רוחות רעבות

שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.

צנע

דורה היתה רק בת 14 בפעם הראשונה שלקחו אותה לפסיכולוג. אנחנו לא מבינים מה קורה איתה", אמרו אז ההורים של דורה, "היא לא יוצאת לפגוש חברות, מתלבשת מוזנח, רק נסגרת בחדר כל היום". הפסיכולוג מיהר לפסוק כי מדובר כנראה בדיכאון. הוא הבטיח לדבר עם פסיכיאטר שהוא מכיר אישית ולדאוג לסדר להם כדורים. הוא הבטיח שאין מה לדאוג, הילדה תהיה בסדר גמור, זו רק תקופה.

הסדר הטבעי?

אמא! מתי מגיעים למלון?

תיכף מתוק שלי, אבא נוסע מהר, עוד חצי שעה נהיה שם. אתה רוצה שנשחק "ארץ-עיר" בינתיים?

לא! מתי מגיעים!?

מתוק שלי, בבקשה אל תעשה רעש, אבא צריך להתרכז בנהיגה.

טיפטיפטיפטיפ.

מה?

שה.

תמיד הוא מתחכם הילד הזה, לא משנה כמה אני מעניש אותו, כמה אני מסביר לו מה החוקים, הוא מוצא דרך לעבור אותם. הוא יודע שכשאני מאחורי ההגה אני לא יכול לעשות לו כלום, ונעמה, לא משנה כמה פעמים אני אעיר לה על זה, רכה מדי איתו. אין ברירה, אני צריך להתערב.

אתה עושה את המזל של עצמך

אחת מהסיבות שאני אוהב להופיע בבאר שבע זה בגלל שגדלתי פה בסביבה, בעיירה קטנה בשם קרית גת. למי שאף פעם לא ביקר בקרית גת, קרית גת נראית לגמרי כמו עיר רגילה... ממשחק מחשב. בקרית גת אין יותר מדי תרבות, אין מועדונים, אין ערבי מספרים, אפילו אין קולנוע. בקרית גת כל מה שיש בערב זה רק זקנים שמשווים את המחלות שלהם, דתיים חוזרים מבית הכנסת, ואמא אבא מול פספוסים עם יגאל שילון. 

בכלום הזה, כל מה שנשאר לנו היה רק לזיין את השכל. היסטוריה, פילוסופיה, דילמות מוסריות, היינו מנסים להקיף את עצמנו בידע הזה, לעשות ממנו שריון כנגד הסתמיות של הסביבה שלנו. אולי אם היו לנו בחורות לטבוע בהן היינו חופרים פחות, אבל היינו התחתית של המין הזכרי, נותרה לנו רק הזכות לעמוד מהצד וללחוש בשקט "9, הייתי נותן לתחת שלה 9". מדי פעם אחד מאיתנו היה מזכיר בזעם את האמת הזו, את האפסיות של המקום שחיינו בו, ואת האפסיות שלנו עצמנו בתוכו. אבל למרות זאת, לא יכלנו להפסיק לקוות, שיום אחד יהיה לנו מזל. הרי כמו שאמרו האנשים ממדור עתודה אקדמאית כששלחו אותם לחפש מקרי סעד חכמים כדי להפכם לקצינים לעתיד, "אתה עושה את המזל של עצמך".

לקחת חלק

ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.

"סתכל על זאתי."

"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"

"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."

גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.

שברים

בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה. 

אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".

להסתכל מלמעלה

חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. 

ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.

מה שכולם רוצים

אני נעמדת מול המראה ומסתכלת על עצמי מלמעלה למטה. השיניים בחיוך שלי בולטות מדי, הפרצוף מאורך, האף גדול והעיניים בצבע חום משעמם. השדיים שלי קטנים יחסית לגוף הרחב שלי,  רק B. הבטן שלי לא שטוחה ולא עגלגלה, יותר כמו התחלה של כרס של גבר, אפילו קצת שעירה כמוה. הידיים והרגליים שלי שריריות אבל אני גאה בהם.

אני מהבנות האלו שכשהם נחתכות או רואות ג'וק, אין להם בעיה ללכלך קצת את הידיים כדי לטפל בזה. כשהייתי קטנה, הייתי הולכת מכות נגד הבנים, פעם אחת אפילו תקעתי מרפק למורה וקראו להורים שלי לבית ספר. 

לעזוב את הממלכה

כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו. הוא עמד והקשיב לצלילי היער, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת, העלים אשר מרשרשים תחת רגליהם הזעירות של החרקים. רק ביער, אשר היה נקי מהמולת האדם, הוא יכל לשמוע זאת. זה לא שהוא לא אהב את העיר, היא היתה מלאה בפיתויים ובמטעמים לאדם במעמדו, אבל מדי פעם הוא אהב לצאת אל היער, להרגיש את הקמאיות ממנה נולד האדם. הוא העביר את ידו על גזע העץ שעמד לידו, מחוספס, קשה, יציב. אחר התכופף והניח את ידיו על האדמה, שואף את ריחה עמוק אל אפו, ריח מלוח-סמיך של פוריות. הוא פתח את עיניו והביט מסביב. צמחיה הקיפה אותו מכל עבר. בין חלק מהעצים נמתחו קורי עכביש, רחבים מספיק כדי להקיף אדם, עלים וחתיכות לכלוך נאספו ביניהם. על חלק מהעצים צמחו פירות קטנים ואדומים, יפי מראה, רעילים. למראה המרחב הירוק-אדום-כתום הזה, נטול הסמטאות והגדרות, עלתה בו תחושת האינסוף. לא פלא שהקדמונים סגדו ליערות האלו, הוא חשב לעצמו. גם אדם מתורבת כמוהו, בן אצולה יודע קרוא וכתוב, מכיר בשילוש הקדוש, ידע היטב כי רק משהו נשגב ממנו יכל לברוא את האדמה הזו, אשר עליה דרכו בני האדם כל יום כאילו היתה מובנת מאליו.

הסדר הטבעי

יובל! אני שומע את אישתי צועקת. שאר הילדים כבר לבושים ומוכנים, אבל יובל עומד בסלון במכנסי הפיג'מה שלו.

אני לא רוצה ללכת!

יובל, בבקשה, זה חשוב ללכת לבית הספר.

למה?

כי ככה צריך, כל ילד צריך ללכת לבית ספר.

לא רוצה!

נעמה, תני לי לטפל בזה.

אין צורך, באמת.

נעמה.

קאק

מכונית המאזדה של אורון עשתה את דרכה בעצלתיים ברחוב שקט בנאות אפקה. הוא נהג בה כבר 10 שנים ולא תיכנן להחליף אותה בקרוב. המאזדה היתה חסכונית, תכליתית, יודעת לתת עבודה - בדיוק כמוהו.

חייו ומותו של גבר

היה היה, לפני שנים רבות, גבר. גבר היה ילד טוב, תמיד היה שוטף את הכלים בכיור וכבר בגיל 14 עבד בחנות של השכן. גבר תמיד רצה להיות הגבר הכי טוב שאפשר. כשאימו הטיחה בו קללות ואביו סטר לו, הוא לא נטר להם טינה כלל, אלא רק לעצמו. בעיניים דומעות היה שוכב על מיטתו, חושב מה אפשר לשפר, איך יצליח לעמוד בכל המטלות ולא לאכזב אף אחד.

בני הלילה

רובכם בוודאי שמעתם על שיגעון הערפדים שסוחף את ארצינו. עשרות אלפי גברי ונשים, ״בני הלילה״, שמתנתקים מחייהם האחרים והופכים למשהו שהיה קיים בעבר רק בסרטים. כולכם בוודאי ראיתם אותם מדי פעם בשעות הליל, חולפים על פניכם ברחוב ואז נעלמים כלא היו. אנחנו כאן, במערכת ״אידיוט אחרונות״, הצלחנו להשיג את הראיון הראשון אי פעם בשידור חי עם אחד מאלו המתקראים ערפדים.

האמת שאל-מת מדויק יותר.

לא עוד חיילים

״איך תרצה לשלם?״

״בהפנייה, רק רגע, תני לי לנסות להתחבר ולאשר את... אוי חרא.״

״הכל בסדר אדוני?״

״כן, פשוט, אני לא מצליח להשיג חיבור כרגע, אני אשלם במזומן.״

״בסדר גמור אדוני.״

העיניים שלה מתחילות לנצוץ. סוג חדש של פירסינג? עדשות? מתאים לה לעשות משהו כזה, כמו הפעם ההיא שהיא צבעה את השיער לצבעי זברה, או כשהיא אימצה מבטא איראני למשך שבועיים. פגשתי הרבה בחורות כמוה, נשים מבוגרות צמאות למשמעות בחייהן האפורים. מה שמצחיק הוא שמתחת לדברים האלו, הן תמיד נראות אותו דבר - שמנות, צרודות, ובודדות. אבל היי, אם הבדידות שלך מובילה אותך לפתוח חנות אורגנית בשכונה שלי, אני לא מתלונן.

העיניים שלה ממשיכות לנצוץ ולפתע היא תופסת בידי. האינסטינקט שלי הוא להזיז את היד, אבל אני עוצר בעד עצמי, מפחד להסתבך. ההבנה מכה בי, הנצנוץ בעיניים הוא התחלה של בכי. היא קמה לרגע מהדוכן, ניגשת אליי ומחבקת אותי. לקוח אחד, גבר בעל כרס מבצבצת, ממתין בשתיקה לתורו.

עקירה

אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית.

שברים

ההזיות לא הפסיקו. טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, ריברסינג, מדיטציות, כולם נכשלו. בשלב מסוים פשוט הפסקתי לספר לדבר על זה ובסוף הניחו שנרפאתי. הרבה יותר קל להאמין שהאישה שמולך היא סתם אחת שהתפלפה מטריפ רע מאשר מישהי שיכולה להביט לתוך מוך הזמן. כן, מוך, לא ציר. הזמן הוא כמו גוש ענק של מוך, מלא חוטים ולכלוכים. כל הבחירות שלנו, כל השינויים שחשבנו לעשות בחיים, הם בסך הכל תזוזה מחוט לחוט על גוש מוך ענק. זה היה כל כך מפחיד בפעם הראשונה, להסתכל על ההשתקפות שלי בזכוכית ההיא ולראות מישהי שהורים שלה אוהבים אותה, אחת שלא היתה צעצוע של סדיסט מניאק. עכשיו הזכוכית הזו תקועה עמוק בעין ימין שלי, נותנת לי לראות את כולכם כמו שיכלתם להיות אם רק.

הדרן

הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״.

טיול בין ערביים

שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.

במסלול המהיר

המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום.

השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.

אופנה אלטרנטיבית

הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.

זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.