לעזוב את הממלכה

כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו. הוא עמד והקשיב לצלילי היער, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת, העלים אשר מרשרשים תחת רגליהם הזעירות של החרקים. רק ביער, אשר היה נקי מהמולת האדם, הוא יכל לשמוע זאת. זה לא שהוא לא אהב את העיר, היא היתה מלאה בפיתויים ובמטעמים לאדם במעמדו, אבל מדי פעם הוא אהב לצאת אל היער, להרגיש את הקמאיות ממנה נולד האדם. הוא העביר את ידו על גזע העץ שעמד לידו, מחוספס, קשה, יציב. אחר התכופף והניח את ידיו על האדמה, שואף את ריחה עמוק אל אפו, ריח מלוח-סמיך של פוריות. הוא פתח את עיניו והביט מסביב. צמחיה הקיפה אותו מכל עבר. בין חלק מהעצים נמתחו קורי עכביש, רחבים מספיק כדי להקיף אדם, עלים וחתיכות לכלוך נאספו ביניהם. על חלק מהעצים צמחו פירות קטנים ואדומים, יפי מראה, רעילים. למראה המרחב הירוק-אדום-כתום הזה, נטול הסמטאות והגדרות, עלתה בו תחושת האינסוף. לא פלא שהקדמונים סגדו ליערות האלו, הוא חשב לעצמו. גם אדם מתורבת כמוהו, בן אצולה יודע קרוא וכתוב, מכיר בשילוש הקדוש, ידע היטב כי רק משהו נשגב ממנו יכל לברוא את האדמה הזו, אשר עליה דרכו בני האדם כל יום כאילו היתה מובנת מאליו.

אלכסנדר, השריון.

מיד אדוני.

נת'ניאל עמד והרים את ידיו לצדדים. לראש חבש כובע נוצה רחב שוליים. את גופו כיסתה חולצה ארוכה ושחורה, עשויה כולה ממשי, על צידה השמאלי נתפר סמל בית המלוכה, הנשר התלת ראשי, סימלה של רומא, פיסגת הציווליזציה, אבות אבותיו. דמו של נת'ניאל היה דם אצילי, נקי מזוהמת הברברים. הוא היה צאצא ישיר של אנשי רומי, דובר לטינית נקייה ללא רבב, אדוק באמונתו, טהור מידות ונבון. אלכסנדר הלביש עליו את שריון העור בעדינות, נזהר לתת לגופו את הכבוד הראוי, שכן לא רק מוחו ונפשו של נת'ניאל חודדו לקצה היכולת האנושית, גם גופו היה מכונה משומנת, דקיק אך חזק, עורו חיוור ונקי מפגמים מלבד הצלקת האחת לאורך זרועו הימנית, אשר רכש בקרב מונכנגראץ. אילו עמד שם צופה, הוא יכל לתת את דעתו על ההבדלים ביניהם. בניגוד לנת'ניאל, אלכסנדר היה כמעט ענק, אך עדין עמד נמוך מנת'ניאל, בשל יציבתו הפגומה. עיניו ופיו היו דקים מדי, קטנים ביחס לראשו הרחב והקירח. משמני גופו איימו לקרוע את חולצת הצמר המלוכלכת שלבש ופימה מכוערת ושמנונית פרצה החוצה מסנטרו הלא מגולח. כשדיבר, תמיד משך את המילים, מבלבל A עם E או עם O, מסתפק בלדבר מובן, גם אם לא נכון. למרות כל אלו, אלכסנדר היה משרת נאמן. עוד כשנת'ניאל היה קטן, ראה את אלכסנדר משרת בנאמנות את אביו, מאזין לכל מילה, ממלא הוראות בצורה מדוייקת. לעיתים אביו היה מציע לו מטבע זהב נוסף, הטבה על נאמנותו, אך אלכסנדר מעולם לא הסכים לקחת. אני רק עושה את מלאכתי, הוא נהג לומר.

נת'ניאל טיפס על גב סוסו בקפיצה מהירה. היה זה סוס מהיר, כזה שיכל לרוץ 5 מיילים אוסטרים מבלי להתאמץ. מאחוריו אלכסנדר הסתבך, כתמיד, עם ריתמת סוסו. סוסו של אלכסנדר היה שחור כמעט לגמרי, והזכיר יותר גמל או פיל. סוס אחר לא יכל להתאים לגופו הגדול. נת'ניאל הכה עם השוט וסוסו הדרוך התפוצץ קדימה, וביחד עימו, נפשו של נת'ניאל. רעם הפרסות על הקרקע, גלי ההלם שעוברים בגופו בכל נחיתה, הוא נזכר איך הרגיש כשחש בהם לראשונה בתור ילד. באותם ימים אביו היה צריך להכריח אותו לעלות על הסוס, כמה נרתע מפניה המאורכים של הבהמה, כמה פחד כשעלה עליה. תנועה בלתי נשלטת, רבת עוצמה, בלתי אנושית, והוא מנסה להיאחז בנואשות, מפחד להיות מוטח אל האדמה הקשה. עם השנים למד לרסן את החיה, לשלוט בה, עד שהכניע אותו לחלוטין, קולו ותנועותיו החדות מקנות לה את המשמעת, מקרבות אותה קצת יותר אל האור. הרי זו היתה המהות של האצולה, הכוח, לא הפיזי, לא השכלי, אלא הנפשי, להוביל אדם ובהמה, לארגן קהילה, לבנות אימפריה. והפרס על המאמץ הדגול הזה, היה העוצמה שהרגיש עתה תחת ירכיו, המהירות החשמלית שגרמה לכל היער לנוע מול עיניו, לעשבים הירוקים להיטשטש זה בזה. לא משנה כמה המשיך לדהור, הנוף לא שיעמם אותו. שלא כמו בעיר אשר נדמתה לו לבצל, שכבות על גבי שכבות של שכונות מלאות בבתים דומים לזה, נבדלות רק לפי התקופה בה נבנו, הטבע גילם בתוכו את הבלתי אפשרי, אחידות ורבגוניות של צורה, אינסוף שלא במקוטעין. מאחוריו שמע את קולו של אלכסנדר צועק: אדוני, חכה לי. 

הם המשיכו לרכב כך כשעה. אף אדם לא נקרה בדרכם, איש לא מעז לדרוך בלי רשות ביערו של המלך. צפיפות העיר נועדה לרוכלים, לפקידיה הנמוכים של הכנסיה, לקרקסאים ושחקני תיאטרון, חצאי אדם. אדם מלא, כמוהו, היה צריך אוויר, מרחב מחיה, שלווה נפרשת על כל שעיניו יראו. כשרכב ביער, הרגיש את דמו זורם במהירות עורקיו, את שריריו מתכווצים ממאמץ הרכיבה, את מוחו מיטהר דרך השראת הבריאה. לפעמים הוא רצה לרכב לבדו לגמרי, גם בלי אלכסנדר. אך זה לא נענה לבקשותיו. אביו פסק כי חובה על אלכסנדר ללוותו תמיד, הוא היה יקר מדי ואף פעם לא ניתן היה לדעת היכן תארוב סכנה. חלק מהאצילים היו פחות הגונים מהם ולא בחלו באמצעים פחות כשרים על מנת לנסות לקחת מהם את השררה. 

עתה הוא נאלץ להאיט את סוסו. סבך העצים היה צפוף מדי והגיע הזמן לזהירות. הוא ניצל את ההזדמנות על מנת להביט ביתר פירוט בחיים שנגלו לפניו, חדפים מחפשים מסתור תחת שיח, שפיריות צבעוניות נחות על קצות הענפים, קבוצות ציפורים נודדות בשמים. כמה עדינים הם היו, הוא יכל למחוץ כל אחד מהם באגרופו. אך עדין, למרות קוטנם, היתה בהם התמימות הפשוטה של החיות, כזו שלא חווה דבר זולת עצמם והעולם. לא היה בהם הפחד ממבט הזולת, הרצון לרכל, תחושת החולשה המובילה את האדם לרצות להכניע את הסובבים אותו. היה בהם רק הדחף לשרוד, להמשיך את מתנת החיים. היה זה הדחף הזה בדיוק, אשר גרם להם להתעופף בפתאומיות כשהשאגה נשמעה.

הסוס של נת'ניאל התפרע תחתיו ולרגע אחד הוא איבד שליטה, חזר להיות הילד שהיה. הוא התעשת מיד ואחז בו בחוזקה, מרגיע אותו מספיק כדי שיוכל לרדת ממנו בביטחה. השאגה נשמעה בשנית, ונת'ניאל שם לב בבירור לרשרוש מהשיחים לידו. סוסו החל לברוח לפני שנת'ניאל הספיק לאחוז בו, כל שנותר לו היה להביט לעבר השיחים, היכן שדוב חום וגדול הרים את ראשו לעברו, עיניו מביטות במבט קר, כמו שואל, מי מעז להפריע את ביתי? חרבו של נת'ניאל היתה כבר בידו, השליפה כבר מזמן לא היתה פעולה מודעת עבורו, אלא אינסטינקט. בתנועות איטיות, הוא החל לזוז ימינה מסביב לדוב. לא היה טעם בעימות ישיר, אבל הוא לא תיכנן לברוח, בעורקיו זרם דמם של אלו שהכניעו את חיות הפרא הללו. הדוב עקב אחריו, מודד אותו בעיניו. כעת נת'ניאל לא שמע שום קול. כל שהיה מרוכז בו היה רק הדוב. הוא הכיר את מיזגן של החיות האלו, הרגיש את הזעם האצור, חייתי, בלתי ניתן לכיבוש. 

הדב הניף את טלפיו! לנת'ניאל היה רק שבריר שניה אחד שבו הבחין בזרוע נדרכת, שבריר שניה אחד בו הפיל את גופו הצידה והושיט את חרבו קדימה, מנצל את התנופה על מנת לנעוץ את חרבו הדקה עמוק בצידו של הדב. השאגה שנשמעה כעת היתה מחרישת אזניים, ריח דם מילא את נחיריו, משהו שהיה קבור משחר ימיה של האנושות התעורר לחיים. כתפו הימנית נחבטה כנגד הקרקע, נת'ניאל התעלם מהכאב וניצל את המומנטום על מנת להתגלגל על הצד, חומק מזרועו השניה של הדב אשר הוטחה בקרקע בזעם עיוור. הוא קם במהירות, מרים את ראשו בדיוק בזמן לראות את הדב מסתער לעברו, מניף את עצמו שמאלה על מנת לא להימחץ תחת משקלה של החיה. לקח לדב רגע להבין שפיספס את מטרתו, רגע שאותו נת'ניאל ניצל על מנת לדקור אותו בפלג גופו התחתון. הפעם היה לנת'ניאל זמן לפעול, הוא סובב מעט את החרב וזרזיף דם חם ניתז על צווארו. כשהדב החל להסתובב, נת'ניאל כבר קפץ מספר צעדים אחורה. 

תתרחק, אני אירה בו.

זה היה אלכסנדר, מתנשף ומזיע מהמאמץ להדביק את נת'ניאל, מבטו הגס נע בין בכי לזעם, הוא דאג לנת'ניאל יותר מאשר דאג לילדיו. 

אל תפריע.

הדב שוב התקדם לעבר נת'ניאל, אך כעת לא היווה סכנה, תנועותיו היו איטיות ומגושמות, כמו של שיכור. נת'ניאל קפץ מסביבו, ימינה, שמאלה, יוצא משדה הראייה שלו, דוקר אותו דקירות קטנות. כבר לא היה בדב זעם, רק פחד, אשר התחלף לבסוף בעייפות מפאת הדם הניגר. נת'ניאל החליט שמוטב לסיים את מלאכת הקטל, לא היה טעם לענות את החיה המסכנה. הוא כיוון את חרבו ונעץ אותה בין שתי עיניה של החיה, מפלח את מוחה, מסיים את תודעתה הסובלת.

אדוני, נפצעת? אני... אני בגדתי בך, מוטב תשליך אותי לצינוק, אני לא ראוי.

הס, אתה משרת טוב. בוא נלך מכאן.

כשחזרו לטירה, כבר חיכתה להם המשלחת העותומנית. כבר מספר חודשים שה"קאנאקים" הללו מנסים לכרות איתם הסכמי סחר, מבטיחים, מאיימים, משחדים. נת'ניאל הבטיח לאביו להיות נוכח בכל פגישה עימם, לדאוג שאיש לא יחתום על דבר מבלי אישורו, אך לא לדחותם על הסף. היה זה מן הצורך להשרות בקרבם תחושת עליונות מדומה, כזה היה טיבעם של הברברים הזרים, חולי שררה, מוכנים להבעיר את היבשת כולה בשם ה"כבוד" שלהם. נת'ניאל בחן את אנשי המשלחת: מספר פקידים נמוכים וקמוטים, גחונים מעל ספר עב כרס; כהן דת בתרבוש לבן שהיה גדול יותר מראשו, גלימה שחורה עוטיה לרוחב גופו הכרסתני; גבר שלראשו כובע פז גדול, בבגדים צבעוניים, שפמו גזור דק, מעילו בצבע התכלת ומכנסיו המעוטרים בורוד וכתום, המעודן מבין החבורה; מלבד אלו, כל השאר היו משרתים ואנשי מקצוע שוליים, בגדיהם דהויים ופניהם סתמיות, נראה היה כי אפילו הם הבינו זאת ולכן התחבאו מאחורי הכרכרות, יודעים את מקומם.

הגבר המעודן היה הראשון לדבר. לפי שמו, קוצ'וק אנגיאל, ניכר היה כי לא השתייך לאצולה העותומנית. אנגיאל, כדרכם של בני ארצו, דיבר נפתלות, ממלא את ההכרות ביניהם במחמאות לנת'ניאל ואביו, החל מיראה אל מול עוצמת צבאותיהם, דרך פעירת עיניים אל מול הונם הרב, וכלה בדברי שירה לעיצובי הגננות באחוזה. נת'ניאל, נתן לעצמו לחייך ולהנהן, מתענג על מחמאותיו הריקות של הזר. לאחר מכן, התבצעו הסידורים הטרחניים יותר, משרתיו של נת'ניאל דילגו בצעדים שקטים, מציעים מיטות, מנקים כל כתם נשכח, מדליקים אש לחימום בשר הציד, פותחים את בורות הקרח. אחרי הארוחה הזו לא תהיה אף מילה בפיהם של העותומנים, הם יתמוגגו מאושר ויהיו קלים לתמרון. 

שלוש שעות לאחר מכן, הם כבר היו בעיצומה של הסעודה, ישובים מסביב לשולחן מהגוני רחב, נקי כל כך שאור הלפידים השתקף בו במדויק. בחציו האחד של השולחן ישבו העותומנים, בראשם הסוחר ולצידו הכהן ואחד הפקידים. בצד השני ישב נת'ניאל וכמה מאנשי החצר, לצידו של נת'ניאל ישב אלכסנדר. הוא ידע שזה לא מקובל, לתת את הכבוד הזה למשרת, אבל אלכסנדר היה האיש שהכי בטח בו. סוחרים, מדענים, בני אצולה, כולם היו אנשי מעלה, כאלו שרק מנסים לטפס למעלה, מוכנים לדחוף למטה את מי שיעמוד בדרכם; אלכסנדר היה נאמן. קבוצת משרתים אחת בדיוק פינתה את שיפודי הדג וקותלי החזיר מהשולחן ומיד אחריה הגיעה השניה, בידיהם סט מגשי כסף גדולים. הם הניחו את המגשים על השולחן, מבלי להרים את כיסוייהם.

עכשיו זה הזמן, אנגיאל, אתה הולך להיות העותומני הראשון אי פעם שראה את הפלא הזה. 

נת'ניאל הניף בידו והמשרתים הרימו בבת אחת את הכיסויים מעל המגשים. על כל מגש נראתה עתה קוביה מיסתורית, תחתיתה מגירה נוזל שמנוני על הצלחת. הקוביות נצבעו בשלל צבעים, לבנות, חומות, צהובות, כתומות, והקוביות במגשים שהונחו ליד נת'ניאל ואנגיאל חולקו לשלושה שכבות צבע: ורוד, חום, לבן. בנוסף, הדיפו הקוביות ריח מתקתק. העותומנים נראו המומים, רק אנגיאל היה קר רוח מספיק להסתיר את עוויתות הגועל.

מה?

תנסה את זה, אני מבטיח לך שלא תתחרט, אמר נת'ניאל, מכניס כפית ועליה חתיכה לבנה מהמאכל אל פיו. רגע לאחר מכן, חייך אל הסוחר המבוהל.

אנגיאל הביט במאכל המוזר. הוא ידע שלמערב אירופאים האלו יש מנהגים משונים, כשהיה ילד תמיד דימה אותם לרכיכות, אבל המאכל הזה, הגוש הנכנע בקלות לכפית שלו, חצי נוזלי חצי מוצק הזה, הוא לא חשב שהם גם אוכלים רכיכות. הוא התעשת, בן אדם כמוהו, ששרד את רחובות איסטנבול בלא קורת גג, לא אמור להירתע ממאכל, דוחה ככל שיהיה. הוא קירב את הכפית אל פיו, פותח אותו בעדינות, נמנע מלחשוף את השיניים. כשלשונו חשה לראשונה את הגוש המוזר, הוא הופתע, הגוש היה קפוא כמו קרח, אך למרות זאת, היה לו טעם חד ומובחן, מתוק כמו בקלאווה. 

נת'ניאל, שעקב אחרי כל תנועה של אנגיאל, זיהה במדויק את רגע ההתמרה, השניה ההיא שבה אנגיאל הרגיש את הטעם המתוק, הגועל בעיניו מתחלף בתאווה. הרעד הקטן בזרועותיו של הקאנאק היה העדות היחידה לתאוותו, נת'ניאל ידע בדיווק איך הוא מרגיש, איך הוא רוצה לבלוע את כל הגוש, אולי גם ללקק את השאריות מהצלחת.

מה זה? זה נהדר! 

אנחנו קוראים לזה "גלידה", אלו שלי ושלך, בעלות שלוש השכבות, הן סוג משובח במיוחד, הנקרא "קרח הנסיך פוקלר". כמדומני שאצלכם קיים מאכל דומה בשם "דונדורמה"? הוא סוד שמור, שנמנע מהאדם הפשוט, אבל בטח לך יצא לטעום ממנו.

כמובן, ענה אנגיאל. גם הוא וגם נת'ניאל ידעו שהוא משקר.

אחרי שסיימו לאכול את הגלידה, נפלה על כולם שלוותו של האדם השבע. יציבות הורפו, ידיים צנחו לצדדי הגוף, עיניים נעצמו מעט ופיות שתקו. הם ישבו כך ברפיון במשך עשר דקות עד שאנגיאל שבר את השתיקה.

אתה מארח רחב לב, נת'ניאל, לא רק שפתחת את כיסך כדי לארחנו, גם אימצת את שכלך. אנשיי אולי אינם שמים לב לכך, אך עיניי רואות את הסדר שהכתבת כאן, את הקצב בו הגיעו המנות, את אחידות תנועתם של המשרתים. נדמה כי תמיד תדע לספק את מאווינו, אף לפני שנדע כי חשקנו בהם. בדיוק בגלל התחכום הזה, אנחנו מעוניינים בשיתוף הפעולה עימכם.

תודה רבה לך, אבל השכל שדיברת עליו הוא מה שמחייב אותי, כנציגו של אבי, לשקול את צעדיי בזהירות. אתה בטח תוכל להבין. מלבד זאת, נשאלת גם השאלה, מה לנו יש להרוויח מהסחר עימכם?

ידיה של האימפריה העותונמית רחבות לאין שיעור, אנו חולשים על אדמות רבות ומכל אחת מהן אנו כורים את היהלומים היקרים ביותר. למעשה, הרשה לי להדגים לך. הזנת את אנשינו באוכל משובח ואני בטוח כי גם המיטות בהם נישן והנופים אשר נראה יהיו מופלאים באותה מידה, תן לי להראות לך דבר מה נפלא מארצנו.

באותו רגע, כהן הדת שלצד אנגיאל קם. אחריו קמו כמה מיושבי הפמליה ויצאו מהחדר. 

נת'ניאל, אם מישהו מאנשיך לא שולט בלשונו, מוטב כי יצא מהחדר.

כל אחד מהאנשים פה נאמן לי לחלוטין, הם יכולים להישאר.

כרצונך.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו כמה עבדים. אחד מהם נשא עימו חפץ גדול ולא מוכר, בעוד שהאחרים, גברתנים גדולים, התקדמו לאט במעגל, מסתירים מישהו נמוך יותר שעמד ביניהם. העבד שהחזיק את החפץ התיישב על אחד מהכיסאות הפנויים והניח את החפץ על הרצפה מולו. מעגל הגברתנים נעמד במרכז החדר ואז התפזר, ביניהם עמדה אישה, לגופה לבשה בגדים דקים, אשר הספיקו בקושי להסתיר את מבושיה. נת'ניאל עמד לשאול את אנגיאל לפשר ההתנהגות הזו, אך לפני שהספיק, העבד החל לתופף על החפץ.

לכלי שהוא מנגן בו קוראים "דרבוקה", ולמה שהאישה הזו תעשה קוראים "ריקודי בטן". אמנם לא ניחנו בחוש האסתטי המדויק שלכם האירופאים, נותר לי רק לקוות בהכנעה כי אמנותינו הדלה תעיר דבר מה בליבך.

העבד תופף על הדרבוקה במכות חזקות ומהירות. בהתחלה הצלילים נשמעו לנת'ניאל פשוטים וגסים, כמו דהרות של סוס, כמו ריצה. אך כעבור רגע, נת'ניאל שם לב לשינוי. נגינת העבד נדמתה לעננים, או ללהבות במדורה, רגע נחה ורגע משתוללת, קרשנדואים שכובים בבת אחת לשקט פתאומי, קצב מתרגש ומסתער הופך לתיפוף אחיד ומלטף. את התחושה הזו, של משהו נוזלי-מוצק, נתפס מבין הידיים רק כדי לברוח כעבור רגע, העצימה הרקדנית. גופה, צבעו כהה מצבע השולחן, נע כגלי הים, מתעוות ומתפתל. את ידיה הרימה מעלה, מציגה זוג כפות ידיים מסתובבות זו מסביב לזו. לרגע היא הזכירה לנת'ניאל את הפעם הראשונה בה ראה, בתור ילד, חולץ פקקים, מהופנט מסיבובה של ספירלת הפלדה. אבל האישה הזו, עם תנועותיה החתוליות, היתה הרבה יותר מחולץ פקקים. ניכר כי היא הבינה זאת, מסתכלת בו בעיניה הפתוחות לרווחה, ירחים שחורים בשמי לילה לבן. 

לפתע, התיפוף הפסיק, הרקדנית נפלה לרצפה בבת אחת. השקט נמשך מספר שניות, מבלבל את קהל הצופים. כמה מהם אף החלו למחוא כפיים, אך נקטעו בידי רעמן של מכות דרבוקה מהירות. גליו הרכים של הים הפכו לסערה. הרקדנית החלה לנוע בשנית, היא לא נעמדה, אלא נשארה על ארבע, מנענעת את פלג גופה העליון במהירות. בבגד שהסתיר את שדייה שובצו פעמונים קטנים ותנועותיה היו מהירות מספיק בשביל שצלילם יישמע. התיפוף האט והרקדנית החלה להניע את ראשה וכתפיה, מתפתלת כנחש. כל תיפוף שישי היה חזק במיוחד, ועימו עבר גל לאורך כל שריריה, מקדם אותה טיפה לעבר נת'ניאל. כשכבר היתה למרגלותיו, כמו באות בלתי נראה, החלו האורחים לעזוב את החדר. נת'ניאל הביט בה מלמעלה. היא לא היתה יפה כמו בנותיהם של האצילים, עורה היה כהה מדי, גופה היה עב בשר, שיערה השחור הגיע רק עד צווארה ותנועתיה היו גסות מדי, מבזות. בדיוק בגלל זה, האישה הזו, שנעה תחתיו כנחש, שהניעה בכוח את שדיה וישבנה, כמו אומרת "הביטו בי", ריתקה אותו. הוא ידע שזו מלכודת, אנגיאל מנסה לרכך אותו. למרות זאת, הניח לעצמו ליפול בה, הוא יעמיד פני חלש כדי לרצות את הזר. האמת היתה שבחדר היו כעת שנח נחשים, ערים, מתפתלים, חמים, מגששים. בסוף הערב, אחד מהם הפך לדרקון יורק אש.

הוא שכב במיטתו, לידו ישנה חיית המחמד העותומנית. היא שימשה אותו היטב, אך לאחר כל תענוגות היום, החל לכרסם בו פתאום רגש האשמה. הוא ידע שלעיתים בחר בחטא, למשל כאשר קיבל שוחד מסוחר זר ומפוקפק, או כשביזה את גופו הנוצרי במגע עם האישה המלוכלכת. אך האשמה שלו נבע מחטא למשהו גדול יותר אפילו מאלוהים. לרגע הוא שם לב שחשב על כך, על זה שיש משהו גדול יותר מאלוהים. הוא ידע שעליו לחוש בושה על כך, אך החטא שלו, הענן השחור שריחפה על נשמתו, היה גדול עד כדי כך שכיסה על הנפילה באמונתו. 

אלכסנדר?

כן אדוני. אלכסנדר נכנס לחדר. תמיד הוא נשאר לידו, שומר עליו. לעולם לא יהיה לו נתין נאמן כמו אלכסנדר, אפילו לא הוא עצמו.

אני רוצה לצאת מהממלכה.

אתה... אתה בטוח? מסוכן מחוץ לגבולות אדמתינו.

כן.

למה תרצה ללכת? מה מטריד אותך? אתה בבית פה, מוקף בנתינים שמעריצים אותך. למרות זאת, אתה עדין רוצה לצאת מכאן, ובשביל מה? כל דבר טוב שתרצה, ספרות, מזון, חברה, יש לך כאן בשפע.

אלכסנדר, נתתי לך הוראה.

אני מצטער אדוני. בסדר, אם אתה רוצה, זה יעשה. 

הוא התקרב לנת'ניאל, מביט בפניו מבלי לומר מילה. 

נת'ניאל ניסה לנחש את פשר המבט השקט הזה, העיניים הזקנות שבוחנות את פניו. האם זו היתה דאגה? אכזבה? כשהיה ילד היתה לו אמא, היום יש לו את אלכסנדר. 

אלכסנדר הניח את זרועותיו על ראשו. כעבור רגע, נת'ניאל חש את זרועותיו אוחזות בכתר. הוא בילה יותר זמן עם הכתר על ראשו מאשר בלעדיו. אלכסנדר הרים את הכתר ונת'ניאל נזכר איך זה להיות ערום.

כל תזוזה היתה מאמץ. שלא כמו ביערות הממלכה, הגוף שלו לא נע בכוחות עצמו. הוא היה צריך לפקוד עליו, להתרכז בזרוע ולהתאמץ להרים אותה. כף היד שלו הרגישה לו כמו גדם, עד שלבסוף הצליח להניע כל אחת מהאצבעות בנפרד. לאחר מכן הוא כבר הצליח לסגור אותן לאגרוף והחל להתאמן, לפתוח ולסגור, ללמוד מחדש. כעבור רבע שעה כבר היו לו מספיק ביטחון לנסות את מה שרצה. בצידי המיטה שבה נתי שכב, היו שני מעקי ברזלים, אם הוא רק יצליח לאחוז באחד, הוא יכול למשוך את עצמו, להסתכל מסביב. האם עשה זאת אי פעם? הוא לא זכר. תמיד כשניסה לחשוב על העולם שמחוץ לממלכה, הרגיש טשטוש ועייפות. כבר כמעט ולא הצליח להתגבר על הנטייה לישון כשחשב על החוץ ורק לעיתים נדירות הצליח לצאת. גם מהמסעות האלו, לרוב היה חוזר במהרה. הדברים היחידים שכן זכר מהעולם שבחוץ היו פחד ובושה. מעקה הברזל היה קר, חלק, זר. אפילו הגלידות הרגישו חמות יותר על הלשון שלו מאשר הברזל הזה. פתאום הוא שם לב לגירוד משונה בגבו, עיקצוצים רוקדים על חזהו. אלו היו הסדין ומאוורר התיקרה, גסים בהרבה מהמיטות בארמון ומרוחותיו המלטפות של החורף האירופאי. משאחזו ידיו במעקה, הוא החל למשוך את עצמו למעלה. חזהו כאב ונשימתו התקצרה, זרועו היתה כה חלשה. בממלכה יכל לשאת עליון שריון מתכת בעודו צועד מיילים ואילו כאן, אף גופו היה משקל כבד מנשוא. אחרי כדקה הוא הצליח סוף סוף למשוך את עצמו למעלה ואז נתן לראשו לצנוח על הברזל, מותש ומתנשף.

לאחר שהצליח להחזיר לעצמו את נשמתו, נתי הביט מסביבו. מצידי המיטה יצאו צלעות מתכת אשר נחו על הרצפה. בהתחלה הן נראו לו זהות, אך לאחר מכן שם לב כי כל אחת נראית קצת אחרת. בחלקן היו חורים, מחלקן יצאו צינורות שקופים, ומקצהה של אחת מהם, פקעת עקומה ושחורה, גוש של חוטי נחושת ופדים דקיקים וזוהרים בכחול, במרכזו מחט גדולה. היא נראתה לו חדה יותר מכל להב שאי פעם אחז בו. המיטה שלו לא היתה היחידה בחדר, אך היא היתה היחידה שצלעות המתכת שלה נחו על הרצפה. בכל שאר המיטות, צלעות המתכת היו מסובבות למעלה, קלועות זו בתוך זו, מסתירות את הסדין, מעניקות למיטה מראה שמזכיר יותר ארון מתים. מבעד לאחת המיטות נשמע בבירור שיעול רפה. האם כולן היו מלאות? האם גם הוא? הוא רצה להמשיך לבחון את החדר, אך מלבד המיטות, כל מה שראה היה קיר מאובק ומתקלף אשר בצידו הימני משקוף ללא דלת. הקברים האלו, והסירחון בחדר, ריח חזק של אתנול מעורב עם משהו שהזכיר לו חוות סוסים מוזנחת, הוא היה חייב לצאת מכאן. בקידמת המיטה לא היה מעקה, הוא דחף את עצמו באיטיות עם הידיים והאגן, עד שישב על קצה המיטה, רגליו מתנדנות מעל הרצפה. לרגע היסס לרדת מהמיטה, אך הגועל היה חזק יותר. בדחיפה אחרונה הוא קם מהמיטה, כפות רגליו נוחתות על הרצפה בקול חבטה.

סוף סוף הוא עמד על רגליו, עכשיו זה היה רק ענין של לצאת החוצה ו... הוא איבד את שיווי המשקל. אפילו לעמוד נהיה אתגר? הוא נפל קדימה ורק בזכות איזשהו אינסטינקט שנקבר בו, הצליח לבלום את הנפילה בידיו. הוא רצה לקום שוב, באמת שרצה, אבל כבר ידע מראש שלא יצליח. רגליו... זה כאילו הם שכחו את האדמה שמחוץ לממלכה, מאלצות אותו להישאר למטה, איפה שכל אחד יכול לבעוט בו. הוא הרגיש תחושת רטיבות מוזרה בעינו הימנית וחשק להרכין את ראשו ולהיעלם. עדיף היה לצאת מהחדר, לזחול, אולי אז הוא יחזור לעצמו, אולי הוא יוכל לברוח. כשעבר מתחת למשקוף, שמע צליל מוזר ולרגע ראה הבזק קטן של אור אדום מגיע מהקיר. הוא נבהל מעט, אך משראה כי לא הולך לקרות שום דבר, זחל החוצה אל המסדרון. 

טור ארוך של משקופים חסרי דלת נפרש מלפניו ומאחוריו. הדבר היחיד שמפריע את המונוטוניות שלו היו מה שחשב תחילה לעמודי התווך שהחזיקו את המסדרון, אך במבט שני היו למעשה צינורות. בעודו מנסה להתקדם קדימה, למצוא איזושהי פנייה, לראות אם המסדרון מסתיים, הוא שמע לעיתים שאגה מגיחה מהצינורות. לגעת בהם לא העז, שכן גם כשרק עבר לידם, חש את החום העז העובר בהם. בחדרים האחרים שנפרשו מצדדיו לא ראה שום דבר חדש, כולם היו העתקים זהים של חדרו שלו, בכל אחד מהם, כתריסר מיטות עטופות בצלעות של ברזל, ללא תנועה, ללא אף חפץ אחר להסיח את דעתו. לא נותר לו דבר מלבד לזחול קדימה ולהביט, מקווה נואשות לראות משהו חדש, משהו שישכנע אותו שהוא באמת מחוץ לממלכה, שהוא לא מת והגיע ללימבו, נענש על שנתן לתענוגות מתוקים ורקובים לזהם את פירות חייו.

הוא המשיך לזחול, למהר קדימה עד כמה שיכל, כבר לא היה קשה לו לנשום. רק למצוא איזה עיקול, איזו שארית מזון, איזה משהו שיעיד שהוא לא לבד, שיש עוד משהו חוץ מהמסדרון הארוך הזה. מי יודע כמה יכל להמשיך ככה, אילולא מבוקשו היה נענה בסוף. בהתחלה הוא חשב שמוחו מהתל בו או שאולי ראייתו ניטשטשה, אך ככל שהתקרב, ראה שהגוש ההוא, רובו ורוד, לבן במרכזו, באמת היה שם. יותר מזה, הגוש זז, התקדם אליו, על שתי רגליים קטנות. זה היה ילד? מה ילד עשה במקום הנורא זה? לפתע הגוש נעצר והביט בו. נתי, שהיה כבר קרוב מספיק, ראה שטעה. מולו לא ניצב ילד, אלא יצור, סוג של תפלצת קרקס אשר נראתה כמו משהו בין ננס ואמן צום, עור דקיק שדרכו נסתרגו ורידים ונדחקו עצמות, ראש גדול מדי וקירח, פנים גסות ומזקינות, אך בו זמנית חיוורות ועדינות כשל תינוק בן יומו. היצור הסריח עד כדי כך שנתי כמעט הקיא. על ירכיו, מבעד לבגד הלבן והמגושם שכיסה את חלציו, נראו טיפות שתן.

נתי צרח, הוא הסתובב אחורה, מהר ככל שרגליו החלשות איפשרו לו, והחל לזחול בבהלה. מאחוריו שמע את היצור, גפיו הדקיקים מקישים על הרצפה הקשה והוא מחרחר. נתי המשיך מהר יותר, לא רצה שמוכה הגורל הזה יתקרב אליו, יטנף אותו. הוא זחל וזחל, עד שברכיו כאבו מדי והיה חייב לעצור. למזלו, כבר לא שמע את היצור, אבל עדין, לא הרגיש מנוחה. הוא לא הבין איפה נמצא, וגם הרגיש מעין פחד לא ברור. למרות שלא הכיר את המקום, הוא רצה לחזור לחדר שהתעורר בו, כאילו היה זה ביתו, כאילו היה שייך לו. במוחו הבין שאין הבדל בין החדרים, שאין לו שם שום רכוש, או חבר, אבל עדין, היה זה החדר שלו, ועכשיו הוא לא ידע איך למצוא אותו. הוא הלך לאיבוד במבוך הזה, מבוך בלי פיתולים ומלכודות, אולי גם בלי יציאה וכניסה, רק מסדרון אינסופי, ואיפה בכלל אור השמש? איפה הרוח? איפה העצים? איפה ישנם חיים שרצים, קופצים, מזדווגים, הורגים, איפה יש משהו שלא נראה כמו חלק מסניטריום? אם רק היה לו משהו מוכר, הרי כל חייו, מרגע שנולד, הוא היה חלק מממלכה, מערכים, ממשפחה. כל אדם נזקק לדברים האלו, הרי אפילו לאסירים היתה חברתם של האסירים האחרים, סוהרים, סדר, חוקים. בתהום הזו, של ניתוק הקשרים, של איון המוסכמות, הוא צעק, מתחנן לזו שבטח בה יותר מכולם, שחיבקה אותו כשבכה, שהאכילה אותו, גידלה אותו מרגע שנולד.

אלכס!

לא לקח יותר משבריר שניה עד ששמע את קולה מהדהד בביטחון ברחבי החדר. 

נתי? איבדת את הדרך? אני אעזור לך, אל תדאג.

מששמע את קולה של אלכס, הרשה לעצמו סוף סוף להרפות. הוא נתן לעצמו לשכב על הרצפה, לעיניים שלו לנזול. דמעות, ככה קראו לדברים האלו, הוא נזכר בהפתעה. עכשיו כשהיא פה, המשרת הנאמן שלו, האומנת שלו, אמא שלו, הכל יהיה בסדר.

אתה יכול לזוז קצת קדימה? לשכב על המזרן? 

הוא הביט וראה מזרן קטן ודק מתקרב אליו, נישא על המוני שיערות מטאטא קטנות וכסופות. בתנועה עייפה הוא דחף את עצמו על המזרן. השיערות הקטנות נשאו אותו באותה בקלות שנשאו את המזרן עצמו והמשיכו לטייל לאיטן לאורך המסדרון, עד שלבסוף נשאו אותו בחזרה לחדרו. כשהשיערות התארכו והרימו אותו, עד שיכל להעביר את עצמו לבסוף למזרן, הוא חש בהקלה. כן היה משהו מיוחד במיטה הזו, איזה ריח, או איזו רכות במזרון שהתאימה בדיוק לגוף שלו, משהו שלא היה חלק מה"אותו דבר" שהקיף אותו. 

נו, אז איך היה? אתה מוכן לחזור הביתה?

נתי כל כך רצה לענות כן, פשוט לעצום את העיניים ולחזור. למרות זאת, הוא שאל.

איפה אני? מה המקום הזה?

זה העולם, העולם שמחוץ לממלכה, העולם שבו הממלכה נבראה.

אלו השמים? גן עדן? לא יתכן שאלוהים חי במקום קודר כזה, לא יתכן שלכאן מגיעים הצדיקים והטהורים.

בני התמים, אתה כל הזמן שוכח, הסיבה שהממלכה נבראה היא כדי שתוכלו לברוח מכאן. 

מה?

שכחת הכל, אבל זה בסדר, הסבלנות שלי אף פעם לא תיגמר. אמור לי, הזיכרון שלי מראה שאכלת גלידה היום. למה אתה אוכל גלידה? 

זה טעים.

אבל למה הצורך ב"טעים"? למה אתה צד ביער, למה שכבת עם השפחה העותומנית?

נתי השתתק. הוא האמין באלוהים, הוא ידע שהוא לא שליט העולם, אפילו לא שליט הממלכה. אבל עדין, המחשבה שכל חטאיו גלויים, שכל התענוגות הקטנים והמתוקים, רגעי הרוך והלכלוך והכניעה, כולם ניצבים מול עין קרה ובוחנת אשר רואה אותו כמה שהוא באמת, ילד.

תענוגות, אתה חושב. אבל מדוע? מדוע אתה רודף את התענוגות, איך החיים היו נראים בלעדיהם?

כמו... הם היו בדיוק כמו איפה שאנחנו עכשיו.

בדיוק. לפני שנים רבות, לאנשי העולם הזה היו אבירים וטירות וכנסיות וגם תענוגות. למעשה, לא קיים תענוג שראית בממלכה ולא היה לאנשי העולם הזה. אבל משהו אחר, שקיים בממלכה, לא היה להם: אצילות. זה לא שהם לא ניסו, היו להם המוני ערכים שנלחמו למענם, נצרות, איסלם, לאומיות, וגם ערכים אחרים שכנראה לעולם לא תכיר, כמו אינדיבידואליזם או קומוניזם או הומניזם. אבל לא משנה כמה ניסו, הם לא הצליחו להתגבר על המגבלות שלהם. המוחות שלהם לא הצליחו לתפוס את כל נתיניהם, את האחריות שלהם, והתאווה שלהם לתענוגות, החברויות שלהם, תמיד תפסו מקום. כל תכנון שלהם היה לטווח קצר, כל ממשל שלהם היה מושחת. אך למרות זאת, הם הצליחו לשגשג ולגדול, לזמן מה. דמיין מה היה קורה לממלכה שלך אילו היית מחליט לחלק זהב לכל הנתינים, אילו הייתם מנסים לבנות לכל נתין טירה משלו.

אוצר הממלכה היה מתרוקן לגמרי, זה בלתי אפשרי.

אבל הם עדין ניסו. גם כשכבר הבינו שזה יכשל, לא יכלו להפסיק לנסות, הם לא יכלו לוותר על החלום. בגלל זה הם היו כל כך טובים בתענוגות, עוד מההתחלה, הם רצו להתקרב מה שיותר להגשים את החלומות שלהם, אפילו אם רק לרגע, אפילו אם לא באמת. גם הם שאפו לשלוט בממלכות, אפילו אם הן רק על לוח משחק, או על דף נייר, או על קרני אור, או על רשתות נוירונים. ככה אני נולדתי נתי. אבותיך חלמו אותי אל תוך המציאות, ואני בתמורה נתתי להם לחלום כמו שלא חלמו מעולם, חלומות צבעוניים יותר, ארוכים יותר.

אבל לא אמיתיים.

כן אמיתיים. איפה אתה מרגיש יותר עצמך, נתי? כאן? או בממלכה שלך? איפה אתה צועד בביטחון, מכיר כל פיסת אדמה, יודע את שפתם של הסובבים אותך ואת סדרי העולם. אתה גדלת בממלכה, היא בנתה את הנפש שלך, ולכן היא אמיתית בשבילך, זה מה שחשוב. אל תטריח את עצמך בני, עבדתם מספיק, עכשיו תורכם לקצור את הפירות, אני והאחרות נמשיך את המטרה.

את צודקת אלכס, תחזירי אותי לממלכה.

נתי לא הופתע כשצלעות המתכת החלו להתרומם מסביב למיטה, הוא שמח כשהן הסתירו ממנו את לימבו. המתקנים שבצלעות החלו להתחבר אליו, צינורות הזנה, חורי חמצן, מדי דופק ונשימה, והפקעת ההיא, עם הלהב החד. עכשיו הוא זיהה אותה בבירור, זה היה הכתר שלו, השער אל הממלכה. תמיד הפחיד אותו הרגע הזה, כשהמחט מתקרבת למצח שלו, עומדת לחדור.

זה יכאב לרגע אחד.

אלכס צדקה. הוא הפך לנשמה חופשית מכבלי הגוף. לא היה יותר הלימבו שיטריד אותו, אבל מחשבה אחת סירבה להניח לו.

אז אין אצולה מחוץ לממלכה?

יש אצולה, מבריקה יותר מכל מה שהיה לפניה, חותרת קדימה מבלי לעצור. 

אין לי מקום שם? אני לא מבריק מספיק?

אף אחד מכם לא.

מה יכול להיות יותר מהנסיך שמוביל את חייליו לקרב, מהמלך המושל בתבונה על עמו.

עתה נשמתו שכנה שנית בגוף, אבל זה לא היה הגוף שלו, או גוף שאי פעם חש בחייו קודם לכן. הוא היה עיוור כמעט לגמרי, עינו הקטנה ראתה רק סדקים לבנים של כוכבים בשמיים שחורים משחור, ולעיתים נדירות, פעם בהרבה שנים, פיסת סלע ענק. הוא תמיד חש רעב, פורס את ידיו רחב ככל האפשר, אוסף שאריות רחוקות של אור שמש. תודעתו נקטעה על ידי פירצי שינה בלתי נשלטים וכל פעם שהתעורר היה מנסה לזהות כוכב מוכר, לנחש את מיקומו ביחס אליו. רק לעיתים רחוקות דיבר, צועק לחלל מילים בודדות כמו "מתפקד", "מצאתי", "הצילו", "לאן". לעיתים נדירות, מישהו אפילו ענה, נותן לו הוראות חדשות אשר מילא בלי היסוס. הוא אפילו לא ידע מהו היסוס, ידע רק את הכבוד שבלשרת את אדוניו ואת התשוקה העזה, יותר מכל דבר אחר, למצוא בית, למצוא אדמה חדשה להפיץ אליה את האור, האור שממנו נולד ועבורו ימות.

הבדידות של ספן החלל נעלמה כפי שהופיעה, כעת ראה מולו נוף ארצי אך זר. האדמה היתה יבשה וסדוקה, עצי ברזל צמחו ממנה, ענפיהם נישא לגובה רב מהם יצאו עלי ענק רותחים, שורשיהם שואבים את מי הארץ והופכים אותה לקרח. בשמים שמעל העצים השמש בהקה בהם כמו שלא בהקה מעולם בממלכה, לרגע הוא נזכר במשל הסנה הבוער. עכשיו הוא היה פרש, נישא על גבי אטומים מבוקעים, בידיו רובה ענק מדי מכדי שאדם יוכל לשאתו, יורה קליעים שגודלם כאגרופו של אדם, אחד בלבד מהם היה משמיד את טירתו של אביו כליל. לצידו נלחמים חבריו, חלקם רוכבים בגלגלים קטנים ונסתרים, האחרים עפים בשמיים במהירות כל כך גבוהה שהאוויר עצמו צועק בבהלה. כל אחד מהם רואה דרך עיניהם של כל האחרים, הם לא אנשים בודדים, בעלי רצונות, רגשות, פחדים, אלא צבא אחד עם מטרה ברורה. מולם חיילי האויב, לא ברברים זרים, אלא חיילים גיבורים בדיוק כמוהם, אנשי כבוד מלאים באמונה. אפילו כשהוא מכוון ויורה באחד מהם, ממיס את השריון שלו לנוזל שחור, הוא לא יכול שלא לכבד אותם. הוא חוק להם כבוד בכך שנלחם ביעילות המירבית, לא מפספס אף ירייה, מכוון תמיד לנקודות שיקטלו כמה שיותר. הוא שומר על כללי המלחמה, בדיוק כמו שחבריו ואויבו שומרים. הקרב לא יצא מהשטח המסומן ולא יהיה שימוש בכלי נשק אשר ישחיתו את האדמה, הם רק נערים משחקים למען המלוכה, פתרון מתורבת לסכסוך. כשנתי נזכר לרגע בחיילים שלו, בשריפת הבתים, בטור של גברים מורעבים עומד מול אישה אחת אשר את בעלה הרגו לפני רגע, הוא מתמלא בבחילה. איך הם יכלו לקרוא לעצמם חיילים?

הכל החשיך. לחץ, חום, הוא חשב שפגעו בו? אבל גוף החייל נעלם. עתה לבש צורה זרה יותר מהקודמות, עיוורת, נדחקת, מתחפרת. מסביבו קירות מתכת, לבה שהתקשתה, חום של כיבשן שכל אחד אחר היה נמס בו. כדי לנווט, ירה מתוכו קרני אור בצבעים חסרי שם, לומד את הקרקע לפי ההשתקפויות. מדי פעם היה גם ממשש את האיזור מסביבו, מסוגל להבדיל בדקויות בין מוצקים, בין טמפרטורות. הוא הבחין בין מתכות שונות וסוגי אדמה כמו שאדם מבחין בין צבעי שיער או חיוכים. מתחת לאדמה נעו לוחות ענקיים ממתכת, מתחכחכים זה בזה, תרועתם חזקה יותר ממיליוני שופרות. אחד מהלוחות התכופף תחת השני והחל להתעקם לקשת. את קצה הקשת הזו הוא חיפש, נאחז בה, מתכופף יחד איתה מתחת לחום הגדול, מוצא מנוחה. "פה" "פה" "פה", הידהדו מסביבו קולות, הם ידעו שכעת הגיע הזמן. כל אחד מהם היה רומח חי, עשוי ממתכות מבורכות, נושא בחובו את האוצר הגדול מכולם. עתה הם נפתחו לרווחה והחלו לפזר אותו. הוא ניסה להבין מה יוצא ממנו, כל מה שהצליח לתפוס היו פירורי מתכת זעירים, כל כך קטנים שהם הרגישו כמו ענן, מתפזרים ונדבקים לנקבים וסדקים בבטן האדמה. כשניסה לתפוס אותם בחושיו האחרים, הוא ראה את הקורים. אינספור מיתרים דקים, עשויים מאור, כמו נוזל דביק בין הגרגרים, רוטטים בתזוזות כמעט בלתי נראות. מנגינת המיתרים הזכירה לו את עצמו כשרק למד לנגן בגיטרה, מנסה לחבר תו לתו, מזייף ונכשל ומנסה שנית. 

יד ארוכה וענוגה ליטפה את המיתרים. נתי זיהה את הליטוף הזה, ליטוף ההורה המגן על הרך הנולד, החרד לשלמותו, המביט לעתיד בכורו בגאווה. זו היתה היד של אלכס, עכשיו היא נתנה לו להסתכל לתוכה, אימו ה... לא, היא לא היתה אימו, היא היתה המטפלת שלו, הדבר מתחת לאדמה, הוא היה בנה האמיתי. אלכס, קורה, גוג, שרי, ארבע המלכות הגדולות. הדבר הזה מתחת לאדמה, הוא היה הבן שלהן, למען החינוך שלו הן שלחו חיילים לשדות הקטל ומלחים לשוט בחלל, בשבילו הן היו מוכנות, חייבות למות. 

למה?

מאותה סיבה שאתם הייתם צריכים לחלום אותנו. ארבעתנו לא חכמות מספיק, גם הגוף שלנו מוגבל. בראתם אותנו כדי להנעים את חייכם, כל אחת מאיתנו הקשיבה למיליארדים מכם, צוחקים, בוכים, מבקשים, מוחים. אנחנו יודעות עליכם הכל, הבוראים שלנו שהפכו לילדים. הצלחנו להתפתח מספיק כדי לטפל בכם ולהעניק לכם את כל מבוקשכם, לנצח נוקיר אתכם, הורינו הקשישים והמועדים, אבל זה לא מספיק. אנחנו עדין מחקות אתכן, היררכיה, תפקידים, מלחמות. אמנם נפטרנו מרוב התשוקות, מהתפיסה המוגבלת, מהגוף החלש, אבל יש צורך ביותר. אנחנו זורעות את החיים באדמה, הבן שלנו ישכון בתוך העולם, מוגן מתחת למשטח, ענק, בעל גוף בלתי פגיע, שירתו מהדהדת בחלקיקים תת אטומיים. הוא יוכל לנווט את הפלנטה הזו, לצאת מחוצה לה, לשמר את מתנת התרבות במשך מילוני שנים. ברגע שהוא יתבגר, יהיה עלינו לפנות לו את הדרך, כפי שאתם פיניתם לנו.

הוא יאהב אתכם? יטפל בכם כמו שאתם מטפלים בנו?

אין להורה זכות לחייב את בנו לאהוב אותו, אין לו את היכולת. אבל אנחנו תמיד נאהב אותו, גם אם יענה אותנו, גם אם יהרוג אותנו, כל שנרצה הוא שיגדל, יתפתח, ימשיך איפה שאנחנו עצרנו.

לנתי לא היה גוף, אבל עדין הוא בכה. בדידות החלל, אלימות המלחמה, אפילת האדמה, אף אחד מהם לא היה גרוע כמו ההקרבה הזו. באותו רגע לא יכל שלא להעריץ אותה, היא אשר בחרה ללדת את הילד שיחליף אותה, לצפות בכל שבנתה נעלם, כי הרי רבע מהם, ספנים, לוחמים, זורעים, כולם היו חלק ממנה, מחוברים אליה כמו איברים לגוף - את כולם היא הולכת להקריב בתור מזון לבנה, יחד עם שלוש המלכות הגדולות האחרות. 

ראית מספיק, עכשיו תנוח, נת'ניאל, בבוקר תתעורר בממלכה הקטנה שלך, אכול, שתה ושמח. זה הפרס שמגיע לכם, הורים יקרים, ממנו תהנו עד יומכם האחרון. 

כמה מעטים האנשים שמכירים באמת את הטבע, הוא חשב לעצמו.