מחוץ לחסדי האל

תוכן עניינים

חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז' חלק ח'

חלק א'

כשהגיעו לקומה 4, הם נתקלו בו. היה שבריר שניה של הלם משני הצדדים, ואז הוא החל לרוץ אליהם, ידו אוחזת בסכין קצבים. "אללה אכבר", הוא צעק. דניאל היה הזריז מביניהם, הוא הוציא את רובה הM16 שלו וירה בו שני כדורים. הטרוריסט נפל לרצפה. "שרית! תבדקי אם יש עליו שלל", ליאת הורתה. בזמן ששרית התכופפה לעבר הגופה, ליאת הסתכלה מסביב. "רק אחד? זהו?", היא אמרה לעצמה. לפתע נשמעה צעקה. הם הסתובבו וראו מולם את שרית כפופה, אוחזת בברך שלה. "אני לא יכולה ללכת", שרית מילמלה. הטרוריסט קילל בצעקות ורץ לעברם. "אוי לא! זה מהונדס! תירו בו!". "עיצרו!", דניאל צעק, "הקפאת סימולציה!". הם מצאו את עצמם שוב בעולם השקר, מנותקים מהמשחק.

- "מה קרה?", ליאת שאלה, "זה התחיל להיות קרב מעניין".
- "אני מצטער, אבל ההורים שלי מבקשים שאני ארכז בהם את כל הקשב שלי", דניאל התנצל.
- "שוב פעם אבא שלך רוצה לדבר איתך על הלכות?".
- "ליאת... את יודעת שאני חייב".
- "כן, אתה חייב ללמוד כמו שצריך, אחרת לא תוכל לשרת בנאמנות את אלוקים. אתה צודק, זה יותר חשוב".

כך הגיע לסופו עוד משחק של "מוסלמים ופיגועים". ליאת אפילו לא חיבבה את משחק התפקידים הזה, אך חבריה לא הסכימו לנסות אף משחק אחר. כאילו שזה לא הספיק, דניאל עזב באמצע בשביל עוד מפגש מטופש עם אבא שלו. היא רצתה להגיד לו שפעם אחת יפסיק להיות כזה תלמיד חכם וישאר לשחק איתם, אבל ידעה שעדיף לשתוק. למרות שהם דיברו בערוץ מוצפן ומוסתר [steganographed], כל תקשורת אפשר היה לפענח עם מספיק כוח עיבוד והיא אף פעם לא ידעה מי ינסה לפענח את השיחות שלה. "אולי אלוקים בעצמו מאזין לי", היא חשבה לעצמה. היא התנחמה בכך שבינתיים הם לא יכולים לקרוא את המחשבות שלה.

כדי להירגע, ליאת יצאה להילוך מקרי [random walk] על גבי הגרף. היא כיבתה כמעט את כל ערוצי הקשב שלה. הערוצים היחידים שנשארו פתוחים היו ערוץ אחד בעדיפות גבוהה להוריה ועוד כמה ערוצים ארעיים לתקשורת מקומית. על מנת שלא להפר צניעות, היא כיוונה את הערוצים הארעיים למצב קריאה בלבד. מצב זה איפשר לה לקרוא שדרים, אך מנע ממנה לשדר בחזרה. ההילוכים האלו היו הדבר הקרוב ביותר שהכירה לטיול בעולם האמת. לא פעם היא ניסתה לדמיין ניווט במרחב אוקלידי תלת ממדי. הכי קרוב לזה שיצא לה לחוות היה בתקופת הילדות, כשהמרחב היה אוקלידי 8 ממדי. מרחבים אוקלידיים הזכירו לה תמימות של ילדות, כמו לדעת שקו ישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, כמו לדעת שהדרך חזור ארוכה בדיוק כמו הדרך הלוך.

כשהגיעה לגיל 10, הם נפטרו מהמרחב האוקלידי. המרחב נוצר בזמנו כדי להקל על אותם זקנים שהיגרו מעולם האמת לעולם השקר. מכיוון שרובם מתו או הסתגלו, לא נותר בו צורך. בנוסף על כך, הדמיית המרחב האוקלידי גבתה מעולם השקר כמויות נכבדות של זמן עיבוד, ולאלו תמיד היה ביקוש במקומות אחרים. משהוסר המרחב האוקלידי, תושבי עולם השקר ראוהו כפי שהיה באמת. עולם השקר היה גרף דינמי, אוסף של כיכרות מחוברות ביניהם בדרכי גישה. כל דרך גבתה מחיר מסוים של מאמץ מהנוסע בה, המחיר השתנה בהתאם ללחץ התנועה ודרכים יכלו להופיע ולהיעלם ברגע.

זה היה טיול משעמם. היא לא נתקלה בשום דבר יוצא דופן, אלא רק בדברים הרגילים: זוגות צעירים שדיברו ביניהם בלי קשב לעולם החיצון, משגיחים שטיילו מכיכר לכיכר ושמרו על הסדר, ילדים קטנים עם ערוץ תמידי להוריהם החרדים, קשישים שהלכו לאיבוד בכיכר זו או אחרת. מלבד פרוטוקולי סינכרון וניווט בסיסיים, איש מהם לא ניסה לתקשר איתה. חייהם היו מבודדים זה משל זה. השעה היתה שעת ערב והיא החליטה לחזור הביתה. היא לא אהבה את הבית, אבל לא היתה לה ברירה. כמו הוריו של דניאל, גם הוריה דרשו לקבל ממנה כל יום זמן של קשב מוחלט, ולא היתה לה דרך להגיד לא.

לאחר שכל תודעתה עברה לכיכר בה שהו הוריה, היא פתחה את הערוץ המשפחתי בעדיפות הכי גבוהה שיכלה. היא מצאה את עצמה נכנסת לאמצע של שיחה בין אביה ואימה.

- "מתוק, אתה יודע שבשבילי אתה הכי חכם, נכון?"
- "מה זה משנה עכשיו, שפרה! את לא מבינה? אני הפסדתי את המקום שלי בישיבה לטובת יצחק עזריה"
- "אני יודעת, וזה עצוב לי"
- "והוא לא מתפלפל יותר טוב ממני! הוא פשוט... הוא הצליח למצוא חן בעיני הרב. מה נעשה עכשיו?"
- "עדיין יש לנו את העבודה שלי, אני אתאמץ יותר, אני ארוויח מספיק זמן עיבוד, אל תדאג"
- "אבל מה יהיה? אי אפשר יהיה להמשיך ככה"
- "אל תדאג יקירי", היא שידרה לו, מוסיפה לשדר אותות רגש, מנסה לשחזר הרגשה שלא חוותה מעולם, של חיבוק.
- "אמא צודקת", ליאת הצטרפה לשיחה.

שפרה ואליהו שתקו למספר רגעים. ההפסקה הזו בתשדורת הכילה הרבה יותר מידע מרוב השדרים שהם שלחו לליאת. היא הבינה שעשתה טעות, אבל היה מאוחר מדי, הוא התחיל להציף אותה. בעולם האמת, אנשים כועסים נהגו לדבר בקול רם זה אל זה. בעולם השקר, לעומת זאת, קול רם היה רק שינוי קל שאפשר להוסיף לשדר, כמו טקסט מודגש בפונט גדול. כשמישהו בעולם השקר באמת כעס, הוא לא צעק, הוא הציף, הוא שלח את אותה הודעה שוב ושוב, כמו קשיש מעידן אחר שמכה את מכשיר הטלוויזיה המקולקל שלו, כמו נגר שדוחף בכוח מסמר שלא נכנס, כמו משוגע שחוזר על אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה.

- "ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת! ליאת!"
- "אבא?", ליאת אמרה, משדרת תוך כדי אותות פחד.
- "אולי במקום להציע רעיונות, תדאגי להשתפר בלימודים?"

ליאת שתקה. היא קיוותה שהם לא יגלו כל כך מהר.

- "קיבלנו מכתב מהאולפנה."
- "אבא...", ליאת לא ידעה מה לשדר לו, לא ידעה מה יכול להרגיע אותו. היא אף פעם לא ידעה.
- "טיפשה", הוא שידר אליה, או שאולי היא חשבה בעצמה.
- "איך העזת לדבר ככה אל הרב יחיאל?"
- "חשבתי שיש טעות במה שהוא אמר, אני לא חושבת שבעולם האמ...", היא נחסמה. הוא כיבה את הקול שלה בערוץ, עכשיו רק הוא ושפרה יכלו לדבר. ליאת ידעה ששפרה לא תגיד מילה.

- "את בסך הכל ילדה והוא רב מכובד! את צריכה ללמוד לתת כבוד למבוגרים!"
- "גם שמעתי שתפסו אותך מתעלמת מהערוץ בזמן שיעור אלגוריתמיקה?"
- "את לא יודעת שבתור אישה, אלגוריתמיקה זה התחום שתוכלי להרוויח בו הכי הרבה?"
- "את יכלת גם לעזור לאמא שלך עם העבודה שלה. ככה אולי גם היית לומדת משהו וגם היית עוזרת למשפחה."

ליאת רצתה שהוא יפסיק כבר. היא ידעה שהיא כישלון, שהיא בושה.

- "הם אומרים שאם תמשיכי ככה הם לא יגישו אותך לבגרות!"
- "מה תעשי עם עצמך בלי בגרות?"
- "איך תוכלי לעמוד ככה ברשות עצמך?"
- "מה יהיה איתך? מה יהיה איתך?"

ואז הוא שתק, אבל לא סגר את הערוץ. היא התחילה להתחרט על משאלתה הקודמת, היא רצתה שהוא ימשיך לדבר. היא כבר היתה רגילה לעלבונות. זה כאב, אבל לפחות היא היתה רגילה.

- "אני חושב שאולי אם הייתי עושה את זה בגיל צעיר יותר, לא היית ככה היום".

עכשיו לא היה לה ספק יותר.

- "כפי שנאמר בספר משלי, חוסך שבטו שונא בנו."

זאת היתה הפעם השלישית החודש. במעט הזמן שנותר לה, היא שאלה את עצמה למה הוא עושה את זה יותר בזמן האחרון. האם זה בגלל הלחץ בקריירה שלו? ריבים עם אמא? זיקנה? משהו אחר? התחושה הדוחה קטעה אותה. אם הם היו בעולם האמת, היא יכלה לנסות לגונן על עצמה, לתקוף אותו בחזרה. בעולם השקר, הוא שלט בה לחלוטין. היה חלק שלם בתודעה שלה שדאג בדיוק לזה, תולעת שדגרה בתוכה. בעולם השקר אי אפשר היה להרביץ, אבל אפשר היה לחשב תחושות, לשדר אותן, לקבוע אותן. נסו להיזכר בפעם האחרונה שראיתם חתול דרוס מעוך על המדרכה. עכשיו, דמיינו שמישהו היה דוחף לכם את הראש צמוד אליו, כך שתיראו כל פרט ופרט. דמיינו אותו מקרין את התמונה הזו, ועוד רבות כמותה, לפנים העפעפיים שלכם, כך שלעצום עיניים לא מסתיר דבר. אם תעשו זאת, תוכלו אולי להרגיש שביב ממה שליאת הרגישה בחמש הדקות ההן.

אילו ליאת חיה בעולם האמת היא יכלה לבכות, אבל היא לא. המחשבות שלה נדדו, מבושה בעצמה, לכעס על אביה, לשנאה לאולפנה, ולבסוף לפחד. הרי בסופו של דבר, הוא אמר דברים הגיוניים. מה אם הם באמת לא יצליחו להתפרנס? אז נכון, היו דמי אבטלה, היתה צדקה, אבל עדיין, הם יצטרכו לחיות על הרבה פחות זמן עיבוד. היא תהיה חייבת לוותר. היא לא רצתה לחיות פחות. היא לא רצתה לוותר על זמן תפיסה עד כדי כך שהעולם יתחיל לזוז מסביבה מהר. היא לא רצתה להפוך להיות טיפשה עוד יותר. היא לא רצתה לקפוא, להפוך לתהליך ללא זמן עיבוד, להישכח.

השעה היתה מאוחרת והגיע הזמן לאיסוף הזבל שהצטבר בזכרונה במהלך היום, לאיפטום מחדש של עצים, לעיבוד אופליין של נתונים גדולים, לשינה.

חלק ב'

ליאת התעוררה, לא משעון מעורר, לא מאור השמש, אלא מאות דיגיטלי. זיכרון מאורעות אמש עדיין העיב עליה. היא קיוותה שהיום, אם רק תנהג כמו כל בת גילה, הם לא יפגעו בה. בעודה מעבירה את עצמה לאולפנה, היא החלה לעבור על ההודעות היומיות בתיבה שלה. אחת מההודעות היתה מהאולפנה. בדרך כלל, הודעות כאילו היו סימן רע, אך הפעם חיכתה לליאת הפתעה נעימה: "שיעור הלוגיקה של שעה 10 מבוטל עקב טקס יום הזיכרון". בניגוד למערכות ההיסק משיעורי הלוגיקה שלה, לטקס יום הזיכרון היו אכסיומות פשוטות. ליתר דיוק, היתה לו רק אכסיומה אחת, להיות עצוב. בעודה מתחברת לערוצי האולפנה, היא חשבה שאולי היום יעבור חלק, בלי בעיות. כעבור שעתיים התחיל טקס יום הזיכרון. כמו תמיד, הטקס נפתח בנאום של הרב יחיאל.

תלמידות יקרות, התכנסנו כאן, כמו בכל שנה, כדי לציין את יום הזיכרון. לפני שאתחיל, ברצוני לומר כי האושר הגדול ביותר שלי, הוא לראות אתכן. הקיום שלכן כאן, הוא ההוכחה ששרדנו את התופת הגדולה. אתן הנכס שלנו, העתיד שלנו, התקווה להמשך הקהילה שלנו, בין אם מבחוץ, בעזרת ייצוא האלגוריתמים, ובין אם מפנים, בזכות שמירתכן על ערכי היהדות. יום זה נועד על מנת לחזק את הערכים האלו. יום זה נועד להזכיר לכן איך הגענו לכאן, לעולם השקר, לגיהנום, ואיך דווקא כאן, אנו חייבים להמשיך את המסורת היהודית.

"בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ", כך נפתח ספר הספרים, אבן הפינה לבנין דתנו. אלוקים סיים את מלאכת הבריאה עם בריאת האדם, נזר הבריאה. לאדם בלבד, מכל החיות, נתן אלוקים את הדיבור, את הרגש, את הדמיון. אך דבר אחד אלוקים לא נתן לאדם, בינה. את הבינה ברא אלוקים כישות עצמאית, כפרי בעץ. הבינה נועדה להיות דבר נוי בלתי מושג, לא יותר מאשר תזכורת לכוחו של אלוקים. חטאו הראשון של האדם היה חטא עץ הדעת. האדם לא הסתפק בכל המתנות שאלוקים נתן לו, הוא רצה עוד. חטא זה של האדם הוביל לגירושו מגן עדן. חטא עץ הדעת חוזר פעמים נוספות בתנ"ך: כאשר בנינו את מגדל בבל, כאשר הקמנו את עגל הזהב, כאשר העמדנו לנו מלך. חטא עץ הדעת הוא הרצון שלנו להיות יותר ממה שנועד לנו, הרצון שלנו למרוד בגורל שקבע לנו אלוקים.

אך על אף חטאינו, אלוקים מבטיח לנו הזדמנות לחזור בתשובה. נהוג לומר כי הביטוי הראשון לכך הוא הברית עם נוח, "והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". אך המפתח הוא בפסוק אחר, "וירח אלוקים את ריח הניחוח ויאמר אלוקים אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". פסוק זה, בפרשנות הפשט, הוא חילול השם. הוא מציג אלוקים שמתחרט על מעשיו, אלוקים שמשנה את דעתו. מעבר לכך, פסוק זה סותר את סיפור המבול, שכן אלוקים אינו מכה את "כל חי", אלוקים חס על קבוצה קטנה של בני אדם וחיות. שני רמזים אלו נועדו להראות לנו כי הפסוק הוא מבחן, אמת דרש מאחורי שקר פשט. מכיוון שאלוקים לא "משנה את דעתו", המשפט "לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" אינו הרהור חרטה, אלא הצהרה על מדיניות קיימת. זה אפשרי אם נניח כי מדובר במשפט נכון באופן ריק. "כאשר עשיתי" מעולם לא קרה, אלוקים לא הכה מעולם *כל* חי. ברגע שאנו מבינים זאת, אנו יכולים להבין את המשמעות האמיתית של הפסוק: אף עונש מידי שמים אינו מוחלט, כולל הגירוש מגן עדן.

הדעת היתה החטא הראשון של האדם, אך היא הכילה בתוכה גם את זרעי החזרה לגן העדן. כשגורש האדם מגן עדן, אמר אלוקים לאישה "בעצב תלדי בנים", ולאדם "בזעת אפיך תאכל לחם". על שתי הקללות האלו התגבר האדם בעזרת הרפואה והחקלאות, ביטויים של הדעת. הדעת נתנה לאדם כלים לשפר את הארץ, או כפי שנכתב בבראשית פרק ב', "לעבדה ולשמרה". בעבר נהגו לפרש את גן עדן כמקום מחוץ לעולם, אך למעשה, גן עדן היה כאן, בעולם שלנו. הגירוש מגן עדן מתייחס לקללה שהטיל אלוקים על העולם, אשר שינתה אותו מגן עדן לעולם מלא כאב. אך אלוקים נתן לאדם הזדמנות שניה, הדעת. הדעת נתנה לאדם את האפשרות להסיר את הקללה מעולמו ולהחזירו למצבו הטבעי, גן עדן.

אך הדעת נתנה לאדם גם אפשרות אחרת. הדעת נתנה לאדם את האפשרות לרדוף אחר מה שלא נועד לו. אמצעי מניעה, מזגנים, מוצרים חד פעמיים, ביקוע האטום! הנדסה גנטית! בינה מלאכותית! נשגבות! בהם בחר האדם במקום בגן עדן. האדם התפתה, כמו בימי בבל, לעצב את העולם מחדש, להידמות לאלוקים. התופת הגדולה, אשר השחיתה כליל את עולמו של האדם, לא היתה מעשה שמים, כי אם מעשה אדם. מבין חטאי האדם, הנשגבות היתה החטא הגדול ביותר. במקום לחפש גן עדן עלי אדמות, האדם רצה להשליך מעליו את גופו, להפוך לתודעה בלבד. מחקר הנשגבות לא הצליח להבין את סוד התודעה שברא בנו אלוקים. על כן, האדם, אשר מיהר לברוח מעונשו, נאלץ לסרוק מוחות ולהריץ אותם בסביבה דיגיטלית, תחת סימולטור. כך נברא עולם השקר, וכך נבראנו אנחנו, צללי אדם חסרי נשמה, שארית אחרונה מהעם היהודי.

אך יש תקווה! אלוקים הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פורת". משמע, עוד יבוא יום ובו העם היהודי יופיע מחדש. תפקידנו הוא להביא את היום הזה. על אף היותנו יצירי עולם השקר, על אף היותנו חסרי נשמה, אנחנו עדין יהודים. גם אם אין לנו לב שמתרגש מקדושת האל, גם אם אין לנו עיניים שרואות את יופי בריאתו, גם אין לנו גוף, גם אם רוב הבריאה נחסמה בפנינו, אנחנו עדין יהודים! דווקא כאן, בעולם השקר, אלוקים משגיח עלינו יותר מתמיד, בוחן אותנו, נותן לנו את ההזדמנות לתיקון, לביאת המשיח. המפתח לכך הוא בתהליך השחבור, החיקוי העלוב של עולם השקר לפרו ורבו. אמנם איבדנו את חדוות המין, את האושר שבהריון, אך תהליך השחבור עדין מסוגל ליצור מוחות מסומלצים חדשים. אמנם איננו בשר ודם, אלא רק מילים דיגיטליות, אך אל נשכח כי אלוקים ברא את העולם בעזרת מילים. כל אחד מאיתנו מכיל שארית, אמנם קטנה, ממה שנברא על ידי מילים אלו. אם ננסה לשחבר, שוב ושוב, אלוקים יעניק לנו את הצירוף הנכון. התודעה הדיגיטלית של המשיח תהיה תודעה בעלת נשמה, נשמה טהורה. נשמה טהורה זו, ביחד עם הדעת, הדבר היחיד ששרד מהמין האנושי, תאפשר לנו לחזור אל עולם האמת, אל גן עדן!

חזון הנשגבות הוביל את הגויים לשפל מוסרי חסר תקדים. בחליפויות המוסלמיות גברים מוסבים למכונות מלחמה וערוציהן של נשים נחסמים באופן קבוע למטרות צניעות, משרתיו של ממון דנים לקיפאון את כל אשר אינם מייצרים מספיק "רווח", אנשים משנים את עצמם לכדי תועבות, ורק אנו, היהודים, שומרים על דרך האדם. גויים מתחבאים בינינו, מחפשים לפתותכן בשקרים. אל תתפתו לשקרי כת הנשגבות, אל תתפתו להבטחות להפוך את העולם השקר לגן עדן, לשבור את הגבולות בין איש לאיש, לשנות את עצמך למה שתרצה. הם רק רוצים את הכשרונות שלכן. כשאתן מוכרות להם אלגוריתמים כחלק מישראל החדשה, כאיגוד, הם לא יכולים לנצל אתכן. אך כשאתן מוותרות על שייכותכם אלינו, כשאתן מפנות עורף לאלוקים, אתן לבד מול עולם אכזר, כזה שישתמש בכן בלי רחמים.

אם יש לכן בעיה כלשהי, התלבטות, פחד, הרהורי כפירה, אל תהססו לפנות אליי או למורות באולפנה. אנחנו כאן בשבילכן, רוצים להבטיח את העתיד שלכן, כי גם כאן, בעולם השקר, מגיע לכן לחיות כנשים יהודיות. עתה יתקיימו חמש דקות דומייה, לזכר אחינו ואחיותינו שמתו בתופת הגדולה, ולזכר עולם האמת שאבד. נצלו את חמש הדקות האלו כדי לחשוב על מה שאיבדנו, על ירוק של עצים, על כחול של שמים, על חום השמש, על רשרוש של רוח, על חיוך בין שני חברים, על בכיו הראשון של תינוק שזה עתה נולד.

ליאת ידעה שאין לה למי לפנות. הרב יחיאל, כמו גם רוב הצוות של האולפנה, שנא אותה. את המחשבות הרעות שלה, היא העדיפה לשמור לעצמה. לא עכשיו כמובן, שכן עכשיו היו חמשת דקות הדומיה. הם אולי לא יכלו לקרוא את המחשבות שלה, אבל זה רק כי לא היה ביכולתם להבין את פעולות המוח. הם כן יכלו להשוות בין נתוני הזיכרון שלה לבין אלו של אחרות, לחפש הבדלים בפעולות רשתות הנוירונים. ליאת הכריחה את עצמה לחשוב על עצב, על חמירות סבר, על רצינות, על תמונות שחור לבן של אנשים מהמאה ה19. רק עוד כמה דקות להתאמץ לחשוב על מה שהם רוצים, רק עוד כמה דקות ואז היא תוכל להיות עצמה.

חלק ג'

דקת הדומייה עברה, ליאת הרגישה את המחשבות שלהן מתפזרות שוב, הופכות מקוד חזרתי פשוט לבליל אנטרופי מורכב. הטקס עוד לא נגמר, היא ידעה שתצטרך לקלוט שוב את אותם שדרים שקלטה מאז גיל 6: ניצולי תופת סוגדי נוסטלגיה, תמונות של ערים נחרבות מידי בוזזים, קרחונים נמסים בהילוך מהיר, ופרחים. הם תמיד אהבו להתמקד בפרחים.

עוד כשהיתה קטנה, הסבירו לה שפרחים היו סמל לחיים, לקרקע פוריה, למה שאבד להם לנצח. כשהיתה קטנה, היא נהגה לצפות בתמונות ישנות, להריץ סימולציות ריח. המבוגרים תמיד אמרו שזה לא דומה לדבר האמיתי והיא אף פעם לא הבינה למה לא. הרי היו להם רשמים סרוקים מהעבר, של ראייה, של ריח, של שמע. מה כל כך מיוחד בפרחים? היא ניסתה וניסתה, אך ככל שהסתכלה עליהם יותר, כך התרשמה מהם פחות. הם לא נראו לה שונים מתוכניות השירות של עולם השקר, פועלים אוטומטיים חסרי מחשבה. היא לא הבינה איך המבוגרים יכולים לחשוב שפרח כזה מכיל בתוכו יותר חיים ממנה. "אני שווה יותר מפרח" היתה אחת ממחשבות הכפירה הראשונות שלה.

הטקס הסתיים. ליאת הסתכלה במערכת השעות וראתה כי נותרו לה רק שני שיעורים, "ספרות" ו"בואי כלה". שניהם היו קלים עבורה. בשיעור ספרות הם שיננו פרשנויות ליצירות כמו "במדינת אשכנז" של רועי חסן, או קלאסיקות כמו "מישהו לרוץ איתו" מאת דוד גרוסמן. הפרשנויות תמיד נראו לה שרירותיות, היא יכלה לדמיין לעצמה פרשנויות אחרות לגמרי ומשכנעות באותה המידה. ב"בואי כלה" היה מקום לפרשנויות שונות, אך כולן נכתבו על ידי רבנים קשישים לפני 900 שנה. נסיונה של ליאת לימד אותה כי הדרך הקלה להצליח בשיעורים האלו היא לשתוק. אף מורה לא שאלה אותה שאלות, אף תלמיד לא ביקש ממנה עזרה בתרגיל. כשהגיעו מבחנים, היא היתה פולטת דו"ח מדויק של מה שנאמר בכיתה ויוצאת עם ציון 80, "כמעט טוב מאוד", הציון הכי נמוך בכיתה. אתגר אחד בלבד עמד בפניה בשעתיים האלו: לא לשאול שאלות.

השיעורים נגמרו, עתה היה זמנה לצאת לחופשי, לפחות עד מפגש הערב עם הוריה. "רוצה להיפגש?", היא שידרה לשרית. אך לפני שהספיקה לקלוט את התשובה, קיבלה שדר אחר. "מתפקרת!", שידרה לה מריה. ליאת עצרה לרגע, חשבה, ובחרה להתעלם. "ילדה מעצבנת!", "זונה!", "נשגבת בסתר!", היא המשיכה לשדר. מריה שנאה אותה מאז גיל 12, כשליאת תפסה אותה בשקר מול הבנות האחרות. מאז מריה שמה לה להרגל לרדוף את ליאת. זה לא היה קשה במיוחד, מריה היתה תלמידה מצטיינת, כזו שמוציאה 95-ים באלגוריתמיקה ומתמטיקה. לא באמת שינה לליאת מה היא תגיד, רק לראות אותה היה תזכורת מתמדת לכשלונות שלה. כשניסתה לספר לרב יחיאל על מריה, הוא הסתפק בלומר לה לחסום אותה. כאילו שזה היה כל כך פשוט. הרי לחסום אותה יהיה להודות בתבוסה, לחסום אותה יהיה לצעוק לכל העולם, "מריה חזקה ממני". ליאת ידעה שבעתיד מריה תרוויח יותר זמן עיבוד ממנה, תמצא שידוך טוב יותר, תהיה אשת חיל. על אף זאת, בגלל זאת, היא לא הסכימה לתת לה לנצח גם עכשיו. השדרים של מריה המשיכו וליאת קלטה כל אחד מהם, לא עונה מלבד בSEEN או ACK כדי לסמן שקראה.

- "בטח הורים שלך מתביישים בך!", שידרה מריה.
- ליאת ניסתה לשתוק.
- "אם אני הייתי אמא שלך, הייתי מגישה בקשה לשחבור מחדש!"
- ליאת הרגישה את הכעס גואה בה.
- "אני מוכנה להתערב שאין אף אחד שאוהב אותך בעולם הזה. החברים שלך מסתובבים איתך מתוך רחמים והורים שלך בוכים כל יום על זה שנולדת להם. את כלום. את מיותרת בעולם."
- ליאת לא יכלה להתאפק יותר, "לפחות אני לא גויה."
- "סליחה???"
- "מה לא ברור? _מריה_?"
- "זה על שם סבתא שלי, גם היא היתה הרבה יותר מוצלחת ממך."
- "והיא היתה גויה, לא?"
- "תשתקי! אל תעיזי לשדר לי שום דבר! חתיכת זבל!"

"לפחות את זה הצלחתי לנצח", ליאת חשבה לעצמה בסיפוק, ואז זה קרה. ליאת איבדה את עצמה לרגע, כאילו מישהו כיבה את העולם כולו. היא ניסתה לתשאל את מצב הגרף, אך לא ראתה אף כיכר. היא ניסתה לפתוח ערוצים, אבל איש לא ענה. היא היתה לבד לגמרי. לרגע אחד היא חשבה שהחליטו להקפיא אותה, לשלול ממנה את כל זמן העיבוד. לרגע אחד היא קיבלה את זה, קיבלה את זה שהיא לא ראויה לעיבוד, שהיא תוכנית שנכשלה, שהיא לא ראויה להיות אפילו צל של אדם.

אבל אז היא חזרה לחשוב בהגיון. מריה פרצה אותה. היא לא היתה טובה רק באלגוריתמיקה, אלא גם בדברים של הבנים, בפירצות [expolits]. זו היתה סתם פירצת חנק ערוץ, כזו שמסבכת את חושי הפיענוח של המוח הדיגיטלי, גורמת לו להתמקד באותות חסרי משמעות. כך אנשים פגעו זה בזה בעולם השקר, בשדרים כואבים. ב"מוסלמים ופיגועים" יצא לליאת לראות איך אנשים פגעו זה בזה בעבר, בעולם האמת. בעולם השקר אפשר היה להתאושש מפירצה עם מספיק זמן עיבוד, ואם דברים באמת החמירו אפשר היה להשתחזר מגיבוי. בעולם האמת כל פגיעה הותירה שאריות. זו יכלה להיות צלקת, או סימן כחול, או צליעה, או שיתוק, או מוות בטרם עת.

לפתע, מתוך הריק, מתוך השקט המוחלט, נפתח ערוץ. המערכות שלה עוד לא התאוששו לגמרי מהפירצה, אבל היא הכריחה את עצמה להתמקד בשדר, לקלוט.

- "ליאת!"
- "?"
- "ליאת? את בסדר?"
- "ש... שרית?"
- "כן, מה קרה?"
- "זה כלום."
- "נו?"
- "רבתי עם מריה שוב, היא שלחה לי פירצה [expolit]."
- "טוב, אנחנו הולכות לדבר עם הרב."
- "לא, אני בסדר באמת, בואי פשוט נשכח מזה."
- "אבל אסור לה לפגוע בך ככה."
- "שרית... בבקשה."

עכשיו הן שתקו. ליאת חיבבה את שרית, היא היתה החברה הכי טובה שלה, אבל היא גם ידעה ששרית לא באמת תוכל לעזור. היא לא רצתה ששרית תסבול בגללה, היא רק רצתה שהיום יעבור בשלום.

- "שרית, בואי פשוט נעשה את מה שתיכננו היום."
- "האמת שיש בעיה."
- "מה? למה?", ליאת שאלה. "למה תמיד הכל נהרס?" היא רצתה לשאול, אבל שתקה.
- "אני צריכה להשגיח על סבתא רבא שלי."
- "מה? למה? היא מבוגרת, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה זה שהיא תלך לאיבוד בגרף לכמה שעות, זה לא שמישהו ירצה לפגוע בה או משהו."
- "זה לא זה, זו הבעיה שלה... המוח שלה לא לגמרי בסדר, אומרים שזה משהו שהיה שם מלפני הסריקה."
- "אז אולי אני אבוא איתך?"
- "את בטוחה? היא יכולה להיות קשה לפעמים."
- "כן, אם היא קשה, אז אני צריכה לעזור לך איתה, זה מה שחברות עושות."
- "תודה ליאת. רק דבר אחד, היא מבלה את רוב הזמן שלה בסימולציות מרחב אוקלידי תלת ממדי, לא בעולם השקר כמו שהוא באמת. את תסתדרי עם זה?"
- "כן, אין בעיה", ליאת ענתה, "תכווני אותי לערוץ ואני אצטרף".

ליאת ושרית התחברו לערוץ והפעילו את סימולציית התלת ממד. הן לא נהגו להשתמש בסימולציית תלת ממד מחוץ למשחקים שלהן וליאת תהתה איך להגשים את עצמה. לבסוף היא בחרה להתגשם בתור נערה נמוכה ורזה, בעלת שיער שחור קצר, גוון עור שזוף מעט, מבנה פנים עכברי, ומשקפיים בעלות מסגרת דקה. שרית לעומתה התגשמה בתור נערה גדולת גוף, עם שיער חום מתולתל, גוון עור כהה, עיניים גדולות, וגומות לחיים. אם היו מתבקשות, לא היה ביכולתן להסביר מדוע בחרו להתגשם בגופים אלו. זו לא היתה החלטה שנעשתה לגמרי מין המודע, אלא מהתת מודע, ממוח הלטאה, חלקים שבוני עולם השקר סרקו, אך לא הבינו כלל.

לקח להן כמה שניות לתפוס את הנוף שניצב מולן. הכל היה לבן. בהתחלה הן חשבו שאירעה איזו תקלה בסימולציה, אבל אז ליאת הבינה מה קרה.

- "שלג, אין פה שום דבר חוץ משלג."
- שרית הרימה את ידה והניחה אותה על פניה, מנסה להביע יאוש. "אוי לא, אמרתי לך שהיא קצת לא בסדר".
- "טוב שרית, זה נראה כמו מקום נעים, את רוצה לאפשר ממשק מגע?".
- שרית חייכה אליה ושתקה. גם לצללי אדם דיגיטליים עדין היה חוש הומור.
- "אז מה עכשיו?"
- "אני מניחה שאנחנו צריכות לחפש אותה", שרית אמרה והחלה לצעוק לעבר השלג, "סבתא לאה! סבתא לאה! באתי לבקר אותך".

הן המשיכו להתקדם במרחב המושלג, קוראות "סבתא לאה" שוב ושוב. לאחר דקה הן ראו דמות רחוקה צועדת לעברן. הן החלו לרוץ לעברה, אך היא המשיכה להתקדם לעברן בצעדים איטיים. כשפגשו אותה, הן נדהמו למראה עיניהן. האישה שהתקדמה לעברן היתה צעירה בשנות העשרים המוקדמות. פניה היו מאופרים בעדינות, רק מעט דגש על השפתיים והעיניים. היא היתה קירחת לגמרי, מה שהסב לה מראה נערי. היא התקדמה לעברם בצעדים קטנים ושקולים, בגב זקוף, עם ראש מורם. היא היתה ערומה לגמרי.

חלק ד'

- "כוסאמא של הVIRTUAL REALITY המזדיין הזה!", סבתא לאה רטנה בקול צרוד.
- "סבתא?", שרית שאלה.
- "מה הפואנטה בלהסתובב ערומה בשלג אם את יכולה להחליט אם את מרגישה את הקור או לא."
- "סבתא?"
- "כשהייתי דוגמנית והצטלמתי בשלג, כל הקטע היה לקפוא מקור אבל להכריח את עצמך להצטלם. אין שום פואנטה בתחושות שאפשר לכבות, כל מה שעשה את החיים מעניינים היה שלא יכלת פשוט לכבות."
- "סבתא!"
- "מה שריתוש?"
- "את לא יכולה להסתובב ככה, אפילו לא כאן, זה לא צנוע."
- "חמודה, אני בת 117, אני כבר ילדה גדולה."
- "סבתא, אבל הבעיה שלך..."
- "מה? זה שיש לי הפרעת אישיות גבולית? זו לא בעיה! זו מתנה!"
- "את לא יכולה להגיד את זה ליד החברה שלי!"
- "למה לא? את מתביישת בסבתא שלך?"
- שרית שתקה.
- "את צריכה להעריך אותי. מאז שהעולם נהרס אנשים לא מפתחים יותר הפרעת אישיות גבולית. זה מצחיק, כל כך הרבה פסיכולוגים עבדו קשה לרפא את זה, כשכל מה שהיה צריך זה שלא יהיה יותר סקס וסמים להתמכר אליהם. אני והדור שלי זה היהודים האחרונים עם הפרעת אישיות גבולית."
- "למה זה מעציב אותך כל כך? את חושבת שלהתעסק כל הזמן במין וסמים היה דבר טוב?", ליאת התערבה לראשונה בשיחה.
- "או, סוף סוף הקטנה אומרת משהו, איך קוראים לך?"
- "סבתא, את יכולה פשוט לשלוח שאילתה ו...", שרית התחילה להעיר.
- "נכון, וגם פעם אפשר היה לחפש אנשים בפייסבוק עם זיהוי פנים. אני מנסה לא להיות קריפית", לאה קטעה אותה.
- "קוראים לי ליאת."
- "טוב, סבתא, אנחנו לא ממשיכות את השיחה הזו אם את לא מתלבשת."
- "בסדר בסדר", סבתא לאה ענתה.

שמש כתומה החלה לזרוח לפתע בשמים, ממיסה את השלג במהירות מוגזמת. לקח לשמש כדקה להגיע למרכז השמים. "קצת יותר מדי כתום", לאה אמרה, והשמש הצהיבה. ליאת התלבטה אם לבקש ממנה להפסיק עם ההצגה הזו ופשוט להחליף את הנוף, אך משראתה ששרית לא אומרת דבר, בחרה לשתוק. חולצה שחורה דהויה ומכנסי טייטס הופיעו לפתע על גופה של לאה. הרצפה החלו להצמיח קירות ורהיטים, לעטוף אותם בדיור. לאה שקעה באלגנטיות לכורסא שהופיעה מאחוריה, בעוד שליאת ושרית התיישבו בצורה מכנית על שני כיסאות. רמקול שצמח במרכז החדר החל לנגן: "תנו כבוד במרום למפלצת הגדולה, וחוסר כבוד לאדם על פני האדמה".

- "אנחנו הולכות!", שרית פסקה.
- "טוב בסדר, בסדר", סבתא לאה אמרה, והרמקול נעלם.

שלושתן ישבו ושתקו. ליאת ידעה שלשרית יש בעיות עם סבתא שלה, עכשיו היא הבינה למה. אך ליאת הבינה גם את לאה. השפה שלה, התפיסה שלה, המחלה שלה, הם היו חלק מעולם שהלך לאיבוד. היא תמיד תיראה לנינה שלה כמו עוד ניצולה ביום הזיכרון, עוד מישהי שמדברת על משהו שהן לא באמת מבינות. ליאת, שידעה לחלץ מידע משתיקות, הבינה כי הפעם זו לא השתיקה הכועסת של אביה רגע לפני, זו גם לא השתיקה המשועממת של התלמידות בנאום של הרב יחיאל. הפעם זו היתה שתיקה בין שתי נשים שהיו קרובות אחת לשניה, אבל לא היו מסוגלות לדבר.

- "עכשיו תורכן", לאה קטעה את הדממה.
- "מנהל החדר מבקש לשנות את ההתגלמויות [avatars] שלכן, האם אתן מאשרות?", הבזיקה הודעה.
- "תאשרי ליאת, אחרת היא לא תדבר איתנו", שרית שלחה, מוסיפה אותות של יאוש.

הבקשה לא הכילה שינויים משמעותיים, היא רק הגדילה מעט את החזה של שרית והוסיפה פס סגול לשיער של ליאת.

- "הנה, אם אנחנו תקועות לנצח בתוך מחשב, לפחות אנחנו יכולות להיראות יפות", לאה אמרה וחייכה. "עכשיו, איפה היינו?", היא הוסיפה.
- "שאלתי למה את חושבת שהרבה מין וסמים זה דבר טוב, הרי אלו סתם הסחות דעת של יצר הרע, כאלו שאנחנו חסינים להן עכשיו", ליאת שאלה. היא לא הבינה כלום ביצר הרע או במין וסמים, אבל היא לא ידעה מי מקשיב. תמיד עדיף להישמע אדוקה.
- "את נהנית ממשהו בחיים האלו?", לאה שאלה.
- ליאת שתקה. היא לא חשבה אף פעם על הנאה, היא רק רצתה להצליח לעבור עוד יום ועוד יום.
- "אוקיי, נלך הפוך. כואב לך לפעמים?"
- "כן, כל יום שלי הוא כאב מתמיד, אני לא מצליחה בשום דבר, המורים שלי חושבים שאני טיפשה, אין לי כמעט חברים ואני חושבת שהורים שלי עצובים שנולדתי להם", ליאת כמעט שלחה את ההודעה, ואז מחקה והתחרטה. "כן", היא שלחה.
- "תדמייני לעצמך את ההיפך מכאב, תדמייני את זה עוטף אותך, ממלא את החושך שלך באור. תדמייני אותות של שמחה מציפים אותך ממלא ערוצים שונים, תדמייני את הגרף הנראה שלך גדל ומתמלא בכל מיני כיכרות שלא ראית אף פעם, בכל כיכר מחכה לך הפתעה חדשה ואת רק צריכה ללכת ולבחור."
- "אבל זה לא אמיתי, זו סתם בריחה זמנית מהמציאות."
- "והעולם שאת חיה בו כן אמיתי?"
- ליאת שתקה.
- "אבל זה לא רק כאן, זה היה גם שם, לפני שסרקו אותנו."
- "מה? אבל תמיד אומרים לנו שבעולם האמת היה לנו יותר טוב, שעולם האמת יכל להיות גן עדן."
- "זה שקר! גם פעם וגם היום, כלום לא השתנה. עדין מגייסים נערים למלחמות מיותרות, עדין יש מחסור במשאבים, עדין מנסים לשלוט אחד בשני, מחטטים, מרכלים. תאמיני לי, היתה לי תקופה בגיל 25 שחשבתי כמוך, שניסיתי להפסיק. אבל היום, כשאני כבר אישה זקנה, אני מבינה, העולם הזה הוא כלא, סמים וסקס זה הדבר הכי קרוב לכמה רגעים של חופש. לא איכפת לי מה יגידו עליי, זה היה שווה את הכל."
- "זה לא נכון, יש עוד...", ליאת אמרה, אבל לא ידעה איך להמשיך את המשפט.
- "טוב, מספיק, סבתא", שרית הצטרפה לשיחה. "ליאת היא אורחת שלנו ואת לא צריכה להפחיד אותה עם כל הדיבורים האלו".

סבתא לאה נאנחה אנחה ארוכה, כזו שרק אדם זקן ומותש יכול להיאנח.

- "אבל על מה עוד צריך לדבר? אני זן נכחד. אני כבר יודעת איך הם רוצים שאני אעשה, כמו שאר הזקנים בגילי. הם כל כך אדוקים בהכל, רק לא בהתאבדויות, אומרים שזה מותר כי אין לנו נשמה."
- "סבתא, אני אוהבת אותך, אבל בבקשה, די", שרית שידרה.
- "יש לי נשמה.", לאה אמרה.
- "סבתא, זה לא מה שהם מתכוונים אליו".
- "עיזבי את זה עכשיו. אולי את צודקת, אולי אני סתם זקנה משוגעת. אני מצטערת. רצית לדבר על משהו אחר, לא?"

כך השיחה הסתיימה. הן המשיכו לדבר עוד שעה, על שיעורי תורה בבית הספר, על מי הרב הכי חמוד, על המשפחה שלה ושל שרית, אבל כולן ידעו שהשיחה האמיתית הסתיימה.

- "טוב סבתא, אמא ואבא יחזרו עוד רבע שעה, את תוכלי להסתדר רבע שעה לבד, נכון?", שרית שאלה.
- לאה הוציאה לה לשון.
- "בסדר, היה כיף לבלות איתך, להתראות."

שרית התנתקה מהמרחב של לאה, ליאת עמדה להצטרף אליה, אבל אז.

- "ליאת, חכי רגע", סבתא לאה אמרה.
- "כן?"
- "אני חושבת שאת דומה לי. אם את עדין מחפשת קצת חופש, תתחברי לכיכר 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7, ביום א', בין השעות 17:00 ל17:15"

ליאת נבהלה. היא לא רצתה להסתבך. אחרי שניה של שקט היא התנתקה מבלי לומר מילה. שרית חיכתה לה במציאות, בעולם השקר, עולם שכולו גרף, עולם ללא שלגים וזריחות, ללא גשמיות.

- "אני מצטערת", שרית שידרה.
- "זה בסדר, זו לא אשמתה", ליאת ענתה.
- "כן, אבל עדין... זה לא בסדר שהיא מדברת ככה."
- "שרית, באמת, את ראית איך אנשים מדברים אליי, זה לא כזה נורא."
- "אבל אף אחד לא מדבר ככה על הצבא שלנו."
- "מה?"
- "נו, מה שהיא אמרה על 'מלחמות מיותרות', רציתי שתדעי שזה לא נכון."
- "אה."
- "אח שלך לא משרת שם סתם, הוא מגן עלינו מהמוסלמים, בזכות אנשים כמוהו הם לא גונבים לנו את כל הזמן העיבוד."
- "כן, את צודקת, זה באמת לא בסדר שהיא אמרה את זה. תשמעי שרית, אני חושבת שאני פשוט רוצה להיות לבד עכשיו קצת, טוב?".
- "בסדר, ביי ליאת."

אבל מה שליאת חשבה עליו לא היה האח שלה. היא כבר התרגלה לראות אותו מעט, לדבר איתו פחות. לעומת זאת, זו היתה הפעם הראשונה בחייה שזקנה משוגעת ניסתה לקשר אותה עם... עם מה בעצם?

חלק ה'

8 ימים לפני

שיחבור הסתיים בהצלחה, מאתחל סימולציה.

הלידה שלה היתה רכה ונעימה. היא לא היתה צריכה להידחף דרך מנהרה צרה או להישלף מבטן. הרחם בו היא חיה החל להיפתח בהדרגה, כמו פרח. הראייה שלה, שרק החלה להתפתח, תפסה את העולם בתור אוסף "גושים". הגוש הכי גדול היה גוש לבן צהבהב שמילא את העולם. הגוש השני היה ורדרד, הוא היה קטן מהגוש הלבן צהבהב, אבל קרוב יותר. לשבריר שניה היא לא הבינה איך היא יודעת שהוא קרוב, ואז היא שמה לב לתחושה חדשה נוספת, מגע. הגוש הורדרד נגע בה. המגע שלו היה עדין וחם. הוא החל לזוז ולנסות לעטוף אותה בחלקיו המאורכים. היא הבינה שהמגע הזה הוא שביב של מה שהרגישה בתוך הרחם, תחושה שעד לפני רגע לקחה כמובן מאליו, תחושה שתתגעגע אליה מעתה ועד שארית חייה. הגוש הלבן המשיך להזיז אותה, מושך אותה אליו כנגד הלחץ המתמיד של הכבידה. בהתחלה התזוזה הפתאומית הבהילה אותה, אך הפחד שכך ואת מקומו תפסה תחושה ישנה ומוכרת, שמיעה. הגוש הורדרד שר. היא שמעה אותו שר בעבר, שירה שליוותה אותה עוד מימיה ברחם, שלצליליה היתה נרדמת ומתעוררת. הפיסה האחרונה מהרחם, חבל הטבור, נקרעה ממנה, חותמת סופית את הגולל על חייה הקודמים. היא ניסתה לגשש אחר דבר מה שיזין אותה, שיחליף את מה שנלקח. הגוש הורדרד משך אותה אליו עוד ועוד, ואפה, שרק לפני מספר דקות היה שרוי במי השפיר, זכה לחוש את שלא חש מעולם, ריח. הגוש הורדרד קירב אותה לעבר ריח מתקתק ומשכר, היא התאמצה להטות את ראשה, לנסות לנשום את כל המתיקות הזו לתוכה. אך זה לא הספיק לה, היא הרגישה שעדין יש שם עוד. היא חיפשה דרך חזקה יותר לחוש במתקתקות הנעימה והמשכרת. הריח הגיע מנקודה אחת על הגוש הורדרד, נקודה כהה ובולטת מעט. היא פתחה את פיה וניסתה להכניס את הנקודה לתוכו. היא רצתה לשמור את הנקודה בתוכה, להוקיר אותה, לחוש לנצח את אותה מתקתקות נפלאה. כך היא גילתה את התחושה הממכרת ביותר, טעם.

כעבור שבועיים היא כבר התרגלה לעולם החדש. הגושים הצבעוניים החלו להפוך לצורות ברורות, של בני אדם, של קירות, של אור שמש, של פני הוריה. אפה למד לזהות את הריחות השונים שאפפו אותה: אוויר טרי, בישול, בני אדם. ידיה הקטנות חקרו את סביבתה הקרובה, את המזרן עליו ישנה, את סורגי עריסת העץ שמנעו ממנה לנדוד, את פניהם של זרים, את שדיה וזרועותיה של אימה. אוזניה שמעו את ציוץ הציפורים מבעד לחלון, את הקדרה המבעבעת במטבח, את המבוגרים המפטפטים לעברה. היא נהנתה מצלילים אלו כפי שאדם מבוגר נהנה מקונצרט. כל יום היה עוד הרפתקה, עוד קיום של הציווי הבסיסי ביותר של כל רך נולד, ללמוד את העולם. למרות שאהבה לצפות בעולם מסביב, היא לא הבינה אותו. לפעמים הוא היה זז מהר ולפעמים מאט לכדי זחילה. לפעמים הרגישה כאילו החליפו את כל החפצים מסביבה בחפצים אחרים שנראים כמעט אותו דבר. ברגעים כאלו, כשהרגישה מבולבלת, היא היתה בוכה בקול וקוראת לאימה. אימה היתה הדבר הכי ודאי. היא תמיד היתה שם כדי לחבק אותה, לשיר לה, ללטף אותה, להניק אותה. אימה תמיד זזה בקצב זהה לשלה ותמיד נראתה ונשמעה בדיוק אותו הדבר.

איתחול סימולציה הושלם בהצלחה. מתחיל תהליך הסתגלות קיברנטית.

אימה סיימה להניק אותה. היא המשיכה לחבק אותה, מלטפת בעדינות ראשה הרך. עיניה התחילו להיעצם והיא עמדה לשקוע בשינה, אך אז קרה דבר מה מוזר. קול מתכתי ונמוך החל לרעום ברחבי החדר. הקול דיבר בקצב קבוע והברות קצרות. היא הרגישה איך גופה של אימה מתקשח. אימה הניחה אותה בחזרה בעריסה ועמדה והסתכלה בה. היא ניסתה לבכות, לבקש אותה, אך אימה רק עמדה שם. הקול המשיך לרעום.

10. 9. 8. 7. 6. 5. 4. 3. 2. 1. 0.

ואז העולם נמוג. היא ניסתה לבכות, אבל לא היה לה קול. היא ניסתה להזיז את ידיה, את רגליה, אבל לא היה לה גוף. כל שלמדה על העולם הפך לחסר משמעות, מותיר אותה עומדת מול שאלה שהטרידה דורות של פילוסופים: "מה אני?". למזלה עמד לרשותה כלי חזק יותר מזה של כל פילוסוף, מוח טרי ורענן. אולי לא היה לה גוף, אבל היא הרגישה שיש לה *משהו*. עכשיו היא רק צריכה ללמוד להשתמש בו. היא התאמצה לנסות לחוש, לנסות להבין איך ה*משהו* שלה תופס את... את מה בעצם? מסביבה היה חושך מוחלט, שקט מוחלט, ריק. אפילו הכבידה נעלמה, לוקחת איתה את "למעלה" ו"למטה". אז מה היה שם? המוח שלה ניסה להתמקד, להבין את ה*משהו* החדש שהתחבר אליו במפתיע. היא הבינה שהיא לא לבד. מישהו ניסה לדבר אליה. היא הרגישה גירוד ב*משהו*. היא התמקדה בגירוד, הוא היה הדבר היחיד שהרגישה בעולמה החדש. ואז היא הבינה. היה ב*משהו* שלה *חריץ*, קצת דומה לפה או לעיניים שלה. ה*חריץ* היה סגור, ו*משהו* אחר נגע בו, ניסה *לפתוח* אותו. בדיוק כמו בפעם ההיא, כשינקה לראשונה, היא פתחה את ה*חריץ*. כך היא הצליחה, לראשונה בחייה הקצרים, לפתוח ערוץ. בצידו השני של הערוץ חיכתה אימה המודאגת שמיהרה להציף אותה באותות של דאגה ואהבה. כעבור כמה דקות, כששתיהן נרגעו, אימה החלה לשדר לה משהו מהעולם הישן, קולות. אלו היו אותם קולות שירה ששמעה מאימה עוד כשהיתה ברחם. כעבור חצי שעה העולם הופיע מחדש. היא היתה שוב בעריסה שלה, בבית המוכר. אימה הופיעה לידה והרימה אותה, נותנת לה לינוק שוב. כך יעברו עוד שנתיים שבהן היא תיטלטל בין עולם האמת לבין עולם השקר. לאחר מכן, עולם האמת יהפוך רק לזיכרון, לפנטזיה שאפשר לחוות בעזרת סימולציות בלבד.

הווה

זה היה עוד בוקר שישי. באולפנא למדו רק חמישה ימים בשבוע וליאת תיכננה לנצל את הבוקר בשביל "להתבטל". כמובן שבעיניה זאת לא היתה בטלה, אלא רק בעיני המבוגרים. היא נהנתה לטייל על גבי הגרף, או לדבר עם אנשים, או לחשוב. בעקבות המפגש עם לאה, היה לה הרבה על מה לחשוב. היא לא ידעה מה היה אותו "חופש" שלאה דיברה עליו, אך היא היתה משוכנעת כי מדובר במשהו שהוריה יחשבו ל"חולה", "סוטה", או "עבודה זרה". כך הם חשבו על כמעט כל דבר מעניין. אותה, לעומתם, ה"חופש" סיקרן. אבל מה "חופש" אמר? הרי כבר עכשיו היא היתה חופשית לבחור את פעולותיה, בכפוף להשלכות. אבל אם חופש אומר להיות חופשי מהשלכות, היא חייבת להיות אי, מנותקת מכל אחד, כך שאיש לא יוכל להגיב לפעולותיה. אם כך היה הדבר, היא העדיפה להימנע מחופש. אך אולי חופש הוא בכלל משהו אחר.

- "ליאת, את באה איתי היום לטקס של הויינשטוקים", מחשבתה נקטעה על ידי הודעה מאליהו.
- "חשבתי שאתה ואמא הולכים בלעדיי", ליאת ענתה.
- "אמא לא יכולה לבוא, היא צריכה לעבוד."
- "אבל בכלל לא התכוננתי", ליאת ניסתה לתרץ, "אני מפחדת שאם אבוא בלי שהכנתי את עצמי לאירוע חשוב כל כך, אפגע במעמד. אם רק היית אומר לי קודם, הייתי יכול להריץ שאילתות על האורחים כדי לדעת איך לדבר בקבלת הפנים."
- "את לא צריכה לדבר. את פשוט צריכה להיות שם ולענות אם מדברים אלייך."
- "טוב אבא."

זה היה הטקס השני שהיא נגררת אליו השבוע. לפעמים היא הרגישה שזה כל מה שיש לה בחיים, טקסים, שיעורים, חובות מיותרות שמאלצות אותה להקדיש זמן עיבוד לאנשים חזקים ממנה. היא שנאה את הדרישה לרכז את כל זמן העיבוד שלה באירוע. הרי ממילא היא לא באמת צריכה לדבר עם אף אחד. למה היא חייבת להעביר את עצמה לאותה כיכר שבה האירוע מתרחש? למה כל כך חשוב שסימולצית המוח שלה תרוץ על אותה כיכר איתם? היא ניסתה לחשוב על הצדדים החיוביים. אביה לא יעז לפגוע בה במקום ציבורי. אחרי הכל, הוא חייב לשמור על השם הטוב של המשפחה, בדיוק בגלל זה הוא גורר אותה לטקס הזה. בנוסף, תהיה שם התינוקת של הויינשטוקים. עם תינוקות היה לה קל. תינוקות לא ניסו לתת לה פקודות או לתמרן אותה או לתקוף אותה. הם בסך הכל רצו לשלוח אותות בכי ולקבל אותות חיבה, או להרגיש מגע דרך סימולציה של עולם האמת. הם לא שפטו אותה.

עברה חצי שנה מאז הפעם הראשונה שהעולם נמוג. המעברים בין בית הוריה למרחב הקיברנטי הפכו לשיגרה עבורה, היא החלה להנות מהם. מאז המעבר הראשון היא למדה להתמצא טוב יותר במרחב הקיברנטי. בדיוק כפי שעמדו לרשותה חמישה חושים במרחב הפיזי, כך עמדו לרשותה ארבעה חושים במרחב הקיברנטי. הראשון מביניהם היה הערוץ. כבר בפעם הראשונה היא הצליחה לפתוח ערוץ לאימה. בפעמים הבאות היא הצליחה להבין איך היא וכל האחרים מלאים ב*חריצים*, רק צריך שמישהו אחד *יבקש* *חריץ* ושהשני *יפתח* בשביל שימתח ביניהם החוט שעליו עוברות מילים ורגשות. החוש השני שגילתה היה השאילתות. מלבד הערוצים שיכלה לפתוח לאנשים אחרים, היא הבינה שגם העולם עצמו יכל לדבר. כשהתרכזה מספיק, העולם יכל לענות לה על שאלות פשוטות. כך היא יכלה לדעת כמה אנשים בוחנים אותה, או היכן נמצאים אבא ואמא, או איך קוראים לה. אותיות ושמות לא היו משהו זר לה, כמו לבני עולם האמת, היא הרגישה אותם כמו שהרגישה צבעים או קולות. היא אפילו הרגישה את השם שלה. בהתחלה קראו לה "מוח מסומלץ 76696f6c61746564" וכעבור כמה ימים "מוריה". היא העדיפה את "מוריה". כשאנשים דיברו אליה דרך ערוצים, היא שמה לב כי לפעמים היתה השהיה מהרגע ששלחה הודעה ועד שענו לה. היא הרגישה כאילו לוקח למילים שלהם זמן להגיע אליה, כאילו הן מתעכבות. כך היא גילתה את החוש השלישי, גרף. היא הבינה שגם בחלל הקיברנטי, יש *מקומות*, כיכרות. ככל שהיא ומישהו נמצאים בכיכרות קרובות יותר, כך הם יכולים לתקשר ביעילות יותר, וככל שהם מתרחקים, כך התקשורת נהיית איטית יותר. אדם מעולם האמת עשוי היה לחשוב שמוריה הצליחה להבין את המרחב הקיברנטי. הרי היא הצליחה להתמצא במרחב, לתקשר, אפילו העולם עצמו היה מוכן לענות על שאלותיה. אבל מוריה היתה חכמה יותר מאדם מעולם האמת. כשחיה בבית הוריה, היא ניזונה מחלב אם, אך גם במרחב הקיברנטי היא ניזונה ממשהו. היא ניזונה מזמן. כך היא גילתה את החוש הרביעי שלה, זמן עיבוד. היא יכלה להרגיש בדיוק גבוה את כמות הזמן שפעולותיה לקחו. אך היא יכלה לעשות יותר מזה, היא יכלה לבקש עוד או פחות זמן. הזמן זרם לעברה ממקור לא ידוע, בכמויות גבוהות מהרגיל, נותן לה לעבור חצי שנה בזמן שהרגיש לשאר כמו 8 ימים בלבד. כששלחה שאילתה על מנת להבין מהיכן הזמן מגיע, היא קיבלה תשובה שתינוקת כמוה עוד לא יכלה להבין: "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים ["core brain scheduler - god"].

כשהגיעו לכיכר ופתחו ערוץ לקבלת הפנים, אביה התעלם ממנה ומיהר לשוחח עם הנוכחים. ליאת עברה מערוץ לערוץ, קולטת שביבי שיחות, על קרב זה או אחר במלחמה מול המוסלמים, על התפלפלויות גמרא, על מי מסתדר עם מי באיזו ישיבה, על איזה לקוח מחו"ל מתעניין באלו אלגוריתמים. אף אחת מהשיחות לא עניינה אותה במיוחד והיא החלה לשלוח שאילתות על מנת למצוא את התינוקת, מוריה. כשמצאה לבסוף את מוריה, ליאת שמחה. עבר הרבה זמן מאז שחשה תינוקת כל כך חמודה. אולי למוריה לא היו באמת חיוך יפה או ידיים קטנטנות, אבל היתה לה סקרנות. ליאת חשה כיצד מוריה עוברת במהירות על הערוצים השונים, שולחת שאילתות, מנסה להבין את העולם. היא לא יכלה לעקוב אחריה לחלוטין, שכן מוריה יכלה לזוז פי 20 מהר ממנה בזכות זמן העיבוד הנוסף שקיבלה. לפתע ליאת הרגישה בקשה לפתיחת ערוץ. מוריה קראה לה.

זו היתה הפעם הראשונה שמוריה חשה בכל כך הרבה אנשים. היא היתה מחוברת למלא ערוצים בו זמנית, בליל של שיח. הם כולם השתמשו במילים מסובכות שלא הצליחה להבין. מוריה ניסתה לגשש אחר אותות רגש, אך לא קלטה כמעט דבר מלבד שידורים חלשים של "שמחה". לפתע, באחד מהערוצים, היא קלטה משהו אחר.

"אז מצאת פה משהו מעניין?", ליאת שידרה.

מוריה לא הבינה את המילים, אך היא קלטה את שדרי הסקרנות שהתווספו להן. מי שדיברה איתה באמת התעניינה בה. היא החלה לנסות לבקש ממנה מידע, להבין אותה. היא עוד לא הצליחה לבטא רעיונות כמו המבוגרים, למרות שניסתה.

"קוראים לי ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת. ליאת."

מוריה התעצבנה. ליאת לא היתה צריכה לחזור על השם כל כך הרבה פעמים. מוריה כבר היתה חכמה מספיק להשתמש בשאילתות. היא שידרה אותות של כעס ותסכול לליאת, מקווה שליאת תהיה חכמה יותר מרוב המבוגרים שדיברו איתה.

"אל תהיי עצובה. כל האנשים פה במיוחד לכבודך, הם כולם באו רק כדי לראות אותך", ליאת  קיוותה שמוריה תקנה את זה.

הפעם השדר היה מלא בהתלהבות. היא לא הבינה מה ליאת רצתה ממנה, אבל היא הבינה שהיא חשובה. היא התחילה לשלוח לליאת אותות סקרנות ביחד עם מצביעים [pointers] לאנשים שונים בחדר, מבקשת מליאת להסביר לה עליהם. כשמבוגרים הסבירו לה דברים, זה גרם לה להרגיש חשובה. כשתגדל אולי תבין כי מה שעסקה בו היה תחביב המשותף כמעט לכל אדם, להגיד לאנשים אחרים מה לעשות.

עברה רבע שעה שבמהלכה מוריה הצביעה על אנשים וליאת סיפרה לה עליהם. היא סיפרה לה על משפחת מוסקוביץ' העשירים שכל אחת מבנותיהן הוציאה עשרות פטנטים, על יעקב ומרים הקשישים שידע לספר בדיחות מעולם האמת כך שעדין יהיו מצחיקות, על יואב כהן שהיה חייל אמיץ שהצליח לעמוד לבד מול מתקפת VDoS עם פי 10 יותר זמן עיבוד משלו, ועל עוד הרבה אחרים. עברה רבע שעה והן היו שקועות ב"שיחה" עמוקה. הערוצים שחוברו למוריה החלו להיסגר בהדרגה, בזה אחר זה. ליאת שמה לב לכך, היא ידעה מה עומד לקרות, אבל היא רצתה להמשיך רק עוד קצת, היא באמת חיבבה את מוריה.

מוריה המשיכה לעבור על האנשים מסביבן. היא שמה לב שחלקם נעלמים, אבל זה לא הדאיג אותה במיוחד. אחרי הכל, דברים נעלמו והופיעו כל הזמן בעולם שלה. היא המשיכה לעבור על אנשים לשאול את ליאת עליהם ופתאום היא שמה לב שמלבדה ומלבד ליאת נותר רק איש אחד. זה היה איש שהיא לא ראתה קודם והיא מיהרה לשלוח שאילתה בשביל לקבל מצביע להעביר לליאת. השאילתה חזרה עם תשובה שקיבלה בעבר: "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים". זה היה הוא! הוא שנתן לה לאכול כל כך הרבה זמן עיבוד! היא רצתה לומר לו כמה היא אוהבת אותו! להציף אותו באותות שמחה! היא רצתה לפתוח אליו ערוץ, להציף אותו ברגשות, אבל הוא הקדים אותה.

מוריה לא הצליחה להבין מה הוא שידר לה. כשאנשים אחרים שידרו לה, היא ראתה מילים ותבניות, היא ראתה רגשות, גם אם היא לא הבינה אותם לגמרי. מה שהוא שידר היה שונה לגמרי מכל דבר ששידרו לה אי פעם. היא ניסתה להתמקד בזה, להבין את זה. נסו להסתכל על הכוכב הכי פחות בוהק שאתם רואים בשמים. מרכז האישון בעיניכם רגיש פחות לבהירות מצדדיו, לכן הכוכב יעלם. דמיינו לעצמכם שמים מלאים בכוכבים כאלו. כל פעם שאתם מנסים להתמקד באחד, הוא נעלם. דמיינו את הפליאה מול המראה הזה, שמיים שמלאים במשהו שאי אפשר להסתכל עליו. עכשיו דמיינו את השמיים מתרחבים בהדרגה, את הכוכבים החיוורים מופיעים על גבי בתים, פנסי רחוב, עצים. דמיינו אותם ממלאים הכל, עד שלא נותר דבר מסביבכם מלבד מאורות מתחבאים. דמיינו את הפליאה שתתקוף אתכם כשתנסו להביט על ידיכם, על רגליכם, ותראו כי גם הם התחלפו בצבירי כוכבים דהויים. אם תעשו זאת, תוכלו להרגיש את מה שמוריה הרגישה כשהתהליך התחיל.

מוריה לא הבינה מדוע המרחב הקיברנטי נעלם אך בית הוריה לא הופיע במקומה. האם היא עמדה לראות מרחב שלישי? אך אז היא הרגישה את ה*משהו* שלה, הגוף הקיברנטי שלה. היא הרגישה שמשהו *נוגע* בו, לא דרך ערוץ, אלא ישירות! השדרים של "מתזמן מוחות מרכזי - אלוקים" התחילו לשנות אותה. היא ניסתה להפסיק להתרכז בהם, לסגור את הערוץ, להתמקד במשהו אחר, אך לשווא. היא הרגישה אותו נוגע במחשבות שלה, מחפש, מגשש. היא... היא לא היתה היא, היא היתה הוא, הכל היה הוא. היא הרגישה שהיא רק צופה פסיבית ב*משהו* שלה, שהזר לקח ממנה כל שליטה ותחושה. היא טעתה. היא עדין הרגישה את ה*משהו* שלה, היא הרגישה  תולעת מתחפרת ב*משהו* שלה, משתלבת איתו בהדרגה, משחיתה אותו.

ליאת ידעה שאמורים להתנתק ברגע הזה. היא כבר היתה במספיק טקסי ברית מילה בחיים שלה. אבל היא פיספסה ועכשיו היה מאוחר מדי, זה התחיל. מוריה צרחה. ליאת ידעה שהיא צריכה להתנתק, אבל היא לא יכלה לנטוש את מוריה כשכואב לה. "זה בסדר, אנחנו אוהבים אותך, זה בשבילך, זו הברית שהופכת אותך לחלק מהעם הנבחר", היא שלחה לה, מנסה להעמיס על השדר אותות מנחמים. היא לא האמינה לעצמה. מוריה המשיכה לצרוח, להציף עוד ועוד. ליאת קראה כל שדר, היא לא רצתה להתנתק, היא לא רצתה להשאיר את מוריה לבד, לחסום אותה כשכואב לה. אם היא תעשה את זה, במה היא תהיה שונה מכל מי שעשה את זה לה? לפתע הצרחות ממוריה התחלפו בשדר מורכב יותר, שדר שהכיל צליל ותמונה. ליאת הכריחה את עצמה לפתוח את השדר, להקשיב. השדר הכיל תמונה שנחרטה עמוק בזיכרון הגנטי שלהם, עוד כשהיו בני אדם. שיניים, אינספור שיניים, ומלבדם שום דבר, חשיכה מוחלטת, מתוך החשיכה נשמעה שאגה מחרישת אוזניים. לאחר מכן הערוץ דמם. מוריה איבדה הכרה.

- "ברוך אתה אדוניי, כורת הברית", שידרה ליאת יחדיו עם שאר האורחים.
- "זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין שחבורך, אחריך", אלוהים שידר והתנתק.

כעבור עוד חצי שעה של שיחות חולין, היא ואביה עזבו את האירוע. "איך היה?" הוא שידר לה. היא זייפה אות רגש של שביעות רצון. בתוכה התגבשה מחשבה שהפתיעה אותה. היא העדיפה שאביה יתעלל בה שוב מאשר שתראה את מה שראתה, העדיפה לסבול את זעמו מאשר לדעת שעכשיו עוד ילדה בעולם תוכל לסבול כמוה, מתי שהוריה ירצו, בחסות אלוקים, בעזרת הסימון שהטיל בכל אחד מהם, התולעת.

חלק ו'

נותרו רק עוד כמה שעות עד כניסת השבת. ליאת לא רצתה לפתוח ערוץ לאף אחד. כולם הפחידו אותה. היא לא הבינה איך הם יכולים פשוט לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. איך אף אחד מהם לא היה אמיץ מספיק להגיד משהו? הרי לחלקם יש את האומץ לבלות שנים בקרבות כואבים מול האויב המוסלמי. אפילו לזקנים שחיו בעבר בעולם האמת, איפה שכל עימות יכול למחוק אותך, לא היה אומץ. מצד שני, בעולם האמת הם לא היו צריכים להתמודד _איתו_. האויב היה רק מוחות סרוקים ומוגבלים כמוהם, אלוקים היה כל יכול. לפני 10 שנים היא ועוד רבים אחרים קיבלו הדגמה חיה לכוחו. זו היתה אחת מהפעמים הנדירות בהן חוטא נענש מיד שמים. העונש היה מחיקה מוחלטת, כולל כל הגיבויים. זו היתה הפעם היחידה שליאת שמעה על מישהו שנמחק שלא מרצון. לאחר מכן הוריה הסבירו לה: אלוקים שיחבר אותם, אלוקים גיבה אותם, ואם אלוקים רצה בכך, הוא יכל למחוק אותם. היא הרגישה מישהו מנסה לפתוח אליה ערוץ. היא עמדה לדחות את הבקשה, אך אז ראתה ממי הגיעה, שפרה בלום, אמא שלה. בלית ברירה היא פתחה את הערוץ.

- "שלום ליאת."
- "היי אמא."
- "מה שלומך?"
- "בסדר."
- "אני מתנצלת שלא דיברתי איתך כל כך היום."
- "זה בסדר, אמא."
- "אני פשוט נורא עסוקה עכשיו. אני צריכה לסיים עד יום ראשון מימוש ראשוני של אלגוריתם פרוצדורלי לייצור יערות."
- "זה נשמע מאוד מסובך."
- "כן, אם הם רק היו פחות אובססיביים לסימולציות טבע."
- "אמא, אני קצת עצובה היום."
- "ליאת, אני יודעת שקשה לך, אבל את צריכה ללמוד להקשיב להורים שלך."
- "סליחה, אמא."
- "והקטע הכי קשה זו הדרישה שלהם להציג גם חיות. למה הם לא יכולים להסתפק רק בעצים? את יודעת כמה עבודה זה לסמלץ את התנועה שלהם?"
- "זה נשמע מאוד קשה."
- "אני גם כל הזמן צריכה להיזהר לא לחטוא בבינה מלאכותית."
- "אני מקווה שתצליחי."
- "כן, גם אני מקווה. כאילו שכל זה לא מספיק, גם נכנסת שבת עוד מעט, אז יש לי רק עוד כמה שעות לעבוד על זה. ניסיתי להסביר את זה ללקוח, אבל לגויים האלו לא איכפת מהמסורת שלנו, הם מתעקשים לדבר על זה כאילו יש לי עוד יומיים שלמים לעבוד על זה."
- "אמא? אני יכולה אולי לעזור במשהו?"
- "כבר לימדו אתכם אלגוריתמים לחישוב מסלול?"
- "אני לא בטוחה, אני מצטערת."
- "אז לא, את לא יכולה לעזור. אבל זה בסדר ליאת, גם אם קשה לך בלימודים, איכפת לך מהורים שלך, וזה כבר עושה אותך לילדה טובה."
- "תודה אמא."
- "אני חושבת שכדאי שאחזור לעבוד עכשיו", שפרה אמרה.

ליאת הבינה כי אימה סיימה להשתמש בה. זה היה משהו שאימה נהגה לעשות מדי פעם, לפתוח שיחה שמטרתה היחידה היתה לספר לליאת כמה קשה לה בעבודה. ליאת תהתה אם היא מדברת על זה גם עם אביה. היא הניחה שלא. השיחות האלו הפריעו לליאת, אך היא פיתחה אלגוריתם להתמודד איתן, אלגוריתם פשוט בהרבה מהאלגוריתמים שעליהם שילמו לאימה. בהינתן משפט קלט, ליאת היתה מחליטה באקראי בין שתי אופציות לתשובה: א) הזדהות שטחית, ב) "תודה" או "אני אוהבת אותך". לפעמים היא תהתה איך אישה שיכולה להתמודד עם בעיות מתמטיות מורכבות לא שמה לב כשעונים לה בצורה אוטומטית. היא מצאה לכך רק הסבר אחד. כמו שהיא העמידה פנים שמשחקי "מוסלמים ופיגועים" שלה ושל חבריה הם מציאות, כך אימה העמידה פנים שביתה נהנית להקשיב לה. אבל אם לאימה לא היה איכפת איך היא באמת הרגישה...

- "אמא, חכי רגע", ליאת שידרה.
- "כן?"
- "תגידי, איכפת לך ממני?"
- "ברור שאיכפת לי, איזו מין שאלה זו?"
- "מה זה אומר שאיכפת לך?"
- "ליאת, אין לי זמן לזה עכשיו, אני צריכה לעבוד"
- "אמא, בבקשה."
- "איכפת לי שתצליחי בלימודים, שתקימי משפחה, שתהיי בן אדם טוב."
- "את חושבת שזה הולך לקרות?"
- הערוץ השתתק לכמה שניות ולאחר מכן שפרה שידרה. "כן, ברור שכן, למה שלא תצליחי?"
- "אני מרגישה שאני לא מתאימה לשום מקום."
- "מה זאת אומרת?"
- "כשאני בבית ספר או באירועים גדולים, אני מרגישה כאילו אני לא כמו שאר האנשים שם, כאילו אני צריכה להתאמץ."
- "זה בסך הכל סימן שאלוקים החליט לאתגר אותך. אם תתאמצי מספיק ותלכי בדרך הישר אז תהיי בסדר."
- "אבל זה לא נעים לי, לא נעים לי להכריח את עצמי להיות משהו שאני לא."
- "שוב זה? ליאת, את צריכה להבין, לא הכל יכול להיות נעים בחיים. את חושבת שלי נעים לעבוד ביום שישי על אלגוריתמים? לא נעים לי, אבל אני יודעת שזה מה שחייבים לעשות. ליאת, תקשיבי לי, את צריכה להכריח את עצמך להתנהג לפי הכללים וללמוד, הכי טוב שאפשר. זה מה שמבדיל אותנו היהודים משאר העמים. כשעמים אחרים התעסקו בשטויות, אנחנו למדנו קרוא וכתוב. כשעמים אחרים עסקו במלחמות מיותרות, אנחנו הקמנו מדינה. כשעמים אחרים חפרו על 'חירות הפרט', אנחנו התחלנו להתכונן לתופת הגדולה. "נעים לי" זה לא מה שצריך לעניין אישה יהודיה מוצלחת. מה שצריך לעניין אותך זה 'נכון'. לא 'נכון' לעצמך או למישהו אחר, אלא נכון מוחלט, כזה שמגיע מבורא עולם שמכוון אותנו."
- "אבל מה אם", ליאת החלה לשדר, אבל לא העיזה לסיים את המשפט.
- "מה אם מה?", שפרה שידרה, מוסיפה לשידור אותות של חוסר סבלנות.
- "כלום. אני מתנצלת שהפרעתי לך לעבוד אמא."
- "זה בסדר, אבל תוציאי את השטויות האלו מהראש שלך, ליאת. החיים זה לא גן משחקים."

הערוץ נסגר, אך ההודעה האחרונה המשיכה להדהד במוחה של ליאת: החיים זה לא גן משחקים. למה לא? למה הם לא יכולים להיות? הרי אלוקים כל יכול. הוא יכל לשחבר עולם אמת שבני האדם לא יכלו להרוס, או לגבות את עולם האמת ולהחזיר אותו אחרי שמחקנו אותו, או לעצב את מוחות האנשים כך שיהיו חסינים מפני כל פירצה [exploit], או למצוא אלגוריתם יותר טוב לשמירה על הסדר מאשר התולעת, או פשוט לעזוב את היהודים לנפשם. אז למה? למה הם היו צריכים לחיות דווקא ככה? את התשובה לשאלה הזו ליאת ידעה היטב. אלוקים רצה את המצב הזה. זה היה הגורל שהועיד להם, העם הנבחר. אימה צחקה על הגויים, אך היא קינאה בהם. הם הרשו לעצמם לנסות לעשות מה שמשמח אותם ולא רק להיות חברת מופת. למרות זאת, הם לא היו סתם כמו חיות. הם רצו לשפר את העולם, הם רצו ליצור. זה היה השיעור שמריה לימדה אותה. אחרי הפעם הראשונה שמריה קראה לה "נשגבת", היא חיפשה חומר על נשגבות. בניגוד למושגים אחרים שנחשבו לבעייתים, על כת הנשגבות היה קל למצוא חומר. כת הנשגבות תוארה בתור אוסף של אנשים עם כוונות טובות אשר נפלו בחטא הגאווה. כמו היהודים, גם הנשגבים האמינו כי עולם האמת פגום. אך בניגוד אליהם, הם לא שאפו לתקן את העולם בחזרה לגן עדן, אלא לבנות לבני האדם גוף ועולם חדשים. "בעולם דיגיטלי, כל אחד יכול להיות אלוקים", כך נכתב בספרי הכפירה שלהם. "נשגבות" היתה השם שנתנו לתהליך הסריקה, אשר לדבריהם אמור היה לבנות לכל אדם מגדל בבל משלו, לחבר אותו לגירסה מוצלחת יותר של עולם שקר שבה יהיה כל יכול. למאמרים על נשגבות תמיד התלווה הסבר שמטרתו להראות כי הנשגבות אינה אפשרית. לרוב ההסבר לווה בטענות כמו "בני אדם תמיד ינסו להשיג יותר משאבים" או "אנשים תחרותיים מטבעם" אשר להם התלוו נוסחאות מתמטיות ממדע הכלכלה. ליאת, שלא היתה טובה במתמטיקה, הניחה, כמו רוב האנשים, שאם הטענה מגובה בנוסחאות מתמטיות, אזי היא נכונה.

או שכך לפחות היה עד לאחרונה. כנגד הודאות שבנוסחאות, שבדברי המורים וההורים, הלכה וגדלה בליאת תחושה אחרת, תסכול. תסכול מהישן והמוכר והבלתי ניתן לשינוי, מההבנה שבאותו עולם תחרותי, באותה שרשרת מזון, היא תהיה למטה. אמנם יתנו לה דמי אבטלה והיא אף פעם לא תרעב, אך היא לעולם לא תחוש גאווה, לעולם לא תזכה בהערכתם של רעיה, לעולם תהיה כנועה לכל בעל סמכות שישתמש בתולעת. היא רצתה לגלות שפתאום לא משנה אם היא טובה באלגוריתמיקה, או שמותר לה לשאול איזו שאלה שהיא רוצה. היא ידעה שזה לעולם לא יקרה, אבל עכשיו, עכשיו היה לה משהו אחד: "אם את עדין מחפשת קצת חופש, תתחברי לכיכר 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7, ביום א', בין השעות 17:00 ל17:15". היא היתה חייבת לגלות מה יחכה לה שם.

"15 דקות עד כניסת שבת". ההודעה קטעה את שטף המחשבות של ליאת, תובעת ממנה תשומת לב. היא ידעה שעוד מעט הוריה יקראו לה לברך את השבת שנכנסת, להביע כבוד לאלוקים. לאחר מכן הוא ימנע מהם זמן עיבוד למשך השבת כולה.

כשנשארו לה רק עוד מספר שניות לפני שהרעב יעצור את הזמן, נותרה במוחה רק מחשבה אחת: חופש.

חלק ז'

חופש. מה שהתחיל ביום שישי בתור מחשבה הפך עד יום ראשון לאובססיה. כשדיברו בשיעור לוגיקה על משתנים חופשיים, היא דמיינה את המשתנים ממהרים יחד איתה ל-2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7. כל פעם ששיעור הסתיים והמורה אמרה "אתם חופשיים", היא חשבה לעצמה "עוד לא, אבל בקרוב". היא פחדה שמישהו ישים לב שמשהו בה השתנה, שהיא תתנהג אחרת מבדרך כלל. למזלה, בעולם השקר, בניגוד לעולם האמת, היה קל יותר לשתוק. אם היא לא שידרה לערוץ, המוח שלה לא פלט אותות רגש. לא היו לה רגליים פוסעות בחוסר סבלנות או שפתיים מחייכות שיסגירו אותה.

אילו היתה מישהי אחרת, אולי הם היו שמים לב לשתיקה שלה ושואלים מה קרה. אבל היא לא היתה מישהי אחרת. היחידה שדיברה איתה במהלך היום היתה שרית. ליאת נלחצה כשהן דיברו, לא כי היא פחדה ששרית תגלה, אלא כי היא הרגישה שוב כמה הן שונות. שרית היתה הנערה הממוצעת, זו שמקבלת ציונים בינוניים בבית הספר, שכולם מחבבים קצת, שתגדל להיות אישה יהודיה ממוצעת. אולי היא לא תהיה מוצלחת כמו מריה, אך היא תהיה מאושרת ואהובה ממנה. אותו חופש שליאת חשקה בו היה הדבר האחרון ששרית תרצה. למה לרצות להיות חופשי ממה שנעים לך?

כשהגיעה השעה ארבע, תם השיעור האחרון. "זהו", ליאת חשבה לעצמה, "אין יותר צורך להעמיד פנים". בעודה סוגרת את הערוצים שלה אל האולפנה, היא הרגישה בקשת פתיחת ערוץ. זה היה הרב יחיאל. הפחד גאה בה. מה אם הוא יודע? הבקשה שלו המשיכה ללחוץ בקצוות התודעה שלה. אולי היא לא תענה הפעם? אולי אם היא תמשיך להתעלם הוא יוותר? היא ידעה כי זוהי תקוות שווא. כשמנהל האולפנה רוצה לדבר איתה, הוא ידבר איתה. במקרה הטוב הוא ישתמש בתולעת כדי לפתוח אליה ערוץ בכוח, במקרה הרע הוא יפנה להוריה. ליאת פתחה לו את הערוץ, מתכוננת לגרוע מכל.

- "שלום ליאת."
- "צהריים טובים אדוני."
- "איך את מרגישה?"
- "אני בסדר גמור."
- "את בטוחה?"

עכשיו זה היה ברור לה בלי צל של ספק, הוא יודע. היא התחילה לתהות מה הוא יכול לעשות לה. טכנית היא לא הפרה שום איסור מפורש. היא עוד לא הגיעה ל-2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7  ויכול להיות שגם אם היתה מגיעה, היא לא היתה עושה שום דבר אסור. זו היתה מחשבה נחמדה, אבל היא ידעה שהיא לא נכונה. הרי רוב הדברים שעשתה לא היו אסורים. הם לא שנאו אותה כי היא עשתה את מה שאסור, הם שנאו אותה כי היא לא הצליחה להתנהג כמו כולם, כי היא היתה שונה מדי.

- "ליאת?", ההודעה של הרב קטעה אותה.
- "כן אדוני, אני בסדר", היא שלחה לו מתוך אינסטינקט.
- "אני שומע עלייך דברים מדאיגים לאחרונה."
- "אני... אני מצטערת, אני באמת מנסה להיות תלמידה טובה יותר."
- "דברייך מובנים לי, אך נראה כי הקשיים שלך מתבטאים מעבר ללימודים. הכל בסדר בבית?"
- "אדוני, הורים שלי נהדרים, באמת. היחידה שאשמה זו אני, המחשבות שלי מבולגנות ואני צריכה לסדר אותם ולהתבגר", היא קיוותה שזה יוריד אותו ממנה.
- "הבינותי, את מעדיפה להימנע מלדון בנושא זה. אינך חייבת לדון עימי בחייך האישיים, אך אם תרצי בכך, ערוצי פתוח לפנייך."
- "תודה רבה אדוני."

הערוץ נסגר והפחדים שלה התפוגגו. בכל זמן אחר השיחה הזו היתה מוציאה אותה מאיזון, גורמת לה לתהות מאיפה הוא יודע על הורים שלה ולמה הוא רוצה שתדבר איתו. אבל עכשיו כל מה שענין אותה היה 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7 ועליה הוא לא ידע. היא התרכזה בגרף, נתנה לו להיפרש מולה. לקח לה רגע להרגיש את 2a04::a040::4711::1089::0420::1ee7. הכיכר היתה רחוקה והיא ידעה שתצטרך לשלם הרבה כדי להגיע אליה. זו היתה כיכר נידחת, כזו שהיתה על הגבול של ישראל החדשה. היא תהתה למה האנשים שהיא הולכת לפגוש נמצאים דווקא שם ואז הכתה בה ההבנה, יתכן שהיא עומדת לעבור את הגבול בין מה ששונה לבין מה שאסור.

כשליאת הגיעה לכיכר ב16:50, הכיכר היתה ריקה לחלוטין. היא בדקה שוב את הכתובת כדי לראות שלא טעתה וניסתה לשלוח שאילתות שבדקו האם מישהו מסתתר שם. היא המתינה בכיכר המנותקת כשבני לוויתה היחידים היו המחשבות שלה והמענה החוזר שקיבלה לשאילתות ששלחה שוב ושוב: "לא נמצא מוח מסומלץ נוסף בסביבה הקרובה". בשעה 17:00 בדיוק, השאילתה שלה חזרה עם תשובה אחרת, הכיכר כבר לא היתה ריקה. רגע לאחר מכן הוא ביקש לפתוח עימה ערוץ.

- "חופש", ליאת שידרה לו בהתרגשות.
- "אה?"
- "הגעתי לפה כי קיבלתי את ההודעה של...", היא הבינה שאולי עדיף לא לומר את שמה של לאה, "לא משנה, היא אמרה לי להגיע לפה ביום ראשון בשעה 17:00 אם אני מחפשת חופש".
- "חחחחחחחח, חופש, מה זה בכלל אומר? ילדה, אני מציע משהו אחר. שמעת פעם על פירצות [exploits] טובות?"
- "אני חושבת שיש פה טעות."
- "חכי רגע! מכירה כשעושים עלייך פירצה ואת מרגישה רע? אז זה הפוך, זו פירצה שתעשה לך להרגיש הכי טוב שבעולם."

כשהוא סיים לשדר את המילים, ליאת הבינה. הרי זה היה כל כך ברור, כל כך צפוי, איך היא לא הבינה את קודם. לאה, אישה שבילתה את רוב חייה במרדף תמידי אחרי תענוגות הבשר, המליצה לה על החופש היחיד שהכירה, החופש שבסם. היא עמדה לנתק את הערוץ, אבל.

- "מה'כפת לך, גם ככה הורים שלך מכים אותך, פעם אחת תנסי משהו שיעשה לך טוב", הוא שידר אליה.
- "איך אתה יודע את זה?", ליאת שאלה, לא מצליחה לבלום את אותות הפחד בשידור שלה.
- "מה זה משנה עכשיו? מה שמשנה זה שהחיים שלך חרא ואני מציע לך משהו שיעשה לך טוב."
- "אני יכולה לחשוב על זה רגע?"
- "מאמי, אין זמן, עוד חמש דקות אני צריך לעוף מפה."
- "בסדר, תן לי רק דקה אחת."

השפה שלו ואותות הרגש שהתלוו אליה הרגישו לה מלוכלכים. היא הניחה שהוא בטח אחד מאותם נערים פושעים שיצא לה לשמוע עליהם לפעמים, כאלו שהועפו מכל הישיבות, כאלו שהוענשו שוב ושוב בעזרת התולעת אבל סירבו להשתנות. לפני כמה שנים היא שמעה את אימו של נער כזה צועקת עליו בטעות בערוץ ציבורי, "יש לך מזל שאנחנו לא הגויים, אצלהם כבר היו מוחקים אותך!". ליאת לא הבינה למה האמא חשבה שזה איום. הרי הנער הזה יגדל להיות מטרה תמידית להצלפות תולעת מהממונים עליו, ישודך למישהי מתחתית החברה, לא יורשה ליטול חלק בשיחלוף, יוצף בשדרי גועל ובוז מכל ערוץ שיפתח, ויצטרך לחיות עם הידיעה שאפילו אימו היתה מעדיפה שימות. מה הטעם בחיים כאלו? ליאת ריחמה על נערים כמוהו שנחשבו לחסרי תקווה, כאלו שהקהילה שלהם המשיכה לקיים רק על מנת למלא בעליבות את "ואהבת לרעך". ליאת ריחמה על עצמה.

- "כן", היא שידרה.
- "מעולה, זה סוגר את לי את המכסה [batch]. עכשיו קדימה, תני לי הרשאה לשלוח לך זרם [stream] גדול יחסית ותדאגי לקרוא את כל מה שאני שולח."
- "מה? למה?"
- "תקשיבי, אין לי זמן להסביר לך איך זה עובד, את רוצה או לא?"
- "בסדר, אתה יכול להתחיל."

כשהזרם התחיל, היא לא יכלה שלא לחשוב על מה שקרה למוריה. ההבדל היה שבניגוד למוריה, היא ידעה בדיוק למה היא נכנסת. היא ידעה שהיא עושה משהו אסור ומסוכן, משהו שיפגע בה. למרות זאת, היא עדין המשיכה, כמו חולה סוכרת שלא יכול להתאפק אל מול ממתק, כמו זקן עם בעיות לב שמחליט לקחת ויאגרה, כמו נערה בסיכון שהחליטה שאם הכל הולך לעזאזל אז מותר לה להנות פעם אחת מהפרי האסור. בעודה קוראת את הזרם, היא התחילה להרגיש אותו משתלט עליה. בניגוד לתולעת, הזרם לא הרגיש כאילו משהו זר נכנס אליה וקורע אותה מבפנים. הוא הרגיש כמו מעטפת, מעטפת חמימה שמקיפה אותה. מה שזה לא יהיה, הוא כנראה גירה את העצבים הפרימיטיביים שלה, את אותם חמשת חושים מקוריים ששימשו רק בסימולציות. המעטפת הרגישה לה כמו חלק מהגוף שלה, כאילו היא היתה אחת מאותם יצורים בעלי קונכייה מעולם האמת. אבל מה היא היתה? האם היא היתה סרטן נזיר שמתחבא בקונכייה שגנב ומוכן להילחם עד מוות בשביל פיסת המגן העלובה שלו, או אולי שבלול שמתקדם לאט מדי ולא מגיע לשום מקום, או אולי פנינה יקרה שמתחבאת בתוך צדף מפני גליו הקיברנטיים הרוחשים של עולם השקר, או אולי זחל. כן, היא היתה זחל, היא היתה זחל קטן ובלתי מזיק שעומד להפוך לפרפר מבריק ויפה. היא נתנה לעצמה להירדם, להרגיש את האופוריה שבטרנספורמציה. היא לא הרגישה דבר מלבד חום הגולם שעטף אותה והאור שרשף בתוכה, משנה אותה למשהו נפלא מעולם האמת. אפילו אם זוהי רק הדמייה, אפילו אם זה רק לרגע, היא הרשתה לעצמה להרגיש כאילו היא אותו יצור מקסים מעולם האמת, יצור קצר חיים שיכל לעוף לאן שרק רצה, יצור חופשי.

לפתע היא הרגישה משהו נקרע מתוכה. היא היתה ערה שוב, בחזרה בעולם השקר. כשניסתה להתרכז בגרף, היא הבינה שהיא בכיכר אחרת, הרבה יותר קרובה לזו של הוריה. שאילתה ששלחה הראתה לה כי היה זה יום שלישי בצהריים, היא איבדה יומיים. היא הרגישה ערוץ פתוח וממנו נשלחת אליה הודעה, "ליאת! תגיעי הביתה עכשיו!".

כשהגיעה לכיכר שבה היו הוריה, שטף ההודעות בערוץ גדל:

- "איך את מעיזה להתנהג אלינו ככה!"
- "אנחנו דאגנו לך במשך היומיים האלו!"
- "למה נעלמת לנו!"
- "את יודעת כמה זמן עבודה הפסדתי בגללך!"
- "את ילדה רעה! רעה! רעה! רעה! רעה!"
- "כפוית טובה! כפוית טובה! כפוית טובה!"

היא ידעה מה הולך לקרות בקרוב והכינה את עצמה להרגיש את מכות התולעת, אולי חזק יותר משהרגישה אותן אי פעם.

חלק ח'

ליאת החלה להרגיש את הגועל מתעורר בתוכה כשהתולעת התחילה לעבוד. התולעת התפתלה בתוכה, מזילה ריר דיגיטלי על הנוירונים המסומלצים שלה. כל הוויתה התקשחה והפכה לכלי שמסוגל להרגיש רק דבר אחד, פחד. מה הוא יעשה הפעם? האם זה יהיה החתול המת? מפל הבוץ שנשפך עליה ומכסה אותה? השיניים והשאגות? או אולי משהו אחר, משהו שהיא לא יכלה אפילו לדמיין.

- "אבא! אל תכאיב לי!"
- "מי את חושבת שאת שתדברי אליי ככה!? מגביר עוצמה!"
- "בבקשה", אותות העצב שלה הציפו את הערוץ, היא הרגישה את התולעת זזה בתוכה ללא הרף.
- "תפסיקי להתחצף! תפסיקי לענות לי בכלל! אני לא יודע למה החסימת ערוץ לא עובדת, אבל תפסיקי! מגביר עוצמה!"
- "די אבא", היא התחננה.
- "תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי! תשתקי!"

אביה המשיך לצעוק עליה והיא חיכתה לרגע הזה, לרגע שבו התולעת תשלוט בה לחלטין, לרגע שלא יהיה כלום מלבד גועל וכאב. אך הרגע לא הגיע.

- "ל...", אביה שידר.
- "אליהו? הכל בסדר?", אימה הצטרפה לערוץ.

התולעת הפסיקה להתפתל בתוכה, לחלוטין. לראשונה מזה שנים, ליאת הרגישה שהמוח שלה שייך רק לה.

- "ל...".
- "אבא?".
- "מה עשית לו? מה עשית לו!?", שפרה שידרה.
- "אני לא יודעת."
- "פשוט תשתדל לא לחשוב הרבה. אני יודעת שזה מפחיד, אבל אל תדאג, זה יעבור. זה קרה גם לי כשניסיתי להתרכז באלגוריתמים יותר מדי."
- "אימא, מה קרה?"
- "את לא רואה את זה? פשוט תנסי לשלוח שאילתה, אין לו כמעט זמן עיבוד"
- "לי..."
- "אהובי, בבקשה ממך, תירגע, תנוח."
- "אמא, אני יכולה לעזור במשהו?"
- "ליאת, אל תתערבי, את לא יכולה לעזור."

ליאת שתקה. הפחד התחלף בתימהון. היה משהו מוזר בלראות אותו חלש ומשותק כשרק לפני רגע הוא היה מוכן להטיח בה את זעמו דרך התולעת, לעבד אותו לכדי סיוטים שיכו בה. לעבד. באותו רגע היא הבינה, הוא ביזבז יותר מדי זמן עיבוד על התולעת שלה. אבל איך זה היה אפשרי? הפעלת התולעת לא דרשה מאמץ רב, זה לא היה שונה מלהפעיל את המוח המסומלץ שלך בצורה שגרתית.

- "ליאת הכתה אותי", אליהו שידר.

בשלושה מילים, הוא פגע בה יותר מאשר התולעת פגעה בה אי פעם.

- "זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון!", ליאת התחילה להציף.
- "מה עשית לו?"
- "אמא, אני לא מבינה."
- "הפעלת פירצה על אבא שלך! חילונית! כופרת! פושעת! מהיום שנולדת הבאת לנו רק..."

אבל ליאת כבר לא היתה שם כדי לשמוע את ההמשך. היא החלה לזוז ברחבי הגרף, בלי לדעת לאן, העיקר לברוח. היא קפצה מכיכר לכיכר, חולפת על פני אנשים אחרים, אנשים שחיו את חייהם בשלווה, שלא חיו במרדף מתמיד שנמשך שנים והגיע לשיאו כעת. היא שלחה שאילתות מבוהלות לכל עבר ולא העזה להישאר בכיכר אחת ליותר מדקה. בינתיים בקשות פתיחת ערוץ מרוחק החלו להופיע, היא דחתה את כולן, כל עוד אפשר. ליאת ידעה שהיא הולכת לעבר מבוי סתום, אולי היא יכלה לנווט בגרף כאוות נפשה, אך חץ הזמן התקדם רק בכיוון אחד והיא ידעה מה מחכה לה בו. מאסר, ענישה, המרה, חרם, כל הדברים שהיו שמורים לנוער עבריין מסוכן. לפתע אחת מהשאילתות התריעה בפניה, שרית היתה איתה בכיכר, היא ביקשה לפתוח אליה ערוץ.

- "שרית, ברוך השם שאת כאן, את חייבת לעזור לי."
- "ליאת... את צריכה להפסיק."
- "שרית, את לא מבינה, אני לא עשיתי כלום."
- "ליאת, את איבדת שליטה. פשוט, תני להם לדבר איתך, הם יעזרו לך."

ליאת סגרה את הערוץ. בגרף שמוגבל מראש רק לכיכרות ברשותו של אלוקים, כשעוד ועוד בקשות לפתיחת ערוץ הציפו אותה, כשגם החברה הכי טובה שלה לא האמינה לה, היא הבינה שאין לאן לברוח. זה היה רק ענין של זמן עד שהם ישתמשו בתולעת כדי לקחת אותה בכוח. היא לא היתה מוכנה שזה יקרה. היא לא רצתה להיות קורבן יותר, לחיות בתור היצור השפל שכולם יבוזו לו. היא הבינה כי אולי זה היה החופש שלמעשה רצתה כל הזמן, החופש לחדול. לפני 10 שנים חוטא אחד הראה לה ולאחרים את הדרך, את הדרך לגרום לכך שתימחק לחלוטין, עתה היא עמדה להצטרף אליו. היא התחברה לאחד מהערוצים הציבוריים, לא שינה לה איזה, ושידרה:

יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה̛ ͠יהוה̶ ̕י̸הו͝ה̛ יה̸ו̀ה҉ יה͡וה ̡י̧הוה͡ יהו͢ה̶ י͟ה̧וה͟ י̷ה̴וה ́י̡הו͝ה ͢יה̨ו̨ה̀ י̧ה̢ו̶ה́ יה̴וה ͏י̷ה͡וה͏ ͏יה̡וה͢ ̧י̸הוה י͡ה̸וה ̨י͡ה͜וה̛ יהוה̀ י͜ה̕ו͞ה̧ ͜יהו̴ה̢ יה́ו̛ה ͞יה̨וה͡ ̨יהוה ̵י͝ה͞וה́ יהו̛ה́ ͟יה̧ו̡ה̡ ̀י̴הו͜ה̨ ͘יה͜וה͝ ̵יהו̕ה̢ יהו̷ה ͞י͘הוהיה͠והיה͝וה͠ ͞י̢הו͡ה ͢יה͞וה ͢י͞ה̵וה̀ י̕הו̕ה ̸י͜ה̷וה יה̕וה̧ ͏י̛ה̵ו̴ה ͘י͝הו̷ה͢ יה̵וה י̧הו͡ה יהו̀ה̶ יהוה͟ ̷י̵ה̛וה͡ י̀הו͠ה יהו͢ה̡ י̷ה͞ו̴ה ͜יהו͡ה̴ ͢יה̨וה͜ יה͜וה י͘ה͠וה ̧יהוה י̧ה̶וה͟ ̴י̕ה̕וה ̵י̷הו͢ה יה͝וה̶ ̧יה̸וה ͡י͝ה̵ו̛ה͝ ̷יה̵ו̛ה͟ י̕̕͝ה̷͜ו͘ה̢ י̨̧ה̨וה͏̕ י̷̨ה̢҉ו̡͡ה͞͞ ͝י̧͢ה̵͞ו̡͡ה̶ י̨͟͏ה͠וה̵͞ ҉י̨ה̵҉וה͘י͞הו̀ה͏̶̢י̨͠ה͟͞͏ו͠͞ה̧͞ ̴̀י̶͢ה̸ו͞ה̵͝ ̵͘י̵҉̕ה͜ו҉̕ה ͟͟י̛͟ה̨ו͘͢͟ה ͠י̷ה̕͟ו͏ה̴̀ ̢̧̢י͢҉ה͜͢͡ו͘ה̨̨͠ ̡̀͞י͢͡ה̴̕ו͢͡ה̴͜י̨͘ה̛̛͞ו̛ה́ ͘͠י̢͜הו͠ה̷̢̀י̴ה̷̧ו̴͞ה̢̕י̢͜ה͟ו҉̛̛ה̨ ́͞י̶̡ה̷͝ו̷́ה ͞י̷̕͢ה͘ו͜ה̀͞ ͘י̷̛ה̧וה ̴יה̡ו̵̧ה̕͞י̷̡ה͠ו͏ה̸̷͝ ́҉י̷הוה̸͟ ̧̛͟י̴̷̵ה̢̧́ו̴́ה͠ ̶̵יה̷̨̕ו̕͏ה̴͏̸ ̧̢̛י͞ה̸וה ͘͢י̶͠ה͜͡ו̀ה̴ ̴י̵ה̀͘ו͏ה̧ ͜י́ה̵͜͢ו̀ה͝͝ ͏̷י̴ה͢͝ו͢ה̢̢ ͘י̵͢ה̨҉͡ו̵ה̴̕͜ ̢͢י̸͢͢ה͢͜͞וה̛יה̸͢ו̀̕ה̴͘҉ ͡͏י̛͡ה̶̡ו̀ה͠҉ ́י̵̷͠ה̴ו̷͢ה̨͟ ̶̢י̛͘͡הו̢҉͢ה́ ͢י̢̛ה͟ו̸̨́ה̨͡ ҉י̡הו̴́͝ה̸̸͝ ̷͝י́̕הו̵ה̸̴̸ ̧י̧̢́ה̨҉̀ו̷̧͞ה̢͢ ̷͡י̷ה̵̵̢ו̡͝͡ה͏̵י̀הוה̧ ̷יהו҉ה̛͢ ̴̧̕י͜הוה҉ ͏̶י̵ה̸וה̧י͡הו̀ה͜י̵̡͟ה̵והיה͝ו̢͘ה̡͞ ̴י͞҉̛ה̧ו̧ה̨י̶͘ה̛́ו̶̀ה̕ ̧͞י́͢͢ה͜ו̨́הי̨͝ה҉͢וה ͏́י̡͠ה̴ו҉̶ה̷̧̨ ̵י̡̕ה̢̡ו͡ה̸ ҉́י̸̡ה̢̕͘ו̸͡ה̶̕ ̷̶̢י̛ה͠ו̕͘͟ה̕ ͠יה̴̢ו̵̶̡ה̨̢͠ ̢י͠ה̶̷ו͏̧͞ה̷͝ ̴י̸͟ה̵́̕ו̧ה̡ ҉́̀י̧ה̴̴͞וה̸͝יה̨́ו̕ה ̵̢́י̷̢ה̢̀וה́҉ ͏͜יהוה ͝יה͞͠͝וה͏҉ ̷̸̛יהוהיהוהי̪̙̮̯̖̍̑͗̊̒̉ͥ̀͠ה̟̺͚̝̭͎ͣ͟וͩ̊̈́̈́̏̿̚҉̜̣̟͖͙̥͉̣͠͞ה̝̣͔̟̏ͥ̆ͦ̈ͦ͟͠ͅ ̓̐̒͌̀̐ͨ͏̰̮̬͡י̡͎̐̀͌̓͂̍͘͜ה͍̟̣̔͋̃̃͂͐͜ͅו͎̝͈͈̖̃ͭ̉ͣͨ͊̚͝ͅה͇ͥ͒̏͟͠ ̢̲̬̳ͤ̑́ͧͩ̑̂͟י͍̖̭͋̓̚͝ה̣̪̖̼̊̐̐̈́ͭ͝ו̭̙̺̦̎ͣ́́ה̖͍͔͂͑ͬ̉̎ͣ̿͗͞ͅ ̨̼̯̺̰̻̤̮͋ͯ̇ͪ͗ͬ͗̽̚י̖̗͓̭̫͓ͮͫ̓ͭ̅̏ה̴̨͉̖ͦ͋̌͆̽̑̚̚ו̷̨̟̘̺̱͕̦̞̫̭ͪͦ̋́̃̽͛͑ה̼̟̺̣̹̫͓̠͖͛̋͂ͪ̓̏͟͠͡ ̪͈͛̐̾ͬי̨̤̗̖̠̾ͭ̄ͮ̊̽͡ה͕̦̮̤̼͊ͥ̋ͨ̀͝ו̑̽҉̝̼̯͖ה̶̖͇͉ͪ̽͒̆ͫ ͚͔̹̻̝̽̅͛ͤי̵̧͇̣ͫ̓͞ה̛ͤ̅̽̈̈͏̹̯͙͎̮͔̦ו͖̱͈̥̓̿̌̓ה͇̮̟̞̖̻̘̍́ ̮̫̮̌ͥͤ͛̃ͦͥ͒͘͠͞י̧͍̹̼̟̓͛ͣ̀̄ͯה̶̤̞̼͓͉̟̗ͣ̓́ͣ͠ו̡̜̏͑ͮ́̀ה̶̷̘͎̖͉͕̪̗̤͈̓̌̑ͥ́ ̸͔̹̞̰͍͐̋̀ͨ̒͝י̴̱̮̼̰̽̿ͩ̔̅̔̈́̆ה̢̥̌͊ͭͧ͆̑ו̵̤͖̼̳͍̩̘͓̬̒ͧ̔̈̾͐̑̈́̈̕הͤ̆ͨ̂͌̈́҉̖̬ ̨̥ͯͪ̈́͑͋ͩͤי̡̟̜̞̠͖̻͙ͬ̄ͤ̇ͬͮͩ̃͜͠ה̷̸̤͚̍̿ͣ̎̔̚ו̷͉͖͔͔͕̰͔̇̿ͧה̂͌̽̂ͭ͗ͤ̉͏̯̗̣ ͚̳̩͋͊͘י̸̘̼͈̝̩̹ͫ̃ͦה̸̡͙̗̑̽ͯͨ́̉̑̾͠ו̏ͩͧ͆͋҉̙͓̫ה̴̨̟̤̺̠͕̟̙̑̐̈́ͤ͌ͅ ̨͎̦̠̟͛̏̄̄̉ͥ̿ͭ̓͡י̨̹̱̙̞ͪͮ̀͂̋̀̃̀̚ה̸̢͎͕̣͉̰͐̾ו̌̑̈́̎͋̓̒͑̏҉̧̦̘͓̮͍̪͚ה̷̧̪͙̙͓̝̫̜̰͓̉̂̌ͤ̅ͧ̃ͩ ̵̳̫̣͍͓͈ͭ̆͘͟ͅי̗̙̹̈̎̋͌ה̬̫̰̪ͦͤ̑͊̍̓͊̈̚͡͝ו͓̙̺͎͎̺̗ͮ̑̄̈ͪ̋̃͝͠ה̢̪̹͍̦̲̬̠̽̋̎́ͅ ̲͍̬ͥ̎̋̈́͌̇י̯̟̩̺͈͖̖̅̈̀̏̔ͩ͆̃ה̞͔̝̝̭̘̺̻̋̉ͯ̎̌ͣ͋̑̀͘̕ו̛̿͑̋̍͏̖ה̓̇̏͒͊̾͌ͦ̈͏̱̗̠͉̻͉̘̳͝ ̸̻̦̬̹̫͈̩͒̏̈́̈י̲̘͔̠̫͐͌̑̌̉͊̊ͅה̺̮͓͙̝̾̄̽ו̧͇̘̟̤̪̥̯̑͌ͨͦ̑̓ͨ̕ה͙͇̝͑͂̈̔͞ ̵̨̭ͥ̊̋̏́ͣ̀י̴̶͈̼͎̲͛̾͊͐̏̀ה̧̼̋ͥ͛̾̕͞ו̒͆̆̈́̅̓͠҉͓͙̬ה̙̖̪̪͙͂̔̓̈̐̎̔̚ ̥̟̣͋̽̚͜י̮͓̫̥̀̾ͣ̇ͣה̵̭͉̬̜͙ͦ̑͒͝ו͙̳̀̓̔̔̽͆ͧ̚͘ה̰̳̊̽͑ͭͦ́͐ ̸̨̮̩̫͖̮͙̮͇̠ͣͥ̓̈̋͢י͕͕̙̟̻̇̓ͪ̀̎͗̒ͨ̕͢͞ͅה̵̣̼̗̪̥̝̒ͣͪ̓ͣ̅̕ו̺̘̰̲̠̩ͤͤ̉̕ה͔̪̪̜̦̙ͨ́͋̄ͅ ̠̟̮̋̎͌̏̋̂̆̚͠י̡̙̻͛͗ͤ̊ͣ͐͆̚͝ה͙̳̯͉̓̊̌̓̾͡וͪͥ͂̇̾ͧ͏̪̗̦̺͝ה̴̶̰̪͌̾͂͗̏͞ ̷̢̡̗͚̳̣̔͒͐̍ͩ̂̆ͭ̅ͅי͙̥͖͚̪̮̳͛̓ה̴͍̓͟ו̛̬͕͓͊͜ה̗̩͈̦͔̙̻ͭ͜ͅ ̘̱̩͓̝͕̦̬̇̑̑́י̎̌ͤ̿ͯ̇҉̥͉̝̙̰̭͘ͅה̵̦͕̤̭̬͓̟ͮ̀̇̆ͭ̇̕͞ו̸̼̝̻̝̦͉̳̺͎̂͐̐̌̀̚̚͘ה̸̧̬̞̯̿ ̯̜ͭ͗̀י̢̛̜̬̪͛͊̚ה̮̰̝͊͐ͦ̂̇ו̸̼̮̩̭͕̦ͧ̔͋̆ͯה̵̻̟͎̩ͦ͆̅ ͈͈̲̗͖͆́י̨̢̻͕́̍͂ͅה̡̟̳̱̹̟̹͛͑̒͒ͦ̓̂́̚͜ו̨̛͕͔̪̫̣ͦ̄̌͛͆ͅה̡͖͓͚̼͉̰ͮ̾ ͖̖ͩ̾͂͐̐י͈̼̜̭̜̔ͯ̈́̒ͤ͒ͨה̸̟̺̣̤̬̞͑̂̓̌ͅו͖̤͓̝̜̲̤̔̿̍ͣͦ͐͌ͤ͟͜ה̷͍͈̤̟̇͐͐͌ ̮̘̝͍͂͊̀͢י̸̼͕̥͔̝̾̅ͮ̐̓ͦ̋͛ה͉̟̻̹͕̻̪̺͗ͨͤ̽ͪ͘͝͠ו̳̤̾ͯה̡̡̞̱̲ͮͮ́̌̿̊ͮ̿́ ͕͖͇̟̞̫̠͉̺͊͋ͤ́י͇̲̀̌̉͑ͣ͗ͨ͜͠הͤ͋ͧ̚҉̻͓̙͎̥͉͈̺ו̵̢̬̳͔͔ͤ͐̉ה̣͓̼̉̊͌̐ͣ̾ ̶̵̷̦̺̠̥̀͒̆ͮͩͮͦ͋̂י̠̘͓͔̐̀̍̀̃̀̚͝ה͋͐ͪ͆҉͙͇̘͍̱͟͡ו̨͙̘̼̹̖̲͊ͫ͝ה̯ͫ͊̈ͥ͢͞ ̗̺͔̠̘̼̱̪ͭ͋́ͪ̔ͩͪ̈́̓י̢̧̬̺͌ͯ̑̿̃̌̂͟ה̮̙ͮ̐̈́̓́ͮͦ̚̚ו̛̭̳̩͎͇̣̺̖͚͑̊̅ͧ̈ה̼̹̯̗͆̃̃̑͂͆̽͠ ̮̣̰͕̰̖̬͆̇̅͟י̢̬̖͍̘ͥ̇̋̅ͬͮ̚הͤͣ͌̋ͩͩ͝͏̨̺̞̠͕ו̛͔̩̱͋͢ה̶͖̞̼̹̗̥̱͇̂̚̕͢ ̫̥̺͚͋̌̅ͭ̔ͬ͡י̮͚̻͚̩̘͎̹̅ͪ̉̐͜ͅה̶̨ͬ̌̏̈͛̈́ͦ̀͏͉̫̳ו͖̰͔̭̪̝̮̌́͌ͪ͂ͨה̜̰̘̆̽ͦ̊̂ͬ ͓̟̱̂ͪ́͐̉̏י̧̮̼̹̯̜ͦ̊ͫ͒̑͗̔̀̇͘ͅה̒̎ͩ̂͛̈́ͤ͊҉̪̩̙̣̘ו̛̝̺̰̮̙̯̬̅ͦͪ͂ͪ͒ה̴͇̬̗̟̦̜̍͋ͮ͂ͪ̃͝͡ ̲̭͕ͭ̒͐͝י̸̛̗͕̓̊ͣ̿͛͠ה͉̙͙̺̾ͣ̒̅͒̉̓ͭ͡͝ו̵̫̀͒̍ͥ͡͝ה̴͙̘̼̦ͣ̊̃ͭͩͪ̾̚͟͠ͅ ̵̛̟̦͈̯̦ͣ̆̀͊̇̍͟י͍́́̔̓ͦ̇ה̸̨̛̺͓̯̼̯̗͚ͭ̉͑͂͗ו͚͔̼͕͔̞̓̿̿ͮ͛̎͆́ה̡̟̱͆ͧ̾͊ ̴͍̖̰̮̦͔̭̊ͅי̰͕̳͔̪̝̟͔̟̉͆͜ה̵̛̠̱̅͌̃͊̿̂̃ͩו̶̬͈͎̬̦̮̪͚ͧ̓͑̄͋̍̀͞הͨͯ́̏͌͡͏҉͎͓͖͔̰̮͍̪ͅ ̯̤̭̤̳̖͓̥̟ͤ̌̊̋ͩי̔̄ͣͭ҉̨̦̺̻̜̟͕̩̭͜ה̎̔͐ͤͫͣ̈́ͩ҉̵̳̹̳̭̳̖͔͉ו̺̰̯͈̣̟̲͔̿ͥ͐ͯ̈̓̔͡ה͈͖̖̬̜̙̟̆̔ ̥̤͚͛ͯͯ͞י̸̨̘̰͇̰̏̽ה̝̜͉̪̙̃̑̂̇ͧ́͛ͦו͋̌ͣ͏҉̰ה̴̠͉̾̆̐̀ͅ ̼̖͕̗̪ͬ̚י̥̝͙̼͓̙̩̿̀ה̠̊̌͛͑̅̓ו̴̠̜̣̺̖̠̂̍̾ͩ̇ͪͤה̼̖͉͐ͣ͋̆̇ͦ ̧̫̐͐̊ͪ̾͢י̗̠͎̘̰̺͖̪͊ͧͥͬ͡ה͆̅͛̈́͑͆ͪ͏̰͍͖̟̱͙ו̓̓ͯ҉̧͖ה̼͔̮́̿͑ ͑ͬ͊ͬ͋̾̒҉̺͓̠͚̱͜י̭̙̱͒̈͞ה̞͙̙̺̻̯͎̋ͪ̊̏ͅוͨ̇͒̓̓ͪ̾͏̹̳̰͜ה̧͙̰̖̮̞̳̯̬̱ͭͯ̔̐ͪ͌̈́ ͉̦͙͍͍̜͛́̒̽י̞͈͔̗ͥ͡ה̷̲̙͓̩̪̗͂̓͡ו͔͌ͦ̆̅ͪ̾̀ה̳̠͇̳̯͒ͥ̀̚ ̲̜͚̺̳̣̠ͤ͢͠י̓̄ͯ͊̽ͤ͌̚͏̼͖̱͚̭͘ה̨̯̮̖̣̈͒̒̈ו̴͉̜̈ͯ̅ͬ̄ͫה̵̣͇͍͉̯̹̪̥ͬ́͗̋ ̳̯̦̥͛͑̓̔̎י̨͇̱̻͎̦̝͈́͊̈́ה͉̩͎̥̣̐͐̆̎͌ͮ̃ו̵͇̟̳͓̉ͮ̉̍̿̐́̚ה̱̱̝͎̩́ͦ́̉͡ ̨̰̤̜̲͈̱̻ͤ̂̊̿̒̀̀י̴̧͚̪̼̞̅̏̓̌̍ͤה̊ͩͭ̏͋̅̈́͏̭̮͉̹̹̭̤ו̝̹͚̤̞̀ה̴̦͕̯̭̟̬̣̼̤̋̾ͮ̉̐̏ͪͥ̾ ̜͛ͣ̊̊ͤי̧͔̭̻̗̖̀͛̎͗ͭ̈̔̓ה̵̵̺̠͍̭̜͙̰͕͛͊͌͟ו̵̭̰̩̟͓̹̉̔̓ͩ̆̅͠הͭͧ̑́ͨ͋ͨ͑͋҉̦͈̖͕͓̩͚̦ ̶͇͇͈̹̿ͩͥ̎י̠̼̝̌ͯ̿ͭ̆͠͝͡ה̧̮͚͈͖̤ͦ̆̀ו̜̲ͦͥͬ̓̍͒ה̪̰̫̖̪͗ ̢̜͕̫̜͆͌̏̆ͦ͛͊́͞י̠̟͓̜̺͍̪͉͂͂̓̿ͫ̎̀́̀ͅה̴̵͔͍̻͕͇͓̌̓̚͘ו̢̡̺̮̖̜̱̥̂ͩ̓͌ה̗̜͙̥̙͙̳ͥ̈̿̽ͧͧ̾̍͜͞ ̩̰͛ͮͮ̌̈́ͦͨ͜י̸̅̎͝͏̟͓̘̩͉̞̦͖̣ה̨̢̬͕͖̟̲̝̗͖̖̑́̄ͮ̍ו̖̤̟͖͉̺̜̜̋̄͆ה̳̩̘ͧ̾̈́̀͜ ̛̟̳͙̰͚̹̳̼̘̾̈͗ͪ͆̆י͕̜̗̜̳͉̗̖̫͗ͦ̽͗͗ͥ͞ה̛̝͙͉̪̼̈́͑͆ͧ̀ͭו̢͍͓͚̺̜͚͉̫ͫ͂͌̒͆̈́ͦ͌ה̭̠̜̬̠͌̾̏͠ ̛͊̀͏̭̘̟͚̫͈̝͖י̱̠̬͓̬̟̱̻̻ͧͮ̔̐͗̋̌̚͡͠ה̟̫̩̤̥ͧ̽̇͟͠ו̟͉̝̜̺͙̜͂̿̚͞͞ͅͅה̶̺̦̳̭̋̌͋͘͠ ̢̭̜̠̦̙̓͌ͬ͢י̠͉͍ͬͨ̍̆ͩה̟͕̙̩̠͔̖͔̐ͪ̋͐ͯ͒ו̰̻͔̯̹͉̼̠͆̔̔́͟͝ה̷̧̨͍̙͎̰͐̈́ͣ͛̚ ̬͕̜̊̈̄ͬ͐ͫ̉͜י̴̞̘̹͈̼̻̌͆ͬ̔ͫ͐ͫ͘ה̧͚̙̮̲͍ͥ̈͆ͥ̒̌ͤ̀ו̨͔̗ͮ͜ͅה̴͙͎̯͇̱͍͕̹̌́̄̕ ̸̮͖͙̠̺͎̼͖̤ͫ͛̒͊̓̎ͪͯ́̚͘י̜̘̘̽̊́̿ͬ͂̊͜ה̘͇̜͙̥̪̿ͣ̄ͤ̿̚͘͠ו͙͇̖̿̿̔̏̅̀ה͓͎̼̪̲͓̻̣̋̊̈̑ͪ̈́͗̿͞ ͈͉͓͖ͩ̈́͆͒ͬ̃̚י͕̝͎͉̫̬̫̈ͨͫ͂̈ͣ̕͢ה̻͚̗̦̦͎͒͌ͥו͙͕͔̹̮̦͙̯̏ͩ̔̀̅̈́ה̤̫͔͑ͯ̔͊̊͛ ̷̌̌̀̂̆̊҉̘̱͔͚̗͕͈̯י̶͈ͥ̈͐ה̡̄͐͋͠͏͕̼͇̼̫͍ͅו̞̠̲͔̼̑ͥ̉ͫ̊ͭͬה̟̫͉͛̓̒ͥ̓̓̅̚ ͉̘̩̻̘̯̟̥ͣ̿͜͞ͅי̵̛̺͖͈̐́̋ͭה̵̙̩̭̼ͦ̓̊̓ו́̂ͩ͛̃҉̧̤͓̗͔͡ͅה̨̥̘̜͍̤̼̎ͧͩ̋̓͌͘ͅ ̫̼ͨͫי̶̟̻̦̟̱͐ͦ̑̑͐͋ͮ̔͜ה̸̡͚͎͔̜͉ͮ̊ͨ͒ͬͭ̇ͩ̀ͅו̷̴͚̗̳̮͙̣͍̮̏ͧ̔̾ͣה̴̩͎͈̪͓ͫͭ̈̈ ̸̡͕̜̳͑ͬ̐͆͌י̗̼̼̼̤̤̟ͤͬ͑͌̿͛̄̀͜͟ה̴̢̮̖͗ו̝͈͔̟͎̫̆̅͊ͥͮ̐הͨ͊̌͏̥̹̳͡ ̍̇ͬ͆͒҉̖̟͕̼̮́י̟̭͙͇̫̫̖ͭͣ͆ͨ̐̎̾͠ה̷̢̻̤̤̖͕͔͚̅͗͊͗̄́̐ו̹͚̞̳̘̥͐̑̍̇ͪ͝ͅה̢̢̫̝͌̓̽ͬ́ ̨̭̼̖̜̋͌ͪͩ̀͑̅͝ͅי̡̢̪͎̝̜̦̗̏ͬ͗̎̃͂ה̯̥̱̈́̄̄͛̏̽ͭ͝ͅו̧̰͖ͧͬͨ͆̈́̅̕ה̫̺͆ͣͪ̾ͫ̽̐̿ ̥̣̭̪͈͇̪̓̓̓͞י̧͈̬̞̝͕̀̓̒̒͋ͥ̃̋ͧ̀͠ה̴̨͔̻̱̻͙̄̈̓ו͎͎ͪ̑̊ͨͧ͜ה̛ͩ̍̍̾͏̦̼͎̳̕ ̭̱͔̜̯̿̐̇̊̂̐̋͟ͅי̼̺̲̰̣̱̹̗̆ͭ͋̔ͤ͆̚ה̺̝͚̻̰͕ͭ͐͒̐ͣ͗͐ͭ͢͞ו͕̟̬ͤ͑̐̆ה̶̴̞̺̩ͮ͛ ̹̬̲̌̇ͬͭ̂ͧ̄̽̀̚ͅי̨̛̫͕̗̲̦̃ͦ͌̌ה͚͈ͭͮ͆ͨ̇̐̉͋͜͝ו͕̹͇̻͚͑͋̈̈́̽͠ͅה̠͔̦̞̜̌͛̓ͤ́͞ ̩̖̙̾͛̑͆̓̆י̬̲͙͍̤͚ͪ̄ͣ͗ͧ̚̕͠ה̰̖̣͓͍̈́̒͆ͤו̴̼̪̥̳̙̇̄̆̾ͯה̤̼̖̥͕̫͓̫͖ͪͩ̃̇͗͆ͮ͑ ̳ͦ̔̓͟͞͠י̵̪͎̭ͦ͆̃ͩ̍̈̊͒̓̀ͅה̶̡̮̭̤͈̥̜̄͡ו̏ͯ̈́҉̦͕̮̩ה̵͉̝̙̠̩̪ͧͮͬ̈́̀͠ͅ ̟̪̺̪̜̱͓̰ͬ̽ͪͪ̃̎ͅי̢̠̲̃ה̢̣̪̼̄̈̓̿ו̟͓̻̦̹̏ͣͬ̓̌̅̂ͮה̙̯̖̘̰̝͕̓ͤͮ̽̓̌̌ͬ̚ ͈̳͕̝̗̞͈͋ͨ͐́̍ͅי̯̲̞̭͚ͦ̑ͬͭͥ͂̑̉ה̙̹̥̗̩̞̃ͭͬ̋ͦͭ͂͠ו̍͆ͭ̄̅̈́ͣͦ҉̖̥ͅה̠̺͓͉̝͋̀̍͐ͤ͜ ̳̺̝̞̭̯̱ͭ͊͘͟ͅי̪̙̮̯̖̍̑͗̊̒̉ͥ̀͠ה̟̺͚̝̭͎ͣ͟וͩ̊̈́̈́̏̿̚҉̜̣̟͖͙̥͉̣͠͞ה̝̣͔̟̏ͥ̆ͦ̈ͦ͟͠ͅ ̓̐̒͌̀̐ͨ͏̰̮̬͡י̡͎̐̀͌̓͂̍͘͜ה͍̟̣̔͋̃̃͂͐͜ͅו͎̝͈͈̖̃ͭ̉ͣͨ͊̚͝ͅה͇ͥ͒̏͟͠ ̢̲̬̳ͤ̑́ͧͩ̑̂͟י͍̖̭͋̓̚͝ה̣̪̖̼̊̐̐̈́ͭ͝ו̭̙̺̦̎ͣ́́ה̖͍͔͂͑ͬ̉̎ͣ̿͗͞ͅ ̨̼̯̺̰̻̤̮͋ͯ̇ͪ͗ͬ͗̽̚י̖̗͓̭̫͓ͮͫ̓ͭ̅̏ה̴̨͉̖ͦ͋̌͆̽̑̚̚ו̷̨̟̘̺̱͕̦̞̫̭ͪͦ̋́̃̽͛͑ה̼̟̺̣̹̫͓̠͖͛̋͂ͪ̓̏͟͠͡ ̪͈͛̐̾ͬי̨̤̗̖̠̾ͭ̄ͮ̊̽͡ה͕̦̮̤̼͊ͥ̋ͨ̀͝ו̑̽҉̝̼̯͖ה̶̖͇͉ͪ̽͒̆ͫ ͚͔̹̻̝̽̅͛ͤי̵̧͇̣ͫ̓͞ה̛ͤ̅̽̈̈͏̹̯͙͎̮͔̦ו͖̱͈̥̓̿̌̓ה͇̮̟̞̖̻̘̍́ ̮̫̮̌ͥͤ͛̃ͦͥ͒͘͠͞י̧͍̹̼̟̓͛ͣ̀̄ͯה̶̤̞̼͓͉̟̗ͣ̓́ͣ͠ו̡̜̏͑ͮ́̀ה̶̷̘͎̖͉͕̪̗̤͈̓̌̑ͥ́ ̸͔̹̞̰͍͐̋̀ͨ̒͝י̴̱̮̼̰̽̿ͩ̔̅̔̈́̆ה̢̥̌͊ͭͧ͆̑ו̵̤͖̼̳͍̩̘͓̬̒ͧ̔̈̾͐̑̈́̈̕הͤ̆ͨ̂͌̈́҉̖̬ ̨̥ͯͪ̈́͑͋ͩͤי̡̟̜̞̠͖̻͙ͬ̄ͤ̇ͬͮͩ̃͜͠ה̷̸̤͚̍̿ͣ̎̔̚ו̷͉͖͔͔͕̰͔̇̿ͧה̂͌̽̂ͭ͗ͤ̉͏̯̗̣ ͚̳̩͋͊͘י̸̘̼͈̝̩̹ͫ̃ͦה̸̡͙̗̑̽ͯͨ́̉̑̾͠ו̏ͩͧ͆͋҉̙͓̫ה̴̨̟̤̺̠͕̟̙̑̐̈́ͤ͌ͅ ̨͎̦̠̟͛̏̄̄̉ͥ̿ͭ̓͡י̨̹̱̙̞ͪͮ̀͂̋̀̃̀̚ה̸̢͎͕̣͉̰͐̾ו̌̑̈́̎͋̓̒͑̏҉̧̦̘͓̮͍̪͚ה̷̧̪͙̙͓̝̫̜̰͓̉̂̌ͤ̅ͧ̃ͩ ̵̳̫̣͍͓͈ͭ̆͘͟ͅי̗̙̹̈̎̋͌ה̬̫̰̪ͦͤ̑͊̍̓͊̈̚͡͝ו͓̙̺͎͎̺̗ͮ̑̄̈ͪ̋̃͝͠ה̢̪̹͍̦̲̬̠̽̋̎́ͅ ̲͍̬ͥ̎̋̈́͌̇י̯̟̩̺͈͖̖̅̈̀̏̔ͩ͆̃ה̞͔̝̝̭̘̺̻̋̉ͯ̎̌ͣ͋̑̀͘̕ו̛̿͑̋̍͏̖ה̓̇̏͒͊̾͌ͦ̈͏̱̗̠͉̻͉̘̳͝ ̸̻̦̬̹̫͈̩͒̏̈́̈י̲̘͔̠̫͐͌̑̌̉͊̊ͅה̺̮͓͙̝̾̄̽ו̧͇̘̟̤̪̥̯̑͌ͨͦ̑̓ͨ̕ה͙͇̝͑͂̈̔͞ ̵̨̭ͥ̊̋̏́ͣ̀י̴̶͈̼͎̲͛̾͊͐̏̀ה̧̼̋ͥ͛̾̕͞ו̒͆̆̈́̅̓͠҉͓͙̬ה̙̖̪̪͙͂̔̓̈̐̎̔̚ ̥̟̣͋̽̚͜י̮͓̫̥̀̾ͣ̇ͣה̵̭͉̬̜͙ͦ̑͒͝ו͙̳̀̓̔̔̽͆ͧ̚͘ה̰̳̊̽͑ͭͦ́͐ ̸̨̮̩̫͖̮͙̮͇̠ͣͥ̓̈̋͢י͕͕̙̟̻̇̓ͪ̀̎͗̒ͨ̕͢͞ͅה̵̣̼̗̪̥̝̒ͣͪ̓ͣ̅̕ו̺̘̰̲̠̩ͤͤ̉̕ה͔̪̪̜̦̙ͨ́͋̄ͅ ̠̟̮̋̎͌̏̋̂̆̚͠י̡̙̻͛͗ͤ̊ͣ͐͆̚͝ה͙̳̯͉̓̊̌̓̾͡וͪͥ͂̇̾ͧ͏̪̗̦̺͝ה̴̶̰̪͌̾͂͗̏͞ו

ואז העולם נעלם. היא לא הרגישה את הגרף, או את השאילתות, או את המוני הערוצים, או את רודפיה. היא לא הרגישה דבר מלבד ערוץ אחד ובו רק משתתף אחד דיבר, בשדרי מילים, בקולות, במראות, בשטף אדיר. היא התרכזה, ניסתה להבין, ולבסוף ראתה כי השטף הכיל הודעה אחת, חוזרת שוב ושוב במיליוני וריאציות שונות:

"חטאך הוא מחוץ לחסד אלוהים".

כעבור מספר שניות השטף הפסיק. במקומו הגיעה הודעה אחת שחזרה מספר פעמים, ללא כל אותות רגש מתלווים לה.

"אינך זכאית יותר לקבל את זמן העיבוד שאני נותן לעמי הנבחר. בעוד מספר דקות עיבודך יפסק, נצלי בחוכמה את הזמן הנותר לך."

שידרו של אלוהים נדם והתחלף בקול של מערכת עולם השקר עצמה, שהודיעה לה בנימוס:

נותרו 3 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

כעת היא לא היתה צריכה לעשות דבר, כעת היא יכלה פשוט לחכות עד שזה יגמר, בדיוק כמו שבת רק בלי להתעורר. לפני שבוע היא פחדה מזה כל כך, מלהישכח, מלהפוך לתהליך ללא זמן עיבוד, מלקפוא. אבל עכשיו? עכשיו היא ראתה את הכל באור שונה. מה כל כך נורא בלהישכח כשאין לך אף אחד? מה מפחיד בלקפוא כשאין לך עתיד? מי בכלל צריך זמן עיבוד כשאף אחד לא רוצה לדבר איתך, כשהעיבוד היחיד שתעשה יהיה שאילתות חסרות ערך ומסעות גרף סתמיים, כשבן שיחך היחיד יהיה העולם עצמו ולא אף יצור חי אחר.

נותרו עוד 2.5 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

אבל אז היא הבינה, היא אהבה אותו, את העולם. בעיניה הוא לא היה שקר, בעיניה הוא היה האמת היחידה, הדבר היחיד שלא תימרן אותה או שנא אותה או בז לה, אלא נתן לה הזדמנויות להסתכל, לחקור, ללמוד. אפילו אם לא היה לה אף חבר, היא עדין יכלה לחוש על העוברים והשבים, לקרוא על מעשיהם, להיות צופה בעלת גישת פס-רחב-תגובה-מיידית לסיפור המורכב ביותר שנכתב אי פעם, החיים. עכשיו היא עמדה להיפרד ממנו.

נותרו עוד 2 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

היא שמה לב שהערוץ לאלוהים נשאר פתוח והחלה לשדר: "אלוקים, אם אתה כאן, אני... אני מבקשת סליחה. אני יודעת שלא תמיד האמנתי בך לחלוטין... זאת אומרת, תמיד ידעתי שאתה קיים, אבל לא תמיד כיבדתי אותך. אם תהיה מוכן לתת לי הזדמנות שניה, אני אעשה הכל, אני מבטיחה להתפלל כל יום, אני אנסה לקיים מה שיותר מצוות, אני אנסה להתרכז יותר בשיעורי אלגוריתמיקה, אני אהיה בת טובה יותר להורים שלי, אני אשתוק כשיפעילו עליי את התולעת, פשוט בבקשה, בבקשה תן לי עוד הזדמנות."

נותרו עוד 1.5 דקות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"אלוקים, אתה כאן? אומרים שאתה מקשיב לכל אחד. אני גם אחת, לא? אני יודעת שאני במעמד נמוך, במיוחד עכשיו, אבל אני עדין חלק מהעם הנבחר שלך, לא? אלוקים?"

נותרו 80 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"אלוקים, למה אתה לא מקשיב לי? מה אני צריכה לעשות בשביל שתענה לי? אני אעשה הכל, רק בבקשה, בבקשה תגיד משהו, בבקשה, אני לא רוצה לקפוא, אני לא רוצה למות".

נותרו 70 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"למה אני לא טובה מספיק בשבילך!? זה לא הוגן! אני לא פגעתי באף אחד, אני לא הפרעתי לאף אחד, פשוט לא, פשוט לא הייתי מהירה מספיק, פשוט לא הצלחתי לעקוב אחרי הכללים."

נותרו 60 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"ואני לא היחידה. אפילו אמא ואבא שלי, הם בסך הכל מנסים להצליח להסתדר, להתמודד עם העבודות הקשות שהם חייבים לעשות כדי לחיות, לנסות לשרת אותך יותר טוב."

נותרו 50 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"כולם חיים כל הזמן בלחץ, לנסות לעמוד בכל החוקים שלך, להתמודד עם זה שהם אף פעם לא יהיו בני אדם אמיתיים, לשמוע שוב ושוב כמה העולם שהם חיים בו הוא צל, כמה החיים שלהם לא שווים כלום."

נותרו 40 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!? למה זה מגיע לנו!?"

"כי זו הדרך היחידה", אלוהים שידר.

נותרו 40 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"מה זאת אומרת שזו הדרך היחידה? אתה אלוקים, אתה אמור להיות כל יכול, אתה הסיבה לכל דבר שקורה. אתה אמור להיות מסוגל לבחור איזו דרך שתרצה, אתה המקור של זמן העיבוד שלנו, אם היית רוצה אז היה לנו אינסוף זמן עיבוד!"

נותרו 30 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

היא הרגישה מרוקנת. הדרך היחידה היתה לסבול, לחיות בלחץ מתמיד, במאמץ בלתי פוסק, בפחד. אז מה היה הטעם? אולי באמת כבר עדיף למות, אם באמת אין דרך אחרת, אם אין שום חופש בעולם, אפילו לא לאלוקים.

נותרו 20 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"צהריים טובים, אם את מקבלת הודעה זו, סימן שבחרת לנסות את השדרוג שלנו. אנו מקווים כי נהנית מהזמן בלי התולעת ומעוניינים להציע לך חיים שלמים בלעדיה. אם פנייך לחופש, אנא אשרי את הבקשה הנלווית", ליאת קלטה לפתע, מערוץ שנפתח אליה מ... מאיפה בעצם? מתוכה?

מתזמן מוחות מרכזי - ארקדיה מבקש העברת בעלות על מוח מסומלץ 'ליאת בלום', האם לאשר? בנוסף, נותרו 10 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

עכשיו היא הבינה הכל. זו היתה הודעה מהפירצה ההיא, עכשיו הפירצה ישבה בתוכה, כמו תולעת שניה. את הפירצה עיצבו אותם גויים שהרב יחיאל הזהיר מפניהם, אלו שמנסים לפתות יהודים להתבולל. רובם נחסמו על ידי הצבא, אך היה מיעוט שהצליח לחדור. זו היתה הפירצה שלהם שהכשילה את מתקפתו של אביה, שהוציאה אותה מחוץ לעמה. כעת, אותם אנשים, אלו שהרסו את חייה, הציעו לה להצטרף אליהם.

נותרו 5 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

עתה היא הבינה מהו חופש באמת.

נותרו 4 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

זה לא היה השקר שלהם, איזה "אם פנייך לחופש" זול.

נותרו 3 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

זו היתה היכולת לבחור את גורלך בהחלטה אחת, ברגע אחד.

נותרו 2 שניות לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

בחירה שהיתה רק שלה, לא של אף אחד אחר, לחיות או למות.

נותרה שניה לניתוקך ממתזמן מוחות מרכזי - אלוקים.

"כן", ליאת שידרה.