הדרן

הם מביטים בי. עיניים צעירות משתעממות, מבוגרות סקרניות, זקנות נואשות. אני לובש את מעיל העור הישן שלי, הנכס היחיד שלא הסכמתי למשכן. היום כבר אין כאלו, הכל סינתטי, אבל המעיל הזה היה חלק מפרה פעם ואינעל העולם. כבר שנים שלא הופעתי, אני לא מבין איך הגעתי לכאן. טוב, זה שקר, אני מבין בדיוק למה. אני כאן בשביל הפרס, עשרה מיליון שקלים למנצח ב״כוכב נולד״.

טיול בין ערביים

שלמה גרוספראו התעורר בשעה שתיים בלילה. הוא כבר היה בגיל שבו השינה מפנה את מקומה למחשבות. הוא הביט מסביבו בעיניים שחשכו כבר מזמן, כך שלא הזדקקו עוד למנורת הלילה. לצידו שכבה נחמה, אישתו, העוגן שלו. נחמה היא זו שתמיד היתה שם בשבילו. היא האמינה בו כשהיו צעירים והוא התעקש שהוא יצליח להתפרנס מכתיבה, ליטפה את כתפו ברוך כשקרא את חיציהם המורעלים של הטוקבקיסטים, חיבקה אותו כשזוהר, הבת שלהם, מתה בפיגוע בירושלים. אבל עיניו פנו הלאה ממנה, לעבר החלון.גורדי השחקים, שלא ישנו אף פעם, ריצדו מולו. אישה מחייכת בפרסומת לבגדים, לוגו מסוגנן של חברת רכב, ובעיקר המנופים, אשר נדמו לו כאנטנות חייזריות, משדרות שוב ושוב לאדון דונלד טראמפ דיווחים על התקדמות הקולוניאליזם.

במסלול המהיר

המזכירה מתחילה להתפשט מולי, באיטיות, בחושניות. היא מקלפת את חולצתה ממנה, חושפת חזיה מנומרת. המכנסיים יורדות, חושפות חוטיני תואם. לבסוף היא מישירה עליי מבט בזוג עיניים שובבות. צליל הגלקסי מיני שלי מוחק אותה ומעיר אותי מהחלום.

השעה היא שבע בבוקר. היום הוא היום הגדול. אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הכפתורים היפה ביותר שיש לי, מרסס מעט בושם, מתגלח. היום אני אהיה יפה.

אופנה אלטרנטיבית

הייתי רוצה שלסיפור הזה תהיה איזו התחלה הגיונית, איזו ספינת חלל שהופיעה מעל ביתי, או איזו תגלית מדעית מרעישה, או אפילו איזה אירוע רגשי עוצמתי שהוביל לכל זה. אבל לא כך הדבר.

זה התחיל כשהתעוררתי אתמול. זה היה בוקר יום שישי. ימי שישי הם תחילת הרוגע של השבוע שלי. אחרי חמישה ימי עבודה משרדית, אני מאפשר לגוף שלי להירגע, להרפות את אחיזת הברזל של המשמעת התאגידית ולהחליפה בבנאליות החייתית היומיומית של סיפוק צרכיי הפשוטים יותר. בנוסף לאוננות ואכילה איטית של תבשיל ביתי משובח, בימי שישי אני מרשה לעצמי לחרבן פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב.

פירצות של פחד

תוכן עניינים: חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז'

(הערה: הסיפור הזה לא גמור ולא ברור מתי יגמר. בגדול יש בו הרבה בעיות שזקוקות לתיקון. אם אתם מחפשים לקרוא משהו טוב, אני ממליץ לכם לבחור באחד אחר)

חלק א'

לפעמים אין מזל. לפעמים אתה לא נולד עם התכונות המתאימות להסתדר בעולם. במקום להיוולד לעיר גדולה מוקפת בטבע יפהפה, אתה נולד לרוח רפאים של עולם אבוד. במקום להיוולד למשפחה רחבה, בעלת השפעה וטובת לב, אתה נולד למשפחה זעירה ועניה, כזו שנלחמת על כל פיסת מזון. וכאילו שכל זה לא מספיק, כאילו שכבר בתנאים האלו אתה לא תיאלץ להיאבק כל חייך כדי לפרוח, אתה נולד אתה.

קראו לו מתן בלום. כשהיה ילד, הוא היה חוזר מהגן מגמגם אחרי שכמה ילדים תקפו אותו. כשאמו שפרה היתה שואלת אותו מה קרה, הוא היה שותק ומשדר לה חיבוק. את אחותו הקטנה, ליאת, הוא ניסה לבדר בשדרים של צורות פרפרים צבעוניות ואותות אהבה. עם אביו נהג להחליף רק מילים בודדות. הוא אהב להסתכל על אביו, לשלוח שאילתות לעולם על פעולותיו. אביו, אליהו, היה תלמיד ישיבה, המקצוע הנעלה ביותר לגבר בישראל חדשה. מתן העריץ אותו, הוא היה בעיניו כל מה שמסודר וחזק ובטוח, מה שאפשר להיאחז בו, מה שצריך להיות.

מחוץ לחסדי האל

תוכן עניינים

חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז' חלק ח'

חלק א'

כשהגיעו לקומה 4, הם נתקלו בו. היה שבריר שניה של הלם משני הצדדים, ואז הוא החל לרוץ אליהם, ידו אוחזת בסכין קצבים. "אללה אכבר", הוא צעק. דניאל היה הזריז מביניהם, הוא הוציא את רובה הM16 שלו וירה בו שני כדורים. הטרוריסט נפל לרצפה. "שרית! תבדקי אם יש עליו שלל", ליאת הורתה. בזמן ששרית התכופפה לעבר הגופה, ליאת הסתכלה מסביב. "רק אחד? זהו?", היא אמרה לעצמה. לפתע נשמעה צעקה. הם הסתובבו וראו מולם את שרית כפופה, אוחזת בברך שלה. "אני לא יכולה ללכת", שרית מילמלה. הטרוריסט קילל בצעקות ורץ לעברם. "אוי לא! זה מהונדס! תירו בו!". "עיצרו!", דניאל צעק, "הקפאת סימולציה!". הם מצאו את עצמם שוב בעולם השקר, מנותקים מהמשחק.

- "מה קרה?", ליאת שאלה, "זה התחיל להיות קרב מעניין".
- "אני מצטער, אבל ההורים שלי מבקשים שאני ארכז בהם את כל הקשב שלי", דניאל התנצל.
- "שוב פעם אבא שלך רוצה לדבר איתך על הלכות?".
- "ליאת... את יודעת שאני חייב".
- "כן, אתה חייב ללמוד כמו שצריך, אחרת לא תוכל לשרת בנאמנות את אלוקים. אתה צודק, זה יותר חשוב".

לשתות עוד טיפה מכוס המרורים

בבית משפחת כהן מקיימים את הפולחן היומי. הם יושבים מול הטלוויזיה: אבנר - בעל הבית, ירון - בנו מנישואים קודמים, וניקול - אישתו החדשה. בטלוויזיה מוקרן משחק כדורגל. אבנר מנומנם למחצה משיטוטיו במהלך היום. ירון מחייך, לא בגלל המשחק, כי אם בגלל ההנאה שבלשבור את שעת השינה, הטבה שאביו מקנה לו רק כשמשודר משחק חשוב. ניקול עובדת. מבחינתה, הפנאי ביניהם הוא בסך הכל סוג של עבודה.