אתה עושה את המזל של עצמך

אחת מהסיבות שאני אוהב להופיע בבאר שבע זה בגלל שגדלתי פה בסביבה, בעיירה קטנה בשם קרית גת. למי שאף פעם לא ביקר בקרית גת, קרית גת נראית לגמרי כמו עיר רגילה... ממשחק מחשב. בקרית גת אין יותר מדי תרבות, אין מועדונים, אין ערבי מספרים, אפילו אין קולנוע. בקרית גת כל מה שיש בערב זה רק זקנים שמשווים את המחלות שלהם, דתיים חוזרים מבית הכנסת, ואמא אבא מול פספוסים עם יגאל שילון. 

בכלום הזה, כל מה שנשאר לנו היה רק לזיין את השכל. היסטוריה, פילוסופיה, דילמות מוסריות, היינו מנסים להקיף את עצמנו בידע הזה, לעשות ממנו שריון כנגד הסתמיות של הסביבה שלנו. אולי אם היו לנו בחורות לטבוע בהן היינו חופרים פחות, אבל היינו התחתית של המין הזכרי, נותרה לנו רק הזכות לעמוד מהצד וללחוש בשקט "9, הייתי נותן לתחת שלה 9". מדי פעם אחד מאיתנו היה מזכיר בזעם את האמת הזו, את האפסיות של המקום שחיינו בו, ואת האפסיות שלנו עצמנו בתוכו. אבל למרות זאת, לא יכלנו להפסיק לקוות, שיום אחד יהיה לנו מזל. הרי כמו שאמרו האנשים ממדור עתודה אקדמאית כששלחו אותם לחפש מקרי סעד חכמים כדי להפכם לקצינים לעתיד, "אתה עושה את המזל של עצמך".

לקחת חלק

ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.

"סתכל על זאתי."

"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"

"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."

גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.