההבנה מכה בי, הנצנוץ בעיניים הוא התחלה של בכי. היא קמה לרגע מהדוכן, ניגשת אליי ומחבקת אותי. לקוח אחד, גבר בעל כרס מבצבצת, ממתין בשתיקה לתורו.

יום שני, 7 באוגוסט 2017

עקירה

אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

שברים

ההזיות לא הפסיקו. טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, ריברסינג, מדיטציות, כולם נכשלו. בשלב מסוים פשוט הפסקתי לספר לדבר על זה ובסוף הניחו שנרפאתי. הרבה יותר קל להאמין שהאישה שמולך היא סתם אחת שהתפלפה מטריפ רע מאשר מישהי שיכולה להביט לתוך מוך הזמן. כן, מוך, לא ציר. הזמן הוא כמו גוש ענק של מוך, מלא חוטים ולכלוכים. כל הבחירות שלנו, כל השינויים שחשבנו לעשות בחיים, הם בסך הכל תזוזה מחוט לחוט על גוש מוך ענק. זה היה כל כך מפחיד בפעם הראשונה, להסתכל על ההשתקפות שלי בזכוכית ההיא ולראות מישהי שהורים שלה אוהבים אותה, אחת שלא היתה צעצוע של סדיסט מניאק. עכשיו הזכוכית הזו תקועה עמוק בעין ימין שלי, נותנת לי לראות את כולכם כמו שיכלתם להיות אם רק.

יום שבת, 22 ביולי 2017

הדרן

הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״.

יום שבת, 15 ביולי 2017

טיול בין ערביים

שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.

יום חמישי, 4 במאי 2017

במסלול המהיר

המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום.

השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

אופנה אלטרנטיבית

הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.

זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.

יום רביעי, 22 במרץ 2017

פירצות של פחד

תוכן עניינים: חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז'

(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר)

חלק א'


לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.

קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות.

יום שישי, 3 במרץ 2017

מחוץ לחסדי האל

תוכן עניינים

חלק א'


כשהגיעו לקומה 4, הם נתקלו בו. היה שבריר שניה של הלם משני הצדדים, ואז הוא החל לרוץ אליהם, ידו אוחזת בסכין קצבים. "אללה אכבר", הוא צעק. דניאל היה הזריז מביניהם, הוא הוציא את רובה הM16 שלו וירה בו שני כדורים. הטרוריסט נפל לרצפה. "שרית! תבדקי אם יש עליו שלל", ליאת הורתה. בזמן ששרית התכופפה לעבר הגופה, ליאת הסתכלה מסביב. "רק אחד? זהו?", היא אמרה לעצמה. לפתע נשמעה צעקה. הם הסתובבו וראו מולם את שרית כפופה, אוחזת בברך שלה. "אני לא יכולה ללכת", שרית מילמלה. הטרוריסט קילל בצעקות ורץ לעברם. "אוי לא! זה מהונדס! תירו בו!". "עיצרו!", דניאל צעק, "הקפאת סימולציה!". הם מצאו את עצמם שוב בעולם השקר, מנותקים מהמשחק.

- "מה קרה?", ליאת שאלה, "זה התחיל להיות קרב מעניין".
- "אני מצטער, אבל ההורים שלי מבקשים שאני ארכז בהם את כל הקשב שלי", דניאל התנצל.
- "שוב פעם אבא שלך רוצה לדבר איתך על הלכות?".
- "ליאת... את יודעת שאני חייב".
- "כן, אתה חייב ללמוד כמו שצריך, אחרת לא תוכל לשרת בנאמנות את אלוקים. אתה צודק, זה יותר חשוב".