הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״.
הם החזירו את התוכנית הזו לפני שבע שנים, עוד נסיון של רשתות הטלוויזיה לשרוד באמצעות רטרו. מצחיק שעדין קוראים להם ״רשתות הטלוויזיה״ למרות שהכל כבר באינטרנט. למנחה קוראים אבישי צברי, אני זוכר אותו במעורפל מסצינת הפאנק של 2013. אני מחבב אותו יותר מאת הקהל, רואים עליו שהוא מבין, שגם הוא היה מוסיקאי אמיתי, ששנינו כאן בסך הכל כדי לשרוד. מה קשה יותר, להיות המנחה של הזיוף הזה, או להסכים להתחרות בו? נראה לי שהשני. להופיע מול קהל תמיד נראה לי מפחיד. הם אוהבים להסתכל עליך כי הם יודעים שאתה עלול לפשל, רק מיתר אחד שיקרע, או חצי טון גבוה מדי, והם יעלו עליך כמו זאבים. הסיבה היחידה שהם פירגנו לי היתה כי הצחיק אותם להעלות גבר בן 60 לגמר המזדיין שלהם. הם רוצים לראות אותי מפסיד. בגלל זה הם גם שמו אותי אחרון להופיע, בשביל שאראה את כל המתחרים לפניי. עכשיו שרה ״ירוק נזירי״, הקול הצרוד והמושלם שלה מבצע את ״עד העונג הבא״ כמו שענבל בחיים לא יכלה לבצע אותו. היא מכונת שירה, מדייקת בכל צליל, יודעת בדיוק מתי לזייף, מתי להסס כדי לכבוש אותם. זו רק הצגה, אני יודע שהיא לא מהססת אף פעם.
אני מסתכל על סשה. היא כל כך מקומטת עכשיו, קשה להאמין שהיא רק בת 40. אני זוכר כשרק הכרנו, היא היתה עוד אחת מהילדות האלו של מסדה, ישנות כל לילה בדירה אחרת ותמיד מבקשות ממך נייר גלגול. היא חייכה וצחקה כמו ילדה קטנה, כאילו היא לא מודעת לאיך אנחנו אוכלים אותה עם העיניים. אבל מתחת לחיוך שלה, אם הסתכלת טוב, ראית טירוף, התעללות, דם. עוד לפני שהיא סיפרה לי, הבנתי שהיא מהילדות הרוסיות האלו שהיה להן אבא קשוח מדי, כזה שרצה לזיין אותם והוציא עליהם בקללות ומכות את יסורי המצפון שלו. ידעתי שעם בחורה כזו, יכולים להיות רק שני מצבים, או שהיא אוהבת אותך, מנסה לשרת ולהיות הכי טובה שאפשר, או שהיא שונאת אותך, בוגדת בך ומנסה לשבור לך אגרטל על הראש.
ידעתי שהיא חייבת להיות שלי, אז השתמשתי בטריקים הרגילים. שיער ארוך, בירות, לדבר כמו זיין, כל הדברים האלו שצריך כדי לחרמן פריקית קטנה. מה שבאמת משך אותה בסוף היה המוסיקה. תמיד כשניגנתי עם הלהקה שלי, היא היתה יושבת בשורה הראשונה. היא לא עשתה את זה כדי להסתכל עלינו, העיניים שלה בכלל היו עצומות, היא רק רצתה להקשיב. באחת מההופעות, לקראת הסוף, היא ניגשה פתאום קדימה ושאלה, ״אני יכולה לשיר איתכם?״. היינו קצת בשוק, דבר כזה לא קורה הרבה בהופעות. נתנו לה ללוות אותנו ב״גיליוטינה״ שהיה ממילא שיר של דקה וחצי שאי אפשר לפשל בו מדי.
היא היתה כמו חתולה, לא כמו שתמיד אומרים את זה על נשים, אלא בשירה שלה, שנשמעה כמו חתול רחוב כועס במיוחד. אחרי זה היא התחילה להופיע איתנו קבוע, עם ווקאלז, גיטרה, ומפוחית. שבוע אחרי שהיא נהייתה חלק רשמי מהלהקה, התחלנו לשכב. הבנתי שאני אוהב אותה כשהיא סיפרה לי שדודו הזמין אותה לגור אצלו בחינם. דודו היה בחור שמנמן ומבוגר, בעלים של בית קפה שכל המשוררים ישבו בו. בראש שלי ידעתי שדודו לא מנסה לזיין אותה, הוא בכלל העדיף נערים ובגילו המבוגר פשוט רצה שיהיה עוד מישהו בבית. למרות זה רציתי לתלוש לו ת׳זין.
מפה דברים התגלגלו כמו שהם מתגלגלים בדרך כלל. עברנו לגור ביחד, הזדיינו, בגדנו, צעקנו, בכינו, עישנו. אני חושב שיכלנו להמשיך ככה עוד הרבה, אבל לעולם היו תוכניות אחרות. מסדה הפכה בסופו של דבר לעוד שכונה של היפסטרים לוקחי פרוזאק ולנו לא היה כסף לחיות בה. בהתחלה עברנו לנווה שאנן, אחרי זה עזבנו את חיפה לטובת כרמיאל, ובסוף מצאנו את עצמנו עם השאריות האחרונות של הסצינה שלא ברחו לחו״ל, גרים בכפר האמנים קרית יפעה. אני עוד זוכר כשקראו לו ״מג׳ד אל כרום״, לפני שגירשו אותם. המחירים המשיכו להעלות, המשכורות לא, ובסופו של דבר החלטתי לנסות את מזלי ב״כוכב נולד״.
כמה מטומטם היה מצידי לחשוב שיש לי סיכוי מול ה... דברים האלו. ״ירוק נזירי״ סיימה לשיר, עכשיו היא קדה לאט, כמו פסל חי, מושיטה את עצמה לקהל המריע. הגוף הרזה שלה זורח בצבעי איזמרגד בזמן שהבני זונות האלו מוחאים לה כפיים. היא עומדת זקוף ומביטה בהם, חלקה לגמרי, בלי כוס, פנים, או עור, רק מתכת. הדבר היחיד שמפר את אחידות הגוף הזה הוא החור בתחתית ה״פנים״ שלה, אליו מחובר כבל תקשורת וחשמל. היא נראית כמו פאקינג טרמינייטורית שמוצצת לאיזה חסר חוליות ענק שמתחבא מאחורי הבמה.
״ג׳וני היינריך, הבמה שלך!!!!״, צברי צועק. פאק פאק פאק, תורי!? עכשיו!? מאוחר מדי, הגעתי עד לכאן ואין דרך חזרה. אני עולה לבמה בצעדים איטיים, מנסה למשוך זמן. ״המתחרה האנושי היחיד בכוכב נולד!!! קבלו אותו!!!״, הקהל מתחיל למחוא כפיים בתגובה לצברי. אני עולה ועומד מולם, עושה את הפרצוף הכי רוק שאפשר. מאחוריי עומדת להקת הליווי של ההפקה, גם הם רובוטים. היה קל מדי לאמן אותם, פשוט לכתוב להם תווים, לנגן כמה פעמים ולתת תיקונים, ממשק ממש נוח. זה כל כך מגוחך, להיות בן 60, בשר ישן וחולה בין גיבורי מתכת חד פעמיים. אני מסדר את האצבעות על הגיטרה, מתקרב למיקרופון, ומתחיל לשיר.
את אוהבת מהר
את אוהבת חזק
את אוהבת חודר
את אוהבת נחש
אז כשהבעל במילואים
או סתם בגיל העמידה
תחברי לחשמל
והוא נכנס לפעולה
האלקטרוני
220 וולט של תשוקה טהורה
האלקטרוני
חבר אמת רוטט לשעת צרה
אני מתרכז בקהל ומנסה לקרוא אותם, יודע שהפה שלי כבר ישיר אוטומטית בלעדיי. העיניים שלהם מסתכלות עליי, אבל הגוף שלהם לא זז. תמיד כשהם נהנים באמת, הם מתחילים לרקוד קצת בכיסא, ראיתי אותם עושים את זה כש״ירוק נזירי״ שרה לפניי. פתאום אני קולט מישהו קם מהקהל ומתחיל ללכת אל הבמה. אני עד כדי כך גרוע שיורידו אותי בכוח? אבל לא, זו סשה, מחייכת כמו רוצחת סדרתית. היא עולה לבמה ומסמנת לי עם הראש לעבר הגיטריסט, שלד מתכת רזה ואפור. בתנועה חדה אני גונב לו ת׳גיטרה ונותן אותה לסשה, משאיר אותו לנגן על האוויר. אני יודע שהיא מנגנת פחות טוב מהרובוט, אבל לא איכפת לי, אני אוהב את הפאשלות שלה. באותו רגע לא איכפת לנו מהקהל, אנחנו רק רוצים לדפוק הופעה.
״אל תעיפו אותה! תביאו לה מיקרופון!״, צברי צועק למישהו מההפקה. אנחנו מנגנים כמו איזה סופרמן שעף דרך בניינים, כמו פצצת אטום, כמו רכבת קליע, מהר, מדויק, מתואם. זה הreunion הכי טוב שיכל היה להיות ל״ראשים הכרותים״, לנגן מעולה מול קהל סחי שבחיים לא יבין את זה. המיקרופון מגיע בדיוק לפני הבית האחרון. ״בואי נעשה את הגירסה המיוחדת״, אני לוחש לה, ״זוכרת?״. היא מהנהנת עם הראש ואנחנו מתחילים.
סשה: ״אתה זקן״
ג׳וני: ״ואת שמנה״
סשה: ״סתם אימפוטנט״
ג׳וני: ״כוס מיובש״
שנינו: ״מי צריך אותך? אמצא לי אחר, המאהב האלקטרוני פי אלף טוב יותר.״
אבל זה לא מספיק, עוד לא, נשאר רק עוד קטע אחד. אנחנו מסתכלים אליהם, אל הקהל, אל המצלמות, וצועקים את השורה האחרונה.
״זה נכון גם לָךְ ונכון גם לְךָ, אם לא במיטה, אז במקום העבודה. לא משנה כמה תברח לא משנה כמה תצרח, המאהב האלקטרוני יקח את מקומך!״
אני וסשה עומדים שם מול קהל שקיבל הרבה יותר ממה שהוא ציפה לו. הם אולי לא זזים, אבל אני רואה את ההלם בפנים שלהם. אני אוהב את זה, ואני אוהב את סשה, אוהב אותה כמו שלא אהבתי שנים, למטה בין הרגליים. אני מצמיד אותה אליי והיא לא מתנגדת. שיזדיין העולם, ממילא אנחנו בחובות והכל הולך לעזאזל, לפחות שיהיה לנו זיון טוב. אני פותח את הרוכסן במכנסי העור שלי, מרים את חצאית המיני שלה, ו... זה... זה... הכוס שלה מרגיש כמו מנהרת הזמן, כאילו חזרנו עכשיו לפעם הראשונה שזיינתי אותה, ב2017, על מזרן מסריח בדירת החדר שלי ברחוב הס. מסביבנו צעקות, ״תכבו ת׳מצלמות! תסתירו אותם!״, ואני רק מתאמץ להישאר במנהרת הזמן כמה שאפשר. אחרי כמה דקות, או עידנים, אני מרגיש יד חזקה על הכתף שלי. אני דופק לו מרפק בבטן ומחזיר את היד לכתפיים של סשה, רק עוד רגע אחד, בבקשה, רק עוד רגע אחד.
יום וחצי אחרי זה, הם משחררים אותנו מהמעצר. מסתבר שהמצלמות לא ראו אותי חודר לסשה, אז אולי נצליח לצאת מזה. אנחנו מסתכלים אחד על השני, השיער של סשה נראה כאילו חישמלו אותה, לי יש לחי נפוחה, לשנינו שקיות מתחת לעיניים. אבל אנחנו רעבים מדי בשביל לישון, אז אנחנו הולכים לפיצוציה של ג׳קי לחטוף מאנצ׳. ״כתבו עליכם בעיתון!״, הוא מברך אותנו. אני המום, ממהר לחטוף את ה״ישראל היום״ הקרוב. לא עוברת שניה וסשה כבר מסתכלת מאחוריי, אנחנו קוראים את העיתון ביחד.
סנסציה בכוכב נולד! לראשונה מזה שלוש שנים, מתחרה אנושי זכה בתחרות.
״זכינו!״, סשה צועקת. ״רגע, בואי נקרא״, אני מרגיע אותה.
ג׳וני היינריך זכה במירב הקולות בגמר הגדול. רבים מייחסים את הזכייה לתקרית שאירעה במהלך ההופעה, במהלכה גרושתו עלתה עימו לבמה והפתיעה אותו בבקשה לחזור אליה...
״גרושתו!?״, שנינו המומים מול העיתון. כעבור דקה, אני הראשון להפר את השתיקה. ״זכינו בעשרה מיליון, סשה״, אני אומר לה, ״תחשבי על כל הכיף שנוכל לעשות ביחד״. סשה מחבקת אותי ובוכה, ״אבל למה? למה המציאו עלינו שקר כזה?״. אני חושב על התמימות הזו שלה, שנשארה אפילו שהיא כבר בת 40, ומחבק אותה קרוב.
הם החזירו את התוכנית הזו לפני שבע שנים, עוד נסיון של רשתות הטלוויזיה לשרוד באמצעות רטרו. מצחיק שעדין קוראים להם ״רשתות הטלוויזיה״ למרות שהכל כבר באינטרנט. למנחה קוראים אבישי צברי, אני זוכר אותו במעורפל מסצינת הפאנק של 2013. אני מחבב אותו יותר מאת הקהל, רואים עליו שהוא מבין, שגם הוא היה מוסיקאי אמיתי, ששנינו כאן בסך הכל כדי לשרוד. מה קשה יותר, להיות המנחה של הזיוף הזה, או להסכים להתחרות בו? נראה לי שהשני. להופיע מול קהל תמיד נראה לי מפחיד. הם אוהבים להסתכל עליך כי הם יודעים שאתה עלול לפשל, רק מיתר אחד שיקרע, או חצי טון גבוה מדי, והם יעלו עליך כמו זאבים. הסיבה היחידה שהם פירגנו לי היתה כי הצחיק אותם להעלות גבר בן 60 לגמר המזדיין שלהם. הם רוצים לראות אותי מפסיד. בגלל זה הם גם שמו אותי אחרון להופיע, בשביל שאראה את כל המתחרים לפניי. עכשיו שרה ״ירוק נזירי״, הקול הצרוד והמושלם שלה מבצע את ״עד העונג הבא״ כמו שענבל בחיים לא יכלה לבצע אותו. היא מכונת שירה, מדייקת בכל צליל, יודעת בדיוק מתי לזייף, מתי להסס כדי לכבוש אותם. זו רק הצגה, אני יודע שהיא לא מהססת אף פעם.
אני מסתכל על סשה. היא כל כך מקומטת עכשיו, קשה להאמין שהיא רק בת 40. אני זוכר כשרק הכרנו, היא היתה עוד אחת מהילדות האלו של מסדה, ישנות כל לילה בדירה אחרת ותמיד מבקשות ממך נייר גלגול. היא חייכה וצחקה כמו ילדה קטנה, כאילו היא לא מודעת לאיך אנחנו אוכלים אותה עם העיניים. אבל מתחת לחיוך שלה, אם הסתכלת טוב, ראית טירוף, התעללות, דם. עוד לפני שהיא סיפרה לי, הבנתי שהיא מהילדות הרוסיות האלו שהיה להן אבא קשוח מדי, כזה שרצה לזיין אותם והוציא עליהם בקללות ומכות את יסורי המצפון שלו. ידעתי שעם בחורה כזו, יכולים להיות רק שני מצבים, או שהיא אוהבת אותך, מנסה לשרת ולהיות הכי טובה שאפשר, או שהיא שונאת אותך, בוגדת בך ומנסה לשבור לך אגרטל על הראש.
ידעתי שהיא חייבת להיות שלי, אז השתמשתי בטריקים הרגילים. שיער ארוך, בירות, לדבר כמו זיין, כל הדברים האלו שצריך כדי לחרמן פריקית קטנה. מה שבאמת משך אותה בסוף היה המוסיקה. תמיד כשניגנתי עם הלהקה שלי, היא היתה יושבת בשורה הראשונה. היא לא עשתה את זה כדי להסתכל עלינו, העיניים שלה בכלל היו עצומות, היא רק רצתה להקשיב. באחת מההופעות, לקראת הסוף, היא ניגשה פתאום קדימה ושאלה, ״אני יכולה לשיר איתכם?״. היינו קצת בשוק, דבר כזה לא קורה הרבה בהופעות. נתנו לה ללוות אותנו ב״גיליוטינה״ שהיה ממילא שיר של דקה וחצי שאי אפשר לפשל בו מדי.
היא היתה כמו חתולה, לא כמו שתמיד אומרים את זה על נשים, אלא בשירה שלה, שנשמעה כמו חתול רחוב כועס במיוחד. אחרי זה היא התחילה להופיע איתנו קבוע, עם ווקאלז, גיטרה, ומפוחית. שבוע אחרי שהיא נהייתה חלק רשמי מהלהקה, התחלנו לשכב. הבנתי שאני אוהב אותה כשהיא סיפרה לי שדודו הזמין אותה לגור אצלו בחינם. דודו היה בחור שמנמן ומבוגר, בעלים של בית קפה שכל המשוררים ישבו בו. בראש שלי ידעתי שדודו לא מנסה לזיין אותה, הוא בכלל העדיף נערים ובגילו המבוגר פשוט רצה שיהיה עוד מישהו בבית. למרות זה רציתי לתלוש לו ת׳זין.
מפה דברים התגלגלו כמו שהם מתגלגלים בדרך כלל. עברנו לגור ביחד, הזדיינו, בגדנו, צעקנו, בכינו, עישנו. אני חושב שיכלנו להמשיך ככה עוד הרבה, אבל לעולם היו תוכניות אחרות. מסדה הפכה בסופו של דבר לעוד שכונה של היפסטרים לוקחי פרוזאק ולנו לא היה כסף לחיות בה. בהתחלה עברנו לנווה שאנן, אחרי זה עזבנו את חיפה לטובת כרמיאל, ובסוף מצאנו את עצמנו עם השאריות האחרונות של הסצינה שלא ברחו לחו״ל, גרים בכפר האמנים קרית יפעה. אני עוד זוכר כשקראו לו ״מג׳ד אל כרום״, לפני שגירשו אותם. המחירים המשיכו להעלות, המשכורות לא, ובסופו של דבר החלטתי לנסות את מזלי ב״כוכב נולד״.
כמה מטומטם היה מצידי לחשוב שיש לי סיכוי מול ה... דברים האלו. ״ירוק נזירי״ סיימה לשיר, עכשיו היא קדה לאט, כמו פסל חי, מושיטה את עצמה לקהל המריע. הגוף הרזה שלה זורח בצבעי איזמרגד בזמן שהבני זונות האלו מוחאים לה כפיים. היא עומדת זקוף ומביטה בהם, חלקה לגמרי, בלי כוס, פנים, או עור, רק מתכת. הדבר היחיד שמפר את אחידות הגוף הזה הוא החור בתחתית ה״פנים״ שלה, אליו מחובר כבל תקשורת וחשמל. היא נראית כמו פאקינג טרמינייטורית שמוצצת לאיזה חסר חוליות ענק שמתחבא מאחורי הבמה.
״ג׳וני היינריך, הבמה שלך!!!!״, צברי צועק. פאק פאק פאק, תורי!? עכשיו!? מאוחר מדי, הגעתי עד לכאן ואין דרך חזרה. אני עולה לבמה בצעדים איטיים, מנסה למשוך זמן. ״המתחרה האנושי היחיד בכוכב נולד!!! קבלו אותו!!!״, הקהל מתחיל למחוא כפיים בתגובה לצברי. אני עולה ועומד מולם, עושה את הפרצוף הכי רוק שאפשר. מאחוריי עומדת להקת הליווי של ההפקה, גם הם רובוטים. היה קל מדי לאמן אותם, פשוט לכתוב להם תווים, לנגן כמה פעמים ולתת תיקונים, ממשק ממש נוח. זה כל כך מגוחך, להיות בן 60, בשר ישן וחולה בין גיבורי מתכת חד פעמיים. אני מסדר את האצבעות על הגיטרה, מתקרב למיקרופון, ומתחיל לשיר.
את אוהבת מהר
את אוהבת חזק
את אוהבת חודר
את אוהבת נחש
אז כשהבעל במילואים
או סתם בגיל העמידה
תחברי לחשמל
והוא נכנס לפעולה
האלקטרוני
220 וולט של תשוקה טהורה
האלקטרוני
חבר אמת רוטט לשעת צרה
אני מתרכז בקהל ומנסה לקרוא אותם, יודע שהפה שלי כבר ישיר אוטומטית בלעדיי. העיניים שלהם מסתכלות עליי, אבל הגוף שלהם לא זז. תמיד כשהם נהנים באמת, הם מתחילים לרקוד קצת בכיסא, ראיתי אותם עושים את זה כש״ירוק נזירי״ שרה לפניי. פתאום אני קולט מישהו קם מהקהל ומתחיל ללכת אל הבמה. אני עד כדי כך גרוע שיורידו אותי בכוח? אבל לא, זו סשה, מחייכת כמו רוצחת סדרתית. היא עולה לבמה ומסמנת לי עם הראש לעבר הגיטריסט, שלד מתכת רזה ואפור. בתנועה חדה אני גונב לו ת׳גיטרה ונותן אותה לסשה, משאיר אותו לנגן על האוויר. אני יודע שהיא מנגנת פחות טוב מהרובוט, אבל לא איכפת לי, אני אוהב את הפאשלות שלה. באותו רגע לא איכפת לנו מהקהל, אנחנו רק רוצים לדפוק הופעה.
״אל תעיפו אותה! תביאו לה מיקרופון!״, צברי צועק למישהו מההפקה. אנחנו מנגנים כמו איזה סופרמן שעף דרך בניינים, כמו פצצת אטום, כמו רכבת קליע, מהר, מדויק, מתואם. זה הreunion הכי טוב שיכל היה להיות ל״ראשים הכרותים״, לנגן מעולה מול קהל סחי שבחיים לא יבין את זה. המיקרופון מגיע בדיוק לפני הבית האחרון. ״בואי נעשה את הגירסה המיוחדת״, אני לוחש לה, ״זוכרת?״. היא מהנהנת עם הראש ואנחנו מתחילים.
סשה: ״אתה זקן״
ג׳וני: ״ואת שמנה״
סשה: ״סתם אימפוטנט״
ג׳וני: ״כוס מיובש״
שנינו: ״מי צריך אותך? אמצא לי אחר, המאהב האלקטרוני פי אלף טוב יותר.״
אבל זה לא מספיק, עוד לא, נשאר רק עוד קטע אחד. אנחנו מסתכלים אליהם, אל הקהל, אל המצלמות, וצועקים את השורה האחרונה.
״זה נכון גם לָךְ ונכון גם לְךָ, אם לא במיטה, אז במקום העבודה. לא משנה כמה תברח לא משנה כמה תצרח, המאהב האלקטרוני יקח את מקומך!״
אני וסשה עומדים שם מול קהל שקיבל הרבה יותר ממה שהוא ציפה לו. הם אולי לא זזים, אבל אני רואה את ההלם בפנים שלהם. אני אוהב את זה, ואני אוהב את סשה, אוהב אותה כמו שלא אהבתי שנים, למטה בין הרגליים. אני מצמיד אותה אליי והיא לא מתנגדת. שיזדיין העולם, ממילא אנחנו בחובות והכל הולך לעזאזל, לפחות שיהיה לנו זיון טוב. אני פותח את הרוכסן במכנסי העור שלי, מרים את חצאית המיני שלה, ו... זה... זה... הכוס שלה מרגיש כמו מנהרת הזמן, כאילו חזרנו עכשיו לפעם הראשונה שזיינתי אותה, ב2017, על מזרן מסריח בדירת החדר שלי ברחוב הס. מסביבנו צעקות, ״תכבו ת׳מצלמות! תסתירו אותם!״, ואני רק מתאמץ להישאר במנהרת הזמן כמה שאפשר. אחרי כמה דקות, או עידנים, אני מרגיש יד חזקה על הכתף שלי. אני דופק לו מרפק בבטן ומחזיר את היד לכתפיים של סשה, רק עוד רגע אחד, בבקשה, רק עוד רגע אחד.
יום וחצי אחרי זה, הם משחררים אותנו מהמעצר. מסתבר שהמצלמות לא ראו אותי חודר לסשה, אז אולי נצליח לצאת מזה. אנחנו מסתכלים אחד על השני, השיער של סשה נראה כאילו חישמלו אותה, לי יש לחי נפוחה, לשנינו שקיות מתחת לעיניים. אבל אנחנו רעבים מדי בשביל לישון, אז אנחנו הולכים לפיצוציה של ג׳קי לחטוף מאנצ׳. ״כתבו עליכם בעיתון!״, הוא מברך אותנו. אני המום, ממהר לחטוף את ה״ישראל היום״ הקרוב. לא עוברת שניה וסשה כבר מסתכלת מאחוריי, אנחנו קוראים את העיתון ביחד.
סנסציה בכוכב נולד! לראשונה מזה שלוש שנים, מתחרה אנושי זכה בתחרות.
״זכינו!״, סשה צועקת. ״רגע, בואי נקרא״, אני מרגיע אותה.
ג׳וני היינריך זכה במירב הקולות בגמר הגדול. רבים מייחסים את הזכייה לתקרית שאירעה במהלך ההופעה, במהלכה גרושתו עלתה עימו לבמה והפתיעה אותו בבקשה לחזור אליה...
״גרושתו!?״, שנינו המומים מול העיתון. כעבור דקה, אני הראשון להפר את השתיקה. ״זכינו בעשרה מיליון, סשה״, אני אומר לה, ״תחשבי על כל הכיף שנוכל לעשות ביחד״. סשה מחבקת אותי ובוכה, ״אבל למה? למה המציאו עלינו שקר כזה?״. אני חושב על התמימות הזו שלה, שנשארה אפילו שהיא כבר בת 40, ומחבק אותה קרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה