המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום.
השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.
אני עושה את דרכי אל משרדי החברה. "שני מטוסי קרב מדגם סוחוי 35 נצפו באזור ההגנה האווירית של האלסקה. כוח תגובה אמריקאי...", הרדיו פולט לעברי ואני מחליף תחנה. המנוע מחרחר קלות בעודי מתעכב בפקק באיזור אלנבי. אני מרגיע את קוצר רוחי בלהזכיר לעצמי שזה רק זמני, שעוד מעט הבנייה של הרכבת הקלה תסתיים ותשפר את העיר, העיר שאני כל כך אוהב, שאני הולך לגור בה לתמיד.
אני כבר במשרד. זו אולי לא העבודה הטובה בעולם, אבל היא נוחה יחסית. נותנים לי לעבוד רק 9 שעות ביום והבוס נחמד יחסית. אני מתחיל לעבור על האימיילים, למלא משימות יומיות, אבל הלב שלי קופץ. זו ההתרגשות הזו שלפני משהו חדש, כמו ההמתנה להתקנה של הMORTAL KOMBAT אחרי שחסכתי בשבילו במשך חצי שנה, כמו ההליכה לבית הריק של החברה הראשונה שלי אחרי שהיא אמרה לי שהפעם היא מוכנה, כמו שלא הרגשתי כבר שנים.
אנו ממתינים בתור מסודר לאוכל. מנהל הכספים שלנו, מנחם, הוא טיפוס שמרן מעט, לכן במקום כרטיס תן-ביס, מזמינים לנו קייטרינג. האנשים שיושבים לצידי פוטרים את תנועותיי המוגזמות כהסתבכות רגעית בחיתוך שניצל הטבעול דמוי המסטיק. אינני מעמיד אותם על טעותם. חברים לעבודה אינם חברים ועדיף לשמור על היציבות. אזדקק למקור פרנסה קבוע בשנים הקרובות.
בעודי מתקדם לעבר הרכב, אני חולף על פני דיזנגוף סנטר. מלועו הגדול של הקניון, המוני אדם ממהרים לעברי. זוגות מזרח תיכוניים עם כרס וזרועות שריריות ושדיים נפולים ושיער מחומצן שמתאמצים להסתיר את מבטם האובד, נשים צעירות בשמלה מינימליסטית עם עגלת תינוק מדגמנות שלמות מכספו של מישהו אחר, ובני נוער. אני מביט בנערים, כל אחד לבוש אחרת, כולם נראים כמו דמויות מצוירות. עיניי נעצרות על זוג צעירים חבוקים. הוא לבוש בחולצה קצרה עם הלוגו #1, החולצה מבליטה את חזהו הנפוח ואת החלל הריק במקום בו אמורה להיות כרס. היא שמנמנה ולבושה בגופיה ורדרדה ומכנסיים קצרצרים שחורים, מבעדם ניבטות זוג ירכיים עבות וחלקות. על פניה היא עוטה חיוך מטומטם. היד שלו כרוכה מסביבה ואני מקנא בו. פיספסתי את ההזדמנות. אני מנחם את עצמי במחשבה שלהם אף פעם לא יהיה את מה שהולך להיות לי, את מה שהשגתי בזכות עבודה קשה, את מה שנהיה קשה יותר מדור לדור.
אני בחניון של דיזנגוף, מתעתד להיכנס לריכבי. לפתע אני חש בחושך סוגר עליי. מה אם אני עושה טעות? בכל זאת, זה צעד מאוד גדול, כזה שהולך לשנות את כל החיים שלי. אני מרגיש את הספק נושף בעורפי, אותו ספק שליווה אותי בכל יום מימיי. אבל לא, לא הפעם. אני נכנס לרכב ויוצא במהירות, מהחשיכה אל האור, מהפחד אל המציאות. עכשיו רק צריך לפגוש את סמי.
אני אצלו עכשיו... זאת אומרת אצלי. סמי יושב מולי ומחייך, השיניים שלו מזכירות לי שימפנזה. "אז אתה חותם?", הוא שואל, "יש לי טיסה להספיק אליה". "אני יכול לעבור שוב על החוזה?", אני מבקש. "תמהר עם זה", החיוך של סמי מתחלף במבט זועף, מסיכת החיבה הדקיקה נתלשת, עוד תזכורת לטבע האמיתי של העולם שלנו. תמיד אנחנו מתחרים, קונים, מוכרים, נאבקים, מתעקשים לצמוח על קרקע מומלחת. "כן, אני חותם", אני עונה לו. חייבים להסתער קדימה, לא משנה אם בקצה השני מחכה לנו אישה יפה או מכונת ירייה. "הדירה שלך", הוא מחייך והולך. "אה... אתה יודע שצריך לסדר גם העברה של הארנונה ו...", אני מנסה לומר אבל סמי סוגר את הדלת וחותך אותי.
אני מתרווח על הספה שסמי השאיר לי ומסתכל מסביב. הקיר המוכתם קלות יפה בעיניי בהרבה מטלוויזיית הHD שהיתה עליו. יש לי בית, סוף סוף, בית משלי, נכס. לא לשלם יותר שכר דירה, לא לדאוג מהמחירים העולים, להרגיש ביטחון, לדעת שיש משהו אחד שלא החמצתי, שעשיתי בזמן, רכשתי דירה בתל אביב. אולי השכונה קצת רעה, אבל עוד מספיק זמן הג'נטריפיקציה תגיע גם לפה. גם פה יהיו היפסטרים וברים ואמנות וגלריות, ואני אהיה עמוק בכל זה. אני אהיה חשוב.
רק המחשבה על זה גורמת לי לזיקפה ואז אני נזכר בדגנית. אני ודגנית הכרנו בקופידון לפני שבועיים. היא שונה מרוב הבנות. היא מבוגרת כזו, עובדת בתור data scientist באיזו חברת הייטק, יש לה תואר שני ממכון ויצמן. היא חכמה בעיניי, וביחד עם הפנים השחומות הקטנטנות שלה והעיניים המחבקות, אני רוצה שהיא תרצה להיות קרובה אליי, לדאוג לי. אני מרים את הטלפון להתקשר אליה, אבל רעש של מטוסים קוטע אותי. מוזר, נכון שלפעמים מטוסים עוברים מעל השכונה הזו, אבל בדרך כלל זה רק אחד פעם ב..., הפעם אני יכול להישבע ששמעתי חמישה אחד אחרי השני, והם גם היו ממש רועשים. אני מחכה שהם יסיימו ומתקשר.
- "היי דגנית."
- "היי."
- "אז... את באה אליי היום בעשר ויוצאים לטייזו?"
- "כן. ברור."
- "מעולה. אגב, עברתי דירה היום, כמו שאמרתי לך."
- "מזל טוב. אז מה הכתובת?"
- "זה בתחילת רחוב סלומון."
- "איפה זה?"
- "זה בדרום העיר, אבל זה בנין יפה, חלק מפרוייקט חדש."
- "אה. אוקיי. אני אקח מונית."
- "מעולה, אני כבר ממש רוצה לראות אותך."
- "עוד מעט."
שנייה אחרי שהיא מנתקת אני שומע איזה "בום", בטח שוב ילדים משחקים עם קפצונים או משהו. רק שהרעשים האלו יפסיקו כשהיא תגיע אליי לישון. אני בטוח שהיום זה יקרה, אני אפנק אותה, אסדר לה ארוחה חבל על הזמן, אספר לה שקניתי את הדירה הזו. היא תבין שאני גבר רציני, עצמאי, אחד שידאג לה. עכשיו רק נשאר לשכב ולחכות, everything is going according to plan.
השעה 21:55, עוד רגע היא כאן. אני רוצה לשרוף זמן ומתחבר לאינטרנט. "נשיא סוריה, בשאר אסד, הודיע כי", אני סוגר את הדפדפן. לא רוצה חדשות רעות עכשיו. עוד מעט דגנית תגיע, אנחנו נצא לטייזו, תהיה לנו שיחה נעימה, ואז אני אזי... אשכב איתה. היא בחורה ששוכבים איתה, לא מזיינים. אני רוצה שנהיה זוג, שזה יצליח. פתאום איזו אחת מתחילה לצרוח ברחוב. "תוריד את הידיים שלך! אל תיגע בי!", בטח איזו נרקומנית. לא עכשיו, אוף, מה דגנית תחשוב? הייתי רוצה לרדת לשם, לצעוק עליה שתשתוק, אבל כבר שרפתי את כל האומץ שלי היום בלחתום על החוזה. אני שוכב על הספה ומנסה TO TUNE OUT, מקווה שדגנית תאחר. לפתע אני שומע צליל צקצוק מוזר והאור בסלון מתחיל להבהב. כעבור רגע הוא כובה, כנראה קצר. לא נורא, ממילא כשאני ודגנית נגיע לפה אחרי הארוחה, כבר לא ישנה אם יש אור בסלון או לא, אלא רק בחדר השינה. אני שוכב בסלון, בחושך, מחכה שהנרקומנית תשתוק, שדגנית תגיע. אני יודע שהיא תגיע, אני יודע שיהיה טוב, קניתי דירה, חייב להיות.
השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.
אני עושה את דרכי אל משרדי החברה. "שני מטוסי קרב מדגם סוחוי 35 נצפו באזור ההגנה האווירית של האלסקה. כוח תגובה אמריקאי...", הרדיו פולט לעברי ואני מחליף תחנה. המנוע מחרחר קלות בעודי מתעכב בפקק באיזור אלנבי. אני מרגיע את קוצר רוחי בלהזכיר לעצמי שזה רק זמני, שעוד מעט הבנייה של הרכבת הקלה תסתיים ותשפר את העיר, העיר שאני כל כך אוהב, שאני הולך לגור בה לתמיד.
אני כבר במשרד. זו אולי לא העבודה הטובה בעולם, אבל היא נוחה יחסית. נותנים לי לעבוד רק 9 שעות ביום והבוס נחמד יחסית. אני מתחיל לעבור על האימיילים, למלא משימות יומיות, אבל הלב שלי קופץ. זו ההתרגשות הזו שלפני משהו חדש, כמו ההמתנה להתקנה של הMORTAL KOMBAT אחרי שחסכתי בשבילו במשך חצי שנה, כמו ההליכה לבית הריק של החברה הראשונה שלי אחרי שהיא אמרה לי שהפעם היא מוכנה, כמו שלא הרגשתי כבר שנים.
אנו ממתינים בתור מסודר לאוכל. מנהל הכספים שלנו, מנחם, הוא טיפוס שמרן מעט, לכן במקום כרטיס תן-ביס, מזמינים לנו קייטרינג. האנשים שיושבים לצידי פוטרים את תנועותיי המוגזמות כהסתבכות רגעית בחיתוך שניצל הטבעול דמוי המסטיק. אינני מעמיד אותם על טעותם. חברים לעבודה אינם חברים ועדיף לשמור על היציבות. אזדקק למקור פרנסה קבוע בשנים הקרובות.
בעודי מתקדם לעבר הרכב, אני חולף על פני דיזנגוף סנטר. מלועו הגדול של הקניון, המוני אדם ממהרים לעברי. זוגות מזרח תיכוניים עם כרס וזרועות שריריות ושדיים נפולים ושיער מחומצן שמתאמצים להסתיר את מבטם האובד, נשים צעירות בשמלה מינימליסטית עם עגלת תינוק מדגמנות שלמות מכספו של מישהו אחר, ובני נוער. אני מביט בנערים, כל אחד לבוש אחרת, כולם נראים כמו דמויות מצוירות. עיניי נעצרות על זוג צעירים חבוקים. הוא לבוש בחולצה קצרה עם הלוגו #1, החולצה מבליטה את חזהו הנפוח ואת החלל הריק במקום בו אמורה להיות כרס. היא שמנמנה ולבושה בגופיה ורדרדה ומכנסיים קצרצרים שחורים, מבעדם ניבטות זוג ירכיים עבות וחלקות. על פניה היא עוטה חיוך מטומטם. היד שלו כרוכה מסביבה ואני מקנא בו. פיספסתי את ההזדמנות. אני מנחם את עצמי במחשבה שלהם אף פעם לא יהיה את מה שהולך להיות לי, את מה שהשגתי בזכות עבודה קשה, את מה שנהיה קשה יותר מדור לדור.
אני בחניון של דיזנגוף, מתעתד להיכנס לריכבי. לפתע אני חש בחושך סוגר עליי. מה אם אני עושה טעות? בכל זאת, זה צעד מאוד גדול, כזה שהולך לשנות את כל החיים שלי. אני מרגיש את הספק נושף בעורפי, אותו ספק שליווה אותי בכל יום מימיי. אבל לא, לא הפעם. אני נכנס לרכב ויוצא במהירות, מהחשיכה אל האור, מהפחד אל המציאות. עכשיו רק צריך לפגוש את סמי.
אני אצלו עכשיו... זאת אומרת אצלי. סמי יושב מולי ומחייך, השיניים שלו מזכירות לי שימפנזה. "אז אתה חותם?", הוא שואל, "יש לי טיסה להספיק אליה". "אני יכול לעבור שוב על החוזה?", אני מבקש. "תמהר עם זה", החיוך של סמי מתחלף במבט זועף, מסיכת החיבה הדקיקה נתלשת, עוד תזכורת לטבע האמיתי של העולם שלנו. תמיד אנחנו מתחרים, קונים, מוכרים, נאבקים, מתעקשים לצמוח על קרקע מומלחת. "כן, אני חותם", אני עונה לו. חייבים להסתער קדימה, לא משנה אם בקצה השני מחכה לנו אישה יפה או מכונת ירייה. "הדירה שלך", הוא מחייך והולך. "אה... אתה יודע שצריך לסדר גם העברה של הארנונה ו...", אני מנסה לומר אבל סמי סוגר את הדלת וחותך אותי.
אני מתרווח על הספה שסמי השאיר לי ומסתכל מסביב. הקיר המוכתם קלות יפה בעיניי בהרבה מטלוויזיית הHD שהיתה עליו. יש לי בית, סוף סוף, בית משלי, נכס. לא לשלם יותר שכר דירה, לא לדאוג מהמחירים העולים, להרגיש ביטחון, לדעת שיש משהו אחד שלא החמצתי, שעשיתי בזמן, רכשתי דירה בתל אביב. אולי השכונה קצת רעה, אבל עוד מספיק זמן הג'נטריפיקציה תגיע גם לפה. גם פה יהיו היפסטרים וברים ואמנות וגלריות, ואני אהיה עמוק בכל זה. אני אהיה חשוב.
רק המחשבה על זה גורמת לי לזיקפה ואז אני נזכר בדגנית. אני ודגנית הכרנו בקופידון לפני שבועיים. היא שונה מרוב הבנות. היא מבוגרת כזו, עובדת בתור data scientist באיזו חברת הייטק, יש לה תואר שני ממכון ויצמן. היא חכמה בעיניי, וביחד עם הפנים השחומות הקטנטנות שלה והעיניים המחבקות, אני רוצה שהיא תרצה להיות קרובה אליי, לדאוג לי. אני מרים את הטלפון להתקשר אליה, אבל רעש של מטוסים קוטע אותי. מוזר, נכון שלפעמים מטוסים עוברים מעל השכונה הזו, אבל בדרך כלל זה רק אחד פעם ב..., הפעם אני יכול להישבע ששמעתי חמישה אחד אחרי השני, והם גם היו ממש רועשים. אני מחכה שהם יסיימו ומתקשר.
- "היי דגנית."
- "היי."
- "אז... את באה אליי היום בעשר ויוצאים לטייזו?"
- "כן. ברור."
- "מעולה. אגב, עברתי דירה היום, כמו שאמרתי לך."
- "מזל טוב. אז מה הכתובת?"
- "זה בתחילת רחוב סלומון."
- "איפה זה?"
- "זה בדרום העיר, אבל זה בנין יפה, חלק מפרוייקט חדש."
- "אה. אוקיי. אני אקח מונית."
- "מעולה, אני כבר ממש רוצה לראות אותך."
- "עוד מעט."
שנייה אחרי שהיא מנתקת אני שומע איזה "בום", בטח שוב ילדים משחקים עם קפצונים או משהו. רק שהרעשים האלו יפסיקו כשהיא תגיע אליי לישון. אני בטוח שהיום זה יקרה, אני אפנק אותה, אסדר לה ארוחה חבל על הזמן, אספר לה שקניתי את הדירה הזו. היא תבין שאני גבר רציני, עצמאי, אחד שידאג לה. עכשיו רק נשאר לשכב ולחכות, everything is going according to plan.
השעה 21:55, עוד רגע היא כאן. אני רוצה לשרוף זמן ומתחבר לאינטרנט. "נשיא סוריה, בשאר אסד, הודיע כי", אני סוגר את הדפדפן. לא רוצה חדשות רעות עכשיו. עוד מעט דגנית תגיע, אנחנו נצא לטייזו, תהיה לנו שיחה נעימה, ואז אני אזי... אשכב איתה. היא בחורה ששוכבים איתה, לא מזיינים. אני רוצה שנהיה זוג, שזה יצליח. פתאום איזו אחת מתחילה לצרוח ברחוב. "תוריד את הידיים שלך! אל תיגע בי!", בטח איזו נרקומנית. לא עכשיו, אוף, מה דגנית תחשוב? הייתי רוצה לרדת לשם, לצעוק עליה שתשתוק, אבל כבר שרפתי את כל האומץ שלי היום בלחתום על החוזה. אני שוכב על הספה ומנסה TO TUNE OUT, מקווה שדגנית תאחר. לפתע אני שומע צליל צקצוק מוזר והאור בסלון מתחיל להבהב. כעבור רגע הוא כובה, כנראה קצר. לא נורא, ממילא כשאני ודגנית נגיע לפה אחרי הארוחה, כבר לא ישנה אם יש אור בסלון או לא, אלא רק בחדר השינה. אני שוכב בסלון, בחושך, מחכה שהנרקומנית תשתוק, שדגנית תגיע. אני יודע שהיא תגיע, אני יודע שיהיה טוב, קניתי דירה, חייב להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה