אתה קם בבוקר ומרגיש את הרעב באחוריי הלשון. מתוך המקרר אתה מוציא שתי פרוסות לחם, ממרח טחינה, וחטיף שוקולד. כעבור עשר דקות הם אינם.
אתה הולך לעבודה, במרחק חצי שעה ממך, ומתחרפן מהישיבה הזו ברכבת בחוסר מעש. אילו רק היית יכול לעשות איזה משהו כדי להעביר את הזמן... אתה קונה לך שקית במבה כדי להעביר את הדרך.
במשרד הם מבקשים ממך לחרוש על ספרות מקצועית בשביל הפרוייקט החדש, ואין לך כוח, אבל אין לך ברירה. אתה מוצא את עצמך אוכל בייגלה מהאספקה המשרדית מול מסך המחשב, קורא את מילות המאמר בזו אחר זו. הבייגלה ביד שלך מתחלף בגרף של הפולינום מהטקסט, אתה מוציא אותו מהמסך ואוכל אותו, הוא מרגיש כמו אטריה מלוחה חמצמצה בפה שלך. אתה מתקדם אל הגרף הבא, טוחן כמה נוסחאות בדרך, לסיגמות שלהן יש טעם מלוח עגלגל, כמו ביסלי.
אחרי זה הם דורשים ממך להעביר סקירת ספרות קצרה. אתה עומד מולם, וכל העובדות האלו, זה יושב אצלך כל כך טוב בבטן... זאת אומרת בראש. אתה מנסה להוציא אותם מהפה, אבל במקום זה אתה פשוט מתמלא בריר, ברעב הזה שלא נפסק. אתה עוקר את הראשים שלהם מגופם, בזה אחר זה, ומתחיל לאכול, מוקיר את השומנים הרבים שבמוח הפעיל, מרשה לעצמך להתעכב במיוחד עם לשונך על הפתלתלות הרבה של המנכ"ל שבנה את עצמו מאפס.
אתה יוצא מהמשרד, שעומד כעת בתור מעטפת ריקה ומתה, לא זז עוד. הגג העגלגל של הבניין מזכיר לך מעט קליפה של פיסטוק שנזרקה בהיסח הדעת לאחר שובע. אתה שם את פעמיך הביתה, פוגש את בת זוגך שקבעה איתך להיפגש. אתם אצלך בדירה, והיא רוצה ללכת לסרט, ולמי יש כוח? אם רק אפשר היה פשוט איכשהו לבלוע את הסרט בדקה ואז להמשיך הלאה, לא לשרוף שעתיים על החרא הזה. היא ממשיכה להתווכח, ואין לך כוח, ואתה מנסה לנשק אותה, והיא לא רוצה, ואין לך כוח, ואתה מתקדם, ופתאום כל השפתיים שלה בפה שלך. איכשהו שני הזוגות נמצאים שם בו זמנית ושניכם מנסים לאכול אחד את השני, כי כבר כל כך נמאס לכם, אבל אתה מנצח, כי אתה הכי טוב בלאכול, כי זה מה שעשית כל החיים שלך.
אחרי שאכלת אותה ועוד שחקנית פורנו שהוצאת מהטלוויזיה, אתה מסתכל על עצמך, על הכרס הענקית שנהייתה לך מכל החרא הזה. הבטן שלך מלאה, הראש שלך חלול, כל איבר שהוא לא הפה שלך לא זז כבר כל כך הרבה זמן שהופיעו בו נמקים, ואתה שונא לראות את זה. אתה רוצה להעלים את זה, ואתה מכיר רק דרך אחת, אז אתה מתחיל לאכול את עצמך. שיניים ננעצות בבטן, פותחות אותה, חושפות כבד מותש מרעלים ומריר, אבל אתה כל כך רעב וכל כך שונא שאתה ממשיך. אתה נוגס בקיבה שלך שכולה מלוחה וחמה ורותחת כגלגלי שיניים תקועים, עד שאתה מגיע לתחתית, מלאה בחומץ, שורפת כמו אש. אתה מצליח לטעום מבעד ללהבות מעט שאריות של חלומות נעורים, מתוק שהפך למריר משנים של עמידה במיצי קיבה. אתה כבר לא תהיה יזם או חוקר או סולן להקת רוק, אתה מכונת האכילה הגדולה ביותר בעולם. משם אתה מגיע למעיים, מרגיש קוביות חומות מתות של ממתקים ומשחקי מחשב וכוכבות פורנו וכל הדברים האלו שעסקת בהם בזמן שיכלת לעשות חרא משמעותי עם החיים שלך. מצחיק, אחרי שעוברים דרך כל כך הרבה מיצי קיבה, לחרא אין טעם כזה גרוע, למעשה אין לו טעם בכלל. משם אתה גם אוכל ידיים ורגליים מנוונות עם מרקם מסטיקי וטעם תפל, תחושה של סרטים דקים ורפויים.
בסוף נשאר רק הפה שלך, זה שידע להגיד כל כך הרבה, ידע לתרץ אינספור תירוצים כדי לקבל הזדמנויות לאכול, כדי לקבל הזדמנויות להציג את עצמו, כדי לקבל הזדמנות להיות מתועדף על חלקיך האחרים. רק הפה הזה נשאר, וצועק.
אתה במיטה, מפשעתך מלאה בשפיף מעורב במעט שתן, אתה לא זוכר מה חלמת, אבל מרגיש ממש רע. אתה אוכל כדור הרגעה ומתחיל את היום.
אתה הולך לעבודה, במרחק חצי שעה ממך, ומתחרפן מהישיבה הזו ברכבת בחוסר מעש. אילו רק היית יכול לעשות איזה משהו כדי להעביר את הזמן... אתה קונה לך שקית במבה כדי להעביר את הדרך.
במשרד הם מבקשים ממך לחרוש על ספרות מקצועית בשביל הפרוייקט החדש, ואין לך כוח, אבל אין לך ברירה. אתה מוצא את עצמך אוכל בייגלה מהאספקה המשרדית מול מסך המחשב, קורא את מילות המאמר בזו אחר זו. הבייגלה ביד שלך מתחלף בגרף של הפולינום מהטקסט, אתה מוציא אותו מהמסך ואוכל אותו, הוא מרגיש כמו אטריה מלוחה חמצמצה בפה שלך. אתה מתקדם אל הגרף הבא, טוחן כמה נוסחאות בדרך, לסיגמות שלהן יש טעם מלוח עגלגל, כמו ביסלי.
אחרי זה הם דורשים ממך להעביר סקירת ספרות קצרה. אתה עומד מולם, וכל העובדות האלו, זה יושב אצלך כל כך טוב בבטן... זאת אומרת בראש. אתה מנסה להוציא אותם מהפה, אבל במקום זה אתה פשוט מתמלא בריר, ברעב הזה שלא נפסק. אתה עוקר את הראשים שלהם מגופם, בזה אחר זה, ומתחיל לאכול, מוקיר את השומנים הרבים שבמוח הפעיל, מרשה לעצמך להתעכב במיוחד עם לשונך על הפתלתלות הרבה של המנכ"ל שבנה את עצמו מאפס.
אתה יוצא מהמשרד, שעומד כעת בתור מעטפת ריקה ומתה, לא זז עוד. הגג העגלגל של הבניין מזכיר לך מעט קליפה של פיסטוק שנזרקה בהיסח הדעת לאחר שובע. אתה שם את פעמיך הביתה, פוגש את בת זוגך שקבעה איתך להיפגש. אתם אצלך בדירה, והיא רוצה ללכת לסרט, ולמי יש כוח? אם רק אפשר היה פשוט איכשהו לבלוע את הסרט בדקה ואז להמשיך הלאה, לא לשרוף שעתיים על החרא הזה. היא ממשיכה להתווכח, ואין לך כוח, ואתה מנסה לנשק אותה, והיא לא רוצה, ואין לך כוח, ואתה מתקדם, ופתאום כל השפתיים שלה בפה שלך. איכשהו שני הזוגות נמצאים שם בו זמנית ושניכם מנסים לאכול אחד את השני, כי כבר כל כך נמאס לכם, אבל אתה מנצח, כי אתה הכי טוב בלאכול, כי זה מה שעשית כל החיים שלך.
אחרי שאכלת אותה ועוד שחקנית פורנו שהוצאת מהטלוויזיה, אתה מסתכל על עצמך, על הכרס הענקית שנהייתה לך מכל החרא הזה. הבטן שלך מלאה, הראש שלך חלול, כל איבר שהוא לא הפה שלך לא זז כבר כל כך הרבה זמן שהופיעו בו נמקים, ואתה שונא לראות את זה. אתה רוצה להעלים את זה, ואתה מכיר רק דרך אחת, אז אתה מתחיל לאכול את עצמך. שיניים ננעצות בבטן, פותחות אותה, חושפות כבד מותש מרעלים ומריר, אבל אתה כל כך רעב וכל כך שונא שאתה ממשיך. אתה נוגס בקיבה שלך שכולה מלוחה וחמה ורותחת כגלגלי שיניים תקועים, עד שאתה מגיע לתחתית, מלאה בחומץ, שורפת כמו אש. אתה מצליח לטעום מבעד ללהבות מעט שאריות של חלומות נעורים, מתוק שהפך למריר משנים של עמידה במיצי קיבה. אתה כבר לא תהיה יזם או חוקר או סולן להקת רוק, אתה מכונת האכילה הגדולה ביותר בעולם. משם אתה מגיע למעיים, מרגיש קוביות חומות מתות של ממתקים ומשחקי מחשב וכוכבות פורנו וכל הדברים האלו שעסקת בהם בזמן שיכלת לעשות חרא משמעותי עם החיים שלך. מצחיק, אחרי שעוברים דרך כל כך הרבה מיצי קיבה, לחרא אין טעם כזה גרוע, למעשה אין לו טעם בכלל. משם אתה גם אוכל ידיים ורגליים מנוונות עם מרקם מסטיקי וטעם תפל, תחושה של סרטים דקים ורפויים.
בסוף נשאר רק הפה שלך, זה שידע להגיד כל כך הרבה, ידע לתרץ אינספור תירוצים כדי לקבל הזדמנויות לאכול, כדי לקבל הזדמנויות להציג את עצמו, כדי לקבל הזדמנות להיות מתועדף על חלקיך האחרים. רק הפה הזה נשאר, וצועק.
אתה במיטה, מפשעתך מלאה בשפיף מעורב במעט שתן, אתה לא זוכר מה חלמת, אבל מרגיש ממש רע. אתה אוכל כדור הרגעה ומתחיל את היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה