״איך תרצה לשלם?״
״בהפנייה, רק רגע, תני לי לנסות להתחבר ולאשר את... אוי חרא.״
״הכל בסדר אדוני?״
״כן, פשוט, אני לא מצליח להשיג חיבור כרגע, אני אשלם במזומן.״
״בסדר גמור אדוני.״
העיניים שלה מתחילות לנצוץ. סוג חדש של פירסינג? עדשות? מתאים לה לעשות משהו כזה, כמו הפעם ההיא שהיא צבעה את השיער לצבעי זברה, או כשהיא אימצה מבטא איראני למשך שבועיים. פגשתי הרבה בחורות כמוה, נשים מבוגרות צמאות למשמעות בחייהן האפורים. מה שמצחיק הוא שמתחת לדברים האלו, הן תמיד נראות אותו דבר - שמנות, צרודות, ובודדות. אבל היי, אם הבדידות שלך מובילה אותך לפתוח חנות אורגנית בשכונה שלי, אני לא מתלונן.
העיניים שלה ממשיכות לנצוץ ולפתע היא תופסת בידי. האינסטינקט שלי הוא להזיז את היד, אבל אני עוצר בעד עצמי, מפחד להסתבך. ההבנה מכה בי, הנצנוץ בעיניים הוא התחלה של בכי. היא קמה לרגע מהדוכן, ניגשת אליי ומחבקת אותי. לקוח אחד, גבר בעל כרס מבצבצת, ממתין בשתיקה לתורו.
״אני לא מבינה למה היא תמיד מדברת אליי ככה?״
״זה באמת לא בסדר״, אני עונה ומדמיין איך אנחנו נראים מהצד - גבר בן 65 בחליפה מחבק פריקית מזדקנת בת 40.
״אז מה אם קשה לי לעמוד על שלי, זה לא סיבה שהיא תדרוך עליי!״
״אל תדאגי, יש בך חוזקים שרק מחכים לצאת״, אני על אוטומט.
״אני יכולה להיות שנונה בדיוק כמוה!״
״אפילו יותר״, אני מת להגיע הביתה, תסתמי כבר.
כעבור חמש דקות היא משחררת אותי מהלפיתה שלה, אני לוקח את המצרכים שלי ומתקדם לעבר הרכב. בעבר, אחרי חיבוק כזה, היה קשה לי ללכת מרוב זיקפה, עכשיו אני פשוט רוצה להגיע הביתה.
אני מחנה את הרכב. המקום שלי בחניון הוא במפלס התת קרקעי, החושך שם מנחם. אני נותן לעצמי חצי דקה לגמוע את החושך, כמו נרקומן נואש לסם. לנשום, לנשוף, להתרוקן, להירגע, להיטמא, להירדם, רק לקצת. אני חייב את זה, רק לרגע.
פנסיו של הרכב הנוסף שנכנס לחניון מחזירים אותי למציאות. בתוך הרכב יושב עומר, השכן שלי. עומר הוא כל מה שאני לא - יש לו עבודה, אישה, ילדים, אהבת אדם. אני לא מצליח להבין אותו, איך הוא מצליח לבלות יום שלם עם ילדים, בבוקר עם אלו שהוא מלמד בבית ספר, בערב עם אלו שלו. בא לי לחשוב שפשוט לו ברירה, שהוא תקוע בתור מורה כי אין לו משהו אחר, אבל אני יודע שזה לא נכון. הבן אדם היה ראש צוות בהייטק איזה 10 שנה לפני שהוא נהיה מורה. אם היה רוצה, בטוח היו מסדרים לו איזו ג׳וב. עומר פשוט ממש אהב להיות מורה. ״כשאני עם התלמידים אני מרגיש כאילו אני ממלא את הייעוד שלי״, שמעתי אותו אומר פעם לאישתו במסדרון.
גם לי היתה עבודה שנהניתי ממנה פעם, אבל בניגוד לזו של עומר, העבודה שלי נעלמה כמעט לגמרי. אני כל כך מתגעגע לתחילת שנות ה2000, כשכולם תבעו את כולם כל הזמן, כמה גאה הייתי כשהצלחנו לקבוע תקדים בנוגע לכתיבה מכוונת על קיר פייסבוק של אדם דתי בשבת. אבל עכשיו, הכל נגמר. המזל הגדול שלי היה שהייתי חכם מספיק לנצל את השפל במחירי הדירות של 2027 בשביל לקנות דירות להשקעה ברחבי הארץ. אם לא הייתי עושה את זה, יש מצב שהייתי חי היום מנדבות.
אחרי שסיימתי להכניס את המצרכים למקרר, אני סוגר את התריסים ומתרווח על הספה. אולי עכשיו אני אמצא לעצמי סוף סוף קצת שקט. בבוקר כולם תמיד ממהרים ממקום למקום, בצהריים הם אוכלים ביחד עם משפחותיהם, ובערבים מנסים להשכיב את ילדיהם הצווחניים לישון. אני בסך הכל רוצה קצת שקט מכל האנשים האלו והרגשות שלהם.
אני רוצה לעצום את העיניים ולהביא ביד על זכרונות של זיונים טובים, כשהבחורה היתה רק חור בבשר. אבל הזכרונות מטושטשים מדי, בכל זאת עברו 30 שנה. הזכרונות היחידים שיש לי מהשנים האחרונות מלאים בצרכים, בלהתחשב בכולם כל הזמן, בלדעת שדואגים לי, גם בלי שביקשתי.
למה הם לא יכלו לחכות עוד 20 שנה עם הרקמה המחורבנת שלהם? מה בסך הכל ביקשתי, לא רציתי משפחה או ילדים, לא רציתי חברים קרובים, בסך הכל רציתי שיהיה לי את עצמי ושיהיה לי משהו מעניין לעשות. אז מה אם מה שעניין אותי היה לעזור לאנשים לתבוע אחד את השני, גם זה חלק מהעולם, לא?
היום כבר כמעט אף אחד לא תובע אף אחד, הכל עובר דרך כל מיני תקשורת מקרבת וגישור למיניהם. פעם זה היה סתם תחנה שצריך לעבור כי בתי המשפט רוצים להיפטר מעומס, אבל היום? היום בתי המשפט ריקים! ככה זה כשכולנו רקמה אנושית אחת חיה.
זה התחיל כשמציאות מדומה נהייתה טרנד שוב. לאיזה גאון היה הרעיון לנסות לגרות רגשות בצורה דיגיטלית. המימושים הראשוניים היו מסורבלים יחסית, מזוודות מלאות במזרקים כשכל מזרק מכיל סוכן כימי שמותאם לרגש מסוים. זה היה להיט בזמנו, אנשים היו מזריקים ביחד ״אושר״ או ״אימה״ או ״אדישות״, כמו מסיבת אוזניות של הנפש.
ברגע שעברו ממזוודה שלמה של מזרקים לסיכה, הטכנולוגיה הפכה מצעצוע לאביזר חיוני. סטודנטים התחילו להפעיל אפליקציות רגיעה יזומה לפני מבחנים, דכאוניים התחילו להתעסק לעצמם באוקסיטוצין, וחרמנים העלו לעצמם את הטסטוסטרון לפני דייט.
בזמנו חשבתי שזה גאדג׳ט ממש מגניב. הייתי דואג לסדר ללקוחות ולעדים שאנחנו עובדים איתם צירופי רגש נכונים, למצוא את השילוב הנכון של רגשות שיגרום לשופט לקחת את הדברים שלהם ברצינות. שמעתי קצת את הדיבורים על הרקמה, אבל חשבתי שזה סתם איזה קשקוש של היפים, כמו הביטקוין או הבנקים החברתיים שנפלו.
מי יכל היה לנחש שכמה שנים לאחר מכן, השקל החדש יפול והמדינה תציע להשתמש ברקמה בתור תחליף. מטבע דיגיטלי מבוסס אמפתיה, הרי אפילו עכשיו זה נשמע מטומטם. למרות זאת, זה היה הפיתרון המושלם. זו היתה פשרה בין השמאל והימין הכלכלי, שיטה שגם שמה את האדם במרכז וגם נותנת לשוק החופשי להחליט - מי שהציבור יותר אוהב הוא אוטומטית יותר עשיר. בעזרת הסיכה אפשר היה לנטר את המצב הרגשי של אנשים ולשלם על ידי גירוי אמפתיה מהצד המוכר לצד הקונה. גם צמיחה יש עכשיו בכלכלה בשפע, אחרי הכל, אהבה מביאה אהבה, לא?
לא בשבילי. אני יודע שזה מה שרובם רוצים, אבל אני בסך הכל רציתי לעזור לאנשים לריב ולרושש אחד את השני. כל כך אהבתי ללמוד את החוק, למצוא איפה מישהו עשה איזו טעות. זה הרגיש כאילו החיים הם כמו משחק שח וכולנו רק חיילים שמנסים להתקדם ולאכול אחד את השני באיזה כיוון לא צפוי.
עכשיו זה בדיוק הפוך. העברות האמפתיה האלו הפכו לחלק כל כך קבוע מהיום יום שלנו, שלא עובר רגע שבו אני לא מקבל תזכורת לכמה הם כולם בני אדם, עם פחדים ותקוות וחלומות. אני מנסה להפנות כמה שיותר תשלומים מהשוכרים שלי, אבל לא תמיד זה עובד, אמפתיה לא נזילה כמו כסף קלאסי, ולפעמים המערכת מכריחה אותי לשלם ישירות.
אני חושב שהלילה אני אעשה את זה סוף סוף. הלילה אני אפוצץ לעצמי את הראש. אני פותח את המגירה ומוציא את האקדח. קניתי אותו מאיזה סוחר מזדקן שלקוח הכיר לי, מישהו שיכל למכור לי אקדח בלי רשיון. הבעיה היחידה היתה איך אני אשלם לו. עיסקאות שבוצעו דרך הרקמה היו קלות מדי לאיתור. הסוחר הציע פיתרון יצירתי. התחייבתי להיות עבד שלו למשך כמה שעות, כל יום, במשך חודש. ברוב הימים הוא ביקש ממני משימות פשוטות ומשפילות, כמו לפתוח סתימות בכיור או לנקות את האסלה. לקראת הסוף הוא התחיל לבקש דברים יותר דוחים, כמו לעשות לו ביד או לנגב לו את הישבן. ביום האחרון לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותו מה הוא מרוויח מכל זה בעצם. אני זוכר כמעט במדויק מה הוא אמר:
״על כמעט כל דבר שאני מוכר היום, אנשים משלמים לי בחיבוקים ודאגה. אני מתגעגע לפעם, כשמכרתי קוק לג׳אנקים חסרי ביטחון. הייתי מאחר להם בכוונה בכמה שעות, צוחק עליהם כשהם מתקשרים אליי שוב ושוב. היה לי את החומר הכי טוב בעיר אז לא היה להם מישהו אחר ללכת אליו. ידעתי שהם שונאים אותי ואהבתי את זה. רציתי לשחזר את זה, אתה מבין? בגלל זה התעללתי בך. מקווה שתהנה מהאקדח הזה כמו שאני נהניתי מהסבל שלך.״
אני מתיישב לשולחן, לוקח שוט של אומץ מוודקה ששמרתי במיוחד, ומצמיד את האקדח לראש שלי. אני מנסה להיזכר אם יש לי משהו לחיות בשבילו. הורים? אין. בת זוג? אין. חברים? אין. עבודה? אין! כבר אין לי כוח לספרים או קולנוע, וגם ניסיתי לאכול כל דבר אפשרי בערך. נראה לי שזהו, מיציתי את זה. עכשיו רק צריך...
״הכל בסדר? מהר, תיקחו לו את האקדח.״
״מה, מי זה? פורצים? מה אתם עושים?״
״אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אנחנו דואגים לך.״
״תחזירו לי את האקדח!״
״אנחנו אוהבים אותך ולא רוצים שתיפגע בעצמך.״
״רגע. אתם השוכרים שלי, מה אתם עושים פה?״
״ברגע שהרגשנו דרך הרקמה שאתה בכזה מצב, החלטנו לבוא לעזור לך. תראה בזה מקדמה לשכר הדירה.״
״תחזירו לי את האקדח!״
״מצטערים, אנחנו דואגים לך מדי מכדי לתת לך לעשות את זה.״
״אתם לא תתנו לי?״
״לא, אתה יקר לנו.״
״תהיו מוכנים לפחות ללכת מכאן?״
״אנחנו מצטערים, אתה במצב רגיש נורא ואתה עלול לפגוע בעצמך גם בלי האקדח. בוא, תן לנו לחבק אותך.״
״אל תיגעו בי! מה אתם עושים!״
״אנחנו מחבקים אותך, נראה שאתה צריך את זה.״
״אתם כולכם צעירים, אתם לא מבינים איך זה, להיות בן 65, להרגיש שאין לך שום דבר.״
״תיכף תרגיש טוב יותר.״
״תתרחקו ממני!״
״פאק, מהר, הוא רץ לחלון, תסגרו שלא יקפוץ.״
״ל... ל... למה? למה אתם לא נותנים לי למות?״
״איך אתה לא מבין? אנחנו אוהבים אותך.״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה