ההזיות לא הפסיקו. טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, ריברסינג, מדיטציות, כולם נכשלו. בשלב מסוים פשוט הפסקתי לספר לדבר על זה ובסוף הניחו שנרפאתי. הרבה יותר קל להאמין שהאישה שמולך היא סתם אחת שהתפלפה מטריפ רע מאשר מישהי שיכולה להביט לתוך מוך הזמן. כן, מוך, לא ציר. הזמן הוא כמו גוש ענק של מוך, מלא חוטים ולכלוכים. כל הבחירות שלנו, כל השינויים שחשבנו לעשות בחיים, הם בסך הכל תזוזה מחוט לחוט על גוש מוך ענק. זה היה כל כך מפחיד בפעם הראשונה, להסתכל על ההשתקפות שלי בזכוכית ההיא ולראות מישהי שהורים שלה אוהבים אותה, אחת שלא היתה צעצוע של סדיסט מניאק. עכשיו הזכוכית הזו תקועה עמוק בעין ימין שלי, נותנת לי לראות את כולכם כמו שיכלתם להיות אם רק.
...
אני כל הזמן כותבת כדי להזכיר לעצמי מי אני, כי כל פעם שאני מסתכלת במראה, אני רואה קאיה אחרת. קאיה אחת בודקת qa, אחרת שמאלנית כזו שמתנדבת עם פליטים, אחת אפילו היתה דוגמנית. אני שונאת אותן, מסתכלות עליי בעיניים שמחות ועמידה זקופה, רזות, מתפקדות. אם אני אקח את הסכין החדה מהמטבח ואחתוך לעצמי אצבע, הן ישארו שלמות. אם אני אבכה, הן ישארו שמחות. אם יכאב לי ואזדקק לעזרה, הן לא יבכו. זה מכעיס, הן במראה, הן אמורות להיות השתקפות *שלי*. איך אפשר להיות כל כך לבד?
...
עכשיו, כשאנחנו כבר בנות 27, הן קיבלו את קמטי החיוך שאיתי מאז גיל 14. הפנים שלהן אפורות יותר, כבר לא שמחות כל כך. אחת הן כבר נהייתה אמא. היא היתה כל כך יפה בזמן ההריון. אבל כעת, כשהיא צריכה לטפל בילד, אני רואה את השחור מתחת לעיניים שלה. עוד אחת מאיתנו עובדת בגוגל. כשאני מסתכלת עליה במראה, היציבה שלי שפופה יותר משלי. את הדוגמנית אני כבר לא רואה יותר. אני כנראה האישה היחידה שנהנית להסתכל במראה ולראות השתקפויות מכוערות ומותשות, לפחות הן באמת אני.
...
היום הולך להיות היום הראשון שלי בעבודה החדשה. החוקים פשוטים יחסית. אני צריכה להקריא לילדים את כל החומר, לענות אם למישהו מהם יש שאלות, ולדאוג שהם לא יצאו מהמתחם. הבעיה היחידה היא העין שלי. בפעם הראשונה שהגעתי לכיתה, כמעט התעלפתי מרוב פחד. הם זהרו! כמעט כל אחד מהבני זונות הקטנים זהר מים של אפשרויות. למזלי הם רק בכיתה ג׳, עוד לא סדיסטים מספיק להתנפל על המורה החדשה שלהם כשהיא מתחילה לגמגם ולהזיע. בסוף היום אני בורחת הביתה. כל הפוטנציאל הזה, כל החלומות, איך אפשר לא לבכות כשאת רואה כל הזמן את מה שאיבדת?
...
הילדים התחילו לצחוק עליי. הם צוחקים על הרטייה שאני מחביאה מאחוריה את עין ימין שלי. אבל זה בסדר. כשאני לא רואה את הכשרונות שלהם, הם הרבה פחות מפחידים. אם הם מרעישים יותר מדי, אני דופקת עליהם איזו צעקה. יש שני שיעורים שאני אחראית עליהם, חשבון ומולדת. שיעורי מולדת מרגישים כמו לשמוע איזו אגדת ילדים. היהודים גיבורים, הערבים נבלים, הכל ברור. הבעיה זה רק כשאני נזכרת מדי פעם בגיל 17 שלי, כשהיתה לי חונכת של פרופיל חדש שהצילה אותי מלהתגייס. גם כל הקצינים תמיד מזכירים לי את הבנים של אנונימוס, אלו שהיו בטוחים שבגלל שיש להם מעמד גבוה אז מותר להם לגעת בך. תמיד כשמדברים עליהם, אני מנסה להעביר את החומר בצורה משעממת במיוחד, עם דיקציה גרועה. חבל שאני לא יכולה להגיד לילדים האלו איך מתנהג קצין באמת. שיעורי חשבון קלים לי יותר, כל מה שצריך לעשות זה לעקוב אחרי כללים פשוטים, חילוק ארוך לא באמת כל כך שונה ממדיטציה. רק דבר אחד מפחיד אותי. המכתב הרפואי שזייפתי אומר שאני צריכה להיות עם הרטייה על העין למשך שלושה חודשים, מה אחר כך?
...
הבני זונות לא מפסיקים להביט בי. ניר מצייר אותי בזמן שאני כותבת על הלוח. הוא מקפיד לצייר את הצללים של כולנו ואת כתמי השמש הקטנים שמשתקפים על התקרה. אני מפחדת שהוא גם מצייר את הדמעות שאני עוצרת בכוח. יובל עסוק בלקשקש תווים על המחברת שלו. אני לא מבינה במוסיקה, אבל רואים שזה נועד ליותר מכלי נגינה אחד. דורון מטפס על העצים בחצר הגן. הוא מגיע לענף הכי גבוה, הידיים שלו מנפנפות, החזה שלו נפוח, החיוך שלו רחב. מריה קמה ומתחילה לרקוד בלט. הרגליים הקטנות שלה מעמידות אותה בפוינט מושלם שלאחריו היא מתכופפת ל״גשר״. אחרי שסיימה, היא מביטה בי, מדברת עם העיניים.
אני שולטת בגוף שלי, ואת?
מפגרת!
זה דורון שצועק מפגרת, דורון האמיתי, זה שיושב בכיתה. לרגע אני חושבת שזה עליי, אבל אז אני רואה שהוא צועק על סיון. אני עוצרת הכל והולכת אליו, מנסה להיראות סמכותית מולו. זה קשה כשהוא כבר כמעט בגובה שלי. אני רוצה לצעוק עליו שיסתום את הפה שלו ושיצא מהכיתה, אבל זה לא עובד ככה, יש את חוק זכויות התלמיד. במקום זה אני מכריחה אותו לעמוד מול הכיתה ולהתנצל. לפי החוק זה לא השפלה, אז זה בסדר. את הטריק הזה לימדה אותי אחת מהמורות הזקנות, אני מוכנה להתערב שבשנות ה90 היא הכתה ילדים. כשאני חוזרת הביתה, אני מבינה, בזמן שצעקתי על דורון, לרגע אחד, לא ראיתי אותם.
...
אני מתחילה להמציא שיטות לכבות אותם. הכי קלים הם הילדים מהמשפחות העניות, אלו שהורים שלהם לא יתלוננו, כמו יובל. צעקה אחת מספיקה בשביל לכבות את המוסיקה שלו. ילדות עשירות כמו ליאת ועמית הן יותר בעייתיות. אני לא יכולה לתקוף אותן ישירות, אז אני מוצאת דרכים סמויות יותר לפגוע בהם. ליאת נורא אוהבת לדמיין, אני רואה אותה מתחפשת לכל מיני דמויות מספרי פנטזיה, קוראת אותם כמו סוכריות. כשאני שמה לב שהיא לא מרוכזת מספיק, אני זורקת לה הערה על איך, בזמן השיעור, מה שחשוב זה המציאות ולא הדמיון. אני משתדלת לשנות טיפה את הקול שלי כשאני אומרת ״דמיון״, לתת למילה מין תחושה מלוכלכת ואפורה, כמו סחבה ישנה שצריך פשוט לזרוק. ההזיות שיש לי על עמית שונות ממש מהאחרות. אני רואה אותה קצת יותר מבוגרת, עם מלא ידידים בנים. היא גם מתמזמזת עם חלק מהם מדי פעם, אבל לא כמו שבנות עושות את זה בדרך כלל. אין לה פחד, היא לא עושה את זה בשבילם, היא פשוט באמת נהנית מהם, אפילו מכמה ביחד. אני תומד שמה לב שהיא תקשיב כשאני מדגישה את האונס בפוגרומים בקישינב.
מכל הילדים, יש שניים שהם באמת הכי קשים לי, אלו שיש להם נפש חזקה, דורון ומריה. למזלי, נגד דורון יש לי את הנשק המושלם. הוא ילד נורא פיזי, משם לדעתי מגיע האומץ שלו. נגד הפיזיות שלו, אני משתמשת במספרים. דורון ממש גרוע בחשבון, אני חושבת שיש לו דיסקלקוליה או משהו. אני לא מפספסת הזדמנות להראות לו כמה הוא לא יודע, לתת לו את ההרגשה הזו שיש משהו נורא חשוב שהוא חלש בו. אני גם תמיד משבחת מולו את הילד המכוער והכפוף שממש טוב בחשבון, אומרת לדורון שהוא צריך ללמוד ממנו. עם מריה הייתי צריכה להתאמץ יותר. אמא של מריה פרופסור למתמטיקה ואבא שלה מוסיקאי אוונגרד מפורסם. בהשוואה להורים כאלו, אין שום דרך שאני אוכל להיות קשוחה איתה. אז במקום זה, אני נחמדה אליה, מדברת איתה בהפסקות, נותנת לה להרגיש שאני חברה שלה, ואז מזריקה את הרעל. זו יכולה להיות איזו שקית ביסלי, או עוגיית אוריאו, סתם חטיף שהבאתי ואני מציעה לה. אני אדאג שלא יהיה לה גוף של רקדנית.
...
בהתחלה פחדתי נורא מהמורים. מה יקרה אם מישהו מהם עדין יזהר מכישרון? מה אם מישהו מהם ישים לב? מהר מאוד למדתי שאין ממה לדאוג. חדר המורים הוא כמו חור שחור של חלומות. כולם נראים פה בדיוק כמו עצמם, שקועים בעייפה אל שולחנותיהם, מחוברים באינפוזיה לקפה ולעיתון, מנסים לשרוף זמן. יש רק מורה אחד שאני רואה בו משהו אחר. קוראים לו יעקב, הוא בן 50, מלמד לשון והבעה. הוא יכל היה להיות מדריך דיבייט, דמות מטילת מורא והשראה, מדריך טיולים בשבילי הרציונליות. במקום זה הוא כאן, בבית הספר הציבורי ״אלון״, לא באיזה מוסד למחוננים. במקום להיות דקיק וחד הוא שמן ומסריח מסיגריות. כבר יצא לי לשמוע אותו רב עם המנהלת על הפעם ההיא שהוא ניסה לדחוף חומר העשרה. כיף לי לראות את הגבר שהוא יכל היה להיות, אחד שהיה מזיין וזורק מישהי כמוני בלי לחשוב. כיף לי לדעת שהוא איבד את זה, שעכשיו הוא תקוע פה ודורכים לו על החלומות.
...
אני חושבת שהתרגלתי לעבודה הזו סוף סוף. בבוקר אני קמה, מתקלחת, שותה קפה, ויורדת לתחנת האוטובוס. אני משתדלת להקדים לבית ספר, המורים האלו כל כך מאוהבים בדייקנות, אם תקדימי לאנשהו, תקני אותם. בכללי הרעיון פה הוא סדר מעל הכל. לא באמת משנים התלמידים או המקצועות, משנה רק להיראות כמו עובד חרוץ, לדעת לתת למנהלת את ההרגשה שהיא צודקת תמיד. אחרי שהקדמתי, אני נכנסת לשיעור. המצאתי להם כבר שיטות עינוי, לבני זונות הקטנים. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. שיבינו שהם לא באו לפה בשביל ״העשרה״, הם באו לפה בשביל שיחנכו אותם, שילמדו אותם איך להתנהג. אני רוצה לקחת לזבלים הקטנים את העתיד שלהם, שיצטרכו לברוח מהבית בגיל 16, שהחברים שהבטיחו לעזור להם ינצלו אותם ויצעקו עליהם. אני רוצה ש... לא משנה, אין לי זמן להתחיל לבכות עכשיו.
אחרי שאני חוזרת הביתה, אני בודקת את תרגילי הבית שלהם. אני זוכרת טוב את השמות ויודעת איזה ציון צריך לתת לכל אחד. בזמני הפנוי אני משתרעת מול הטלוויזיה או יוצאת לטיול בפארק עם אוזניות או מסתכלת באוקייקיופיד. מצחיק כמה גברים בשנה האחרונה התחילו לפנות אליי עם בקשות ״רציניות״. עכשיו הם כבר לא מחפשים רק כוס, הם רוצים גם רחם. ״מה יקרה אחרי שהוא יוולד?״, אני שולחת להם לפעמים ואז הם נעלמים. אבל בסך הכל אני בסדר, אני חושבת שאני מתחילה להפוך למבוגר מתפקד סוף סוף, החיים כבר לא כאלו נוראיים. אולי אפילו כמעט טובים.
...
יש רק בעיה אחת. אני מצליחה להתמודד עם כל הילדים חוץ משלושה. בהתחלה לא שמתי לב, אבל עכשיו, כשאני מצליחה לכבות את האחרים, אני רואה אותם. הם תמיד יושבים בשורה האחרונה, לא מצביעים אף פעם, לא מדברים ביניהם, לא בוהקים אפילו קצת. הם היחידים שאיתם אני מנסה להפעיל חזק יותר את הזכוכית שבתוך העין שלי, למקד עליהם את עדשת הזמן. אבל עדין, אני לא רואה כלום חוץ מידיים שמכסות פנים. מה הם מכסים שם? דמעות? צלקות?
אני חושבת שאני רוצה לעזור להם. פעם אחת אני רוצה לנצח את הזכוכית המחורבנת הזו, ליצור עתיד איפה שלא היה קודם. למה למריה ודורון מגיע ולהם לא? שיזדיינו. אני אדאג שאהרון ירזה וילמד להחזיר לאלו שצוחקים על השם שלו. אני אגרום לסיון להרגיש שהיא לא טיפשה. אני אלמד את מקסים איך לדבר עברית עם התלמידים האחרים. לא איכפת לי לשבת איתם בהפסקות במקום בחדר המורים. אני גם מסבירה להם דברים אחרי בית ספר, כשאני מחכה איתם להורים שלהם או בטלפון. לא איכפת לי שיחשבו שזה מוזר, או שאני אדפוק את השגרה שעשיתי לעצמי. אנחנו, השברים, חייבים לדאוג זה לזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה