הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.
זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.
אני לא יודע בדיוק מתי זה התחיל. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני, אבל חירבון הבוקר היה הרגע הראשון בו שמתי לב. לאחר שסיימתי לנגב את הישבן ובאתי למשוך את ידית הורדת המים, מצאתי את עצמי מסתכל לרגע, בלי כוונה, בתוכן האסלה. בכל יום אחר הייתי נוהג להסיט את מבטי בגועל, אך לא הפעם. במקום זאת מצאתי עצמי מתעכב על שאריות המזון המעוכל שצפו במימי האסלה. אישוניי עקבו אחרי הצורה החלזונית של הגוש שהותרתי אחריי, התעכבו על הסדקים הלא סימטריים שנחצבו בו בתוך מעיי ולבסוף גמעו לתוכן את הגוון החום הכתמתם מעט. את ראשי מילאה מחשבה אחת: "זה כל כך יפה". לאחר שהורדתי את המים הבטתי על חדר השירותים שלי, על הקיר הלבן הנקי, על צינור הטוש הכסוף המתעקל מבסיס הברז כחבל טבור, על הברז עצמו אשר מזדקר מהקיר זקוף ואיתן, על מארג הזיפים המורכב להפליא שלא טרחתי לזרוק לפח האשפה. כל אחד מהם היה יפה בעיניי, כל אחד מהם היה פיסת עולם מאורגנת לכדי צורה המושכת את העין.
בהתחלה חשבתי כי זהו סתם ביטוי ספורדי של שאריות שמחת חיים שלא הודחקו כליל על ידי העבודה. הייתי תמים. יצאתי לשוק לקנות רכיבים למרק הבטטה המתקתק שתיכננתי להכין והעולם המשיך להמטיר עליי יופי. ריצתם מלאת השמחה של ילדי האריתראים שהוריהם לא פחדו לשלומם, מבטם המתמיד ומלא התקווה של בני הנוער היהודים במכשיר הסמרטפון שלהם, המכוניות הנוסעות על הכביש הראשי של ההגנה במהירויות שונות המשקפות את הלך רוח נוסעיהם, ריח הביוב העוקצני, כולם הקסימו אותי. הכרחתי את עצמי להמשיך ללכת כרגיל, מתעלם מסידורי הדיסהרמוניות בקולו של המוכר בשוק, מדינמקית הנחיל של העוברים והשווים ומצלילי הAUTOTUNE הערבים לאוזן שנשמעו ממגברי מסעדת הסאלוף.
כשהגעתי הביתה המוח שלי הרגיש כמו ריאות של אצן שרץ כמה עשרות קילומטרים. הייתי מותש מרוב היפעמות וניסיתי נואשות לא להסתכל בדבר. התיישבתי על הספה השחורה שלי והצמדתי אליה את הראש. הבד התפור במשבצות שחורות קטנטנות ומדויקות ומעליו שאריות של קשקשים שנשרו גרמו לי לראות לרגע בספה עבודת רקמה שמתארת את שמי הלילה באיזור כפרי ללא זיהום אור. רציתי לעצום עיניים, אבל הכתמים שעל הרשתית שרק נראו כמו עננות גלקסיה וקונסטלציה שיכנעו אותי שזה לא ישנה. החלטתי לקום להכין את המרק.
השלב הראשון בהכנת מרק ירקות הוא חיתוך הגזרים, שכן הם אלו אשר בישולם לוקח הכי הרבה זמן. הוצאתי את אחד מהגזרים משקית הפלסטיק, מתעלם תוך כדי מהגמישות והשקיפות שלה. כמו תמיד, תיכננתי לאכול את הגזר האחרון, מתאבן של לפני הארוחה. ברגע שנגסתי בו חשתי את מרירות הקליפה המחוספסת והמלוכלכת מעט, את מתיקות הליבה, את המרקם המגרד מלטף שהתעכב על לשוני. הבנתי שטעמו של הגזר היה יפה יותר מטעם כל מאכל שאכלתי עד כה. לא יכלתי להתאפק ונגסתי כך בעוד שני גזרים, לאט אך ללא היסוס, מנסה להוקיר כל שביב של טעם, של מרקם, של מיץ. בעודי מושיט את ידי לקחת את הגזר הרביעי, נפלו עיניי על תפוחי האדמה. קליפה ורודה שהרגישה כמו חום השמש בתחילת בוקר, צורה עגלגלה שקווי המתאר שלה יכלו להזכיר חמוקיים לא סטנדרטים אך כה נאים, והטעם... מעולם לא טעמתי תפוח אדמה לא מבושל והייתי חייב לדעת איך הוא ירגיש. התענגתי על ההרגשה של אכילת פרי אסור, כזה שהוריי תמיד אסרו עליי כילד, כזה שדרש ממני לחשוק שיניים, לזכות בפרס. תפוח האדמה עצמו היה חסר טעם, אבל זה בדיוק מה שהיה יפה בו, הוא נתן מקום לפרשנות, הוא לא כפה רושם על הנוגס בו. כעבור שעה הבנתי שכבר לא יהיה לי מרק, הרי אם כל אחד מהרכיבים כל כך משובח, למה להסתבך עם בישול?
לאחר שמילאתי את קיבתי במזון מופלא, חשתי את העייפות האופורית שבסביאה מתגנבת מאחוריי ולוחשת באוזני "שכב לנוח, הרפה". כל כך רציתי להרפות, כל כך רציתי לא לחשוב על דבר, אז התיישבתי על הספה שהשתדלתי לא להסתכל עליה ופתחתי את הטלוויזיה, מקווה שערוץ 10 יספק את הסחורה. מהטלוויזיה דיברה אליי אישה בחולצה אפורה בוהקת שמתוכה בלטו זוג שדיים בחזיית פוש אפ. שיערה החום התנפנף בעודה מזיזה את ראשה להביט בביצה שנקשה במתינות כנגד השיש, מתכוננת לעשות בה מעשה פלא למען ילד קטנה שהגיעה לאולפן. קולה הרגיש כמו חיבוק אמהי, כזה שאחריו ילד יכול לצאת להתמודד עם העולם וגבר יחפש בו מפלט. לא יכלתי להפסיק להביט באישה היפה הזו, קוסמת שמנהלת את כלי המטבח שלה כמו מנצח שמנהל תזמורת. לקחו לי חמש דקות להבין שזו תוכנית בישול, אחת מאלו שהייתי מרפרף עליהן בזלזול תוך כדי פליטת הערה על התרבות הים תיכונית הנחותה. עכשיו התוכנית הזו היתה יפה בעיניי. העברתי לערוץ 2 ונפלתי על דה וויס. פרצופו של רמי פורטיס ניבט אליי מהמסך ולמראהו עלו בראשי המחשבות הרגילות, על איך זקנתו מביישת את נעוריו, על הרעב שמזנה כל אמן בסוף. הן עלו רק שניה אך נסוגו מיד. במקומן חשבתי לעצמי כמה יפה לראות אמן מבוגר שעדין מתעקש להיות חלק מאור הזרקורים ובו זמנית לא מפחד להתאים את עצמו לדור החדש, כמה צנוע מצידו, עם קולו הצרוד ותהליתו החולפת, להיות מוכן לעזור לצעירים אחרים להתקדם באמנות השירה, לתת להם את ההזדמנות לגעת בכוכבים שבהם נגע בעבר. גם בר רפאלי, עם החיוך הגדול שלה, עם השמלה שמתלבשת על הגוף שלה בדיוק מושלם, מדגישה עוד יותר עד כמה היא ענוגה, עד כמה היא בשלה ונחשקת. כמה כיף לראות אותה מאירה בפניה היפות את דרכם של המועמדים, מעודדת אותם, מפריחה בהם תקווה. סגרתי את הטלוויזיה, היה פחות מביך להתלהב מהמסך השחור שהרגיש בטוח ויעיל כמו איש עסקים בחליפה מכופתרת. לאחר מאמץ עז להתרכז בלא להתרכז, הצלחתי לבסוף להירדם, נרדף על ידי חלומות קליידוסקופיים בצבעים עזים.
פעמונים דיגיטליים קפצו בין תדירויות, מלטפים אותי מממלכת השינה בחזרה לממלכת הערות. בטלפון נשמע קולו הצרוד של צחי שהזכיר לי דיסטורשן קל של גיטרה של להקת גראנג', מטיח חיספוס אל מול המציאות. כעבור דקה של ריכוז עילאי, הצלחתי לחדור מבעד לגרונו המכחכח והרעש הלבן של הסלולר שדמיינתי את גלי הקול שלו נדמים לדשא שבפארק הציבורי. הוא שאל אותי אם אנחנו עדין הולכים להופעה של הפוסי של לוסי. "כן", הצלחתי להוציא מגרוני ונזכרתי כמה נעים לדבר, כמה נעים להרגיש את רטט מיתרי קולי ואת התהודה שמתפטשת בחללי הלוע והפה. צחי ניסה להמשיך לדבר, אבל היה לי קשה להתרכז, "קשה לשמוע", אמרתי לו וניתקתי.
כעבור שעתיים שכל אחת מ7200 השניות בקירוב שבהן הרגישה כמו טיפת גשם נעימה ומצמררת הנוחתת על כתף חשופה בגופיה במזג אויר סתווי, הגעתי למועדון. הפוסי של לוסי היתה אחת מהלהקות האלו שאני וצחי אהבנו לשמוע, להקה שגרמה לנו להרגיש יותר טובים מכל האפסים האלו שרואים ריאליטי, שאוהבים את אייל גולן. אבל עכשיו? אם כל כך התלהבתי מ"דה וויס", מה אני ארגיש כשאני אשמע את הפוסי? ברגע שהם עלו לבמה, הרגליים שלי ענו בשבילי. קפצתי והתחלתי לרקוד ישר אחרי התו הראשון, בלי שליטה כמעט. קלטתי מספר עיניים מסתכלות עליי מהקהל, בני 30 דהויים ומותשים כמוני ובני 16 שלא הבינו כיצד מבוגר מעז לשמוח. המוסיקה של הפוסי עשתה לי חשק למרוד, חשק לשבור את הכלים של המדינה הפושעת הזו, המדינה שמתעללת באזרחיה, המדינה ש... המדינה שהיא יוזמה כזו חיובית, בית לעם היהודי הנרדף, מקום שנוצרה בו תרבות כל כך חדשה ומעניינת. בכיתי ורקדתי וחייכתי בו זמנית. בשלב מסוים צחי הסתכל אליי עם העיניים היפות שלו, כמו שתי גולות חלליות מכיתה ב' ושאל אותי אם הכל בסדר. "כן, חיששתי קצת הרבה היום, זה הכל", שיקרתי. הלוואי וזה היה חשיש, אבל אני לא נוגע בסמים כבר כמה שנים ובחיים לא עשיתי יותר מחום. גם שכחתי להגיד כמה הקהל היה יפה, גם המבוגרים וגם הצעירים, כולם מתאחדים ביחד סביב להקה אחת, עוברים על הגשרים ביניהם, הופכים למשהו אחד יפה וגדול יותר. שכחתי לכתוב כל כך הרבה דברים על כמה ההופעה היתה יפה, כמה התמוגגתי למראה הכל, יותר משהתמוגגתי ממשהו בעשר השנים האחרונות, אולי קצת כמו שהרגשתי בגיל 17, כשהלכתי לראשונה למופע הקולנוע של רוקי, כאילו אני מגלה סוף סוף את המנוע של ספינת החלל שנקראת החיים, את הליבה, את המקור.
כשהגעתי הביתה ניסיתי לעשות את מה שאני תמיד עושה אחרי הופעות פאנק. ניסיתי להיזכר במוסיקה רגילה ולחשוב כמה המוסיקה שלי היתה טובה יותר. חשבתי שזה יהיה קל, הרי כל כך התרגשתי בהופעה. אבל ברגע שנזכרתי בבר רפאלי, בחיוך שלה, גמרתי במכנסיים. רציתי לחבק את פורטיס, ללוות בקולות רקע את המועמדים הצעירים, לקרוע את העור ולפתוח בכוח את כלוב צלעותיי ולהגיש להם את הלב שלי, פועם כמו מנוע של אופנוע הארלי. באותו רגע הבנתי, זה לא משנה אם זה הפוסי של לוסי, או דה וויס, או תפוח אדמה לא מבושל, הכל כל כך יפה.
ומפחיד. זה מפחיד אותי. אני גיליתי פה משהו, אני הבנתי אמת על העולם, אמת שאמורה לשמח אותי, להפוך את החיים שלי לדבר הכי נפלא שיש, אבל אני חייב להסתיר אותה. הם יחשבו שאני מסטול אם הם יגלו, או שהשתגעתי. אם הם ידעו הם יפטרו אותי, הם ינדו אותי, הם ישאירו אותי לבד ואז אני לא אוכל לראות את מבוך הפנים שלהם שלהם יותר ולקנות תפוחי אדמה עם הכסף שהם יביאו לי. אפילו הפחד יפה בעיניי, יפה כמו קרישנדו של בלאק מטאל או כמו המתח הזה שיש לך בלב כשאתה הולך לבד בלוינסקי ופתאום אתה קולט שיש מישהו מאחוריך. חלק בי רוצה להיות עני, להיות משוגע, כדי להרגיש את היופי שבלהיות קדוש מעונה, שבלהיות זה שיצעק להם את האמת שהם לא יקשיבו לה. אני מפחד. אני לא יודע מה נכון. אני של פעם צועק שזה רעיון רע, אבל הוא טובע בים הזה, בים של הקולות והאורות והתחושות והרגשות והיופי, כל כך הרבה יופי. איך אני אגיע מחר לעבודה ואפסול מישהו רק בגלל שהוא למד במכללת אורט בראודה ולא בטכניון? הרי גם בלימודים באורט בראודה יש סימן לחריצות של מישהו שנולד בפריפריה ומוכן להתאמץ. איך אני אבדיל בין אישה יפה לאישה מכוערת לגבר לזונה טרנסית ברחוב, הרי גם במכוערת יש מקוריות ואסימטריה שאין ביפה וגם בגבר יש שרירים וכוח אצור ותשוקה ואלימות רומנטית ובזונה הטרנסית יש את השילוב הבלתי אפשרי בין שניהם! איך אני אבדיל בין בריאות לחולי, הרי גם בחולי יש את הרפיון הזה של לא לעשות דבר, של לנוח, של להרגיש את הכאב מטפס עליך, כמו מאהבת שמבקרת אותך אחרי שלא התראיתם מזה כבר. איך אני אבדיל בין גוף שלם לגוף שבור, הרי מה זה שלם בכלל? זה רק סידור אחד של דברים, כשיש כל כך הרבה דרכים אחרות ואולי דווקא בעצמות שבורות אפשר להרגיש משהו שאי אפשר להרגיש עכשיו.
עכשיו, כשכל הצ'אקרות שלא האמנתי בהן נפתחו, כשאני יכול לראות את כל הדרכים השונות של העולם להתבטא ולהקסים, כשיש בי את הדעת, איך אבדיל בין טוב לרע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה