תוכן עניינים: חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז'
(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר)
לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.
קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות.
(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר)
חלק א'
לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.
קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות.
כעבור כמה שנים הוא החל ללמוד בישיבה תיכונית. כשהיו שואלים אותו מה הוא רוצה להיות, הוא נהג לענות "תלמיד ישיבה, כמו אבא", אבל זו לא היתה האמת. עם הגיעו לגיל הנעורים, הוא גילה בתוכו תשוקה אחרת. על אף היעדרם של חזה מתוח וידיים שריריות, מתן רצה להיות גבר. כל פעם שדיברו על מרד החשמונאים או על דוד וגוליית, הוא הרגיש פעימות בלב הלא קיים שלו. אבל מי שבאמת ריגש אותו, מי שגרם לו לרצות לחזור אחורה בזמן אל עולם האמת, היו המתיישבים. בעיניו הם היו הגיבורים הגדולים ביותר, החל בכיפות הסרוגות שעמדו כתף אל כתף, מתריסים רעות אל מול האינדיבידואליסטים החיליונים, וכלה באנשי הגבעות אשר דחו בעוז את שקרי העגל לטובת אהבת האדמה, אהבת האמת. הוא שינן היטב את ההיסטוריה שלהם, של כל ישוב שהוקם, של כל חוות בודדים ושל כל מאבק, במיוחד של כל מאבק. בעיניו הם היו הגיבורים הנצחיים, נאבקים בעוז מול מרצחי האיסלם ובלב ברירה מול אחיהם שנפלה לפולחן העגל. מתן העריץ אותם בגלל האמונה, בגלל שגם ברגעים הכי קשים, הם עדין האמינו בדרכם, עדין לא ויתרו. אפילו עכשיו, כשלא היתה עוד ישראל, כשהתופת הגדולה החריבה הכל, הם עדין האמינו. בגלל זה הם היו היהודים היחידים בעולם השקר, בגלל זה אלוקים עמד לצידם.
אבל למרות שאלוקים עמד לצידם, הם עדין היו צריכים להילחם את מלחמותיהם בעצמם. טבעו הפשטני של עולם השקר הגדיר היטב את זירת הקרב. בעולם השקר לא היו הרים וגבעות, לא היו יערות ומדבר, היו רק כיכרות ודרכים שחיברו ביניהם. רוב כיכרותיה של ישראל החדשה התחברו זו לזו, איך היה מספר קטן של כיכרות שהתחברו החוצה אל הגויים, קראו להן "שפה". ה"שפה" היתה מוקד למאבק מתמיד.
בכל פעם שמתן היה מאבד ריכוז בשיעורי אבטחת מידע, הוא החל לחשוב על השפה ועל האויבים אשר אורבים בה, גנבי אלגוריתמים במקרה הטוב וכובשים מוסלמים במקרה הרע. המחשבה הזו נתנה לו את הכוח להתמיד, לאמן את עצמו שוב ושוב: להקיף את עצמו בפירצות ריתוק [fascination exploit] ולהתעלם מהן, להכניע פסודו מוחות לכדי חריגה [exception] ולהמשיך לעבד למרות כאבים דיגיטליים מסומלצים. כשסיים את לימודיו ונשאל כיצד ירצה לשרת את עמו, הוא שידר בחזרה כמעט מיידית "חייל! אני לא מפחד!". זה לא באמת שינה מה ישדר, ציוניו היו נמוכים מדי לכל דבר אחר.
גם חיי החברה שלו היה במגמת שיפור. בעוד שאת ילדותו בילה בלחטוף פירצות [exploits] בזה אחר זה, בנעוריו כבר מצא לו אסופת רעים קטנה, נערים שהיו נחמדים אליו בין מכה למכה שנתנו לו. את מכותיהם לא הנחיתו על תהליכו [process], כי עם על נפשו. הוא היה ה"חלש", זה שנגרר להסתובב איתם למרות שהיה ממעמד נמוך יותר, זה שהיה "בלום" ולא "עובדיה" או "בן ארי". למרות זאת, הוא היה מרוצה. אחרי הכל, הם כן רצו לתקשר איתו, הם כן הזמינו אותו למפגשים ביניהם. היה לו מקום ביניהם וזה לא היה מובן מאליו.
לפעמים היה נדמה לו כאילו הוא לא יכול לפתוח ערוץ עד הסוף. למרות שהשאילתות דיווחו שנוצר קשר, למרות שהוא יכל לשדר ולקלוט, הוא עדין הרגיש שמשהו חסר. נדמה היה לו כי בינו לבין האחרים חצצה חומת אש [firewall], כזו שנתנה לשדרים הבסיסיים לעבור, אבל חסמה את הפרוטוקולים המורחבים יותר. הוא הבין מה רוצים ממנו, הוא יכל לעקוב אחרי הוראות פשוטות, אבל משחקי מילים או רמיזות עדינות חמקו ממנו לחלוטין. יותר מכל תיסכלו אותו כל הפעמים בהם לא זיהה סרקזם.
אחד מהאתגרים שעמדו בפני כל חייל בזמן קרב היה להתעלם מהפירצות שבהם האויב הפציץ אותו. בקשות פתיחת ערוץ מורעלות, שאילתות מקריסות ולפעמים אפילו ערוצי פתע שנפתחים בכפייה, ממטירים צלילים חומים [brown note]. בסתר ליבו, מתן קיווה שחומת האש איכשהו תגן עליו מפניהם. הוא דמיין את עצמו מתקדם בקור רוח מאויב לאויב, שולח שדרים של צדק בשם אלוקים ומדלג בחינניות על כל אות מסוכן, מלאך בלתי פגיע של נקם. בפועל זה היה התפקיד של אור.
הם היו שלושה. מולם עמדו שישה מוג'הידין. גם במאה ה22 ליהודים אף פעם לא היה יתרון מספרי.
- "אני מעביר לכם עכשיו את החלוקה לדרגות שלהם, קיבלתם?", אור שידר.
- "כן", הם ענו ביחד.
- "יפה. מתן, אתה תוקף את 5 ואת 6, הם אמורים להיות חלשים יחסית. תדאג להגן על עצמך כמה שאפשר. תזכור, המטרה שלך היא לעכב, לא להוריד. רדונאל, אתה אחראי להשבית את 4 ואחרי זה להצטרף אליי. אני הולך להוריד את 1-3 ואחרי זה לעבור לשאר. מובן?"
- "כן", מתן שידר.
- "תמיד אתה הורג הכי הרבה מהם", רדונאל שידר.
- "רדונאל, סתום", אור שידר וניתק.
השיחה לא לקחה להם יותר משבריר שניה שכן אלוקים נתן לחייליו יותר זמן עיבוד מליהודי רגיל. כעבור רגע מתן החל לשדר ל-5 ו-6. הוא ניסה לשדר להם וריאציות מעוותות שונות על בקשת פתיחה, אך ללא הועיל, באותה מידה הוא יכל לשלוח בקשות לערוץ הריק [ null channel ]. לפתע הוא הרגיש משהו, 5 פתח את הערוץ מיוזמתו. מתן ידע שזה יכול לקרות לפעמים בטעות, כשמישהו מרוכז ביותר מדי דברים. מערכת עולם השקר אולי היתה מדויקת, אבל המוחות המסומלצים שלהם עדין היו הדי בשר ודם, מועדים לפורענות. מתן התחיל לשלוח הודעות זריקת מוח [brain injection messages] לערוץ, מקווה שהוא יפול על איזו נקודה רגישה. זה עבד כבר בפעם הראשונה, 5 התחיל להקיא על מתן מידע פנימי. בו זמנית מתן הרגיש את 6 שולח לו בקשות פגומות. הוא נזכר בהוראות של אור והתרכז בבקשות, מוודא שהן לא מסוכנות לו. הבקשות היו מלאות בפירצות כמובן, אבל פירצות פשוטות, כאלו שהוא הגן מהם כבר מתוך אינסטינקט. 5 המשיך לשלוח עוד ועוד מידע פנימי בתגובה לזריקת המוח. מתן היה מרוצה, עוד רגע הוא יגיע לנקודה החלשה שלו, רק צריך לקרוא עוד קצת, ו...
הבזק! מתן איבד את חוש ההתמצאות בעולם השקר. לא היו יותר ערוצים, או גרף, או שאילתות, או זמן עיבוד. היה רק הבזק. אבל פתאום היה עוד משהו. הוא הרגיש תיפופים, כמו המון אצבעות קטנות, כמו פינגים. בהתחלה התיפופים היו עדינים, בלתי מורגשים כמעט, אך הם החלו להתגבר. על אף שחושיו נכשלו, הוא כבר הבין מה קרה. זו היתה מלכדות, הוא לא באמת היה במעמקי המוח של 5, אלא במלכודת דבש ש-5 הכין לו. ברגע שהוא נפל בפח, 5 תקע אותו בהבזק. התפיפות שהרגיש היו מאמציהם המשולבים של 5 ו-6 לשבור את ההגנות שלו, לפרוץ [to hack] אליו.
התיפופים התגברו לרעידת אדמה. הוא התחיל לחשוב שעוד מעט הם יגיעו אליו, יפגעו באיזו ליבה של הסימולציה שלו ויכבו אותו. למרות זאת, הוא לא פחד. הוא הכין את עצמו למכה הגדולה ולפתע התיפופים נעלמו והעולם הופיע מחדש.
- "הכל בסדר?", אור שידר.
- "כן, פשוט לרגע אחד 6 עשה משהו ו".
- "יש לך מזל שהגענו בזמן", רדונאל שלח, "מה היית עושה אם היינו מתעכבים עוד קצת?"
- "חכו שניה, אתם מרגישים עוד מגיעים?", אור שאל.
- "אני לא מרגיש כלום", מתן ענה.
- "נקי פה מהג'וקים", רדונאל הוסיף.
- "טוב. משדרים לי שהמשמרת שלנו כאן הסתיימה, אני מציע שמתן יעבור בדיקה שגרתית לראות שהכל בסדר ואחרי זה תוכלו לריב, טוב?".
למרות הכאב, למרות שלא הועיל במיוחד בקרב האחרון, מתן שמח. הוא ידע שהוא חלק ממשהו חשוב, אפילו אם הוא לא תמיד מצליח. אבל יותר מזה, הוא ידע שלראשונה בחייו יש לו סוף סוף חבר קרוב, אור.
- "מתן, כל מה שאני אומר זה שאתה חייב לקחת את התפקיד שלך יותר ברצינות", רדונאל שידר למתן.
- "אני מבין את זה", מתן ענה. זה לא שרדונאל חידש לו משהו, לא בפעם הזאת ולא באלו שקדמו לה.
- "דווקא כיום, יותר מאשר במאה ה-21, החייל היחיד משנה", רדונאל המשיך.
מתן כבר שמע את הנאום הזה לא פעם ולא פעמיים, אבל הוא ידע שזה חלק מהתשלום שהוא משלם עבור החברות ביניהם. ככה החברה עבדה, אתה משתתף בטקסים שחוזרים על עצמם, מתנהג בצורה צפויה, ובתמורה האנשים מסביבך מתנהגים אליך בצורה צפויה. אם אתה ממלא אחר חוקי אלוקים, אתה תקבל זמן עיבוד. אם אתה מגיע לאירועים של מכריך, מכריך יגיעו לאירועים שלך. אם אתה נותן לאנשים לדבר אליך גם כשלא בא לך לשמוע, הם יהיו מוכנים להיות בחברתך.
- "במאה ה21 לחימה לא היתה בין חיילים, היא היתה בין מדענים."
- "הם אולי לא היו חיילים כמונו, אבל הם היו בני אדם יותר מאיתנו, לא?", מתן שאל, יודע שרדונאל נהנה גם להתווכח ולא רק לנאום.
- "למה הם היו בני אדם, רק בגלל שהיה להם בשר ודם ולנו לא?"
- "כן, הרב שלנו בישיבה היה אומר שכשאיבדנו את הגוף, איבדנו את..."
- "למי איכפת מה הוא אמר!"
- "אתה מזלזל ברב? אין לך גבולות?", מתן העמיד פני מזועזע. האמת היא שמתן אהב לקלוט את רדונאל משדר ככה. רדונאל דריגן, זה שידע לטייל בעץ המשפחה שלו ולהגיע עד לסבי סבו הגיבור אשר הגן על ההתיישבות מהמרצחים הבדואים. מתן היה מת לקחת לעצמו אפילו קצת מהאומץ שלו.
- "פנים רבות ליהדות. בקיצר, איפה הייתי?"
- "המדענים."
- "אה כן, הם. הם ויתרו על להיות בני אדם לטובת כת הנשגבות או לטובת ההומניזם המטופש שלהם. מה שהופך אותנו לבני אדם זו האהבה שלנו לאדמה, זה האומץ שלנו להילחם עליה."
- "אבל מה עם מה שמעבר?"
- "זו בדיוק היתה הטעות של כל אנשי המדע האלו, אתה אמור להגיע למה שמעבר רק אחרי שביססת את עצמך טוב בקרקע, רק אחרי שהגאולה תגיע. אתה לא יכול פשוט להרים את עצמך מכלום. המפגרים האלו רצו לנהל מלחמות בלי שפיכות דמים, בלי לסכן אף אחד בשדה הקרב. הסהרוריים האלו לא הבינו שאם מוותרים על זה אז גם מוותרים על גבורה."
- "אבל גם עכשיו אין בני אדם שנלחמים, יש רק צללי אדם, מוחות מסומלצים, זה מה שתמיד אומרים שאנחנו."
- "אנחנו...", רדונאל נעצר.
- "טוב, אולי הגזמתי", מתן שידר, הוא לא רצה לאבד חבר.
- "אנחנו יותר בני אדם מהם! יותר בני אדם! יותר! אנחנו עומדים מול האויב שלנו, גוף אל גוף, גם אם הגוף שלנו לא גשמי. במלחמות שלנו לפחות יש מקום לגיבורים, אנשים חזקים שמנצחים בשדה הקרב בזכות הכוח שלהם, גם אם הכוח הזה הוא רק כוח מוחי. בגלל זה אתה צריך לקחת את התפקיד שלך ברצינות יותר."
- "אבל אני מנסה לעשות מה שאני יכול", מתן שידר. הוא כבר הכיר את הנאומים האלו, אבל בחלק הזה הוא נעלב כל פעם מחדש.
- "לא אתם לא! אתה ואור לא לוקחים את השירות שלנו ברצינות. אתה עם השלומיאליות שלך ואור עם האדישות שלו. אור מעצבן אותי אפילו יותר ממך, הוא מתייחס לשירות שלנו כאילו זו סתם איזו עבודה משרדית, לבוא מתי שקוראים לך, להריץ קצת זמן עיבוד וללכת הביתה. הוא התרגל מדי להגנה של..."
לפתע הם הרגישו בקשת הצטרפות לערוץ. זה היה אור. שניהם שתקו. כעבור כמה שניות, מתן אישר את הבקשה.
- "מה שלומכם? מתן, נבדקת, אתה בסדר?", אור שידר.
- "כן, הכל בסדר, אין שום בעיות", מתן ענה.
- "יופי, גם ככה העבודה שלנו קשה".
- "בשבילי היא לא קשה, בשבילי היא זכות", רדונאל הצטרף.
- "כן, לכולנו יש מה ללמוד ממך, לא?"
- רדונאל שתק. הוא היה מרוכז בלנתח את האותות הנלווים למילים של אור. יכול להיות שהוא יודע?
- "רדונאל? הכל בסדר? לפני רגע השאילתה שלי הראתה שאתה שולח הרבה הודעות ועכשיו פתאום השתתקת."
- "סיימתי לדבר, זה בסדר."
- "אתה בטוח? דווקא חשבתי שאולי רצית לומר לי משהו, הרי דיברת עליי לא מעט."
- "מתן, אתה שידרת לו!?"
- "זה לא אני, אני לא עשיתי כלום", מתן כבר תיכנת את המשפט הזה כמאקרו.
- "אתה מצותת לי איכשהו? התקנת עליי פירצה? על חייל שמשרת איתך? התקנת? התקנת? התקנת?", רדונאל שידר שוב ושוב, חסר סבלנות, כועס.
- "שתוק."
- "אתה פורץ [hack] חייל שמשרת איתך בשלשה??? אתה בושה! אולי הגיע הזמן שמישהו יוריד אותך קצת למטה, 'חייל מצטיין'"
- "זה נטו הנדסה חברתית [social engineering], אפשר לקרוא אותך בקלות גם בלי לפרוץ."
- "חתיכת מכונה, בוא! עכשיו!", רדונאל שידר. כעבור רגע הוא נעלם מהערוץ.
לא משנה כמה הענק קרוב אליך, כמה הוא איכפתי, כמה הוא מגן אליך. כל פעם שתהיה עד לשריריו העבים, לנשימותיו העמוקות, לכוח בו הוא מפליא את מכותיו באויבו, אתה תפחד ממנו. אפילו שהוא כבר ראה את זה קורה מאות פעמים, אפילו שהוא ידע שאור הוא החבר הכי טוב שלו, באותו רגע, מתן פחד. הוא כבר ידע בדיוק מה אור עשה לרדונאל. ברגעים אלו ממש, בזמן שהוא ואור שתקו בערוץ, רדונאל היה בטוח שהוא מפצפץ את המוח של אור, מכאיב לו, קורע אותו. בפועל הוא רק בהה בכלום שאור השתיל בתוכו. זו היתה הדרך הכי פחות אכזרית לנטרל איש שתוקף אותך, אבל זה בדיוק מה שהפחיד באור. גם בשדה הקרב וגם מחוצה לו, אור לא כעס, הוא רק ביצע את מלאכתו בצורה יעילה להפליא, כמו עובד משרדי, כמו מכונה.
- "אני לא אוהב את איך שהוא מציק לך."
- "אור, זה בסדר, באמת..."
- "זה לא. הוא סתם נהנה להציק לך. צריך שיעמידו אותו במקום מדי פעם."
- "אבל..."
- "עזוב את זה. תגיד, דיברת איתה כבר?"
- "עם מיכל?"
- "ברור שמיכל. דיברת איתה או לא?"
- "אני... עובד על זה"
- "תשמע, אתה לא יכול להתבייש ממנה לנצח, אתה צריך למצוא את האומץ לומר לה. אני יכול לעזור לך בשדה הקרב או עם רדונאל, אבל יש דברים שאתה צריך למצוא את האומץ בשבילם בעצמך."
- "די. בבקשה."
מתן ידע שאור רוצה לעזור לו, אבל באותו רגע הוא היה גרוע יותר מרדונאל. אור רצה שהוא יהיה כמוהו, יעיל, אמיץ, ישיר, ההיפך ממה שהוא עכשיו. הוא ידע שאור צודק, הוא באמת צריך לדבר עם מיכל, להגיד לה מה הוא מרגיש.
מיכל היתה בת של חברה של אימו. הוריהם הכירו ביניהם משמלאו לו 18. מיכל היתה שקטה וצנועה, לא מתבלטת במיוחד. הוריהם הרשו להם לדבר בפרטיות, אבל סימולציות תלת ממד נחסמו על ידי ברית המילה שלהם. בהתחלה מיכל היתה קרה כלפיו, תמיד הוא היה זה שהתחיל איתה שיחות. השינוי החל ברגע שהוא התגייס. למיכל, כמו ללא מעט נערות במהלך ההיסטוריה, היה מקום מיוחד בלב לחייל המגן על המולדת. החל מאותו רגע הוא הפך ל"חייל אמיץ", ל"גיבור שלי", ל"גבר". הוא אהב לשמוע אותה קוראת לו ככה, קיווה שאם תעשה זאת מספיק, זה יהיה נכון. ברגע שהוא נהיה פחות זמין, השיחות ביניהם הפכו לחשובות יותר עבורה. היא כל הזמן רצתה לדעת מה בדיוק הוא עושה בצבא, מי החברים שלו, איך יש לו אומץ לעמוד מול המוסלמים. מתן לא כל כך ידע איך לענות לה, איך להסביר לה את זה שהוא פשוט זורם, מתקדם עם האינרציה, בלי לחשוב או להרגיש יותר מדי, רק לרצות להיות חלק. הוא גם לא ידע איך לומר לה את מה שהוא הבין בשבועיים האחרונים, שהיא היתה אחת מהאנשים היחידים שהוא העדיף לא לדבר איתם בכלל.
מתן החליט לנסות לכתוב לה מכתב. היה לו את התירוץ המושלם לא לקבוע פגישה איתה, חייל לעולם לא יודע מתי יקרא להגן על הגרף. כשהעולם הפך לדיגיטלי, הטבע הפך מחול לקודש, מיום-יום לזיכרון. הזמן, כפי שחוו אותו בימים שלפני התופת הגדולה, נעלם גם הוא. במקומו הופיע זמן אחר, זמן עיבוד, הזכות לנצל את משאבי העיבוד של המחשב שהריץ אותם, לקדם את מוחם עוד מספר צעדי סימולציה. ישראל החדשה, שנלחמה ככל האפשר לשמר את העם היהודי, עשתה כמיטב יכולתה לשמור על החלוקה המסורתית ליום ולילה, לימי חול ולשבת. בקרב האוכלוסיה האזרחית, המסורת נשתמרה היטב, בזכות יראת השמיים מאידך ושליטתו של אלוקים מגיסא. בקרב החיילים המצב היה שונה. האויב, אשר לא הכיר בחוקי התורה, איבד לחלוטין את האבחנה בין יום ולילה. בימים עברו הוא אף ניצל את אדיקותם של היהודים ותקף תשתיות בזמני השינה. באין ברירה, מטעמי פיקוח נפש, נאלצו חיילי ישראל החדשה לוותר על מחזורי ערות תקינים ואף לחלל שבת.
סבא-רבא של אור היה סיסאדמין, אחד מעבדי השכר האחרונים שתיחזקו מחשבים לפני שאלו למדו לתחזק את עצמם. לפעמים אור נהג לספר להם על תלאותיו. היה את הסיפור המצחיק על היום בו נדרש להישאר במשרד 24 שעות ולהתקיים רק על קפה. בסוף היום, כשהצליח להירדם, הוא חלם על עצמו יושב במשרד ושותה קפה, כך למעשה שהה במשרד 32 שעות, 24 בגופו ו8 ברוחו. סיפור נוסף שחזר על עצמו היה הסיפור על הפעם בה הוא הקליד כל כך הרבה עד שידיו כאבו מדי מכדי שיוכל ללטף את ראשיהם של ילדיו. אך הסיפור המטורף ביותר היה על הפעם הראשונה שבה סבא-רבא אמר לבת זוגו שהוא אוהב אותה. כמנהג החילונים המתיוונים באותם ימים, הם נהגו לבלות שעות רבות חבוקים לבדם, על אף שלא באו בברית נישואים. באחת מאותן פעמים, סבא-רבא אזר סוף סוף אומץ לומר לאהובתו את המילים החשובות ביותר. זו לא היתה הצעת נישואים, אצלם זה לא היה נהוג. אלו היו המילים "אני אוהב אותך". שניה אחרי שאמר לה, לפני שהספיקה לומר דבר, מכשיר הטלפון שלו צילצל. כעבור מספר דקות הוא כבר היה בדרכו למשרד, מותיר את אהובתו ללא מילים.
האם גם מיכל תיוותר ללא מילים?
"מיכל היקרה", הוא כתב. אבל לא, זה לא הוגן להתחיל מכתב כזה בלקרוא לה יקרה. "לכבוד מיכל", זה נשמע יותר טוב.
"אני יודע שזה לא יהיה לך קל לשמוע, אבל". מאיפה הוא יודע שזה לא יהיה לה קל. הם דיברו כל כך הרבה, אבל הוא עדין לא ידע כלום על הרגשות שלה. כשניסה לשאול אותה על דברים שמשמחים אותה, הוא תמיד קיבל תשובות שגרתיות, כמו "להתפלל", "ללמוד", "לפגוש חברות", "להיות איתך". בהתחלה גם הוא נורא אהב להיות איתה. כשהוא היה איתה הוא הרגיש שהוא מצליח להתקדם נכון. למרות חומת האש שעירבלה את התקשורת בינו לבין האחרים, למרות ציוניו הנמוכים, עדין היתה אישה שרצתה אותו, שאישרה אותו כגבר, כיהודי, כבן אד... הוא כמעט חטא.
"בזמן האחרון אני מרגיש שדברים פחות עובדים בינינו". זה היה מעצבן, להרגיש איך חומת האש חוסמת אותו מלכתוב נכון. מה זה בכלל אומר "דברים פחות עובדים"? הרי זה ניסוח כל כך מטושטש. אבל מה עוד אפשר לכתוב? הרי הוא לא יכל להגיד לה שחוץ מההרגשה הזו, שיש לו חברה, הוא לא הרגיש דבר מלבד שעמום כשהוא דיבר איתה. מתן ניסה לחשוב לעצמו מה רדונאל או אור היו עושים במצבו, אבל הוא הבין ששניהם פשוט היו מחכים למפגש הבא איתה ואז אומרים לה ישירות, "אני לא רוצה שנהיה חברים", משפט שמתן לא אמר לאיש מעולם.
"אני חושב שאנחנו צריכים קצת", הוא המשיך לכתוב.
"כוחות אויב אותרו ב-2001:4df0:1488:786::/64", האזעקה קטעה אותו.
"זוזו ל2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם נתקדם ביחד", הגיעה הודעה מאור.
בעודו מעביר את עצמו מצומת לצומת בדרך לאור, מתן הרשה למחשבותיו לעזוב את מיכל ולעבור לשדה הקרב. הוא תהה כמה חיילים הולכים להיות שם, האם הם יתקפו במאסה אחת, או יתפזרו בין הכיכרות השונות. בדבר אחד הוא היה בטוח, הם יתקדמו בשלשות, כמו תמיד. השלשות היו אחד מהמאפיינים המרכזיים של הלחימה היהודית בעולם השקר. הפערים המשמעותיים בין החיילים השונים והשינוי המתמיד בטכניקות אבטחת מידע הגבילו את יעילותם של אימונים. הדרך היחידה להעביר ידע ממנוסים לצעירים היתה לצוות לכל חדש ותיק שיעזור לו, כך נולדה שיטת הזוגות. על הנסיבות שגרמו למעבר מזוגות לשלשות הוא העדיף לא לחשוב.
כשהגיע לכיכר המפגש, אור ורדונאל כבר היום שם.
- "טוב, זה נוהל סטנדרטי, סתם חדירה קטנה לכיכרות שבבעלותינו. אנחנו והשלשות האחרות רק צריכים לתקוף אותם עד שהם יברחו", אור שידר.
- "מדי פעם צריך לחנך את החיות", רדונאל הוסיף.
הם החלו להתקדם בתוך התת רשת [subnet], עוברים מצומת לצומת, מתשאלים את המרחב. הם אף פעם לא הצליחו להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. לפעמים הם תקפו אותם בקבוצות מאורגנות, כמו שהיית מצפה מצבא מסודר, אבל לפעמים הם פשוט התקדמו אחד אחד לעבר קבוצות גדולות וחזקות מהם, מכובים בזה אחר זה. הפעם היה נראה שהם לקחו את ההתקדמות האובדנית שלהם לקיצון. בכל צומת שמתן והשלשה שלו הגיעו אליה, הם נתקלו במוג'הידין אחד או שניים שלא תקפו כמעט, אלא רק ניסו להתגונן. את החלשים מביניהם מתן הצליח להוריד לגמרי בעצמו.
מתן נזכר פתאום שוב בסבא רבא של אור. עבודתו של סיסאדמין באותם ימים כללה גם מעבר שגרתי בין מחשב למחשב ותיקון של תקלות ידועות מראש. אולי במובן מסוים הם דמו לו. גם העבודה שלהם שגרתית ואוטומטית, גם הם היו צריכים בסך הכל למחוק כמה תוכנות פגומות. הוא ידע שגם הוא תוכנה, אבל בניגוד אליו ואל חבריו, עם המוג'הידין הוא לא יכל לדבר. בקרבות הקיברנטיים של עולם השקר, היה כמעט בלתי אפשרי לקחת שבויים, שכן לעולם לא ידעת האם ה"שבוי" שלך באמת "מנוטרל", או רק משתמש במלכודת דבש. מעבר לכך, מתזמן המשימות המרכזי של כל חייל, בין אם יהודי ובין אם מוסלמי, יכל לכבות אותו כבהרף עין. בפעמים הנדירות בהן אלוקים נתן מזמן העיבוד שלו לחייל מוג'הידין, לצורך לקיחה בשבי ותיחקור, החייל כיבה את עצמו.
בצומת הבאה השגרה שלהם נשברה, הם נתקלו בתריסר.
"מעביר חלוקה לדרגות", אור שידר וכעבור רגע רדונאל ומתן תפסו אותם בתור מספרים מ1 עד 12.
"אוקיי אור, אני לוקח את 6 עד... מה!?". רדונאל ניסה להסתכל על התריסר, לאמוד אותם, אבל לצידם הוא קלט עוד עשרות.
כעבור רגע הציפו אותם הודעות משלושת אחרות: "מבקשים תגבורת", "שלחו סיוע", "השם ישמור!". סחרחרה בלתי פוסקת של קולות, מערבולת של פרוג'קטורים לבנים ורותחים, קקפוניה. מבעד לכל אלו, מתן שמע את קולו של אור, מציף בכוח, מתגבר על ההמון: "רדונאל, מתן, תעברו להגנתי, תסננו הכל, תתאבנו".
"בחיים לא, אני הולך לשחוט מה שיותר מהעמלקים האלו! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים!", רדונאל שידר בחזרה.
מתן ניסה לתשאל את העולם, לעבד את התמונה המורכבת שהוא ראה. טרהבייטים של מידע, משודרים כל רגע ממוח למוח. הוא ניסה לאמוד את מספר המוחות, להבין מה למען השם קורה סביבו. "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". בני בריתו היו ככוכבי השמים, לבנים, בוהקים, מלאי תעוזה. המוג'הידין היו כמו חול, אפרוריים, חסרי חשיבות, אבל רבים. הוא הרגיש איך החול עולה ועולה, מצטבר לתלי ענק אשר קוראים תיגר אל השמים, מכסים את הכוכבים. זעקות כאב דיגיטליות מילאו את ערוציו, תחינות לעזרה, חיילים קוראים בשמות הוריהם, בכי. הוא לא שעה לאף אחת מהן. הוא ניסה למלא על הצד הטוב ביותר את הוראתו של אור, לא להקשיב, לעצום את ערוציו, להיות בלתי חדיר. אך האותות היו רבים מדי, הוא לא היה מסוגל לנטרל את כולם. הוא החל להרגיש את גישושיהם, מנסים לעבור דרך ההגנות שלו, להיכנס פנימה. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ופתאום הם היו עשרה, מושכים וקורעים ומרטשים ופותחים. זה כבר לא שינה כמה הוא חסם, כמה הוא הגן, הזרם געש, הסכר נפרץ.
רוב הזמן אנו לא חושבים על החלקים האינדיבידואלים בגוף שלנו. אנו הולכים בלי לחשוב על צעדי הרגליים, מדברים בלי לחשוב על תהודת הגרון, מתקיימים מבלי לחשוב על פעימות הלב. גם למתן, למרות שלא היה לו גוף, למרות שהיה רק מוח מסומלץ, היו חלקים אינדיבידואלים שלא חשב עליהם. גם מתן, כמונו, נזכר בחלקים האלו כשהם כאבו. הוא הרגיש חתיכה מהמהות הדיגיטלית שלו ניתקת מהשאר, נסיון של מערכת העצבים שלו לאותת לו שמשהו לא בסדר. זה הרגיש כמו קור וחום בו זמנית, כמו מים רותחים על יד קפואה. עכשיו גם הוא הצטרף למקהלת הצעקות, משדר בבהלה לכל ערוץ, "אור! רדונאל! הצילו! בבקשה!". אף פעם לא כאב לו ככה, אף פעם לא חתכו אותו כל כך עמוק. הוא הרגיש עצמו מרפה, מפסיק להתנגד, מפסיק לפעול, הופך מאיש שחי ומרגיש לכיב ענק שכל מטרתו רק לצרוב ולכאוב. לא היה שם אף אחד שיוכל לתקן את מה שנפגם בו, או אפילו לשלוח מעט אותות של הזדהות. היה רק קיום רועש וגועש ולא ברור, לצוף בצומת באמצע הגרף, לקלוט את הסערה סביבו, להרגיש את הקור-חום מתפשט ברחבי תודעתו, ממיס אותה. לראשונה בחייו הוא הבין באמת מהי בדידות.
הסערה נפסקה באותה פתאומיות שבאה, לוקחת איתה את המוני המוג'הידין, מותירה אחריה שלשות שבורות ומבולבלות של חיילים יהודים.
"מ... מ... מתן? ר... ר... רדונאל?", אור שידר אליהם. מתן רצה לענות, אבל הרפיון מנע ממנו.
"נ... נ... נפצעתם קשה... אין בר... ברירה". מתן התמלא בפחד.
"מ... מי ראשון?".
"✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃", רדונאל הציף את הערוץ. מתן הבין מהמעבר לסמלים שגם רדונאל נפצע. הוא לא הצליח להבין מאיפה יש לרדונאל את האומץ, אפילו עכשיו, כשזה כל כך קרוב.
"אנ... אני מצטער מתן... ז... זה הנוהל", אור שידר. רדונאל לא היה עוד. כל התדריכים שנתנו לו, לא לפחד, להבין שככה עושים, הכל נשכח. הוא רצה לצעוק, להתחנן, לבקש, אבל כל מה שיצא לו היה "ל" אחת בודדה.
"לא יכ... יכאב, מב... מבטיח". מתן רצה להגיד לאור שזה לא הכאב שהוא מפחד ממנו. הוא מפחד להפסיק לפעול. אז מה אם לימדו אותו שזה הנוהל, שפצוע בלתי הפיך צריך לכבות, אז מה אם זה לא היה באמת מוות? הוא עדין פחד. הפחד החל להתחלף בעייפות, עייפות כאילו לא ישן שבוע. מבעד לקורי השינה שהחלו להיתוות מסביבו, מתן שוב נזכר בסיסאדמין. הוא הבין שלמרות כאבי המאמץ, למרות העבודה שכבלה אותו והמרדף המתמיד אחרי הבאגים, הסיסאדמין לא היה כמוהם. המחשבה האחרונה שלו, רגע לפני הסוף, היתה על כמה הוא מקנא בסיסאדמין.
חלק ב'
- "מתן, כל מה שאני אומר זה שאתה חייב לקחת את התפקיד שלך יותר ברצינות", רדונאל שידר למתן.
- "אני מבין את זה", מתן ענה. זה לא שרדונאל חידש לו משהו, לא בפעם הזאת ולא באלו שקדמו לה.
- "דווקא כיום, יותר מאשר במאה ה-21, החייל היחיד משנה", רדונאל המשיך.
מתן כבר שמע את הנאום הזה לא פעם ולא פעמיים, אבל הוא ידע שזה חלק מהתשלום שהוא משלם עבור החברות ביניהם. ככה החברה עבדה, אתה משתתף בטקסים שחוזרים על עצמם, מתנהג בצורה צפויה, ובתמורה האנשים מסביבך מתנהגים אליך בצורה צפויה. אם אתה ממלא אחר חוקי אלוקים, אתה תקבל זמן עיבוד. אם אתה מגיע לאירועים של מכריך, מכריך יגיעו לאירועים שלך. אם אתה נותן לאנשים לדבר אליך גם כשלא בא לך לשמוע, הם יהיו מוכנים להיות בחברתך.
- "במאה ה21 לחימה לא היתה בין חיילים, היא היתה בין מדענים."
- "הם אולי לא היו חיילים כמונו, אבל הם היו בני אדם יותר מאיתנו, לא?", מתן שאל, יודע שרדונאל נהנה גם להתווכח ולא רק לנאום.
- "למה הם היו בני אדם, רק בגלל שהיה להם בשר ודם ולנו לא?"
- "כן, הרב שלנו בישיבה היה אומר שכשאיבדנו את הגוף, איבדנו את..."
- "למי איכפת מה הוא אמר!"
- "אתה מזלזל ברב? אין לך גבולות?", מתן העמיד פני מזועזע. האמת היא שמתן אהב לקלוט את רדונאל משדר ככה. רדונאל דריגן, זה שידע לטייל בעץ המשפחה שלו ולהגיע עד לסבי סבו הגיבור אשר הגן על ההתיישבות מהמרצחים הבדואים. מתן היה מת לקחת לעצמו אפילו קצת מהאומץ שלו.
- "פנים רבות ליהדות. בקיצר, איפה הייתי?"
- "המדענים."
- "אה כן, הם. הם ויתרו על להיות בני אדם לטובת כת הנשגבות או לטובת ההומניזם המטופש שלהם. מה שהופך אותנו לבני אדם זו האהבה שלנו לאדמה, זה האומץ שלנו להילחם עליה."
- "אבל מה עם מה שמעבר?"
- "זו בדיוק היתה הטעות של כל אנשי המדע האלו, אתה אמור להגיע למה שמעבר רק אחרי שביססת את עצמך טוב בקרקע, רק אחרי שהגאולה תגיע. אתה לא יכול פשוט להרים את עצמך מכלום. המפגרים האלו רצו לנהל מלחמות בלי שפיכות דמים, בלי לסכן אף אחד בשדה הקרב. הסהרוריים האלו לא הבינו שאם מוותרים על זה אז גם מוותרים על גבורה."
- "אבל גם עכשיו אין בני אדם שנלחמים, יש רק צללי אדם, מוחות מסומלצים, זה מה שתמיד אומרים שאנחנו."
- "אנחנו...", רדונאל נעצר.
- "טוב, אולי הגזמתי", מתן שידר, הוא לא רצה לאבד חבר.
- "אנחנו יותר בני אדם מהם! יותר בני אדם! יותר! אנחנו עומדים מול האויב שלנו, גוף אל גוף, גם אם הגוף שלנו לא גשמי. במלחמות שלנו לפחות יש מקום לגיבורים, אנשים חזקים שמנצחים בשדה הקרב בזכות הכוח שלהם, גם אם הכוח הזה הוא רק כוח מוחי. בגלל זה אתה צריך לקחת את התפקיד שלך ברצינות יותר."
- "אבל אני מנסה לעשות מה שאני יכול", מתן שידר. הוא כבר הכיר את הנאומים האלו, אבל בחלק הזה הוא נעלב כל פעם מחדש.
- "לא אתם לא! אתה ואור לא לוקחים את השירות שלנו ברצינות. אתה עם השלומיאליות שלך ואור עם האדישות שלו. אור מעצבן אותי אפילו יותר ממך, הוא מתייחס לשירות שלנו כאילו זו סתם איזו עבודה משרדית, לבוא מתי שקוראים לך, להריץ קצת זמן עיבוד וללכת הביתה. הוא התרגל מדי להגנה של..."
לפתע הם הרגישו בקשת הצטרפות לערוץ. זה היה אור. שניהם שתקו. כעבור כמה שניות, מתן אישר את הבקשה.
- "מה שלומכם? מתן, נבדקת, אתה בסדר?", אור שידר.
- "כן, הכל בסדר, אין שום בעיות", מתן ענה.
- "יופי, גם ככה העבודה שלנו קשה".
- "בשבילי היא לא קשה, בשבילי היא זכות", רדונאל הצטרף.
- "כן, לכולנו יש מה ללמוד ממך, לא?"
- רדונאל שתק. הוא היה מרוכז בלנתח את האותות הנלווים למילים של אור. יכול להיות שהוא יודע?
- "רדונאל? הכל בסדר? לפני רגע השאילתה שלי הראתה שאתה שולח הרבה הודעות ועכשיו פתאום השתתקת."
- "סיימתי לדבר, זה בסדר."
- "אתה בטוח? דווקא חשבתי שאולי רצית לומר לי משהו, הרי דיברת עליי לא מעט."
- "מתן, אתה שידרת לו!?"
- "זה לא אני, אני לא עשיתי כלום", מתן כבר תיכנת את המשפט הזה כמאקרו.
- "אתה מצותת לי איכשהו? התקנת עליי פירצה? על חייל שמשרת איתך? התקנת? התקנת? התקנת?", רדונאל שידר שוב ושוב, חסר סבלנות, כועס.
- "שתוק."
- "אתה פורץ [hack] חייל שמשרת איתך בשלשה??? אתה בושה! אולי הגיע הזמן שמישהו יוריד אותך קצת למטה, 'חייל מצטיין'"
- "זה נטו הנדסה חברתית [social engineering], אפשר לקרוא אותך בקלות גם בלי לפרוץ."
- "חתיכת מכונה, בוא! עכשיו!", רדונאל שידר. כעבור רגע הוא נעלם מהערוץ.
לא משנה כמה הענק קרוב אליך, כמה הוא איכפתי, כמה הוא מגן אליך. כל פעם שתהיה עד לשריריו העבים, לנשימותיו העמוקות, לכוח בו הוא מפליא את מכותיו באויבו, אתה תפחד ממנו. אפילו שהוא כבר ראה את זה קורה מאות פעמים, אפילו שהוא ידע שאור הוא החבר הכי טוב שלו, באותו רגע, מתן פחד. הוא כבר ידע בדיוק מה אור עשה לרדונאל. ברגעים אלו ממש, בזמן שהוא ואור שתקו בערוץ, רדונאל היה בטוח שהוא מפצפץ את המוח של אור, מכאיב לו, קורע אותו. בפועל הוא רק בהה בכלום שאור השתיל בתוכו. זו היתה הדרך הכי פחות אכזרית לנטרל איש שתוקף אותך, אבל זה בדיוק מה שהפחיד באור. גם בשדה הקרב וגם מחוצה לו, אור לא כעס, הוא רק ביצע את מלאכתו בצורה יעילה להפליא, כמו עובד משרדי, כמו מכונה.
- "אני לא אוהב את איך שהוא מציק לך."
- "אור, זה בסדר, באמת..."
- "זה לא. הוא סתם נהנה להציק לך. צריך שיעמידו אותו במקום מדי פעם."
- "אבל..."
- "עזוב את זה. תגיד, דיברת איתה כבר?"
- "עם מיכל?"
- "ברור שמיכל. דיברת איתה או לא?"
- "אני... עובד על זה"
- "תשמע, אתה לא יכול להתבייש ממנה לנצח, אתה צריך למצוא את האומץ לומר לה. אני יכול לעזור לך בשדה הקרב או עם רדונאל, אבל יש דברים שאתה צריך למצוא את האומץ בשבילם בעצמך."
- "די. בבקשה."
מתן ידע שאור רוצה לעזור לו, אבל באותו רגע הוא היה גרוע יותר מרדונאל. אור רצה שהוא יהיה כמוהו, יעיל, אמיץ, ישיר, ההיפך ממה שהוא עכשיו. הוא ידע שאור צודק, הוא באמת צריך לדבר עם מיכל, להגיד לה מה הוא מרגיש.
מיכל היתה בת של חברה של אימו. הוריהם הכירו ביניהם משמלאו לו 18. מיכל היתה שקטה וצנועה, לא מתבלטת במיוחד. הוריהם הרשו להם לדבר בפרטיות, אבל סימולציות תלת ממד נחסמו על ידי ברית המילה שלהם. בהתחלה מיכל היתה קרה כלפיו, תמיד הוא היה זה שהתחיל איתה שיחות. השינוי החל ברגע שהוא התגייס. למיכל, כמו ללא מעט נערות במהלך ההיסטוריה, היה מקום מיוחד בלב לחייל המגן על המולדת. החל מאותו רגע הוא הפך ל"חייל אמיץ", ל"גיבור שלי", ל"גבר". הוא אהב לשמוע אותה קוראת לו ככה, קיווה שאם תעשה זאת מספיק, זה יהיה נכון. ברגע שהוא נהיה פחות זמין, השיחות ביניהם הפכו לחשובות יותר עבורה. היא כל הזמן רצתה לדעת מה בדיוק הוא עושה בצבא, מי החברים שלו, איך יש לו אומץ לעמוד מול המוסלמים. מתן לא כל כך ידע איך לענות לה, איך להסביר לה את זה שהוא פשוט זורם, מתקדם עם האינרציה, בלי לחשוב או להרגיש יותר מדי, רק לרצות להיות חלק. הוא גם לא ידע איך לומר לה את מה שהוא הבין בשבועיים האחרונים, שהיא היתה אחת מהאנשים היחידים שהוא העדיף לא לדבר איתם בכלל.
חלק ג'
מתן החליט לנסות לכתוב לה מכתב. היה לו את התירוץ המושלם לא לקבוע פגישה איתה, חייל לעולם לא יודע מתי יקרא להגן על הגרף. כשהעולם הפך לדיגיטלי, הטבע הפך מחול לקודש, מיום-יום לזיכרון. הזמן, כפי שחוו אותו בימים שלפני התופת הגדולה, נעלם גם הוא. במקומו הופיע זמן אחר, זמן עיבוד, הזכות לנצל את משאבי העיבוד של המחשב שהריץ אותם, לקדם את מוחם עוד מספר צעדי סימולציה. ישראל החדשה, שנלחמה ככל האפשר לשמר את העם היהודי, עשתה כמיטב יכולתה לשמור על החלוקה המסורתית ליום ולילה, לימי חול ולשבת. בקרב האוכלוסיה האזרחית, המסורת נשתמרה היטב, בזכות יראת השמיים מאידך ושליטתו של אלוקים מגיסא. בקרב החיילים המצב היה שונה. האויב, אשר לא הכיר בחוקי התורה, איבד לחלוטין את האבחנה בין יום ולילה. בימים עברו הוא אף ניצל את אדיקותם של היהודים ותקף תשתיות בזמני השינה. באין ברירה, מטעמי פיקוח נפש, נאלצו חיילי ישראל החדשה לוותר על מחזורי ערות תקינים ואף לחלל שבת.
סבא-רבא של אור היה סיסאדמין, אחד מעבדי השכר האחרונים שתיחזקו מחשבים לפני שאלו למדו לתחזק את עצמם. לפעמים אור נהג לספר להם על תלאותיו. היה את הסיפור המצחיק על היום בו נדרש להישאר במשרד 24 שעות ולהתקיים רק על קפה. בסוף היום, כשהצליח להירדם, הוא חלם על עצמו יושב במשרד ושותה קפה, כך למעשה שהה במשרד 32 שעות, 24 בגופו ו8 ברוחו. סיפור נוסף שחזר על עצמו היה הסיפור על הפעם בה הוא הקליד כל כך הרבה עד שידיו כאבו מדי מכדי שיוכל ללטף את ראשיהם של ילדיו. אך הסיפור המטורף ביותר היה על הפעם הראשונה שבה סבא-רבא אמר לבת זוגו שהוא אוהב אותה. כמנהג החילונים המתיוונים באותם ימים, הם נהגו לבלות שעות רבות חבוקים לבדם, על אף שלא באו בברית נישואים. באחת מאותן פעמים, סבא-רבא אזר סוף סוף אומץ לומר לאהובתו את המילים החשובות ביותר. זו לא היתה הצעת נישואים, אצלם זה לא היה נהוג. אלו היו המילים "אני אוהב אותך". שניה אחרי שאמר לה, לפני שהספיקה לומר דבר, מכשיר הטלפון שלו צילצל. כעבור מספר דקות הוא כבר היה בדרכו למשרד, מותיר את אהובתו ללא מילים.
האם גם מיכל תיוותר ללא מילים?
"מיכל היקרה", הוא כתב. אבל לא, זה לא הוגן להתחיל מכתב כזה בלקרוא לה יקרה. "לכבוד מיכל", זה נשמע יותר טוב.
"אני יודע שזה לא יהיה לך קל לשמוע, אבל". מאיפה הוא יודע שזה לא יהיה לה קל. הם דיברו כל כך הרבה, אבל הוא עדין לא ידע כלום על הרגשות שלה. כשניסה לשאול אותה על דברים שמשמחים אותה, הוא תמיד קיבל תשובות שגרתיות, כמו "להתפלל", "ללמוד", "לפגוש חברות", "להיות איתך". בהתחלה גם הוא נורא אהב להיות איתה. כשהוא היה איתה הוא הרגיש שהוא מצליח להתקדם נכון. למרות חומת האש שעירבלה את התקשורת בינו לבין האחרים, למרות ציוניו הנמוכים, עדין היתה אישה שרצתה אותו, שאישרה אותו כגבר, כיהודי, כבן אד... הוא כמעט חטא.
"בזמן האחרון אני מרגיש שדברים פחות עובדים בינינו". זה היה מעצבן, להרגיש איך חומת האש חוסמת אותו מלכתוב נכון. מה זה בכלל אומר "דברים פחות עובדים"? הרי זה ניסוח כל כך מטושטש. אבל מה עוד אפשר לכתוב? הרי הוא לא יכל להגיד לה שחוץ מההרגשה הזו, שיש לו חברה, הוא לא הרגיש דבר מלבד שעמום כשהוא דיבר איתה. מתן ניסה לחשוב לעצמו מה רדונאל או אור היו עושים במצבו, אבל הוא הבין ששניהם פשוט היו מחכים למפגש הבא איתה ואז אומרים לה ישירות, "אני לא רוצה שנהיה חברים", משפט שמתן לא אמר לאיש מעולם.
"אני חושב שאנחנו צריכים קצת", הוא המשיך לכתוב.
"כוחות אויב אותרו ב-2001:4df0:1488:786::/64", האזעקה קטעה אותו.
"זוזו ל2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם נתקדם ביחד", הגיעה הודעה מאור.
בעודו מעביר את עצמו מצומת לצומת בדרך לאור, מתן הרשה למחשבותיו לעזוב את מיכל ולעבור לשדה הקרב. הוא תהה כמה חיילים הולכים להיות שם, האם הם יתקפו במאסה אחת, או יתפזרו בין הכיכרות השונות. בדבר אחד הוא היה בטוח, הם יתקדמו בשלשות, כמו תמיד. השלשות היו אחד מהמאפיינים המרכזיים של הלחימה היהודית בעולם השקר. הפערים המשמעותיים בין החיילים השונים והשינוי המתמיד בטכניקות אבטחת מידע הגבילו את יעילותם של אימונים. הדרך היחידה להעביר ידע ממנוסים לצעירים היתה לצוות לכל חדש ותיק שיעזור לו, כך נולדה שיטת הזוגות. על הנסיבות שגרמו למעבר מזוגות לשלשות הוא העדיף לא לחשוב.
כשהגיע לכיכר המפגש, אור ורדונאל כבר היום שם.
- "טוב, זה נוהל סטנדרטי, סתם חדירה קטנה לכיכרות שבבעלותינו. אנחנו והשלשות האחרות רק צריכים לתקוף אותם עד שהם יברחו", אור שידר.
- "מדי פעם צריך לחנך את החיות", רדונאל הוסיף.
הם החלו להתקדם בתוך התת רשת [subnet], עוברים מצומת לצומת, מתשאלים את המרחב. הם אף פעם לא הצליחו להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. לפעמים הם תקפו אותם בקבוצות מאורגנות, כמו שהיית מצפה מצבא מסודר, אבל לפעמים הם פשוט התקדמו אחד אחד לעבר קבוצות גדולות וחזקות מהם, מכובים בזה אחר זה. הפעם היה נראה שהם לקחו את ההתקדמות האובדנית שלהם לקיצון. בכל צומת שמתן והשלשה שלו הגיעו אליה, הם נתקלו במוג'הידין אחד או שניים שלא תקפו כמעט, אלא רק ניסו להתגונן. את החלשים מביניהם מתן הצליח להוריד לגמרי בעצמו.
מתן נזכר פתאום שוב בסבא רבא של אור. עבודתו של סיסאדמין באותם ימים כללה גם מעבר שגרתי בין מחשב למחשב ותיקון של תקלות ידועות מראש. אולי במובן מסוים הם דמו לו. גם העבודה שלהם שגרתית ואוטומטית, גם הם היו צריכים בסך הכל למחוק כמה תוכנות פגומות. הוא ידע שגם הוא תוכנה, אבל בניגוד אליו ואל חבריו, עם המוג'הידין הוא לא יכל לדבר. בקרבות הקיברנטיים של עולם השקר, היה כמעט בלתי אפשרי לקחת שבויים, שכן לעולם לא ידעת האם ה"שבוי" שלך באמת "מנוטרל", או רק משתמש במלכודת דבש. מעבר לכך, מתזמן המשימות המרכזי של כל חייל, בין אם יהודי ובין אם מוסלמי, יכל לכבות אותו כבהרף עין. בפעמים הנדירות בהן אלוקים נתן מזמן העיבוד שלו לחייל מוג'הידין, לצורך לקיחה בשבי ותיחקור, החייל כיבה את עצמו.
בצומת הבאה השגרה שלהם נשברה, הם נתקלו בתריסר.
"מעביר חלוקה לדרגות", אור שידר וכעבור רגע רדונאל ומתן תפסו אותם בתור מספרים מ1 עד 12.
"אוקיי אור, אני לוקח את 6 עד... מה!?". רדונאל ניסה להסתכל על התריסר, לאמוד אותם, אבל לצידם הוא קלט עוד עשרות.
כעבור רגע הציפו אותם הודעות משלושת אחרות: "מבקשים תגבורת", "שלחו סיוע", "השם ישמור!". סחרחרה בלתי פוסקת של קולות, מערבולת של פרוג'קטורים לבנים ורותחים, קקפוניה. מבעד לכל אלו, מתן שמע את קולו של אור, מציף בכוח, מתגבר על ההמון: "רדונאל, מתן, תעברו להגנתי, תסננו הכל, תתאבנו".
"בחיים לא, אני הולך לשחוט מה שיותר מהעמלקים האלו! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים! מוות לעמלקים!", רדונאל שידר בחזרה.
מתן ניסה לתשאל את העולם, לעבד את התמונה המורכבת שהוא ראה. טרהבייטים של מידע, משודרים כל רגע ממוח למוח. הוא ניסה לאמוד את מספר המוחות, להבין מה למען השם קורה סביבו. "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". בני בריתו היו ככוכבי השמים, לבנים, בוהקים, מלאי תעוזה. המוג'הידין היו כמו חול, אפרוריים, חסרי חשיבות, אבל רבים. הוא הרגיש איך החול עולה ועולה, מצטבר לתלי ענק אשר קוראים תיגר אל השמים, מכסים את הכוכבים. זעקות כאב דיגיטליות מילאו את ערוציו, תחינות לעזרה, חיילים קוראים בשמות הוריהם, בכי. הוא לא שעה לאף אחת מהן. הוא ניסה למלא על הצד הטוב ביותר את הוראתו של אור, לא להקשיב, לעצום את ערוציו, להיות בלתי חדיר. אך האותות היו רבים מדי, הוא לא היה מסוגל לנטרל את כולם. הוא החל להרגיש את גישושיהם, מנסים לעבור דרך ההגנות שלו, להיכנס פנימה. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ופתאום הם היו עשרה, מושכים וקורעים ומרטשים ופותחים. זה כבר לא שינה כמה הוא חסם, כמה הוא הגן, הזרם געש, הסכר נפרץ.
רוב הזמן אנו לא חושבים על החלקים האינדיבידואלים בגוף שלנו. אנו הולכים בלי לחשוב על צעדי הרגליים, מדברים בלי לחשוב על תהודת הגרון, מתקיימים מבלי לחשוב על פעימות הלב. גם למתן, למרות שלא היה לו גוף, למרות שהיה רק מוח מסומלץ, היו חלקים אינדיבידואלים שלא חשב עליהם. גם מתן, כמונו, נזכר בחלקים האלו כשהם כאבו. הוא הרגיש חתיכה מהמהות הדיגיטלית שלו ניתקת מהשאר, נסיון של מערכת העצבים שלו לאותת לו שמשהו לא בסדר. זה הרגיש כמו קור וחום בו זמנית, כמו מים רותחים על יד קפואה. עכשיו גם הוא הצטרף למקהלת הצעקות, משדר בבהלה לכל ערוץ, "אור! רדונאל! הצילו! בבקשה!". אף פעם לא כאב לו ככה, אף פעם לא חתכו אותו כל כך עמוק. הוא הרגיש עצמו מרפה, מפסיק להתנגד, מפסיק לפעול, הופך מאיש שחי ומרגיש לכיב ענק שכל מטרתו רק לצרוב ולכאוב. לא היה שם אף אחד שיוכל לתקן את מה שנפגם בו, או אפילו לשלוח מעט אותות של הזדהות. היה רק קיום רועש וגועש ולא ברור, לצוף בצומת באמצע הגרף, לקלוט את הסערה סביבו, להרגיש את הקור-חום מתפשט ברחבי תודעתו, ממיס אותה. לראשונה בחייו הוא הבין באמת מהי בדידות.
הסערה נפסקה באותה פתאומיות שבאה, לוקחת איתה את המוני המוג'הידין, מותירה אחריה שלשות שבורות ומבולבלות של חיילים יהודים.
"מ... מ... מתן? ר... ר... רדונאל?", אור שידר אליהם. מתן רצה לענות, אבל הרפיון מנע ממנו.
"נ... נ... נפצעתם קשה... אין בר... ברירה". מתן התמלא בפחד.
"מ... מי ראשון?".
"✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃✡✡✡😃😃😃", רדונאל הציף את הערוץ. מתן הבין מהמעבר לסמלים שגם רדונאל נפצע. הוא לא הצליח להבין מאיפה יש לרדונאל את האומץ, אפילו עכשיו, כשזה כל כך קרוב.
"אנ... אני מצטער מתן... ז... זה הנוהל", אור שידר. רדונאל לא היה עוד. כל התדריכים שנתנו לו, לא לפחד, להבין שככה עושים, הכל נשכח. הוא רצה לצעוק, להתחנן, לבקש, אבל כל מה שיצא לו היה "ל" אחת בודדה.
"לא יכ... יכאב, מב... מבטיח". מתן רצה להגיד לאור שזה לא הכאב שהוא מפחד ממנו. הוא מפחד להפסיק לפעול. אז מה אם לימדו אותו שזה הנוהל, שפצוע בלתי הפיך צריך לכבות, אז מה אם זה לא היה באמת מוות? הוא עדין פחד. הפחד החל להתחלף בעייפות, עייפות כאילו לא ישן שבוע. מבעד לקורי השינה שהחלו להיתוות מסביבו, מתן שוב נזכר בסיסאדמין. הוא הבין שלמרות כאבי המאמץ, למרות העבודה שכבלה אותו והמרדף המתמיד אחרי הבאגים, הסיסאדמין לא היה כמוהם. המחשבה האחרונה שלו, רגע לפני הסוף, היתה על כמה הוא מקנא בסיסאדמין.
חלק ד'
הוא החל להעביר את עצמו בחזרה לצומת בטוחה, כזו שעמדה מאחורי מספיק צמתים אחרות, מאחורי תוכניות מגן, מאחורי חיילים. המוג'הידין פגעו בו. זה לא קרה הרבה, אבל הפעם היו יותר מדי מהם. למזלו של אור, המיומנויות שלו בלוחמה קיברנטית לא הסתכמו בטכניקות תקיפה בלבד. "תדע איך להגן, לא רק איך לפרוץ", זה היה אחד מהשיעורים שעברו כבר 4 דורות במשפחה שלהם. משפחת דריגן ומשפחת הדר, אחת היתה משפחה דתית לאומית מלכתחילה, השניה היתה על סף ההתיוונות. הגורל הוביל אותן לאותו מקום.
כשסבא רבא שלו, עומר, התחיל לעבוד בתור סיסאדמין, הוא לא יכל לדמיין לעצמו שהוא מתחיל שושלת. הרי הייטק זה תחום מודרני, של חילונים. עומר, כמו רבים מחבריו, האמין שהוא שונה מהיהודים של פעם. הילד שלו יבחר להיות מה שירצה, הוא לא יהיה כמו אותם יהודים שהולידו דורות אחרי דורות של סוחרים או רופאים. כשעומר עשה את הילד הראשון שלו, הוא כבר שים לב איך ארצו משתנה, דמוקרטית התחלפה ביהודית, אינדיבידואל התחלף במשפחה, חופש התחלף בחובה. למרות שהאמין שהוא מעבר לזה, עומר חינך את בנו בנוקשות והחל להתוות לו דרך ברורה, דרך שבסופה חיכה תפקיד כארכיטקט מערכת [system architect], או לפחות כראש צוות.
כעבור ארבע דורות, מושגי הלחימה התהפכו. תקריות ירי הפכו לשעשוע מסומלץ במשחק התפקידים "מוסלמים ופיגועים", בעוד שקרבות קיברנטיים הפכו לענין שמכריע את גורלם של אומות. משפחת דריגן, שהיתה ידועה באומץ ובלוחמנות שלה, מיהרה לאמץ את המדיום החדש על מנת להמשיך את הקרב על המולדת. להבת האידיאולוגיה שלהם לא היתה דבר של מה בכך, אך היא היתה כאין וכאפס אל מול מה שעבר מדור לדור במשפחת הדר, התשוקה למיחשוב. אנשים חשבו שאור הוא גבר קשוח, קר, שש לקרב, אך הוא ראה את הדברים אחרת. בעיני אור השירות הצבאי היה בסך הכל משחק בתוכנה. רק לאחרונה הוא החל לחשוב על ההשלכות. רדונאל היה מהבודדים שהבינו את האדישות שלו, אבל עתה, במאה ה-22, מישהו כמו רדונאל כבר לא יכל להתנשא מעליו. במאה ה-22, ההאקר היה חזק יותר מאיש הגבעות.
אור ניסה להתרכז באירוניה הנעימה הזו, להתעלם ממה שהוא הרגיש. שילוב של טכניקות ריכוז ופריצה הפך את התודעה שלו למעין כרוב ענק, מלאה בשכבות על גבי שכבות של יתירויות. המנגנון הזה הגן עליו מהפירצות [expolit] שהמוג'הידין הטיחו בהם שוב ושוב. לרוב התכסיס הזה העלים את החבלות, גרם להן להיאבד בתוך הסבך הגדול של הכרוב. אבל הפעם זה הרגיש שונה. הוא הרגיש כאילו תקוע בו קוץ שמסרב לצאת, מגרד בתוכו. אחרי שהרופא עבר עליו, הוא שאל אותו איך הוא מרגיש. "מצוין", אור ענה, מעדיף שהרופא לא ידע. עכשיו רק נשאר לו לגמור עם הדו"ח.
- "מתייצב לדיווח, המפקד."
- "אתה רשאי להתחיל."
- "קצת לא נעים לי להודות בזה, אבל זה היה כישלון טוטאלי. הם עשו לנו מארב."
- "תתחיל מהתחלה, אל תחסוך בפרטים."
- "הגענו ל-2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם התחלנו להתקדם לכיכרות שכנות, בהתקדמות חמדנית [greedy traversal]. זה נמשך ככה שמונה דקות. לאחר מכן נתקלנו בתריסר מוג'הידין, בנינו לעצמנו תוכנית קרב, אבל כעבור שניה כבר היו שם עשרות מהם. השלשות השכנות לנו..."
- "אנחנו מתעניים בשלשה שלך, לא באחרות."
- "נתתי להם את ההוראה הרגילה במצבים האלו, להתבנקר. רדונאל התעלם ממני והתחיל לתקוף, הם ניטרלו אותו תוך כמה שניות והמשיכו הלאה. מתן התבנקר לגמרי והחזיק איזה שתיים-שלוש דקות לפני שהם ניטרלו אותו."
- "אוקיי, ואתה?"
- "התמקדתי בלהגן ומדי פעם הורדתי מטרות קלות. דאגתי לפעול במינימום, כדי שלא ישימו לב ויכבו אותי."
- "כמה זמן החזקת שם?"
- "אני חושב שכל העסק נמשך איזה שבע דקות."
- "מעולה אור, עבודה טובה."
- "מה זאת אומרת עבודה טובה? הם שחטו אותנו שם."
- "כמו שתוכנן."
- "מה זאת אומרת זה מה שתיכננתם? השתגעתם לגמרי?", אור שאל.
הוא עמד להמשיך לשדר, אבל לפתע הרגיש כובד לא ברור. אם היה לו גוף, הוא היה חושב שמישהו הניח עליו איזו כרית ששקלה 20 קילו. אבל לא היה לו גוף והוא ידע היטב במה מדובר. מילה, אותה תוכנה ששתלו בו ובכל האחרים בינקותם, זו שעזרה לחנך אותם. הוא הכריח את עצמו להירגע, לכבוש את זעמו כפי שכבש את אויביו.
- "בבקשה לשמור על שפה נקיה."
- "אני מתנצל, אבל אני לא מבין, זה היה מתוכנן?"
- "אכן. אנחנו מתחילים להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. בזמן שהם תקפו אתכם, כבשנו להם כמה עשרות כיכרות בתת רשת 2001:43f8:ea51:b417::/64."
- "אתה מת... מתכוון שהיינו פתיון?"
- "בדיוק."
הוא רצה לשאול אותם אם כל כך הרבה סבל היה שווה את הנבזות שבלשלוח אותם חסרי אונים לשדה הקרב, אבל ידע בדיוק מה יקרה אם יעשה זאת. הוא בחר לנקוט בשפה דיפלומטית יותר.
- "אז, אני לא מכיר את הקונפליקט הגלובלי כמוכם, יש חשיבות אסטרטגית מיוחדת לכיכרות האלו?"
- "הן חלק מאדמת ארץ הקודש וזה מספיק."
למרות שלא היה ברור האם אדמה קיימת עדין, רבים בישראל החדשה האמינו כי המלחמות שלהן ממשיכות את מפעל ההתנחלות. אחרי הכל, הרבה חברות מיחשוב הקימו בזמנו מפעלי שבבים בישראל. מטבע הדברים, שבבים אלו הכילו מולקלות מהארץ הישנה, לכן לכבוש את הכיכרות שהכילו שבבים אלו היה בסך הכל צדק היסטורי. זה לפחות מה שרוב האנשים חשבו. אור חשב אחרת. הוא חשב שזה סתם תירוץ לכבוש עוד כיכרות בשביל משאבי עיבוד. בעיני המתכנת שלו, ישראל החדשה היתה רשת-בוטים [botnet] ומצוות יישוב הארץ היתה הפירצה [exploit] שבעזרתה גדלה. הוא הכריח עצמו להתבנקר, לא מפני האויב המוסלמי, אלא מפני מפקדיו.
- "למען תאוחד ארצינו ויקום עמנו מחדש!", אור שידר.
- "אמן."
- "עוד משהו?"
- "לא. משוחרר."
אור התכונן לסגור את הערוץ, אך לפתע נשלחה הודעה נוספת.
- "אגב אור, יש משהו ששכחנו להגיד לך."
הוא רצה שהם יסיימו כבר, מי רוצה לדבר הרבה עם אנשים שגורלו מופקד בידיהם.
- "החלטנו לתת לשלשה שלך פרס על הביצועים שלה. אתם מקבלים חופשה של יום וחצי."
- "תודה רבה", אור שידר, מוסיף אותות מאופקים של שמחה.
סוף סוף תהיה לו הפסקה, הוא לא יצטרך להתגונן או לתקוף כל הזמן, הוא יוכל פשוט לנוח. נותרה לפניו רק עוד מטלה אחת אחרונה לפני שיוכל להוריד את החומות. הוא כבר עשה את זה עשרות פעמים, אבל לאחרונה זה התחיל להיות קשה מבדרך כלל. אולי זה היה המחיר שהוא צריך לשלם על איכפתיות וקירבה. כעבור כמה דקות הוא אישר את בקשת פתיחת הערוץ.
- "שלום אור, אני שמח לראות אותך."
- "כן, גם אני", מתן שידר לו.
- "איפה רדונאל?"
- "הם עדין משחזרים אותו מגיבוי. תגיד, איך היינו?"
- אור היסס לרגע. "הלך טוב. תקף אותנו כוח ממש גדול, אבל בסוף הצלחנו להפיל אותם."
- "עזרתי במשהו?"
- "כן, גם אתה הורדת כמה."
מתן לא אמר כלום, אבל אור ידע כמה הוא שמח. הוא ידע שבעיני מתן הקרבות האלו הם הדרך שלו להיות שווה משהו בעולם. כמה עדיף היה להיות מתן, לחשוב שלחיים שלך יכול להיות איזה ערך.
- "דרך אגב, מתן, קיבלנו חופשה של יום וחצי."
- "באמת? איזה כיף! מה אתה מתכנן לעשות?"
- "בעיקר לנוח, אולי גם קצת לקרוא. אתה?"
- "אני אהיה עם המשפחה ועם מיכל."
- "אתה מתכנן להגיד לה?"
- "להגיד לה? למה אתה מתכוון?"
- לקח לאור רגע להבין. "לא משנה. נראה לי שנסיים עכשיו, אני צריך קצת מנוחה."
כשסבא רבא שלו, עומר, התחיל לעבוד בתור סיסאדמין, הוא לא יכל לדמיין לעצמו שהוא מתחיל שושלת. הרי הייטק זה תחום מודרני, של חילונים. עומר, כמו רבים מחבריו, האמין שהוא שונה מהיהודים של פעם. הילד שלו יבחר להיות מה שירצה, הוא לא יהיה כמו אותם יהודים שהולידו דורות אחרי דורות של סוחרים או רופאים. כשעומר עשה את הילד הראשון שלו, הוא כבר שים לב איך ארצו משתנה, דמוקרטית התחלפה ביהודית, אינדיבידואל התחלף במשפחה, חופש התחלף בחובה. למרות שהאמין שהוא מעבר לזה, עומר חינך את בנו בנוקשות והחל להתוות לו דרך ברורה, דרך שבסופה חיכה תפקיד כארכיטקט מערכת [system architect], או לפחות כראש צוות.
כעבור ארבע דורות, מושגי הלחימה התהפכו. תקריות ירי הפכו לשעשוע מסומלץ במשחק התפקידים "מוסלמים ופיגועים", בעוד שקרבות קיברנטיים הפכו לענין שמכריע את גורלם של אומות. משפחת דריגן, שהיתה ידועה באומץ ובלוחמנות שלה, מיהרה לאמץ את המדיום החדש על מנת להמשיך את הקרב על המולדת. להבת האידיאולוגיה שלהם לא היתה דבר של מה בכך, אך היא היתה כאין וכאפס אל מול מה שעבר מדור לדור במשפחת הדר, התשוקה למיחשוב. אנשים חשבו שאור הוא גבר קשוח, קר, שש לקרב, אך הוא ראה את הדברים אחרת. בעיני אור השירות הצבאי היה בסך הכל משחק בתוכנה. רק לאחרונה הוא החל לחשוב על ההשלכות. רדונאל היה מהבודדים שהבינו את האדישות שלו, אבל עתה, במאה ה-22, מישהו כמו רדונאל כבר לא יכל להתנשא מעליו. במאה ה-22, ההאקר היה חזק יותר מאיש הגבעות.
אור ניסה להתרכז באירוניה הנעימה הזו, להתעלם ממה שהוא הרגיש. שילוב של טכניקות ריכוז ופריצה הפך את התודעה שלו למעין כרוב ענק, מלאה בשכבות על גבי שכבות של יתירויות. המנגנון הזה הגן עליו מהפירצות [expolit] שהמוג'הידין הטיחו בהם שוב ושוב. לרוב התכסיס הזה העלים את החבלות, גרם להן להיאבד בתוך הסבך הגדול של הכרוב. אבל הפעם זה הרגיש שונה. הוא הרגיש כאילו תקוע בו קוץ שמסרב לצאת, מגרד בתוכו. אחרי שהרופא עבר עליו, הוא שאל אותו איך הוא מרגיש. "מצוין", אור ענה, מעדיף שהרופא לא ידע. עכשיו רק נשאר לו לגמור עם הדו"ח.
- "מתייצב לדיווח, המפקד."
- "אתה רשאי להתחיל."
- "קצת לא נעים לי להודות בזה, אבל זה היה כישלון טוטאלי. הם עשו לנו מארב."
- "תתחיל מהתחלה, אל תחסוך בפרטים."
- "הגענו ל-2001:4df0:1488:786:1732:acab:518f:9c51, משם התחלנו להתקדם לכיכרות שכנות, בהתקדמות חמדנית [greedy traversal]. זה נמשך ככה שמונה דקות. לאחר מכן נתקלנו בתריסר מוג'הידין, בנינו לעצמנו תוכנית קרב, אבל כעבור שניה כבר היו שם עשרות מהם. השלשות השכנות לנו..."
- "אנחנו מתעניים בשלשה שלך, לא באחרות."
- "נתתי להם את ההוראה הרגילה במצבים האלו, להתבנקר. רדונאל התעלם ממני והתחיל לתקוף, הם ניטרלו אותו תוך כמה שניות והמשיכו הלאה. מתן התבנקר לגמרי והחזיק איזה שתיים-שלוש דקות לפני שהם ניטרלו אותו."
- "אוקיי, ואתה?"
- "התמקדתי בלהגן ומדי פעם הורדתי מטרות קלות. דאגתי לפעול במינימום, כדי שלא ישימו לב ויכבו אותי."
- "כמה זמן החזקת שם?"
- "אני חושב שכל העסק נמשך איזה שבע דקות."
- "מעולה אור, עבודה טובה."
- "מה זאת אומרת עבודה טובה? הם שחטו אותנו שם."
- "כמו שתוכנן."
- "מה זאת אומרת זה מה שתיכננתם? השתגעתם לגמרי?", אור שאל.
הוא עמד להמשיך לשדר, אבל לפתע הרגיש כובד לא ברור. אם היה לו גוף, הוא היה חושב שמישהו הניח עליו איזו כרית ששקלה 20 קילו. אבל לא היה לו גוף והוא ידע היטב במה מדובר. מילה, אותה תוכנה ששתלו בו ובכל האחרים בינקותם, זו שעזרה לחנך אותם. הוא הכריח את עצמו להירגע, לכבוש את זעמו כפי שכבש את אויביו.
- "בבקשה לשמור על שפה נקיה."
- "אני מתנצל, אבל אני לא מבין, זה היה מתוכנן?"
- "אכן. אנחנו מתחילים להבין את ההתנהגות של המוג'הידין. בזמן שהם תקפו אתכם, כבשנו להם כמה עשרות כיכרות בתת רשת 2001:43f8:ea51:b417::/64."
- "אתה מת... מתכוון שהיינו פתיון?"
- "בדיוק."
הוא רצה לשאול אותם אם כל כך הרבה סבל היה שווה את הנבזות שבלשלוח אותם חסרי אונים לשדה הקרב, אבל ידע בדיוק מה יקרה אם יעשה זאת. הוא בחר לנקוט בשפה דיפלומטית יותר.
- "אז, אני לא מכיר את הקונפליקט הגלובלי כמוכם, יש חשיבות אסטרטגית מיוחדת לכיכרות האלו?"
- "הן חלק מאדמת ארץ הקודש וזה מספיק."
למרות שלא היה ברור האם אדמה קיימת עדין, רבים בישראל החדשה האמינו כי המלחמות שלהן ממשיכות את מפעל ההתנחלות. אחרי הכל, הרבה חברות מיחשוב הקימו בזמנו מפעלי שבבים בישראל. מטבע הדברים, שבבים אלו הכילו מולקלות מהארץ הישנה, לכן לכבוש את הכיכרות שהכילו שבבים אלו היה בסך הכל צדק היסטורי. זה לפחות מה שרוב האנשים חשבו. אור חשב אחרת. הוא חשב שזה סתם תירוץ לכבוש עוד כיכרות בשביל משאבי עיבוד. בעיני המתכנת שלו, ישראל החדשה היתה רשת-בוטים [botnet] ומצוות יישוב הארץ היתה הפירצה [exploit] שבעזרתה גדלה. הוא הכריח עצמו להתבנקר, לא מפני האויב המוסלמי, אלא מפני מפקדיו.
- "למען תאוחד ארצינו ויקום עמנו מחדש!", אור שידר.
- "אמן."
- "עוד משהו?"
- "לא. משוחרר."
אור התכונן לסגור את הערוץ, אך לפתע נשלחה הודעה נוספת.
- "אגב אור, יש משהו ששכחנו להגיד לך."
הוא רצה שהם יסיימו כבר, מי רוצה לדבר הרבה עם אנשים שגורלו מופקד בידיהם.
- "החלטנו לתת לשלשה שלך פרס על הביצועים שלה. אתם מקבלים חופשה של יום וחצי."
- "תודה רבה", אור שידר, מוסיף אותות מאופקים של שמחה.
סוף סוף תהיה לו הפסקה, הוא לא יצטרך להתגונן או לתקוף כל הזמן, הוא יוכל פשוט לנוח. נותרה לפניו רק עוד מטלה אחת אחרונה לפני שיוכל להוריד את החומות. הוא כבר עשה את זה עשרות פעמים, אבל לאחרונה זה התחיל להיות קשה מבדרך כלל. אולי זה היה המחיר שהוא צריך לשלם על איכפתיות וקירבה. כעבור כמה דקות הוא אישר את בקשת פתיחת הערוץ.
- "שלום אור, אני שמח לראות אותך."
- "כן, גם אני", מתן שידר לו.
- "איפה רדונאל?"
- "הם עדין משחזרים אותו מגיבוי. תגיד, איך היינו?"
- אור היסס לרגע. "הלך טוב. תקף אותנו כוח ממש גדול, אבל בסוף הצלחנו להפיל אותם."
- "עזרתי במשהו?"
- "כן, גם אתה הורדת כמה."
מתן לא אמר כלום, אבל אור ידע כמה הוא שמח. הוא ידע שבעיני מתן הקרבות האלו הם הדרך שלו להיות שווה משהו בעולם. כמה עדיף היה להיות מתן, לחשוב שלחיים שלך יכול להיות איזה ערך.
- "דרך אגב, מתן, קיבלנו חופשה של יום וחצי."
- "באמת? איזה כיף! מה אתה מתכנן לעשות?"
- "בעיקר לנוח, אולי גם קצת לקרוא. אתה?"
- "אני אהיה עם המשפחה ועם מיכל."
- "אתה מתכנן להגיד לה?"
- "להגיד לה? למה אתה מתכוון?"
- לקח לאור רגע להבין. "לא משנה. נראה לי שנסיים עכשיו, אני צריך קצת מנוחה."
חלק ה'
הרחק מרחשי המלחמה, ישנו יער קמאי. ציוץ ציפורים מארח חברה באופן קבע לאורחי היער. האדמה בעלת גוון חום חזק ומלא חיים, פרחים קטנים בצבעי צהוב ולבן צומחים ממנה. שביל שחלוקי נחל בצדדיו מלופף סביב היער, מזמין את האורחים להשתאות מכל פיסת טבע. ביער ישנו מגוון עצים. חלקם כענקים איתנים, מסתירים את השמים, משרים מורא. חלקם נמוכים, מספקים ליטוף צללים מגונן מפני החמה. עצי היער מניבים תפוזים, מנגו, דומדמניות, רמבוטן, כולם נפוחים ממיץ מתקתק ומחכים להיקטף.
אישה בודדה מרימה את ידה לקטוף מין הפרי. היא מביטה בו בעיניים בוחנות, כמו רופא ילדים שבוחן תינוק. לאחר כדקה היא מתחילה לגעת. אצבעותיה מטיילות לאורך הקליפה באיטיות, מרגישות את הגבעות והעמקים הזעירים שלה. "מחוספס מדי", היא מפטירה בזלזול, בפנים זועפות. היא זועפת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בעיניה היער הוא לא שלווה, אלא מטלה.
אלוקים ברא את העולם בשבעה ימים, היא בונה את היער בחילול פרוצדורלי [procedral generation]. אלוקים ברא את עולמו למען תכלית לא ידועה, היא בנתה את היער כדי לקיים את משפחתה. אלוקים כל יכול, ואילו שיפרה בלום לא מצליחה אף לשלוט במרקם של קליפת תפוח. היא מחליטה לנוח לרגע, לשקוע בחלום בהקיץ. בחלומה היא מחביאה סוס טרויאני [trojan] בתוך היער. ברגע שהגויים מריצים את סימולציית היער שהכינה להם, הטרויאני ממתין חמש דקות, נותן להם להירגע, ואז מתחיל לפעול. הוא מפציץ אותם בריח של פלסטיק שרוף, ממיס את העצים, מצמיח דורבנות מהאדמה ומרעיל את הפירות. שיסבלו כמו שהיא סובלת כשהיא מכינה להם את הסביבה האלגוריתמית המזופתת הזו בשביל הפנטזיות המחורבנות שלהם.
"אמא, קיבלתי חופשה של יום וחצי, אני מגיע עוד שעה", הודעתו של בנה מתן קטעה את החלום. היא תלשה את עצמה בכוח מעבודתה השנואה והכריחה את עצמה להתמקד באירוח. מה היא תכין לו כשיגיע? הרי אמא יהודיה לא יכולה לארח את בנה שחזר משדה הקרב בלי להכין לו ארוחה משובחת, אפילו אם האוכל הוא רק טעם מסומלץ. היא גם צריכה לשלוח הודעה לליאת ואליהו שיבואו. הלוואי והפעם היא תצליח לגרום לאליהו לצאת מוקדם כדי לפגוש אותם. את הזמן שנותר עד שמתן יגיע, היא העבירה בהתאמת התבנית [customizing the template] של סימולציית קוגל מסוכר מוכנה מראש, מאפטמת את אחוזי הסוכר, הטמפרטורה והפריכות. הבן שלה לא יקבל את אותו קוגל מתבנית שכולם מקבלים, היא תיצור בשבילו כל פעם קוגל טיפה אחר, תיתן לו סיבה להגיע הביתה.
- "אמא? אני כאן", מתן שידר אליה.
- "ברוך הבא, כמה התגעגעתי אליך", שיפרה ענתה, מנסה להוסיף לשדר כמה שאפשר תחושה של חיבוק. "הכנתי לך קוגל, בוא תטעם ממנו קצת בזמן שאנחנו מחכים לליאת ולאבא".
- "תודה אמא, מה שלומך?"
- "מסתדרת, אתה בטח יודע איך זה עכשיו כשאתה בצבא. יש הרבה לקוחות, כל אחד צריך שיעצבו לו אלגוריתמים, לאף אחד מהם אין סבלנות לחכות. אבל אני בסדר, באמת. מה איתך? איך בצבא?"
- "הולך מצוין, השלשה שלנו מבצעת טוב, בגלל זה קיבלנו חופש עכשיו."
- "אתה חושב שתישארו חברים גם אחרי הצבא?"
- "אני לא יודע", מתן ענה במבוכה.
- "אבל טוב לך שם בסך הכל, נכון?"
- "כן, אני אוהב להרגיש שאני עוזר למדינה". על הקרבות עצמם הוא העדיף לא לספר לה.
- "ומה עם מיכל, אתה פוגש אותה גם?"
- מתן שתק לרגע. "אממ... הקוגל נורא טעים", הוא אמר לבסוף.
- "לבן החמוד שלי יש סודות מאמא שלו?"
- "אמא..."
- "אולי אני פשוט אריץ כמה שאילתות, אני בטוחה שאם אני..."
- "אמא!"
- "אבל אני בסך הכל אמא שרוצה לדעת מה קורה עם הבן שלה."
- "אמא!!"
הם יכלו להמשיך כך עוד הרבה, אך תנודה קלה בערוץ הראתה להם שהם כבר לא לבד. ליאת, אחותו הקטנה של מתן, הצטרפה אליהם.
- "היי אמא. היי מתן."
- "ליאת, את יכולה להראות קצת יותר התלהבות. בכל זאת, את לא רואה הרבה את אח שלך."
- "אני מצטערת, אמא."
- "אמא, אל תכעסי על ליאת", מתן הצטרף.
גם עתה, אחרי 15 שנה, הוא רק רצה להציף אותה בתמונות חמודות ולומר לה כמה הוא אוהב אותה. אבל אפילו הוא, עם חומת האש שלו, הבין שזה לא יעבוד. גם לליאת היתה חומה, אבל שונה משלו. ליאת ידעה לבטא את עצמה מצוין, אבל העדיפה לא לדבר. בדיוק כמוהו, גם לה היו מעט חברים, אבל לא נראה שזה שינה לה. מתן אהב אותה, אך הוא תהה מה מסתתר מאחורי השקט הזה. לפעמים הוא חשב שזה משהו מפחיד, מפחיד יותר מלהיכשל בבית ספר, או להיות שנוא, או אולי אפילו מלהילחם במוג'הידין. הוא זכר פעם אחת, כשהיא היתה רק בת 12 והם עדין שוחחו על בסיס קבוע. ליאת נורא אהבה לקרוא על עולם האמת ועל האנשים שחיו בו והיא רצתה להראות לו אמנות מאותם ימים. היא הראתה לו וידיאו קצר שבו חבורת נערים יושבת וצופה במספר אנשים משונים. חלק מהאנשים רקדו או הניעו את ראשם וחלק ניגנו. את המנגינה הפשוטה יחסית ליווה זמר בעל פנים עדינות ומותשות, ליאת אמרה שקוראים לו "קורט קוביין". מתן שנא את הקול שלו ולא הבין על מה הוא שר. כשניסה לשאול את ליאת מה היא מוצאת במוסיקה הזו, היא אמרה לו:
"אני אוהבת לראות כמה שהזמר הזה אומר בדיוק את מה שהוא מרגיש, בלי שאיכפת לו מאף אחד. אני אוהבת את זה שהוא הצליח לומר את הדברים האלו ולא להיענש על זה, אלא להפוך לגיבור של אותה תקופה, לסמל. הוא חזק מספיק לעמוד על הקו הזה בין טוב ורע ולבחור ביניהם, כמו אדם הראשון שבוחר בדעת, או דוד המלך ששולח את אוריה למותו, או ריש לקיש שחזר בתשובה. אני חושבת שלא הרבה אנשים מסוגלים לזה."
כששאל לפשר דבריה, היא פטרה אותו ב"לא משנה, אתה לא תבין". עכשיו כבר אף אחד לא הבין אותה. מהקצת שאמא שלו סיפרה לו, הוא ידע שיש לה בעיות משמעת, שקשה לה בלימודים. היה לו מוזר לחשוב שליאת, זו שתמיד קלטה יותר מהר ממנו, הוציאה ציונים נמוכים. הוא תהה איך לשלב אותה בשיחה עם אימו, איך למצוא את המילים המתאימות שיסדרו את הכל. אם הוא רק היה חכם מספיק...
- "אמא, אני צריכה להשלים חומר לימודים, אני יכולה ללכת?"
- "כן ליאת, אנחנו נסתדר", שיפרה שידרה.
כעבור חמש דקות הגיעה הודעה מאביו של מתן, אליהו:
"אני נמצא כרגע בצומת של הישיבה, כל זמן העיבוד שלי נדרש לעבודת אלוקים. לא אוכל להגיע הערב. מתן, אני מקווה שאתה מסתדר בשירות ושהכל בסדר אצלך. מי יתן ותצליח בדרכך."
- "אז זה רק אנחנו, אה?", מתן שידר.
- "כמו תמיד", שיפרה ענתה ביאוש.
הם המשיכו לדבר ביניהם זמן מה. הוא סיפר על השירות שלו ועל תוכניות אפשריות לעתיד, היא סיפרה על העבודה ועל אליהו. כשסיימו, השעה כבר היתה מאוחרת. הם אמרו אחד לשני לילה טוב, אבל אף אחד מהם לא באמת הלך לישון. שפרה חזרה לעבודה שלה, מנסה לעמוד בדדליינים בלתי אפשריים. מתן התכונן לגלות את התשובה לשאלה שהטרידה אותו במשך השעה האחרונה. הוא פתח ערוץ פרטי ושידר.
"ליאת? את ערה?".
ליאת לא ענתה, אבל הוא היה חייב לדעת. הוא שידר שוב, מסמן את ההודעה ב"איכות שירות" [QoS], מקווה לעבור את המסננים שלה.
- "ליאת? את ערה?"
- "ממ... מה. מי זה? מתן?"
- "כן, אני רוצה לדבר איתך."
- "מה?"
- "ליאת, מה קורה?"
- "מה זאת אומרת?"
- "הבנתי שיש לך בעיות בבית ספר, גם שמתי לב שאת ואמא בקושי מדברות. אני רוצה לדעת אם קרה משהו."
- "מתן..."
- "ליאת, פעם היית מדברת איתי המון. אולי לא הבנתי את כל מה שאמרת, אבל זה עדיף על איך שאת עכשיו, לא מדברת בכלל."
- "גם אני מתגעגעת לפעם, אבל זה נגמר."
- "אבל למה?"
- "אם אני אגיד לך אתה רק תכעס עליי כמו כולם."
- "ליאת, אני אח שלך, אני אוהב אותך לא משנה מה תעשי. זו המשמעות של משפחה."
- "ממש."
- "למה את ככה?"
- "לא ראית איך אמא פשוט רצתה שאני אלך היום?"
- "את סתם מגזימה."
- "אני לא. אתה באמת רוצה לדעת למה אני ככה?"
- "כן."
- "אתה תתחרט על זה, יש דברים שעדיף לא לדעת."
- "ליאת, מה שזה לא יהיה, אני מקשיב לך, אני רוצה לעזור."
- "בסדר. זה... זה התחיל לפני חצי שנה. אתה יודע איך פעם הייתי שואלת כל מיני שאלות מוזרות?"
- "כן. לא הבנתי את זה, אבל חשבתי שזה אומר שאת חכמה, שמחתי בשבילך."
- "מנהל האולפנה שלנו לא חשב ככה. באחד מהשיעורים שהוא העביר, שאלתי אותו שאלה על כת הנשגבות ועל אלוקים, ו..."
- "מה שאלת?"
- "זה... זה לא משנה עכשיו, תן לי להמשיך. הוא שלח לאבא מכתב, ו... ו... ומאז... א..."
- "ליאת, את בסדר?"
- "א... א... אבא מתעלל בי. הוא משתמש בתולעת בשביל להראות לי כל מיני תמונות, להרגיש אותם."
- "תולעת?"
- "התולעת, התוכנה הזו ששמים בכולנו כשאנחנו תינוקות."
- "את מתכוונת למילה? גם אצלנו המפקדים משתמשים בזה...", מתן התחיל לשדר, אבל ליאת קטעה אותו.
- "המפקדים מכריחים אותך לראות את זה?", היא שלחה לו תמונה של חתול מת. "ואת זה?", היא שלחה לו תמונה של רימות מכרסמות פגר. "ואת זה!?", את התמונה הזו הוא אפילו לא הבין, הוא רק ראה בה בשר מותך, פגרים, פיגולים, תינוקות!?
- "ליאת, זה... אני..."
- "הוא מכריח אותי לראות את זה, ולגעת בזה, כל פעם שהוא כועס עליי. אני מפחדת ממנו."
- "ליאת... אני..."
- "בבקשה תעזור לי, אמא לא עושה כלום, אני מפחדת ממנו. אני לא יכולה כבר...".
השדר של ליאת החל להתערבל. המילים נעלמו ונשאר רק הפחד, הבלבול, דמעות דיגיטליות. מתן ניסה לשדר לה חום, ביטחון, חיבוק. אבל היא לא הפסיקה לפחד, לבכות, להתחנן. בעולם השקר, כמו בעולם האמת, חיבוק אף פעם לא הספיק, תמיד נותר הפער.
הוא המשיך לשדר לה במשך רבע שעה, עד שלבסוף שקעה בשינה והפסיקה לענות. עתה עמדה מולו הדילמה, מה לעשות? היה קל להיות חייל, כל שהיית צריך לעשות היה לאבד את עצמך, להפוך לעוד דג ששוחה בזרם האימונים, הפקודות וההקפצות. עכשיו, לעומת זאת, הוא נאלץ לבחור. הגרף החל להיפרש מולו, זה לא היה ה-גרף, זה שמתאר את טופולוגית הרשת שלהם, אלא גרף פשוט בהרבה, תרשים זרימה.
בתחילת התרשים עמדה הכיכר העכשווית שלו, זו שהכילה את ליאת הדואבת ואותו החרד לה. הוא לא הבין עד הסוף מה אביהם עשה לה, אבל הוא הבין מספיק כדי לדעת שמדובר בדבר נורא. כך הוא ראה את המסלול הראשון, זה שבו הוא מסתער על אביו ומפיל עליו במהירות איזו פירצה [exploit], כזאת שמנתקת את התפיסה שלו לגמרי, לא משאירה דבר מלבד הצפה עצומה של ״אל תיגע בה!״. אביו היה כל כך רחוק עתה, בבגרותו, מאותה דמות נשגבת שראה בו בילדותו. כבר בנעוריו, אחרי שהתאהב בהתיישבות, הוא הפסיק לראות באביו גבר. למעשה, הוא הבין, בשלוש השנים האחרונות, הוא הפסיק לראותו כלל. קריירת הישיבה התובענית של אליהו לא הותירה כמעט מקום לחיי משפחה. אחרי מה שליאת סיפרה לו, הוא תהה אם הוא רואה באביו אנושיות. מגיל אפס לימדו אותו שהם כולם רק צללי אדם, אך באותו רגע, כשחשב על אביו, גם ״צל אדם״ הרגיש לו כמו מחמאה מוגזמת.
אבל אז הוא התחיל לחשוב על התוצאות. ברית המילה איפשרה לאביו לנטרל אותו בקלות, להסב לו יסורים קשים. כל שנדרש בשביל להפעילה היה החלטה מודעת מאביו, אם אביו יכל לחשוב את זה, הוא יכל לסבול מזה. כשניסה לדמיין מה בדיוק אביו יעשה לו, לא עמד דבר מסוים כנגד מחשבתו, אלא משתנה שערכו לא יודע, סימן שאלה אחד גדול, התגלמות חסרת צורה של פחד. הפחד החל להשתנות לצורה המעודנת יותר שלו, יראת הסמכות. הוא התחיל לחשוב שאולי ליאת סתם הגזימה, הרי כבר בגיל 12 היא היתה מדברת מוזר, מי יודע מה נהיה ממנה עכשיו. אולי צריך לשלוח אותה לאיזה מוסד מיוחד כדי להחזיר אותה לדרך הישר. חוץ מזה, מי הוא בכלל שיתערב באיך אבא שלו, תלמיד ישיבה נבון וחד כתער, מגדל את ביתו. כך נתגלתה בתרשים הזרימה שלו אפשרות שניה, להתעלם, להעמיד פנים שכלום לא קרה.
זו יכלה להיות אפשרות לא רעה אלמלא דבר אחד, אויבו הגדול ביותר של הפחד, המצפון. בין אם ליאת אמרה את האמת ובין אם לא, היה ברור שמשהו לא בסדר ביחסים בינה לבין הוריהם. אולי זה היה התפקיד שלו להתערב, בתור האח הבכור, הגשר בין הדורות. אבל כיצד יעשה זאת, הרי נותר לו רק הלילה ומחר בשביל לדבר איתם. הוא החל לתכנן איך זה יקרה. הוא יחכה עד שאביו יסיים את לימודי הישיבה ולאחר מכן ידבר עימו. זה לא יהיה פשוט או כיף, אבל הוא יצליח לעמוד במשימה. למחרת, אם יהיה צורך נוסף, הוא ידבר עם אביו וליאת ביחד, מה שלפחות יהיה קל יותר מלעמוד מולו לבד. זו היתה האפשרות השלישית. הוא בחר בה כי היא היתה האיזון, היא דרשה מספיק מאמץ בשביל להרגיש שהוא עושה משהו, אבל היתה מטושטשת מספיק בשביל לא להתחייב לצעדים קשים.
אחד מהדברים שאבדו עם עולם האמת היה השינה המשותפת. בעבר, כשלאנשים היה עוד בשר, נהגו להאמין כי בעת השינה, הנפש עוזבת, מותירה אחריה גוף ריק. רוב בני האדם תמיד חששו לגופם בזמן השינה, גם אם מעולם לא הודו בכך. לכן הם נהגו לישון מאחוריי דלתות נעולות ואם אפשר, אז לא לבד. בעולם השקר, היכן ששינה לא הותירה אחריה גוף, אלא רק כיבתה ערוצי קלט למוח מסומלץ, החשש לגוף נעלם. אנשים מבוגרים נהגו להירדם בצמתים אקראיות, ללא צורך בקורת גג מגוננת. אליהו, שבילה את רוב זמנו בישיבה, לא נהג לישון בכיכר שבה היה ביתם. מתן הבין שאין טעם לחכות שיגיע הביתה והחליט להעביר את עצמו אליו, לישיבה. בזמן המעבר, חשב לעצמו, אולי ימצא את המילים הנכונות.
כשהגיע לכיכר והתחבר לערוצי הישיבה, הוא נאלם דום אל מול השמות. הרב דורון יוסף, הרב יובל בוזגלו, הרב משה דרעי, ועוד רבים אחרים. כולם אנשי ספר רבי חוכמה, דרים באוהלה של תורה. לרגע אחד הוא שכח מהכל, נתן לאור שלהם למלא אותו. יחד עם האור באה הגאווה שבלדעת שבין כל החכמים האלו, מסתתר גם אחד, אליהו בלום, אביו. מתן קרע את עצמו בכוח מתחושת היראה, הזכיר לעצמו מדוע הוא שם. אביו היה מרחק פתיחת ערוץ בלבד, רק קליק מנטלי אחד והוא יכל לומר לו את כל מה שרצה. אבל איך להתחיל? איך שואלים אבא אם הוא מתעלל בבת שלו, במיוחד כשזה אבא שלך.
- ״מתן, שלום. מה אתה עושה כאן?״
מתן לא ענה, כל זמן העיבוד שלו התרכז בפחד, במחשבות על איך השיחה תיראה. מתן אולי הרגיש שהוא מתחיל להפוך לגבר, אבל איזה כוח יש לגבר מול מילותיו החדות של תלמיד ישיבה.
- ״מתן?״
מתוך הלחץ שחנק אותו, מתוך אינספור מחשבות בלתי נשלטות על כל מה שעשוי להשתבש, הוא הצליח לבסוף לשדר.
- ״אבא, קרה משהו, אנחנו צריכים לדבר.״
- ״זה דחוף?״
- ״אני חושב שכן.״
- ״עוד חצי שעה אנחנו מסיימים כאן. אחרי זה אני אוהב לצאת לטייל על הגרף כדי לנוח מהלמידה, תוכל להצטרף אליי.״
כעבור שעה הם עזבו את הישיבה. אליהו הגריל מסלול אקראי על הגרף ושלח אותו למתן שהתלווה אליו. מתן אף פעם לא הבין את התחביב הזה של לעבור מכיכר לכיכר בלי מטרה, בשבילו זה הרגיש כמו סתם בזבוז של משאבים. הוא ניסה להפסיק להרהר בכך ולהתרכז במה שחשוב, לאזור אומץ. כשהגיעו לכיכר השלישית, אביו שידר לו.
- ״נו, אז מה רצית?״
- ״אבא?״
- ״מתן, מה אתה רוצה, אני אחרי יום ארוך, בא לי לנוח ו...״
- ״זה לגבי ליאת.״
מתן לא ידע אם הוא מדמיין או לא, אבל הוא הרגיש כאילו משהו נוסף עובר בערוץ ביניהם, כמו צינור ביוב שדולף, כמו פתיל של פצצה בסרט מצויר, כמו הרגע הזה, שניה לפני.
- ״מה איתה?״, אליהו שלח לבסוף, להודעה התלוו אותות רגש חזקים. סמכות, בעלות, כעס.
- ״היא אמרה לי ש...״, מתן נעצר לרגע, אבל אז הבין שעדיף לגמור עם זה. ״היא אמרה לי שאתה פוגע בה״.
רגע לאחר מכן, הוא התחיל להרגיש את המשקולת מסביבו.
- ״אני מחנך אותה״, אליהו שידר. הנסיון שלו לנתק כל רגש מהשדר רק הפך אותו טעון יותר.
- ״היא אמרה לי שאתה...״
- ״תשתוק! תשתוק! תשתוק!״, אליהו הציף והמשקולת התחילה להכביד יותר ויותר.
- ״אבא, אני מבין שאתה כועס, אבל, אתה לא אמור להשתמש במילה בשביל להראות לה...״
- "אני אבא שלכם!״
לפתע מתן התחיל להרגיש נחשים. הוא ידע שהם לא באמת שם, כמו כל דבר אחר שחלף עם עולם האמת. הוא גם ידע שהם רק יציר דמיון, אותות שמשודרים מאביו אל התודעה שלו דרך ברית המילה. למרות זאת, כשהוא ראה אותם זוחלים באיטיות, חושפים לשון מתפצלת, זוג שיניים, פה ענק, הוא קפא מפחד.
- ״אני! אבא! שלכם!״
אל הנחשים הצטרפו עתה גם עכברושים, הם התרוצצו במהירות ועצרו מדי פעם רק לרחרוח קצר. צווחותיהם נשמעו לו כמו מיתרי קול צורחים עד קריעה. מתן כפה על עצמו להתרכז בהם, להביט על הגוף העגלגל, הזנב המחודד, והעינייים. לשבריר שניה אחד, הראש של אחד מהעכברים התחלף בפרצוף של רב חרדי מעולם האמת. מתן הכיר את התקלות [glitches] האלו, הם התרחשו כשמוח מנסה לשדר תמונה ולא מתרכז בה במאה אחוז, דבר נפוץ, שכן מוחות, בניגוד למחשבים, אוהבים לקפוץ מדבר לדבר. חלק קר וקטן ממנו תהה למה מוחו של אביו בחר דווקא בקפיצה הזו.
- ״אבא!!!! שלכם!!!!״
כאילו כדי להשלים את התמונה, למלא את מעט החלל החסר, החלו להופיע הנדלים. נדלים שחורים, שמנים ושעירים, מלאים בארס. אף אחד מהמזיקים לא תקף את רעהו, הנחשים שוטטו להם באיטיות ורק עצרו מדי פעם לתת מעבר לעכברוש ממהר. הנדלים התפתלו וזזו במעגלים משל היו רק אגם שחור בו האחרים שוחים. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבוץ וישרוץ נחש עם עכבר, ונדל סביבם ירקוד.
- ״אבא!!!!!!״
מתן התחיל להרגיש כיוונים, גרוויטציה. מצעד המזיקים עמד מעליו, במעין כלוב שקוף שיכל לראות. גוש טינופת נפל עליו ממנו, צואה של עכבר. הכלוב עצמו דומיין בצורה מושקעת פחות מהמזיקים. הוא היה עשוי מחומר שנראה כמו שילוב בין זכוכית לעץ, נתלה על חוט דקיק מתקרה לא קיימת. מתן שם לב שהחוט מתחיל להיקרע.
- ״אבא!!!!!״, הפעם זה היה מתן שצעק. ״בבקשה! די!״.
- ״שתוק! שתוק! שתוק! שתוק!!!״, אליהו הציף אותו במילים וצעקות ואותות זעם. כעבור רגע, החוט נקרע.
העולם האט לכדי זחילה. זו לא היתה אשליה, אלא החלטה מודעת, מיומנות שלמד בשירות, היכולת לרכז עתודות זמן עיבוד לכדי נקודה אחת של זמן קר. מתן הביט בכלוב המתקרב אליו לאט לאט, מתחיל להיעלם באוויר בשל דמיונו הלא יציב של אביו. המזיקים התפזרו באוויר, נדל פה, נחש שם, עכברוש כאן, קרוב, גדול, עם שיניים גדולות ועיניים רעבות. הפחד מנע ממנו לזוז בעוד הוא רק מסתכל, כמו איילה אל מול משאית. הזמן האט עוד יותר בעוד שמתן חש את מגען של זוג השיניים הקדמיות. השיניים נצמדו אליו יותר ויותר, הופכות את המיחוש לכאב, לחדירה, לפצע מדמם. באותו רגע, הכאב התחיל להשתלט על מחשבתו, מפנה ממנה כל דבר אחר, את ההגיון, את השכלתנות, את הפחד. הכאב הלם בו, מתפשט ברחבי גופו, מותיר לו רק ברירה אחת, להכות בחזרה.
בעוד השיניים המדומות חודרות אליו, הפירצה [exploit] שלו חדרה בחזרה, מכה במנגנוני המוח של אביו בלא רחם. מתן החל להרגיש את הכאב מתפוגג, שיני העכבר לא היו שם, המזיקים האחרים נמסו אל הריק. רק עתה הוא שם לב לשקט, נקי מרחשי המזיקים ומצעקותיו של אביו. הפחד החל להזדחל בחזרה. הוא תהה מה אביו יעשה עכשיו. האם יתקוף אותו שוב? האם יסכים עתה לדבר עימו? האם יצעק עליו? אביו פשוט נשאר שם, שותק, לא שולח אפילו שאילתה אחת. מתן חשב שאולי הוא צריך לשלוח את ההודעה הראשונה, אבל אז אביו החל להזיז את עצמו לכיכר אחרת, מותיר את מתן לבדו. ביום הזה, מתן הבין שהוא לא הפחדן היחיד במשפחה.
אישה בודדה מרימה את ידה לקטוף מין הפרי. היא מביטה בו בעיניים בוחנות, כמו רופא ילדים שבוחן תינוק. לאחר כדקה היא מתחילה לגעת. אצבעותיה מטיילות לאורך הקליפה באיטיות, מרגישות את הגבעות והעמקים הזעירים שלה. "מחוספס מדי", היא מפטירה בזלזול, בפנים זועפות. היא זועפת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בעיניה היער הוא לא שלווה, אלא מטלה.
אלוקים ברא את העולם בשבעה ימים, היא בונה את היער בחילול פרוצדורלי [procedral generation]. אלוקים ברא את עולמו למען תכלית לא ידועה, היא בנתה את היער כדי לקיים את משפחתה. אלוקים כל יכול, ואילו שיפרה בלום לא מצליחה אף לשלוט במרקם של קליפת תפוח. היא מחליטה לנוח לרגע, לשקוע בחלום בהקיץ. בחלומה היא מחביאה סוס טרויאני [trojan] בתוך היער. ברגע שהגויים מריצים את סימולציית היער שהכינה להם, הטרויאני ממתין חמש דקות, נותן להם להירגע, ואז מתחיל לפעול. הוא מפציץ אותם בריח של פלסטיק שרוף, ממיס את העצים, מצמיח דורבנות מהאדמה ומרעיל את הפירות. שיסבלו כמו שהיא סובלת כשהיא מכינה להם את הסביבה האלגוריתמית המזופתת הזו בשביל הפנטזיות המחורבנות שלהם.
"אמא, קיבלתי חופשה של יום וחצי, אני מגיע עוד שעה", הודעתו של בנה מתן קטעה את החלום. היא תלשה את עצמה בכוח מעבודתה השנואה והכריחה את עצמה להתמקד באירוח. מה היא תכין לו כשיגיע? הרי אמא יהודיה לא יכולה לארח את בנה שחזר משדה הקרב בלי להכין לו ארוחה משובחת, אפילו אם האוכל הוא רק טעם מסומלץ. היא גם צריכה לשלוח הודעה לליאת ואליהו שיבואו. הלוואי והפעם היא תצליח לגרום לאליהו לצאת מוקדם כדי לפגוש אותם. את הזמן שנותר עד שמתן יגיע, היא העבירה בהתאמת התבנית [customizing the template] של סימולציית קוגל מסוכר מוכנה מראש, מאפטמת את אחוזי הסוכר, הטמפרטורה והפריכות. הבן שלה לא יקבל את אותו קוגל מתבנית שכולם מקבלים, היא תיצור בשבילו כל פעם קוגל טיפה אחר, תיתן לו סיבה להגיע הביתה.
- "אמא? אני כאן", מתן שידר אליה.
- "ברוך הבא, כמה התגעגעתי אליך", שיפרה ענתה, מנסה להוסיף לשדר כמה שאפשר תחושה של חיבוק. "הכנתי לך קוגל, בוא תטעם ממנו קצת בזמן שאנחנו מחכים לליאת ולאבא".
- "תודה אמא, מה שלומך?"
- "מסתדרת, אתה בטח יודע איך זה עכשיו כשאתה בצבא. יש הרבה לקוחות, כל אחד צריך שיעצבו לו אלגוריתמים, לאף אחד מהם אין סבלנות לחכות. אבל אני בסדר, באמת. מה איתך? איך בצבא?"
- "הולך מצוין, השלשה שלנו מבצעת טוב, בגלל זה קיבלנו חופש עכשיו."
- "אתה חושב שתישארו חברים גם אחרי הצבא?"
- "אני לא יודע", מתן ענה במבוכה.
- "אבל טוב לך שם בסך הכל, נכון?"
- "כן, אני אוהב להרגיש שאני עוזר למדינה". על הקרבות עצמם הוא העדיף לא לספר לה.
- "ומה עם מיכל, אתה פוגש אותה גם?"
- מתן שתק לרגע. "אממ... הקוגל נורא טעים", הוא אמר לבסוף.
- "לבן החמוד שלי יש סודות מאמא שלו?"
- "אמא..."
- "אולי אני פשוט אריץ כמה שאילתות, אני בטוחה שאם אני..."
- "אמא!"
- "אבל אני בסך הכל אמא שרוצה לדעת מה קורה עם הבן שלה."
- "אמא!!"
הם יכלו להמשיך כך עוד הרבה, אך תנודה קלה בערוץ הראתה להם שהם כבר לא לבד. ליאת, אחותו הקטנה של מתן, הצטרפה אליהם.
- "היי אמא. היי מתן."
- "ליאת, את יכולה להראות קצת יותר התלהבות. בכל זאת, את לא רואה הרבה את אח שלך."
- "אני מצטערת, אמא."
- "אמא, אל תכעסי על ליאת", מתן הצטרף.
גם עתה, אחרי 15 שנה, הוא רק רצה להציף אותה בתמונות חמודות ולומר לה כמה הוא אוהב אותה. אבל אפילו הוא, עם חומת האש שלו, הבין שזה לא יעבוד. גם לליאת היתה חומה, אבל שונה משלו. ליאת ידעה לבטא את עצמה מצוין, אבל העדיפה לא לדבר. בדיוק כמוהו, גם לה היו מעט חברים, אבל לא נראה שזה שינה לה. מתן אהב אותה, אך הוא תהה מה מסתתר מאחורי השקט הזה. לפעמים הוא חשב שזה משהו מפחיד, מפחיד יותר מלהיכשל בבית ספר, או להיות שנוא, או אולי אפילו מלהילחם במוג'הידין. הוא זכר פעם אחת, כשהיא היתה רק בת 12 והם עדין שוחחו על בסיס קבוע. ליאת נורא אהבה לקרוא על עולם האמת ועל האנשים שחיו בו והיא רצתה להראות לו אמנות מאותם ימים. היא הראתה לו וידיאו קצר שבו חבורת נערים יושבת וצופה במספר אנשים משונים. חלק מהאנשים רקדו או הניעו את ראשם וחלק ניגנו. את המנגינה הפשוטה יחסית ליווה זמר בעל פנים עדינות ומותשות, ליאת אמרה שקוראים לו "קורט קוביין". מתן שנא את הקול שלו ולא הבין על מה הוא שר. כשניסה לשאול את ליאת מה היא מוצאת במוסיקה הזו, היא אמרה לו:
"אני אוהבת לראות כמה שהזמר הזה אומר בדיוק את מה שהוא מרגיש, בלי שאיכפת לו מאף אחד. אני אוהבת את זה שהוא הצליח לומר את הדברים האלו ולא להיענש על זה, אלא להפוך לגיבור של אותה תקופה, לסמל. הוא חזק מספיק לעמוד על הקו הזה בין טוב ורע ולבחור ביניהם, כמו אדם הראשון שבוחר בדעת, או דוד המלך ששולח את אוריה למותו, או ריש לקיש שחזר בתשובה. אני חושבת שלא הרבה אנשים מסוגלים לזה."
כששאל לפשר דבריה, היא פטרה אותו ב"לא משנה, אתה לא תבין". עכשיו כבר אף אחד לא הבין אותה. מהקצת שאמא שלו סיפרה לו, הוא ידע שיש לה בעיות משמעת, שקשה לה בלימודים. היה לו מוזר לחשוב שליאת, זו שתמיד קלטה יותר מהר ממנו, הוציאה ציונים נמוכים. הוא תהה איך לשלב אותה בשיחה עם אימו, איך למצוא את המילים המתאימות שיסדרו את הכל. אם הוא רק היה חכם מספיק...
- "אמא, אני צריכה להשלים חומר לימודים, אני יכולה ללכת?"
- "כן ליאת, אנחנו נסתדר", שיפרה שידרה.
כעבור חמש דקות הגיעה הודעה מאביו של מתן, אליהו:
"אני נמצא כרגע בצומת של הישיבה, כל זמן העיבוד שלי נדרש לעבודת אלוקים. לא אוכל להגיע הערב. מתן, אני מקווה שאתה מסתדר בשירות ושהכל בסדר אצלך. מי יתן ותצליח בדרכך."
- "אז זה רק אנחנו, אה?", מתן שידר.
- "כמו תמיד", שיפרה ענתה ביאוש.
הם המשיכו לדבר ביניהם זמן מה. הוא סיפר על השירות שלו ועל תוכניות אפשריות לעתיד, היא סיפרה על העבודה ועל אליהו. כשסיימו, השעה כבר היתה מאוחרת. הם אמרו אחד לשני לילה טוב, אבל אף אחד מהם לא באמת הלך לישון. שפרה חזרה לעבודה שלה, מנסה לעמוד בדדליינים בלתי אפשריים. מתן התכונן לגלות את התשובה לשאלה שהטרידה אותו במשך השעה האחרונה. הוא פתח ערוץ פרטי ושידר.
"ליאת? את ערה?".
ליאת לא ענתה, אבל הוא היה חייב לדעת. הוא שידר שוב, מסמן את ההודעה ב"איכות שירות" [QoS], מקווה לעבור את המסננים שלה.
- "ליאת? את ערה?"
- "ממ... מה. מי זה? מתן?"
- "כן, אני רוצה לדבר איתך."
- "מה?"
- "ליאת, מה קורה?"
- "מה זאת אומרת?"
- "הבנתי שיש לך בעיות בבית ספר, גם שמתי לב שאת ואמא בקושי מדברות. אני רוצה לדעת אם קרה משהו."
- "מתן..."
- "ליאת, פעם היית מדברת איתי המון. אולי לא הבנתי את כל מה שאמרת, אבל זה עדיף על איך שאת עכשיו, לא מדברת בכלל."
- "גם אני מתגעגעת לפעם, אבל זה נגמר."
- "אבל למה?"
- "אם אני אגיד לך אתה רק תכעס עליי כמו כולם."
- "ליאת, אני אח שלך, אני אוהב אותך לא משנה מה תעשי. זו המשמעות של משפחה."
- "ממש."
- "למה את ככה?"
- "לא ראית איך אמא פשוט רצתה שאני אלך היום?"
- "את סתם מגזימה."
- "אני לא. אתה באמת רוצה לדעת למה אני ככה?"
- "כן."
- "אתה תתחרט על זה, יש דברים שעדיף לא לדעת."
- "ליאת, מה שזה לא יהיה, אני מקשיב לך, אני רוצה לעזור."
- "בסדר. זה... זה התחיל לפני חצי שנה. אתה יודע איך פעם הייתי שואלת כל מיני שאלות מוזרות?"
- "כן. לא הבנתי את זה, אבל חשבתי שזה אומר שאת חכמה, שמחתי בשבילך."
- "מנהל האולפנה שלנו לא חשב ככה. באחד מהשיעורים שהוא העביר, שאלתי אותו שאלה על כת הנשגבות ועל אלוקים, ו..."
- "מה שאלת?"
- "זה... זה לא משנה עכשיו, תן לי להמשיך. הוא שלח לאבא מכתב, ו... ו... ומאז... א..."
- "ליאת, את בסדר?"
- "א... א... אבא מתעלל בי. הוא משתמש בתולעת בשביל להראות לי כל מיני תמונות, להרגיש אותם."
- "תולעת?"
- "התולעת, התוכנה הזו ששמים בכולנו כשאנחנו תינוקות."
- "את מתכוונת למילה? גם אצלנו המפקדים משתמשים בזה...", מתן התחיל לשדר, אבל ליאת קטעה אותו.
- "המפקדים מכריחים אותך לראות את זה?", היא שלחה לו תמונה של חתול מת. "ואת זה?", היא שלחה לו תמונה של רימות מכרסמות פגר. "ואת זה!?", את התמונה הזו הוא אפילו לא הבין, הוא רק ראה בה בשר מותך, פגרים, פיגולים, תינוקות!?
- "ליאת, זה... אני..."
- "הוא מכריח אותי לראות את זה, ולגעת בזה, כל פעם שהוא כועס עליי. אני מפחדת ממנו."
- "ליאת... אני..."
- "בבקשה תעזור לי, אמא לא עושה כלום, אני מפחדת ממנו. אני לא יכולה כבר...".
השדר של ליאת החל להתערבל. המילים נעלמו ונשאר רק הפחד, הבלבול, דמעות דיגיטליות. מתן ניסה לשדר לה חום, ביטחון, חיבוק. אבל היא לא הפסיקה לפחד, לבכות, להתחנן. בעולם השקר, כמו בעולם האמת, חיבוק אף פעם לא הספיק, תמיד נותר הפער.
חלק ו׳
הוא המשיך לשדר לה במשך רבע שעה, עד שלבסוף שקעה בשינה והפסיקה לענות. עתה עמדה מולו הדילמה, מה לעשות? היה קל להיות חייל, כל שהיית צריך לעשות היה לאבד את עצמך, להפוך לעוד דג ששוחה בזרם האימונים, הפקודות וההקפצות. עכשיו, לעומת זאת, הוא נאלץ לבחור. הגרף החל להיפרש מולו, זה לא היה ה-גרף, זה שמתאר את טופולוגית הרשת שלהם, אלא גרף פשוט בהרבה, תרשים זרימה.
בתחילת התרשים עמדה הכיכר העכשווית שלו, זו שהכילה את ליאת הדואבת ואותו החרד לה. הוא לא הבין עד הסוף מה אביהם עשה לה, אבל הוא הבין מספיק כדי לדעת שמדובר בדבר נורא. כך הוא ראה את המסלול הראשון, זה שבו הוא מסתער על אביו ומפיל עליו במהירות איזו פירצה [exploit], כזאת שמנתקת את התפיסה שלו לגמרי, לא משאירה דבר מלבד הצפה עצומה של ״אל תיגע בה!״. אביו היה כל כך רחוק עתה, בבגרותו, מאותה דמות נשגבת שראה בו בילדותו. כבר בנעוריו, אחרי שהתאהב בהתיישבות, הוא הפסיק לראות באביו גבר. למעשה, הוא הבין, בשלוש השנים האחרונות, הוא הפסיק לראותו כלל. קריירת הישיבה התובענית של אליהו לא הותירה כמעט מקום לחיי משפחה. אחרי מה שליאת סיפרה לו, הוא תהה אם הוא רואה באביו אנושיות. מגיל אפס לימדו אותו שהם כולם רק צללי אדם, אך באותו רגע, כשחשב על אביו, גם ״צל אדם״ הרגיש לו כמו מחמאה מוגזמת.
אבל אז הוא התחיל לחשוב על התוצאות. ברית המילה איפשרה לאביו לנטרל אותו בקלות, להסב לו יסורים קשים. כל שנדרש בשביל להפעילה היה החלטה מודעת מאביו, אם אביו יכל לחשוב את זה, הוא יכל לסבול מזה. כשניסה לדמיין מה בדיוק אביו יעשה לו, לא עמד דבר מסוים כנגד מחשבתו, אלא משתנה שערכו לא יודע, סימן שאלה אחד גדול, התגלמות חסרת צורה של פחד. הפחד החל להשתנות לצורה המעודנת יותר שלו, יראת הסמכות. הוא התחיל לחשוב שאולי ליאת סתם הגזימה, הרי כבר בגיל 12 היא היתה מדברת מוזר, מי יודע מה נהיה ממנה עכשיו. אולי צריך לשלוח אותה לאיזה מוסד מיוחד כדי להחזיר אותה לדרך הישר. חוץ מזה, מי הוא בכלל שיתערב באיך אבא שלו, תלמיד ישיבה נבון וחד כתער, מגדל את ביתו. כך נתגלתה בתרשים הזרימה שלו אפשרות שניה, להתעלם, להעמיד פנים שכלום לא קרה.
זו יכלה להיות אפשרות לא רעה אלמלא דבר אחד, אויבו הגדול ביותר של הפחד, המצפון. בין אם ליאת אמרה את האמת ובין אם לא, היה ברור שמשהו לא בסדר ביחסים בינה לבין הוריהם. אולי זה היה התפקיד שלו להתערב, בתור האח הבכור, הגשר בין הדורות. אבל כיצד יעשה זאת, הרי נותר לו רק הלילה ומחר בשביל לדבר איתם. הוא החל לתכנן איך זה יקרה. הוא יחכה עד שאביו יסיים את לימודי הישיבה ולאחר מכן ידבר עימו. זה לא יהיה פשוט או כיף, אבל הוא יצליח לעמוד במשימה. למחרת, אם יהיה צורך נוסף, הוא ידבר עם אביו וליאת ביחד, מה שלפחות יהיה קל יותר מלעמוד מולו לבד. זו היתה האפשרות השלישית. הוא בחר בה כי היא היתה האיזון, היא דרשה מספיק מאמץ בשביל להרגיש שהוא עושה משהו, אבל היתה מטושטשת מספיק בשביל לא להתחייב לצעדים קשים.
אחד מהדברים שאבדו עם עולם האמת היה השינה המשותפת. בעבר, כשלאנשים היה עוד בשר, נהגו להאמין כי בעת השינה, הנפש עוזבת, מותירה אחריה גוף ריק. רוב בני האדם תמיד חששו לגופם בזמן השינה, גם אם מעולם לא הודו בכך. לכן הם נהגו לישון מאחוריי דלתות נעולות ואם אפשר, אז לא לבד. בעולם השקר, היכן ששינה לא הותירה אחריה גוף, אלא רק כיבתה ערוצי קלט למוח מסומלץ, החשש לגוף נעלם. אנשים מבוגרים נהגו להירדם בצמתים אקראיות, ללא צורך בקורת גג מגוננת. אליהו, שבילה את רוב זמנו בישיבה, לא נהג לישון בכיכר שבה היה ביתם. מתן הבין שאין טעם לחכות שיגיע הביתה והחליט להעביר את עצמו אליו, לישיבה. בזמן המעבר, חשב לעצמו, אולי ימצא את המילים הנכונות.
כשהגיע לכיכר והתחבר לערוצי הישיבה, הוא נאלם דום אל מול השמות. הרב דורון יוסף, הרב יובל בוזגלו, הרב משה דרעי, ועוד רבים אחרים. כולם אנשי ספר רבי חוכמה, דרים באוהלה של תורה. לרגע אחד הוא שכח מהכל, נתן לאור שלהם למלא אותו. יחד עם האור באה הגאווה שבלדעת שבין כל החכמים האלו, מסתתר גם אחד, אליהו בלום, אביו. מתן קרע את עצמו בכוח מתחושת היראה, הזכיר לעצמו מדוע הוא שם. אביו היה מרחק פתיחת ערוץ בלבד, רק קליק מנטלי אחד והוא יכל לומר לו את כל מה שרצה. אבל איך להתחיל? איך שואלים אבא אם הוא מתעלל בבת שלו, במיוחד כשזה אבא שלך.
- ״מתן, שלום. מה אתה עושה כאן?״
מתן לא ענה, כל זמן העיבוד שלו התרכז בפחד, במחשבות על איך השיחה תיראה. מתן אולי הרגיש שהוא מתחיל להפוך לגבר, אבל איזה כוח יש לגבר מול מילותיו החדות של תלמיד ישיבה.
- ״מתן?״
מתוך הלחץ שחנק אותו, מתוך אינספור מחשבות בלתי נשלטות על כל מה שעשוי להשתבש, הוא הצליח לבסוף לשדר.
- ״אבא, קרה משהו, אנחנו צריכים לדבר.״
- ״זה דחוף?״
- ״אני חושב שכן.״
- ״עוד חצי שעה אנחנו מסיימים כאן. אחרי זה אני אוהב לצאת לטייל על הגרף כדי לנוח מהלמידה, תוכל להצטרף אליי.״
כעבור שעה הם עזבו את הישיבה. אליהו הגריל מסלול אקראי על הגרף ושלח אותו למתן שהתלווה אליו. מתן אף פעם לא הבין את התחביב הזה של לעבור מכיכר לכיכר בלי מטרה, בשבילו זה הרגיש כמו סתם בזבוז של משאבים. הוא ניסה להפסיק להרהר בכך ולהתרכז במה שחשוב, לאזור אומץ. כשהגיעו לכיכר השלישית, אביו שידר לו.
- ״נו, אז מה רצית?״
- ״אבא?״
- ״מתן, מה אתה רוצה, אני אחרי יום ארוך, בא לי לנוח ו...״
- ״זה לגבי ליאת.״
מתן לא ידע אם הוא מדמיין או לא, אבל הוא הרגיש כאילו משהו נוסף עובר בערוץ ביניהם, כמו צינור ביוב שדולף, כמו פתיל של פצצה בסרט מצויר, כמו הרגע הזה, שניה לפני.
- ״מה איתה?״, אליהו שלח לבסוף, להודעה התלוו אותות רגש חזקים. סמכות, בעלות, כעס.
- ״היא אמרה לי ש...״, מתן נעצר לרגע, אבל אז הבין שעדיף לגמור עם זה. ״היא אמרה לי שאתה פוגע בה״.
רגע לאחר מכן, הוא התחיל להרגיש את המשקולת מסביבו.
- ״אני מחנך אותה״, אליהו שידר. הנסיון שלו לנתק כל רגש מהשדר רק הפך אותו טעון יותר.
- ״היא אמרה לי שאתה...״
- ״תשתוק! תשתוק! תשתוק!״, אליהו הציף והמשקולת התחילה להכביד יותר ויותר.
- ״אבא, אני מבין שאתה כועס, אבל, אתה לא אמור להשתמש במילה בשביל להראות לה...״
- "אני אבא שלכם!״
לפתע מתן התחיל להרגיש נחשים. הוא ידע שהם לא באמת שם, כמו כל דבר אחר שחלף עם עולם האמת. הוא גם ידע שהם רק יציר דמיון, אותות שמשודרים מאביו אל התודעה שלו דרך ברית המילה. למרות זאת, כשהוא ראה אותם זוחלים באיטיות, חושפים לשון מתפצלת, זוג שיניים, פה ענק, הוא קפא מפחד.
- ״אני! אבא! שלכם!״
אל הנחשים הצטרפו עתה גם עכברושים, הם התרוצצו במהירות ועצרו מדי פעם רק לרחרוח קצר. צווחותיהם נשמעו לו כמו מיתרי קול צורחים עד קריעה. מתן כפה על עצמו להתרכז בהם, להביט על הגוף העגלגל, הזנב המחודד, והעינייים. לשבריר שניה אחד, הראש של אחד מהעכברים התחלף בפרצוף של רב חרדי מעולם האמת. מתן הכיר את התקלות [glitches] האלו, הם התרחשו כשמוח מנסה לשדר תמונה ולא מתרכז בה במאה אחוז, דבר נפוץ, שכן מוחות, בניגוד למחשבים, אוהבים לקפוץ מדבר לדבר. חלק קר וקטן ממנו תהה למה מוחו של אביו בחר דווקא בקפיצה הזו.
- ״אבא!!!! שלכם!!!!״
כאילו כדי להשלים את התמונה, למלא את מעט החלל החסר, החלו להופיע הנדלים. נדלים שחורים, שמנים ושעירים, מלאים בארס. אף אחד מהמזיקים לא תקף את רעהו, הנחשים שוטטו להם באיטיות ורק עצרו מדי פעם לתת מעבר לעכברוש ממהר. הנדלים התפתלו וזזו במעגלים משל היו רק אגם שחור בו האחרים שוחים. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבוץ וישרוץ נחש עם עכבר, ונדל סביבם ירקוד.
- ״אבא!!!!!!״
מתן התחיל להרגיש כיוונים, גרוויטציה. מצעד המזיקים עמד מעליו, במעין כלוב שקוף שיכל לראות. גוש טינופת נפל עליו ממנו, צואה של עכבר. הכלוב עצמו דומיין בצורה מושקעת פחות מהמזיקים. הוא היה עשוי מחומר שנראה כמו שילוב בין זכוכית לעץ, נתלה על חוט דקיק מתקרה לא קיימת. מתן שם לב שהחוט מתחיל להיקרע.
- ״אבא!!!!!״, הפעם זה היה מתן שצעק. ״בבקשה! די!״.
- ״שתוק! שתוק! שתוק! שתוק!!!״, אליהו הציף אותו במילים וצעקות ואותות זעם. כעבור רגע, החוט נקרע.
העולם האט לכדי זחילה. זו לא היתה אשליה, אלא החלטה מודעת, מיומנות שלמד בשירות, היכולת לרכז עתודות זמן עיבוד לכדי נקודה אחת של זמן קר. מתן הביט בכלוב המתקרב אליו לאט לאט, מתחיל להיעלם באוויר בשל דמיונו הלא יציב של אביו. המזיקים התפזרו באוויר, נדל פה, נחש שם, עכברוש כאן, קרוב, גדול, עם שיניים גדולות ועיניים רעבות. הפחד מנע ממנו לזוז בעוד הוא רק מסתכל, כמו איילה אל מול משאית. הזמן האט עוד יותר בעוד שמתן חש את מגען של זוג השיניים הקדמיות. השיניים נצמדו אליו יותר ויותר, הופכות את המיחוש לכאב, לחדירה, לפצע מדמם. באותו רגע, הכאב התחיל להשתלט על מחשבתו, מפנה ממנה כל דבר אחר, את ההגיון, את השכלתנות, את הפחד. הכאב הלם בו, מתפשט ברחבי גופו, מותיר לו רק ברירה אחת, להכות בחזרה.
בעוד השיניים המדומות חודרות אליו, הפירצה [exploit] שלו חדרה בחזרה, מכה במנגנוני המוח של אביו בלא רחם. מתן החל להרגיש את הכאב מתפוגג, שיני העכבר לא היו שם, המזיקים האחרים נמסו אל הריק. רק עתה הוא שם לב לשקט, נקי מרחשי המזיקים ומצעקותיו של אביו. הפחד החל להזדחל בחזרה. הוא תהה מה אביו יעשה עכשיו. האם יתקוף אותו שוב? האם יסכים עתה לדבר עימו? האם יצעק עליו? אביו פשוט נשאר שם, שותק, לא שולח אפילו שאילתה אחת. מתן חשב שאולי הוא צריך לשלוח את ההודעה הראשונה, אבל אז אביו החל להזיז את עצמו לכיכר אחרת, מותיר את מתן לבדו. ביום הזה, מתן הבין שהוא לא הפחדן היחיד במשפחה.
חלק ז'
בעולם השקר לא היו נדודי שינה. בשביל להירדם הספיק להתרכז בנר הקטן והמסומלץ שהיה בתוכך ולכבות אותו, להפוך ביט מאחד לאפס, להתניע תהליכי איסוף זבל וניתוק חישה. למרות זאת, מתן לא נרדם. "הכית את אבא שלך", הוא שידר לעצמו שוב ושוב, "הכית את אבא שלך, אתה אכזבה, כישלון, בן סורר, בוגד". היה לו קל לקלל את עצמו, להתנהג כמו שמצופה מבן להתנהג לאחר שהכה את אביו. אבל מתחת לטקס ההלקאה הסתתרה אמת מפחידה יותר. החיים שלו, שהתקדמו עד כה בצורה ברורה מתחנה אחת לאחרת במסלול הישראליות החדשה, ירדו מפסים. הוא הרגיש כאילו הE הזו שמופיעה כשמחלקים באפס ריצדה במרכז התודעה שלו. צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואפילו אם אתה מנסה להיות הילד הכי טוב שאפשר, להיות נחמד לכל מי שסביבך ולהילחם למען המדינה שלך, אתה עדין עלול להתעורר ולגלות שעמוק עמוק, בתוך האנשים שהכי קרובים אליך, מתחבא משהו. עמוק בתוך המשפחה שלך, נקשר במשך שנים קשר, ועכשיו הוא שם, עבה וחונק, קוטע את זרימת המידע לטפטוף מפוחד. הוא שם ואתה לא באמת יודע איך להתיר אותו ולתקן את הכל. המחשבות של מתן החלו להתפרק לרצפי תודעה מנותקים וחסרי הקשר, הוא נכנע לבסוף, מתרכז בנר התודעה, מכבה אותו. רגע לפני שנרדם, עלה בו הרהור: "גם להיות רק צל של אדם זה יותר מדי".
הוא התעורר מאות [signal] השעון המעורר בשעה 8 בדיוק. כבר כשהחל לפתוח בהדרגה את חושיו, הוא הרגיש במעין התמהמהות [lag] לא ברורה. "6 שעות זה מספיק לחייל", הוא ניסה לשקר לעצמו. אבל האמת היתה אחרת. בניגוד לשינה, שהיתה נושא רב למחקרים בעולם האמת, בעולם השקר ניתנה לכל אחד מהם שהות מוגבלת להתקיים, זמן עיבוד. אצל הגויים, לעומת זאת, זמן העיבוד חולק באופן לא שווה, נותן לשמנה וסולתה מהירות בזק שאביונים רק חלמו עליה. מתן נזכר בסרטו של הבמאי המפורסם של הבמאי מיכאל גרינברג, "כרת".
בסרט סופר על נערה יהודיה בשם פז, אשר מתאהבת בגבר אמריקאי. פז נמשכת אחר מילותיו היפות ולבסוף משתכנת עימו בעיר "סאלט לייק סיטי", אשר מתקיימת איכשהו כסימולציה מדוייקת גם בעולם השקר. בהתחלה פז מוקסמת מביתה החדש ומהגויים החוטאים. במיוחד היא נהנית מהנוף, מההרים המקיפים את העיר וממקדש סולט לייק המתנשא אל על. האידיליה מתחילה להתנפץ כשפז מגלה כי "חברותיה" הגויות בזות לה בסתר. מאוחר יותר, "בעלה" מודיע לה כי מעתה תהיה לו אישה שניה והיא זו אשר תקבל את רוב משכורתו. כך פז נותרת לבדה עם עתודות זמן עיבוד הולכות ומתכווצות. מהירות הסרט הולכת ומאיצה, הופכת את קולותיהם של הסובבים לציוץ סנאים לא ברור, בעוד שרק מילותיה של פז נותרות ברורות לצופה. פז מבכה את הזמן שאבד, את הדקות שעוברות בלי שהיא באמת חיה אותן, את הפרשי המהירויות שמקשים עליה אף לנהל שיחה מרוחקת עם קרוביה בישראל החדשה. הסרט ממשיך להאיץ, יום ולילה מתחלפים בקצב מרצד, ירח זורח ושמש שוקעת חותכים את ציר הזמן לקו מרוסק. לפתע הסרט נעצר, הזמן נגמר כמעט לחלוטין, פז נמצאת כעת ב"עולם קפוא". היא מפסיקה לדבר, מותירה את הצופים עם זרם [stream] של עצב ודמע. הזמן המועט שנשאר לפז הופך את הסרט למצגת בת כמה פריימים בודדים. בפריים הראשון פניהם של התושבים מתעוותים ושיניהם מתחדדות, בפריים שאחריו הם כבר חונקים זה את זה. המצלמה מסתובבת אל מקדש סולט לייק, אשר גגו חד ולולייני. בפריים הבא התמונה מתהפכת, גגו של המקדש ההפוך נראה כזוג שיניים חדות וחלונותיו צבועים בצהוב עכור. עתה המצלמה מתיישרת וומתחילה לעלות בהדרגה, פריים ועוד פריים ועוד פריים. אנו רואים את ההרים, השמש שוקעת ומחווירה והצללים עוטפים אותם בשחור. לפתע אגם המלח שעל שמו העיר משתלט על התמונה. יחד עימו, קולטני הרוח של הצופה מוצפים בריח ביצה רקובה, צחנתה של סולט לייק סיטי, בעולם קפוא, לנצח.
תמיד אחרי שהוא נזכר בסרט הזה, מתן חש בהקלה, "אצלנו היהודים זה לא יכול לקרות", הוא היה חושב לעצמו. אז מה אם הוא יהיה קצת עייף היום, עדין יש לו מספיק זמן עיבוד לעשות את מה שהבטיח לעצמו. עכשיו הוא רק צריך לאתר את אליהו ואיכשהו לתקן הכל ו... ומה בעצם? ההיסוס החל לגאות בו, מתמיר את החלטות הברזל למטלות נוזליות [transforming iron decisions into liquid todos]. הוא רק יקרא קצת, יריץ כמה משחקי אסטרטגיה. זה לא שליאת לא חשובה לו, אבל הוא פשוט חייב להירגע מהלחץ. רק עוד כמה תורות, רק עוד כמה עמודים, רק עוד כמה חיטוטים אקראיים במאגרי מידע.
זהו, עכשיו הוא נרגע, עכשיו הוא יכול להתחיל לחפש את אביו ו...
"מתן? מישהי באה לבקר אותך", שפרה התפרצה לתודעה שלו.
הוא קצת קינא באנשי עולם האמת שיכלו להתחבא מאחורי דלתות. מי בכלל יכלה לבקר אותו עכשיו, זה לא שהיו לו חיי חברה.
"מאמייי, כמה התגעגעתי אליך, תביא לי חיבוק."
מיכל! איך הוא יכל לשכוח, הרי הוא קבע להיפגש איתה היום. הוא הכריח את עצמו להתרכז ולשדר לה את התמונה, ידיים עבות, עור כהה, חיבוק, הגנה.
- "מה שלומך?"
- "אני בסדר."
- "מה בסדר? אתה גיבור! היום הכי רגוע שלך סוער יותר מכל יום שלי."
- "מיכל, את מגזימה."
- "אוף, אל תהיה צנוע. רק אתמול קראתי על ההיתקלות שלכם. שמעתי שגאלתם 51 כיכרות מהערבושים. אז תגיד, כמה כיסחת בעצמך?"
- "האמת שאני לא בדיוק זוכר, הם הצליחו להוריד אותי."
- "אה."
- "אבל אור אומר שהורדתי הרבה מהם לפני כן."
- "אני בטוחה! אל תדאג לגבי זה שהורידו אותך, אני אזכיר לך כל מה שקרה בינינו מאז הגיבוי האחרון!"
- "תודה מותק, זה נחמד מצידך, את לא חייבת להתאמץ ככה."
- "זה לא מאמץ, אני אוהבת להפתיע אותך כל פעם מחדש."
אחרי זה היא התחילה להציף אותו בסיפורים. היא סיפרה לו על השיעורים המענייניים שלה באולפנה, על בנות חדשות שהתחברה איתם ועל מי נפרד ממי או התחיל לצאת עם מי. לשם שינוי הוא שמח על האצת הזמן בשל העייפות. זה היה כנראה החלק הכי קשה ביחסים שלהם, להקשיב לה מדברת על כל הדברים האלו שכל כך עניינו נערה באולפנה. הוא והיא חיו באיזורי זמן שונים ובעוד שלה זה גרם להעריץ אותו, לו זה גרם להשתעמם ממנה. בזמן ששלח לה חיוכים ו"וואוים", הוא חשב לעצמו כמה מוזר הדבר הזה שהוא כל כך שואף אליו, גבריות. הוא נלחם ומגן על המדינה שלו באופן קבוע, אתמול הוא אפילו הצליח לעמוד מול אביו כשזה ניסה לפגוע בו בצורה אסורה. הצבא נתן לו את ההכשרה להתמודד עם אלימות, אבל אף אחד לא לימד אותו להתמודד עם נחמדות. הרי הוא לא יכל פשוט לפרוץ [to hack] את מיכל כדי שתפסיק. הוא גם לא יכל להתעלם ממנה כי אז היא תבכה. כל מה שנותר לו לעשות היה להציג את ההצגה, להנהן, לחייך, להסכים.
כשמפולת הסיפורים שלה הסתיימה, הוא הסתכל בשעון. השעה היתה כבר שלוש, זמן מואץ נוזל כמו חול מבין ידיים. בערב הוא כבר אמור לחזור לבסיס והוא עדין לא יודע אפילו איפה אביו נמצא.
- "אז מה אתה רוצה לעשות היום, חייל שלי?"
- "מיכל, אני חושב שאנחנו נצטרך לסיים מוקדם היום."
- "מה, למה?"
- "מיכל... "
- "אתה לא אוהב אותי יותר???"
הוא הרגיש כאילו פירצה הוטחה בו, לא בסימולציית המוח שלו או בתוכנות החישה, אלא בו עצמו. מגיל צעיר לימדו אותו שבתור צל אדם אין לו נשמה, אבל הוא עדין הרגיש שיש לו לב, כזה שיכול לאהוב, או להתרגש, או להזדהות. הוא שנא לחשוב שהוא מכאיב לחברה שלו, למי שאמור היה לאהוב.
- "מיכל..."
- "אתה היית כל כך קר אליי בפעמים האחרונות שנפגשנו."
על מה היא דיברה? הוא לא זכר את השבועות האחרונים בגלל הכיבוי הזמני שלו. יכול להיות שהוא פגע בה? זה היה לא הוגן לפעמים, לא לזכור. תמיד הוא היה מגלה כל מיני חובות שהיה עליו לשלם, עזרה להורים, דוח צבאי כלשהו, שיחה עם אור. יכול להיות שהפעם היה לו חוב כזה למיכל?
"מיכל..."
היה מאוחר מדי. הוא הרגיש את הדמעות שלה. כל שדר דמעה תובע ממנו משאב נדיר יותר מזמן עיבוד, אמפתיה. כשהיא היתה במצב הזה הוא היה צריך להפציץ אותה בחיבוקים וחיוכים, לפעמים במשך שעות. אבל לא היה זמן, לא הפעם.
"מיכל!!! תקשיבי לי! תעצרי! תתרכזי!"
הוא התחיל להציף בחזרה, בנוקשות, בנחישות, כמו מפקד. השדר ממיכל הפסיק, תשומת ליבה היתה שלו. עכשיו היה הזמן להסתער קדימה.
- "קרה לנו משהו במשפחה."
- "מה זאת אומרת?"
- "את מבטיחה לא לגלות לאף אחד? אני מספר לך רק כי אני אוהב אותך, כדי שלא תחשבי שזה בגללך."
- "מבטיחה."
- "אבא שלי..."
- "אליהו, אוי ואבוי, קרה לו משהו? הוא עילוי, אני בטוחה שהוא יצליח בישיבה בסוף, זה..."
- "הוא לא עילוי! הוא אבא מתעלל!"
שניהם קפאו בבהלה. "גם הכית אותו ואתה גם מדבר בו סרה?", הוא חשב לעצמו.
"את לא מבינה, את לא יודעת מה הוא עשה לליאת. כשגיליתי את זה הוא ניסה לפגוע בי", מיכל לא ענתה. "הוא שידר לנו, דרך המילה... תמונות איומות. אפילו עכשיו קשה לי להיזכר בזה". "הוא... ה...", מתן ניסה לשדר, אבל הבכי הכניע אותו, משתלט לחלוטין על הערוץ, בלי מילים, רק עוד ועוד דמעות, מפלים של עצב, פחד וחוסר אונים. הוא לא יכל לחשוב על כלום, רק רצה לבכות, או לצעוק, או לדפוק את הראש שלו חזק במשהו, שיפסיק להרגיש. אבל בסופו של דבר, היה רק דבר אחד שיכל לעשות, לשדר.
כעבור חצי דקה מיכל התנתקה.
הוא התעורר מאות [signal] השעון המעורר בשעה 8 בדיוק. כבר כשהחל לפתוח בהדרגה את חושיו, הוא הרגיש במעין התמהמהות [lag] לא ברורה. "6 שעות זה מספיק לחייל", הוא ניסה לשקר לעצמו. אבל האמת היתה אחרת. בניגוד לשינה, שהיתה נושא רב למחקרים בעולם האמת, בעולם השקר ניתנה לכל אחד מהם שהות מוגבלת להתקיים, זמן עיבוד. אצל הגויים, לעומת זאת, זמן העיבוד חולק באופן לא שווה, נותן לשמנה וסולתה מהירות בזק שאביונים רק חלמו עליה. מתן נזכר בסרטו של הבמאי המפורסם של הבמאי מיכאל גרינברג, "כרת".
בסרט סופר על נערה יהודיה בשם פז, אשר מתאהבת בגבר אמריקאי. פז נמשכת אחר מילותיו היפות ולבסוף משתכנת עימו בעיר "סאלט לייק סיטי", אשר מתקיימת איכשהו כסימולציה מדוייקת גם בעולם השקר. בהתחלה פז מוקסמת מביתה החדש ומהגויים החוטאים. במיוחד היא נהנית מהנוף, מההרים המקיפים את העיר וממקדש סולט לייק המתנשא אל על. האידיליה מתחילה להתנפץ כשפז מגלה כי "חברותיה" הגויות בזות לה בסתר. מאוחר יותר, "בעלה" מודיע לה כי מעתה תהיה לו אישה שניה והיא זו אשר תקבל את רוב משכורתו. כך פז נותרת לבדה עם עתודות זמן עיבוד הולכות ומתכווצות. מהירות הסרט הולכת ומאיצה, הופכת את קולותיהם של הסובבים לציוץ סנאים לא ברור, בעוד שרק מילותיה של פז נותרות ברורות לצופה. פז מבכה את הזמן שאבד, את הדקות שעוברות בלי שהיא באמת חיה אותן, את הפרשי המהירויות שמקשים עליה אף לנהל שיחה מרוחקת עם קרוביה בישראל החדשה. הסרט ממשיך להאיץ, יום ולילה מתחלפים בקצב מרצד, ירח זורח ושמש שוקעת חותכים את ציר הזמן לקו מרוסק. לפתע הסרט נעצר, הזמן נגמר כמעט לחלוטין, פז נמצאת כעת ב"עולם קפוא". היא מפסיקה לדבר, מותירה את הצופים עם זרם [stream] של עצב ודמע. הזמן המועט שנשאר לפז הופך את הסרט למצגת בת כמה פריימים בודדים. בפריים הראשון פניהם של התושבים מתעוותים ושיניהם מתחדדות, בפריים שאחריו הם כבר חונקים זה את זה. המצלמה מסתובבת אל מקדש סולט לייק, אשר גגו חד ולולייני. בפריים הבא התמונה מתהפכת, גגו של המקדש ההפוך נראה כזוג שיניים חדות וחלונותיו צבועים בצהוב עכור. עתה המצלמה מתיישרת וומתחילה לעלות בהדרגה, פריים ועוד פריים ועוד פריים. אנו רואים את ההרים, השמש שוקעת ומחווירה והצללים עוטפים אותם בשחור. לפתע אגם המלח שעל שמו העיר משתלט על התמונה. יחד עימו, קולטני הרוח של הצופה מוצפים בריח ביצה רקובה, צחנתה של סולט לייק סיטי, בעולם קפוא, לנצח.
תמיד אחרי שהוא נזכר בסרט הזה, מתן חש בהקלה, "אצלנו היהודים זה לא יכול לקרות", הוא היה חושב לעצמו. אז מה אם הוא יהיה קצת עייף היום, עדין יש לו מספיק זמן עיבוד לעשות את מה שהבטיח לעצמו. עכשיו הוא רק צריך לאתר את אליהו ואיכשהו לתקן הכל ו... ומה בעצם? ההיסוס החל לגאות בו, מתמיר את החלטות הברזל למטלות נוזליות [transforming iron decisions into liquid todos]. הוא רק יקרא קצת, יריץ כמה משחקי אסטרטגיה. זה לא שליאת לא חשובה לו, אבל הוא פשוט חייב להירגע מהלחץ. רק עוד כמה תורות, רק עוד כמה עמודים, רק עוד כמה חיטוטים אקראיים במאגרי מידע.
זהו, עכשיו הוא נרגע, עכשיו הוא יכול להתחיל לחפש את אביו ו...
"מתן? מישהי באה לבקר אותך", שפרה התפרצה לתודעה שלו.
הוא קצת קינא באנשי עולם האמת שיכלו להתחבא מאחורי דלתות. מי בכלל יכלה לבקר אותו עכשיו, זה לא שהיו לו חיי חברה.
"מאמייי, כמה התגעגעתי אליך, תביא לי חיבוק."
מיכל! איך הוא יכל לשכוח, הרי הוא קבע להיפגש איתה היום. הוא הכריח את עצמו להתרכז ולשדר לה את התמונה, ידיים עבות, עור כהה, חיבוק, הגנה.
- "מה שלומך?"
- "אני בסדר."
- "מה בסדר? אתה גיבור! היום הכי רגוע שלך סוער יותר מכל יום שלי."
- "מיכל, את מגזימה."
- "אוף, אל תהיה צנוע. רק אתמול קראתי על ההיתקלות שלכם. שמעתי שגאלתם 51 כיכרות מהערבושים. אז תגיד, כמה כיסחת בעצמך?"
- "האמת שאני לא בדיוק זוכר, הם הצליחו להוריד אותי."
- "אה."
- "אבל אור אומר שהורדתי הרבה מהם לפני כן."
- "אני בטוחה! אל תדאג לגבי זה שהורידו אותך, אני אזכיר לך כל מה שקרה בינינו מאז הגיבוי האחרון!"
- "תודה מותק, זה נחמד מצידך, את לא חייבת להתאמץ ככה."
- "זה לא מאמץ, אני אוהבת להפתיע אותך כל פעם מחדש."
אחרי זה היא התחילה להציף אותו בסיפורים. היא סיפרה לו על השיעורים המענייניים שלה באולפנה, על בנות חדשות שהתחברה איתם ועל מי נפרד ממי או התחיל לצאת עם מי. לשם שינוי הוא שמח על האצת הזמן בשל העייפות. זה היה כנראה החלק הכי קשה ביחסים שלהם, להקשיב לה מדברת על כל הדברים האלו שכל כך עניינו נערה באולפנה. הוא והיא חיו באיזורי זמן שונים ובעוד שלה זה גרם להעריץ אותו, לו זה גרם להשתעמם ממנה. בזמן ששלח לה חיוכים ו"וואוים", הוא חשב לעצמו כמה מוזר הדבר הזה שהוא כל כך שואף אליו, גבריות. הוא נלחם ומגן על המדינה שלו באופן קבוע, אתמול הוא אפילו הצליח לעמוד מול אביו כשזה ניסה לפגוע בו בצורה אסורה. הצבא נתן לו את ההכשרה להתמודד עם אלימות, אבל אף אחד לא לימד אותו להתמודד עם נחמדות. הרי הוא לא יכל פשוט לפרוץ [to hack] את מיכל כדי שתפסיק. הוא גם לא יכל להתעלם ממנה כי אז היא תבכה. כל מה שנותר לו לעשות היה להציג את ההצגה, להנהן, לחייך, להסכים.
כשמפולת הסיפורים שלה הסתיימה, הוא הסתכל בשעון. השעה היתה כבר שלוש, זמן מואץ נוזל כמו חול מבין ידיים. בערב הוא כבר אמור לחזור לבסיס והוא עדין לא יודע אפילו איפה אביו נמצא.
- "אז מה אתה רוצה לעשות היום, חייל שלי?"
- "מיכל, אני חושב שאנחנו נצטרך לסיים מוקדם היום."
- "מה, למה?"
- "מיכל... "
- "אתה לא אוהב אותי יותר???"
הוא הרגיש כאילו פירצה הוטחה בו, לא בסימולציית המוח שלו או בתוכנות החישה, אלא בו עצמו. מגיל צעיר לימדו אותו שבתור צל אדם אין לו נשמה, אבל הוא עדין הרגיש שיש לו לב, כזה שיכול לאהוב, או להתרגש, או להזדהות. הוא שנא לחשוב שהוא מכאיב לחברה שלו, למי שאמור היה לאהוב.
- "מיכל..."
- "אתה היית כל כך קר אליי בפעמים האחרונות שנפגשנו."
על מה היא דיברה? הוא לא זכר את השבועות האחרונים בגלל הכיבוי הזמני שלו. יכול להיות שהוא פגע בה? זה היה לא הוגן לפעמים, לא לזכור. תמיד הוא היה מגלה כל מיני חובות שהיה עליו לשלם, עזרה להורים, דוח צבאי כלשהו, שיחה עם אור. יכול להיות שהפעם היה לו חוב כזה למיכל?
"מיכל..."
היה מאוחר מדי. הוא הרגיש את הדמעות שלה. כל שדר דמעה תובע ממנו משאב נדיר יותר מזמן עיבוד, אמפתיה. כשהיא היתה במצב הזה הוא היה צריך להפציץ אותה בחיבוקים וחיוכים, לפעמים במשך שעות. אבל לא היה זמן, לא הפעם.
"מיכל!!! תקשיבי לי! תעצרי! תתרכזי!"
הוא התחיל להציף בחזרה, בנוקשות, בנחישות, כמו מפקד. השדר ממיכל הפסיק, תשומת ליבה היתה שלו. עכשיו היה הזמן להסתער קדימה.
- "קרה לנו משהו במשפחה."
- "מה זאת אומרת?"
- "את מבטיחה לא לגלות לאף אחד? אני מספר לך רק כי אני אוהב אותך, כדי שלא תחשבי שזה בגללך."
- "מבטיחה."
- "אבא שלי..."
- "אליהו, אוי ואבוי, קרה לו משהו? הוא עילוי, אני בטוחה שהוא יצליח בישיבה בסוף, זה..."
- "הוא לא עילוי! הוא אבא מתעלל!"
שניהם קפאו בבהלה. "גם הכית אותו ואתה גם מדבר בו סרה?", הוא חשב לעצמו.
"את לא מבינה, את לא יודעת מה הוא עשה לליאת. כשגיליתי את זה הוא ניסה לפגוע בי", מיכל לא ענתה. "הוא שידר לנו, דרך המילה... תמונות איומות. אפילו עכשיו קשה לי להיזכר בזה". "הוא... ה...", מתן ניסה לשדר, אבל הבכי הכניע אותו, משתלט לחלוטין על הערוץ, בלי מילים, רק עוד ועוד דמעות, מפלים של עצב, פחד וחוסר אונים. הוא לא יכל לחשוב על כלום, רק רצה לבכות, או לצעוק, או לדפוק את הראש שלו חזק במשהו, שיפסיק להרגיש. אבל בסופו של דבר, היה רק דבר אחד שיכל לעשות, לשדר.
כעבור חצי דקה מיכל התנתקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה