אני נעמדת מול המראה ומסתכלת על עצמי מלמעלה למטה. השיניים בחיוך שלי בולטות מדי, הפרצוף מאורך, האף גדול והעיניים בצבע חום משעמם. השדיים שלי קטנים יחסית לגוף הרחב שלי, רק B. הבטן שלי לא שטוחה ולא עגלגלה, יותר כמו התחלה של כרס של גבר, אפילו קצת שעירה כמוה. הידיים והרגליים שלי שריריות אבל אני גאה בהם.
אני מהבנות האלו שכשהם נחתכות או רואות ג'וק, אין להם בעיה ללכלך קצת את הידיים כדי לטפל בזה. כשהייתי קטנה, הייתי הולכת מכות נגד הבנים, פעם אחת אפילו תקעתי מרפק למורה וקראו להורים שלי לבית ספר.
הילדה בעייתית, קשה לה להתרכז, היא כל הזמן זזה.
בסוף למדתי איך להתנהג. כשהזיעה שלי התחילה להסריח, התבשמתי. כשהציקו לי, התרחקתי. כשהיו מבחנים, העתקתי. כשהתחילו לשחק אמת או חובה, שיקרתי. היתה רק פעם אחת שבחרתי חובה.
קראו לו גילי, אבל זה לא היה השם האמיתי שלו, אלא עיברות של איזה שם קווקזי שהוא נולד איתו אבל הורים שלו שינו כי הם קיוו שהוא ישתלב. הוא לא. הסיבה היחידה שהזמינו אותו למסיבת בית זה בגלל שידעו שהוא נואש. הוא היה כמו קוף בקרקס, עושה טריקים בשביל שהאנשים המכובדים בקהל יראו וימחאו כפיים לתיפלץ ויחשבו איזה מזל יש להם שהם לא כמוהו.
החובה שלי היתה לנשק אותו. כשהוא התקרב אליי עם הפנים המחוצ'קנות השחורות שלו, עלה ממנו ריח רקוב, כמו של שתן שלא ירד באסלה כבר כמה זמן. רק היום אני מבינה שכנראה זה היה ריח של זרע מהבטן שלו, גדולה יותר מהבטן של אבא שלי ונצמדת לחולצת טי שירט זולה וקטנה עליו שהוא לבש כי במשפחה כמו שלהם לא קונים חולצה חדשה כל חודש. הלשון שלו בתוך הפה שלי הרגישה כמו פלישה. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה של שנינו, אני שיושבת נבוכה והוא שמנסה לעשות את החובה שלנו כמו שצריך. גילי, אני מקווה שאתה מבין היום ששפתיים זה דבר עדין.
זה לא שהוא היה מיוחד אבל. כל התקופה הזו היתה סיוט אחד גדול. הנחמה היחידה שלי היתה שיעורי התעמלות קרקע. החוקים היו ברורים, יש תרגילים, צריך לעשות אותם, צריך להתאמן, יש את הגוף, הגוף חי, נמתח, קופץ, מתכופף, מרגיש. זרועות, רגליים, כתפיים, גב, צוואר, אגן. כל אחת מאיתנו זזה בקצב אחיד, בלי בנים-בנות, בלי מורים, בלי בגרויות, בלי הורים, רק זיעה.
מעניין מה הייתי עושה אם לא הייתי מכירה את יהל. יהל עם ה', כמו הסולן של הלהקה ההיא, נו, אלו ששרים את "כל החבר'ה". הכרתי את יהל דרך מפגש ישראבלוג. לא יודעת אפילו למה הגעתי לשם, זה לא שהיה לי בלוג או משהו, זה פשוט היה המקום הזה שכל הפריקונים מגיעים אליו. הוא היה אחד מהמבוגרים המגניבים האלו, כאלו שלא נקברו לגמרי במשרד ובבית המרוהט שלהם, שעדין יכלו להבין.
אדולף היטלר יוצא לטייל באושוויץ. הוא רואה ילדה יהודיה קטנה בוכה ושואל: מה קרה ילדה, למה את בוכה?
אבא שלי בעבודות כפייה, את אמא שלי שלחו לתאי הגזים, קצין נאצי סיבן לעצמו את הידיים עם אח שלי, אפילו מהחתולה שהייתי משחקת איתה דרך הגדר עשו שניצל.
וואלה, באמת לא היום שלך, היטלר עונה ומוריד את המכנס.
עם הבדיחה הזו השיחה בינינו התחילה. הוא סיפר לי על החיים שלו כשהוא היה בגילי. הוא היה בדיוק כמוני, אני ברחתי דרך ההתעמלות קרקע והוא דרך הקרב מגע, שנינו לא הצלחנו לדבר עם אנשים, שנינו היינו נגררים לכל מיני מפגשים הזויים כאלו כמו עכשיו. זו היתה הפעם הראשונה שהיתה לי שיחה כזו, שאפשר פשוט לדבר בה בלי מחסומים על מה שאת וזה בסדר, ואת לא צריכה לפחד שיקראו להורים שלך או יצחקו עלייך.
אבל כל הזמן, כשדיברנו, ראיתי עוד משהו. העיניים שלו ניצנצו, מדי פעם כשהוא דיבר, היה נדמה לי שאני רואה את הלשון שלו יוצאת החוצה. כבר התרגלתי לראות את זה אצל כל בן שמדבר איתי. בפעם הראשונה זה היה עם גילי, כשהוא ניסה לדבר איתי בצד אחרי האמת או חובה. אחריו ראיתי את זה אצל כל בן שדיבר איתי כמה דקות, מקווה שהשיחה בינינו גרמה לי להיפתח, אבל באמת להיפתח. כוס זה כמו מין שער לגן עדן כזה בשביל הבנים. מרגע שבן נולד, הוא עוד לא שלם לגמרי, לא בדיוק בן אדם. רק אחרי שהוא נכנס לכוס, הוא מקבל את האישור הסופי שלו, כתר מופיע לו על הראש וזהב צונח מהשמים ויש את המוסיקת ניצחון של פיינל פנטזי.
למרות שידעתי את זה, לא רציתי להפסיק לדבר איתו, אז כשהוא ביקש, נתתי לו את המספר. איזה מזל שעשיתי את זה. חשבתי שברגע שנדבר שוב, כשאני אגיד לו שאני לא רוצה לשכב איתו, הוא יפסיק לדבר איתי. במקום זה, הוא פשוט אמר שזה בסדר. היינו מדברים קבוע בטלפון וגם התחלנו להיפגש, ובהדרגה הבנתי שהוא לא... הוא לא כמו השאר. אני חושבת שאז התחלתי להתאהב בו.
הוא הציע לי חברות בסקייפ, אמר שהוא יודע שאני מפחדת מבנים ולכן הוא לא מציע את זה פנים אל פנים. רגע אחרי זה הוא ירד על הברכיים, הקריא לי שיר שהוא כתב, והסתכל בי עם עיניים גדולות דרך החלון. העברתי למסך מלא, הגיע לו שאני אראה אותו, לפחות את זה אני יכולה לעשות בשבילו.
אפילו שכבתי איתו כמה פעמים. בדרך כלל זה היה נורא לאט וברובן לא נהניתי, אבל היה כיף לדעת שאני עושה לו את זה. כשאת באמת אוהבת מישהו, אפילו רק לשמוע אותו צועק, לראות את ההתלהבות שלו, זה גורם לך להרגיש טוב מבפנים כזה, לעזור לו עם הרצון הזה. אני חושבת שבגלל זה אנשים מתנדבים בלעזור לעניים.
תגיד, איך זה שאתה לא כמו כולם?
מה זאת אומרת.
אתה יודע, כמו בנים. כשרק הכרנו, חשבתי שאתה כל הזמן תנסה לגעת בי או להידבק אליי. אבל כזה, אתה עדין איתי, אתה אף פעם לא מתחנן לזה, אתה יודע לקבל לא.
אה, זה. תשמעי, זה אחרת כשאוהבים מישהי. כשגברים חרמנים, אנחנו נהיים בהמות, כולנו, בלי יוצא מהכלל. זוכרת כשאמרת לי שאת לא אוהבת זין? חשבת שזה יבהיל אותי או משהו? אבל אני מכיר בנות, רובכן ככה. גבר חייב לעשות את ההפרדה, לדעת איך להישאר עדין עם מי שהם אוהבים אבל להיות מוכן לשחק את משחק הפיתוי עם מי שלא.
אז אתה... שיחקת?
ברור.
אחרי זה הוא סיפר לי על התקופה הפרועה שלו. זה היה ברוקי, לא מה שיש היום, אלא זה שהיה לפני 15 שנה, כשאנשים היו עושים סקס בשורות האחוריות וחצי מהקאסט היו באישפוז יום. הוא סיפר איך הוא היה מתחיל למשש בחורות אקראיות, או מציע לבחורות שאומרות שקר להם לעשות לו ביד כדי להתחמם, או עושה התערבות עם חברים על מה המעגל הירידות הכי גדול שהם יכולים לעשות. אמרתי לו שזה מגעיל, שזה לא בסדר, שהם היו דוחים כמו חיות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שנרטבתי.
אני נעמדת מול המראה הגדולה בבית שלו ומתחילה להתארגן. האיפור הגותי מוסיף קצת צבע לעיניים והצ'וקר מסיח את הדעת מהפרצוף. הפושאפ מתקן את השדיים והחצאית בית ספר מסתירה את הבטן. מבט אחרון בשרירי הידיים שלי, רגע לפני שאני עוטפת אותם בכפפות השחורות והארוכות.
זה מפגש של חברים שלו, שלנו. הם כבר כולם מכירים אותי עכשיו, אני החברה השווה של יהל. כולנו מדברים רק כדי להעביר את הזמן, הספר החדש של רולינג או הסרט החדש של מארוול לא באמת משנים לאף אחד, מה שבאמת חשוב זה מה שמעבר למילים, מבטים, יציבות, טונים, ריחות.
מה שלא אהבתי בהארי פוטר זה שהם כולם כאלו...
סטרייטים מדי.
בדיוק! חוץ מגראבלי-פלנק שהיא לסבית מגניבה.
גם זה מעפן. אני מעדיפה להיות בי, מי צריך את כל ההגדרות האלו.
היא חמודה כזו, שיער שחור חלק וגולש, פרצוף קטן ועכברי, הזרועות שלה דקות וחיוורות, אני מרגישה שאם הייתי נוגעת בהן עם אצבעות משני הצדדים, האצבעות היו עוברות דרך העור שלה והייתי מרגישה את היד שלי. אנחנו ממשיכות לדבר והיא מספרת שקוראים לה ורוניקה.
היא כל הזמן מחייכת וקופצנית, אבל אני רואה שהיא מנסה להסתיר. גם היא, כמוני וכמו יהל, שבורה. אני קצת מקנאה בה על איך היא יודעת להמשיך לחייך למרות זה. כשאני היייתי בגילה, החיים התחלקו רק לשני חלקים: התעמלות קרקע ומוות. רק כשהמילה 'הורים' מוזכרת לרגע, מופיע לשניה אחת סדק במסיכה שלה. אני מציעה לה לשתות משהו כדי להירגע.
אתה... אה... אתם יכולים להפסיק עם המסז' בגב. תגידו, מה השעה?
אחת וחצי.
לא... אוטובוס...
איפה את גרה?
גבעת ש... שמואל.
אוי, זה לא בדרך שלנו. את רוצה לישון אצלנו ומחר נקפיץ אותך לתחנת אוטובוס?
היא אומרת כן. ברור שהיא תגיד כן, אחרת מה היא תעשה? תישאר לבד בחוף בלילה? מסוכן פה, עם כל הגילים שעכשיו התבגרו, נואשים לפתוח את השער.
כשאנחנו מגיעים הביתה, אנחנו כבר חצי גוררים אותה. שתתה יותר מדי, מסכנה. אנחנו מסדרים לה מצעים, מניחים אותה על הספה בסלון. אני מתחילה לשחק לה קצת בכפתור של המכנס, יהל מסתכל מהצד. כשאני מתחילה למשוך לה את המכנסיים למטה, היא זזה טיפה. יהל מיד מחזיק אותה בכתפיים. מתחת לג'ינס יש לה תחתונים לבנים.
מה... מה?
תירגעי חמודה, הכל בסדר.
ביד אחת אני מלטפת את הבטן השטוחה שלה ובשניה האצבעות שלי מלטפות מבחוץ את השפתיים.
ת... אה... ת... או...
אני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים שלה. היא רוצה את זה, היא לא יבשה כמוני, כלומר, כמו שהייתי פעם. היום אני מבינה מצוין מה מרטיב לי. אני מרימה לרגע את הראש ומסתכלת על יהל. כעת הוא מחזיק אותה רק ביד אחת, השניה נמצאת על האיבר המזדקף שלו. הוא כבר לא מגעיל אותי יותר, מצאנו לנו סידור, כזה ששנינו יכולים להנות ממנו.
קדימה, תלקקי אותה.
ברגע שהלשון שלי נוגעת בה, כל הגוף שלי מתעורר, פי 10 מאימון מוצלח ובלי כאבים בשרירים. אני דוחפת את הראש עמוק יותר, מלקקת את האושר המלוח שנוזל לה מהכוס. לרגע אחד אני חושבת לעצור, אבל אז אני נזכרת במה שיהל אמר לי. זה בסך הכל משחקי פיתוי, ככה סקס עובד. חוץ מזה, איך אפשר לעצור כשגילית את השער לגן עדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה