שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.
מכיוון שהמראות הקשים התישוהו, שלמה הפנה את עיניו לאיזור השקט יותר של העיר: דרום תל אביב. מבנים תעשייתיים צנועים ישנו שנת ישרים, מסוככים על מדרכות ריקות מאדם. אילולא מעבריהן של מכוניות אגביות, הוא יכול לדמיין לעצמו כי האיזור היה נטוש לגמרי. אך שלמה ידע טוב מכך. אם גורדי השחקים היו הסחרחרה הרועשת של תל אביב, הדרום היה רכבת השדים. נרקומנים, פליטים, חסרי מזל, הם היו השדים שכל ישראלי חונך לפחד מהם. אך שלמה היה אדם בוגר ונאור, כזה שמבין שהם רק אנשים כמונו, פשוט חסרי מזל. בעיניו הם היו אנושיים בהרבה מהיושבים בגורדי השחקים, אולי אף ממנו עצמו.
בעוד עיניו מתעכבות על תחום הדלפונים, נפשו החלה לשעוט במהירות מסחררת. הוא החל להעלות מהזיכרון, בזו אחר זו, את תמונות חייו. מתח של משחקי מחבואים בחצר בית הספר, שוטטות בשטחיה הפתוחים של תל אביב הצעירה, ריגוש של נשיקה ראשונה תחת עץ החרוב, חריצות שירותו הצבאי ב8200, יראת כבוד מול ספריית אוניברסיטת תל אביב, אינטימיות של חיבוק ערום עם נחמה, אושר למראה בנם הראשון עומד על רגליו, גאווה בעודו עולה לבמה לקבלת פרס א.מ.ת, אומץ בעודו מפגין אל מול המון מתבהם.
פתאום כל זה הרגיש לו כאילו הוא דמות כתובה גרוע בספר ילדים, כאילו חייו היו מעין היתוך בין התעוזה של המלך ארתור והחוכמה של מרלין הקוסם. ״אז היית אביר והיית קוסם, אבל לא העזת להיות גנב״, חשב לעצמו. הוא אולי כתב גנבים, אך הוא עצמו אפילו לא גנב סוכריה ממכולת. אולי עכשיו הגיע הזמן, הוא חשב לעצמו. בחדר הכתיבה, במגירה השמאלית העליונה, זו שהיתה רק שלו, נח הכרטיס. הוא אסף אותו עת חיכה לתחנת האוטובוס. אילו נשאל לפשר המעשה, היה אומר כי לקח אותו בשביל השראה, כדי לשלב אותו כפריט רקע בסיפור זה או אחר. בפועל, הוא לא ידע להגיד למה אסף אותו מהמדרכה המטונפת של רחוב יצחק שדה. אולי ניסה לחמוד לצון, או אולי היה רק כלי משחק ליצרים שהתחבאו מתחת לפני השטח, משאלות שמבינות שבגיל 63 הגיע זמנן לנסות להתגשם. על הכרטיס נכתב, באותיות אדומות דגושות, ״מסז׳ מפנק״. מתחת לכותרת הופיעה תמונה של בת 20 מחייכת, מזמינה אותו בתנועת אצבע אליה, אל הכתובת שבתחתית הכרטיס, בתחילת רחוב ריב״ל.
כשהושיט לנהג המונית שטר של 50 שקלים, הביט אליו זה בחיוך ואמר, ״הולך לחגוג, אה?״. שלמה מיהר לרדת משם. הוא נתן לרגליו לזוז מעצמן, להוביל אותו אל הכתובת שכבר נמצאה בזכרונו. ״ככה זה״, הוא חשב לעצמו, ״לפעמים צריך לרוץ בלי לדעת למה״. לבסוף קרשי רגליו הביאוהו לחדר הקבלה. הוא התיישב על ספה מהודרת בצבעי אדום עם איורים מוזהבים וסקר את סביבתו. על הקירות היו תלויות תמונות נוף פסטורליות ממגוון מקומות בעולם ומולו עמד גבר קירח עם כתפיים מנופחות, מאחורי הגבר היו שלוש דלתות. גופו הרגיש לו כאסופה מתפרקת, כאילו כל חלק ממנו רצה ללכת למקום אחר. שלמה התאמץ למשול בו, הישיר את עיניו לעבר המאבטח ושאל, ״א... א... אז מה עושים, איך זה עובד?״. ״תבחר חדר!״, ענה המאבטח מבלי להרים את העיניו מהנייד שלו.
שלמה הסמיק והשפיל מבט. איך הוא אמור לבחור? הרי זו הפעם הראשונה שלו, אין לו שום נסיון קודם בדברים כאלו. אולי היו קודים מוסכמים? כל דלת נועדה לסוג מסוים של אדם? איך מצפים מאדם מיושב בדעתו לבחור כך סתם דלת, בלי ידע מוקדם, בלי מחשבה, בלי היסוס! פתאום הוא הבין, זו היתה ההזדמנות שלו, להפסיק להיות האביר הרציונלי, להיות אותנטי. הוא נתן לעיניו לנוח על כל אחת מהדלתות. בהתחלה שם לב כי הדיו מעל ה״1״ בדלת הראשונה דהה מעט, על כן החליט לוותר עליה. הוא קם והתקרב לדלת 2, אך משעמד מולה, הכה בו גל חזק של ריח שפיך. בדלת 3 לא היה רבב, היא לא נראתה מלוכלכת או מסריחה מדי, היא גם לא היתה יפה או מעניינת במיוחד, סתם דלת. כן, דלת 3 היתה הדלת בשבילו, הוא לא רצה להתפרע, רק רצה לקחת את האופציה הרגילה, להיות עוד לקוח. אבל אולי לא, אולי עדיף היה לבחור דווקא בדלת 2, לתת לעצמו לצלול אל לב המאפליה, להרגיש את אותו ריקבון שהרשה לעצמו רק לכתוב עליו. ידו עמדה להיסגר על הידית של דלת 2, כשלפתע שמע את דלת 1 נפתחת. הוא הביט וראה גבר חיוור וצנום יוצא ממנה, מתאמץ לסדר את החולצה בתוך המכנסיים. שניהם הביטו איש על חזהו של השני, נמנעים מלהישיר מבט. לבסוף הגבר החיוור הלך. כעבור דקה יצאה מהחדר אישה בשמלת מיני לבנה. ״רוצה נכנסת?״, היא שאלה אותו. קולה היה צרוד, קול של אישה שעברה לא מעט, אבל שלמה מצא בו משהו מתוק, כמו פיסת אדמה שעוד לא כוסתה בבטון. בשל זאת, הוא החליט לבחור בה. גם התחתון האדום שביצבץ משמלתה הקצרה כנראה השפיע.
מאחוריי הדלת חיכתה לו מיטה גדולה עם סדינים נקיים, זוג כריות, ומשענת גבוהה עם איזורי שתי וערב לאזיקים. לצד המיטה עמדה שידה קטנה, עליה נחו חוברות זימה וחומר סיכה. את החדר שטף אור אדום רך אשר החליק את כל הפגמים בגוף הגברת.
- ״מה אוהב?״, היא שאלה את שלמה.
- שלמה עמד מולה, נוקשה, זקוף. ״באתי לגנוב״, הוא אמר, ״את הגוף שלך״.
- ״אני קוראת מאבטח״, נאנחה.
- ״לא! לא! לא הבנת, זה רק מטאפורה״, שלמה חצץ בין הדלת לבינה.
- ״מממ... אז אתה כן גבר. איך קוראים אותך?״, היא הניחה את ידיה על כתפיו, אומדת את גופו.
- ״שלמה גרוספר... גרוספריד.״
- ״ובמה עובד? יש לך עיניים של חכם, בטח באפליקציות.״
- ״חס ושלום, אני לא אחד מהם. אני... איש של מילים.״
- ״לא מבינה, זה בסדר״, היא החלה להעביר את ידיה על חזהו.
- ״אני סופר עברי! אני זכיתי במספר פרסים , אני...״, היד שלה בין רגליו הביכה אותו.
- ״כן כן, זה חשוב מאוד, כן״, היא החלה לפתוח את רוכסנו.
- ״הוי מסכנה שכמותך, בטח אינך יודעת קרוא וכתוב.״
- ״אוהב לדבר?״, עכשיו הגוזל שלו כבר נח בין סבך אצבעותיה.
- ״מה שווים חיים בלי ספרות.״
- ״דווקא מכירה ספרות, החטא ועונשו טולסטוי, מלחמה ושלום דוסטייבסקי, אבל אין עברית.״, היא התחילה ללקק אותו בעדינות.
- ״את מתכוונת לומר לי שלעולם לא שמעת את השם ׳שלמה גרוספראו׳!?״
- ״הוא חבר שלך? על שניים לוקחת יותר״, היא אמרה ומיד חזרה למצוץ.
- ״הוי, כמה קשה הקיום בשוליים, תרבות רחוב, היתלות מתמדת בין חיים למוות. ניצבת מולי האישה האבודה הזו, מוכרת את גופה, ומה אני עושה? חומס? לוקח? לא! תקשיבי לי, אני יכול לעזור לך! אני יכול להוציא אותך ממעגל הזנות! את לא חייבת לחיות ככה! יש לך יותר מכוס, יש לך מחשבות, דעות, רגשות, את אדם, אדם נפלא! אדם מכיל! אדם שיכול לאהוב ולתת ולרקוד ולשמוח, אדם ש...״
ואז שלמה גמר.
כעבור שניה היא שלפה משום מקום זוג מגבונים לחים והחלה לנקות את איבר מינו. לאחר שסיימה, קיפלה את איברו בין תחתוניו וסגרה עליו את הרוכסן. אם מישהו היה מביט בו כעת, לא היה מוצא ראייה לפשעו הענוג. הוא הרשה לעצמו להיכנע, לכבות את המחשבות, רק לתת לה לטפל בו, עד שלפתע שמע קול חמור סבר, ״500 שקל בקשה״. עתה כשראה אותה מולו, בשמלה הלבנה, באור האדום, היא כבר לא נראתה כל כך עדינה. חיש מהר הוא פישפש בארנקו ומצא את השטרות. כשהושיט לה אותם, הוא כבר עשה זאת מצידה השני של הדלת.
בעודו יוצא מהבנין, התחכך קלות בגבר שנשא מגש פיצה. הוא היה גדול ושחום, מחייך עם שן חסרה. שלמה חשב לעצמו כי מדובר בשליח פיצה חרמן שהחליט להזניח את חובותיו לטובת עונג רגעי. אילו רק ידע כי היה זה ששון עבדייב, בן זוגה של ולרי, האישה שזה עתה גמר בפיה. האם יכל לחשוב כמה ששון אהב אותה? כמה פעמים הפציר בה בבכי להחליף מקצוע? האם יכל לדמיין את ששון, על כל שריריו, בוכה כשולרי אומרת לו ״לא״?
מכיוון שהמראות הקשים התישוהו, שלמה הפנה את עיניו לאיזור השקט יותר של העיר: דרום תל אביב. מבנים תעשייתיים צנועים ישנו שנת ישרים, מסוככים על מדרכות ריקות מאדם. אילולא מעבריהן של מכוניות אגביות, הוא יכול לדמיין לעצמו כי האיזור היה נטוש לגמרי. אך שלמה ידע טוב מכך. אם גורדי השחקים היו הסחרחרה הרועשת של תל אביב, הדרום היה רכבת השדים. נרקומנים, פליטים, חסרי מזל, הם היו השדים שכל ישראלי חונך לפחד מהם. אך שלמה היה אדם בוגר ונאור, כזה שמבין שהם רק אנשים כמונו, פשוט חסרי מזל. בעיניו הם היו אנושיים בהרבה מהיושבים בגורדי השחקים, אולי אף ממנו עצמו.
בעוד עיניו מתעכבות על תחום הדלפונים, נפשו החלה לשעוט במהירות מסחררת. הוא החל להעלות מהזיכרון, בזו אחר זו, את תמונות חייו. מתח של משחקי מחבואים בחצר בית הספר, שוטטות בשטחיה הפתוחים של תל אביב הצעירה, ריגוש של נשיקה ראשונה תחת עץ החרוב, חריצות שירותו הצבאי ב8200, יראת כבוד מול ספריית אוניברסיטת תל אביב, אינטימיות של חיבוק ערום עם נחמה, אושר למראה בנם הראשון עומד על רגליו, גאווה בעודו עולה לבמה לקבלת פרס א.מ.ת, אומץ בעודו מפגין אל מול המון מתבהם.
פתאום כל זה הרגיש לו כאילו הוא דמות כתובה גרוע בספר ילדים, כאילו חייו היו מעין היתוך בין התעוזה של המלך ארתור והחוכמה של מרלין הקוסם. ״אז היית אביר והיית קוסם, אבל לא העזת להיות גנב״, חשב לעצמו. הוא אולי כתב גנבים, אך הוא עצמו אפילו לא גנב סוכריה ממכולת. אולי עכשיו הגיע הזמן, הוא חשב לעצמו. בחדר הכתיבה, במגירה השמאלית העליונה, זו שהיתה רק שלו, נח הכרטיס. הוא אסף אותו עת חיכה לתחנת האוטובוס. אילו נשאל לפשר המעשה, היה אומר כי לקח אותו בשביל השראה, כדי לשלב אותו כפריט רקע בסיפור זה או אחר. בפועל, הוא לא ידע להגיד למה אסף אותו מהמדרכה המטונפת של רחוב יצחק שדה. אולי ניסה לחמוד לצון, או אולי היה רק כלי משחק ליצרים שהתחבאו מתחת לפני השטח, משאלות שמבינות שבגיל 63 הגיע זמנן לנסות להתגשם. על הכרטיס נכתב, באותיות אדומות דגושות, ״מסז׳ מפנק״. מתחת לכותרת הופיעה תמונה של בת 20 מחייכת, מזמינה אותו בתנועת אצבע אליה, אל הכתובת שבתחתית הכרטיס, בתחילת רחוב ריב״ל.
כשהושיט לנהג המונית שטר של 50 שקלים, הביט אליו זה בחיוך ואמר, ״הולך לחגוג, אה?״. שלמה מיהר לרדת משם. הוא נתן לרגליו לזוז מעצמן, להוביל אותו אל הכתובת שכבר נמצאה בזכרונו. ״ככה זה״, הוא חשב לעצמו, ״לפעמים צריך לרוץ בלי לדעת למה״. לבסוף קרשי רגליו הביאוהו לחדר הקבלה. הוא התיישב על ספה מהודרת בצבעי אדום עם איורים מוזהבים וסקר את סביבתו. על הקירות היו תלויות תמונות נוף פסטורליות ממגוון מקומות בעולם ומולו עמד גבר קירח עם כתפיים מנופחות, מאחורי הגבר היו שלוש דלתות. גופו הרגיש לו כאסופה מתפרקת, כאילו כל חלק ממנו רצה ללכת למקום אחר. שלמה התאמץ למשול בו, הישיר את עיניו לעבר המאבטח ושאל, ״א... א... אז מה עושים, איך זה עובד?״. ״תבחר חדר!״, ענה המאבטח מבלי להרים את העיניו מהנייד שלו.
שלמה הסמיק והשפיל מבט. איך הוא אמור לבחור? הרי זו הפעם הראשונה שלו, אין לו שום נסיון קודם בדברים כאלו. אולי היו קודים מוסכמים? כל דלת נועדה לסוג מסוים של אדם? איך מצפים מאדם מיושב בדעתו לבחור כך סתם דלת, בלי ידע מוקדם, בלי מחשבה, בלי היסוס! פתאום הוא הבין, זו היתה ההזדמנות שלו, להפסיק להיות האביר הרציונלי, להיות אותנטי. הוא נתן לעיניו לנוח על כל אחת מהדלתות. בהתחלה שם לב כי הדיו מעל ה״1״ בדלת הראשונה דהה מעט, על כן החליט לוותר עליה. הוא קם והתקרב לדלת 2, אך משעמד מולה, הכה בו גל חזק של ריח שפיך. בדלת 3 לא היה רבב, היא לא נראתה מלוכלכת או מסריחה מדי, היא גם לא היתה יפה או מעניינת במיוחד, סתם דלת. כן, דלת 3 היתה הדלת בשבילו, הוא לא רצה להתפרע, רק רצה לקחת את האופציה הרגילה, להיות עוד לקוח. אבל אולי לא, אולי עדיף היה לבחור דווקא בדלת 2, לתת לעצמו לצלול אל לב המאפליה, להרגיש את אותו ריקבון שהרשה לעצמו רק לכתוב עליו. ידו עמדה להיסגר על הידית של דלת 2, כשלפתע שמע את דלת 1 נפתחת. הוא הביט וראה גבר חיוור וצנום יוצא ממנה, מתאמץ לסדר את החולצה בתוך המכנסיים. שניהם הביטו איש על חזהו של השני, נמנעים מלהישיר מבט. לבסוף הגבר החיוור הלך. כעבור דקה יצאה מהחדר אישה בשמלת מיני לבנה. ״רוצה נכנסת?״, היא שאלה אותו. קולה היה צרוד, קול של אישה שעברה לא מעט, אבל שלמה מצא בו משהו מתוק, כמו פיסת אדמה שעוד לא כוסתה בבטון. בשל זאת, הוא החליט לבחור בה. גם התחתון האדום שביצבץ משמלתה הקצרה כנראה השפיע.
מאחוריי הדלת חיכתה לו מיטה גדולה עם סדינים נקיים, זוג כריות, ומשענת גבוהה עם איזורי שתי וערב לאזיקים. לצד המיטה עמדה שידה קטנה, עליה נחו חוברות זימה וחומר סיכה. את החדר שטף אור אדום רך אשר החליק את כל הפגמים בגוף הגברת.
- ״מה אוהב?״, היא שאלה את שלמה.
- שלמה עמד מולה, נוקשה, זקוף. ״באתי לגנוב״, הוא אמר, ״את הגוף שלך״.
- ״אני קוראת מאבטח״, נאנחה.
- ״לא! לא! לא הבנת, זה רק מטאפורה״, שלמה חצץ בין הדלת לבינה.
- ״מממ... אז אתה כן גבר. איך קוראים אותך?״, היא הניחה את ידיה על כתפיו, אומדת את גופו.
- ״שלמה גרוספר... גרוספריד.״
- ״ובמה עובד? יש לך עיניים של חכם, בטח באפליקציות.״
- ״חס ושלום, אני לא אחד מהם. אני... איש של מילים.״
- ״לא מבינה, זה בסדר״, היא החלה להעביר את ידיה על חזהו.
- ״אני סופר עברי! אני זכיתי במספר פרסים , אני...״, היד שלה בין רגליו הביכה אותו.
- ״כן כן, זה חשוב מאוד, כן״, היא החלה לפתוח את רוכסנו.
- ״הוי מסכנה שכמותך, בטח אינך יודעת קרוא וכתוב.״
- ״אוהב לדבר?״, עכשיו הגוזל שלו כבר נח בין סבך אצבעותיה.
- ״מה שווים חיים בלי ספרות.״
- ״דווקא מכירה ספרות, החטא ועונשו טולסטוי, מלחמה ושלום דוסטייבסקי, אבל אין עברית.״, היא התחילה ללקק אותו בעדינות.
- ״את מתכוונת לומר לי שלעולם לא שמעת את השם ׳שלמה גרוספראו׳!?״
- ״הוא חבר שלך? על שניים לוקחת יותר״, היא אמרה ומיד חזרה למצוץ.
- ״הוי, כמה קשה הקיום בשוליים, תרבות רחוב, היתלות מתמדת בין חיים למוות. ניצבת מולי האישה האבודה הזו, מוכרת את גופה, ומה אני עושה? חומס? לוקח? לא! תקשיבי לי, אני יכול לעזור לך! אני יכול להוציא אותך ממעגל הזנות! את לא חייבת לחיות ככה! יש לך יותר מכוס, יש לך מחשבות, דעות, רגשות, את אדם, אדם נפלא! אדם מכיל! אדם שיכול לאהוב ולתת ולרקוד ולשמוח, אדם ש...״
ואז שלמה גמר.
כעבור שניה היא שלפה משום מקום זוג מגבונים לחים והחלה לנקות את איבר מינו. לאחר שסיימה, קיפלה את איברו בין תחתוניו וסגרה עליו את הרוכסן. אם מישהו היה מביט בו כעת, לא היה מוצא ראייה לפשעו הענוג. הוא הרשה לעצמו להיכנע, לכבות את המחשבות, רק לתת לה לטפל בו, עד שלפתע שמע קול חמור סבר, ״500 שקל בקשה״. עתה כשראה אותה מולו, בשמלה הלבנה, באור האדום, היא כבר לא נראתה כל כך עדינה. חיש מהר הוא פישפש בארנקו ומצא את השטרות. כשהושיט לה אותם, הוא כבר עשה זאת מצידה השני של הדלת.
בעודו יוצא מהבנין, התחכך קלות בגבר שנשא מגש פיצה. הוא היה גדול ושחום, מחייך עם שן חסרה. שלמה חשב לעצמו כי מדובר בשליח פיצה חרמן שהחליט להזניח את חובותיו לטובת עונג רגעי. אילו רק ידע כי היה זה ששון עבדייב, בן זוגה של ולרי, האישה שזה עתה גמר בפיה. האם יכל לחשוב כמה ששון אהב אותה? כמה פעמים הפציר בה בבכי להחליף מקצוע? האם יכל לדמיין את ששון, על כל שריריו, בוכה כשולרי אומרת לו ״לא״?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה