אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית.
מחר אני צריך ללכת שוב לביטוח לאומי. שוב פעם הפקיד יסתכל עליי, יבחן, יפרק. בטח הוא מדבר עליי בארוחת הערב עם אישתו והילדים. אנשים אוהבים מופעי קרקס. אני מקווה שהפעם הוא יתן לי רק למלא טפסים, רק שלא יבקש ממני לדבר. הפה שלי בעצירות מתמדת, המילים ממאנות לצאת. הכי נוראות אלו עם האות "ש", היא תמיד נהפכת אצלי ל"פ" רפה. בהתחלה הוא חשב שאני מפגר, עד שהצלחתי לפתוח את הפה.
כשאני נותן לאנשים לראות אותו, אני בטוח שהם רוצים להכניס את הזין. עמוק בפנים, זה מה שכל אחד רוצה לעשות כשהוא רואה גבר חלש, בייחוד אחד שכל כך מתאים לזה, שלא יכול לנשוך. לא עוזר שגם לפני כן לא נראיתי להיט. נמוך, מסריח, מצולק, עם שיניים בולטות. לפחות מהאחרון נפטרתי, אה? לא משנה כמה מהר אני אדע לכתוב קוד בראיון, הם רוצים שאני אסביר להם איך אני חושב, בדיבור. על הופעות בכלל אין מה לדבר. כל כך אהבתי להופיע, לעשות סטנדאפ, לבצע מונולוגים. אילפתי את הקול שלי, חישלתי אותו להיות חד, בועט, נושך. זו היתה הדרך לפצות. כשהמילים בוקעות ממך ברצף, הן כמו מסך עשן, כמו צבעי הסוואה, הופכות מכוער ליפה.
אבל ברגע אחד הכל יכול להיגמר. טיפול שיניים זניח, סתם פרוצדורה שגרתית. למה לא להשתמש בקצת הרדמה, שיכאב פחות. תזוזה לא נכונה, שלך? של המזרק? זה משנה? עובר חודש ואתה עדין מנסה לשפשף בכוח את האצבע על השפתיים, להרגיש. אבל זו רק ההתחלה, כי כשאתה לא מרגיש, אתה לא יודע מה קורה. אתה מוצא מפלט במשחקי מחשב, בסשנים של 15 שעות במקום העבודה, טוחן באונטי, דוחה תורים לרופא. עוברות שנתיים ואפילו אמא שלי, שחזרתי לגור איתה אחרי שפיטרו אותי, מתלוננת על הסירחון מהפה. דלקת מתקדמת, הוא אומר. לעקור דחוף, את הכל, לפני שיתפשט לעיניים. אני חייב את העיניים, אחרת איך אני אראה פורנו? אז אני מסכים, נותן את השאריות שיש לי בחשבון הבנק ועוד כמה אלפים שאין.
אז למה אתה מספר לנו זה? אתם רוצים לשאול אותי. האמת, אין סיבה טובה, פשוט המילה הכתובה זה הדבר היחיד שנשאר לי. ו... לא יודע, אם מישהי מכם תרצה אולי לבוא ופשוט לחבק אותי ו... לא, בעצם, לא חייבים. אפשר גם סתם לשבת איתי לארוחת צהריים או משהו, לא חייבים לעשות כלום, אפילו לא לדבר. אני מעדיף לא לדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה