שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.