עקירה

אני אוהב את הקיץ. בזמן שכולם מתלוננים על הלחות, אני נהנה מטיפות הזיעה, הן כמו ליטוף מנחם. בשעות אחר הצהריים אני מתיישב על ספסל בפארק. אני אוהב להסתכל על האנשים מסביבי. אני מתחיל מהזקנים שמגולגלים על ידי פיליפינים עסוקים בשיחה ערה. כמה יפות נשמעות השיחות כשלא מבינים את המילים. אני ממשיך לגברים ולנשים היפים שמטיילים עם כלביהם. אין הרבה מהם, רובם עדין בעבודה. אבל הכי אני אוהב את הילדים. כיף לראות את התזזיתיות שלהם, את הריצה ממתקן למתקן, איך הם שמחים בגופם, איך הם מחייכים. אני רוצה לחייך אליהם בחזרה, אבל אני לא יכול. המקסימום שאני מגיע אליו זו מתיחת שפתיים זניחה, כמו נערה ביישנית.

שברים

ההזיות לא הפסיקו. טיפולים פסיכולוגיים, תרופות, ריברסינג, מדיטציות, כולם נכשלו. בשלב מסוים פשוט הפסקתי לספר לדבר על זה ובסוף הניחו שנרפאתי. הרבה יותר קל להאמין שהאישה שמולך היא סתם אחת שהתפלפה מטריפ רע מאשר מישהי שיכולה להביט לתוך מוך הזמן. כן, מוך, לא ציר. הזמן הוא כמו גוש ענק של מוך, מלא חוטים ולכלוכים. כל הבחירות שלנו, כל השינויים שחשבנו לעשות בחיים, הם בסך הכל תזוזה מחוט לחוט על גוש מוך ענק. זה היה כל כך מפחיד בפעם הראשונה, להסתכל על ההשתקפות שלי בזכוכית ההיא ולראות מישהי שהורים שלה אוהבים אותה, אחת שלא היתה צעצוע של סדיסט מניאק. עכשיו הזכוכית הזו תקועה עמוק בעין ימין שלי, נותנת לי לראות את כולכם כמו שיכלתם להיות אם רק.

הדרן

הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״.

טיול בין ערביים

שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.

במסלול המהיר

המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום.

השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.

אופנה אלטרנטיבית

הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.

זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.

פירצות של פחד

תוכן עניינים: חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז'

(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר)

חלק א'

לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.

קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות.