בבית משפחת כהן מקיימים את הפולחן היומי. הם יושבים מול הטלוויזיה: אבנר - בעל הבית, ירון - בנו מנישואים קודמים, וניקול - אישתו החדשה. בטלוויזיה מוקרן משחק כדורגל. אבנר מנומנם למחצה משיטוטיו במהלך היום. ירון מחייך, לא בגלל המשחק, כי אם בגלל ההנאה שבלשבור את שעת השינה, הטבה שאביו מקנה לו רק כשמשודר משחק חשוב. ניקול עובדת. מבחינתה, הפנאי ביניהם הוא בסך הכל סוג של עבודה.
היא נזכרת בעבודה הקודמת שלה, כשהיא טיפלה בגברת גולדברג הקשישה בכיסא הגלגלים. אם להאמין לתצלומים שהיו תלויים ברחבי ביתה, גברת גולדברג היתה אישה רבת פעלים, עם הרבה חברים שדואגים לה ומשפחה אוהבת ומסורה. גברת גולדברג שניקול הכירה היתה צריכה להתאמץ כדי לדבר והמסירות של המשפחה שלה התבטאה בכך שהיא טרחה לשלם לניקול 500 שקל בחודש יותר ממה שנהוג לשלם לפיליפינית. השכל שלה אומר לה שהעבודה הנוכחית עדיפה לה. למרות שגברת גולדברג לא זזה, אולי בגלל, לטפל בה דרש המון מאמץ פיזי. כל ערב, כשניקול היתה שוכבת לנוח, אחרי יום שלם של דחיפת כיסא גלגלים, היא הרגישה את העייפות הזו בכתפיים ובגב.
למרות זאת, בליבה היא התגעגעה לעבודה עם גברת גולדברג. גברת גולדברג אולי לקחה ממנה 12 שעות כל יום, אבל עדין נשאר לה משהו משל עצמה. כשהיא גררה את גברת גולדברג, היא יכלה לבחור, האם לחייך, האם להזעיף פנים, האם להיות שקטה, האם לדבר. בתור אישתו של אבנר כהן, התכשיט שלו, כמו שנהג להגיד, היא היתה תחת פיקוח מתמיד. בשם ה"אהבה" שלו אליה, הוא כל הזמן ניסה "לדאוג" לה, לשאול אותה איך היא מרגישה. מעבר לכך, היא הרגישה סוג של הזדהות עם גברת גולדברג. אמנם גברת גולדברג היתה ממעמד האצולה הישנה בארץ המוזרה, בעוד שניקול היתה רק עובדת זרה, אך בפועל, שתיהן היו נשים אשר התרחקו מרחק גדול מהמקום בו רצו להיות, זו בזמן וזו במרחב.
הוא הניח עליה את ידו כבדרך אגב, בעודם צופים במשחק. היא לא זזה. לפעמים לא לזוז היה קשה יותר מלדחוף כיסא גלגלים. היא תהתה מה הסיבה שהוא מניח עליה את היד, האם זה כוח ההרגל? האם זה בשביל בנו? בשבילו? יכול להיות שהוא חשוב שהוא אוהב אותה? היא לא האמינה שהוא מסוגל לאהבה. לצופה מהצד זה היה יכול להיראות כאילו הוא אוהב אותה, הוא היה נוהג לחבק ולנשק אותה בפומבי באופן קבוע, לקנות לה מתנות. גם כשהם היו רק שניהם ביחד, הוא היה מדבר אליה בנימוס ומתחשב בבקשות שלה. היא שיערה שאימה היתה טוענת שהוא גבר טוב, ואולי זה היה נכון, אבל הוא לא אהב אותה. הם אף פעם לא צחקו ביחד עד שהתקשו לנשום, אף פעם לא סיפרו אחד לשני סודות, אף פעם לא חשפו זה בפני זה את רגעי העצב והלבד.
הוא גם קינא לה, לא בצורה אלימה כמובן, אלא בעדינות. כל פעם שהיתה מנסה להיות לבד, הוא היה מוצא איזה תירוץ לבקש להתלוות אליה. היא לא ידעה מה יקרה אם תגיד לא ולא תיכננה לנסות לבדוק. הוא היה בן בית בארץ המוזרה הזו, מדינת היהודים, בעוד שהיא היתה רק זרה. הרגעים היחידים שלה לבד היו הרגעים שהוא הכי שנא, אלו שבהם לא יכל לעבוד מהבית ונאלץ לנסוע. כשזה היה קורה, היא היתה הולכת ברגל לנווה שאנן לאכול באחת מהמסעדות הפיליפניות היחידות שהיו בארץ המוזרה. ברגעים האלו היא יכלה לדמיין לעצמה שהיא בבית, שלא היה צורך לנסוע לארץ המוזרה כדי לממן את אימה, שהיא מוקפת באנשים שמדברים את השפה שלה. הנוכחות האגבית של איזה יהודי מזוקן, אחד מאותם "היפסטרים" תל אביביים, אשר בא לחפש "אותנטיות", היתה התזכורת היחידה למציאות העגומה שלה, לזה שהיו לה רק כמה שעות לפני שהיתה צריכה לחזור ולהיות אישתו.
הוא כיבה את הטלוויזיה. לקח לה שניה להתאפס, אבל כעבור רגע היא היתה מוכנה להמשיך בעבודה, הפעם בתור "אמא חורגת". היא אמרה לירון שהגיע הזמן לישון. ירון הסתכל על אבנר, אבל אבנר רק אמר לעשות את מה שניקול אומרת. תמיד הוא היה השוטר טוב והיא השוטר הרע. היא תהתה אם הוא התנהל כך גם עם גרושתו, אולי בגלל זה הילד תמיד שמח לחזור אליו כשהיה אצלה.
אחרי שכיסתה את ירון ושרה לו שיר ערש, היא חזרה לסלון. הוא תפס בידה וחייך אליה. הפה שלו נראה גדול מדי, כמו של כל האנשים בארץ הארורה הזו. הוא התחיל ללכת לכיוון חדר המיטות, מסמן לה לעקוב אחריו. היא הלכה בצייתנות מוחלטת. בזמן שהוא הפשיט אותה, היא חשבה על כמה היא שונאת אותו, על הכוח שיש לו עליה, על זה שהוא בחיים לא יגיד לה ישירות שהיא פשוט רכוש, על זה שיש לו כל כך הרבה רכוש חוץ ממנה ולה אין דבר. כשהוא הרשה לעצמו לחטט בתוכה, שנאתה גאתה כמו מפל גועש של חומצה, נכון לאכל כל בשר. היא נזכרה בפעם הקודמת שגבר חיטט באיבר מינה, זה היה גבר פיליפיני בשם ג'וזף. ניכר שג'וזף לא היה מוכשר במיוחד, לא היה מפתיע אותה לו היתה מגלה כי כל הנשים שהיה איתן מלבדה בארץ המוזרה היו זונות. אך על אף זאת, למרות שהיה גס ונוקשה, היא העדיפה אותו על אבנר. היה לו משהו שלאבנר אף פעם לא יהיה, ריח של בית. היא קיוותה שאולי נכנסה ממנו להריון, שאולי אבנר הטיפש ישקר לעצמו שנולד לו תינוק יפה עם שפתיים קטנות, ושבבוא יום מהימים, כשאבנר המבוגר ממנה יהיה זקן וחלש, היא תגלה לבנה את האמת. היא דמיינה עוד נשים אחרות עושות כמוה, ולבסוף דור של צעירים פיליפינים לוקח את הארץ המוזרה מידי תושביה המעוותים והופך אותה לשלהם, לארץ שבה לגברים אין חיוכים מגעילים כל כך. המחשבה הזו גרמה לה לשמוח, מה שהקל עליה כשאבנר גמר, מאלץ אותה לשתות עוד טיפה מכוס המרורים.
היא נזכרת בעבודה הקודמת שלה, כשהיא טיפלה בגברת גולדברג הקשישה בכיסא הגלגלים. אם להאמין לתצלומים שהיו תלויים ברחבי ביתה, גברת גולדברג היתה אישה רבת פעלים, עם הרבה חברים שדואגים לה ומשפחה אוהבת ומסורה. גברת גולדברג שניקול הכירה היתה צריכה להתאמץ כדי לדבר והמסירות של המשפחה שלה התבטאה בכך שהיא טרחה לשלם לניקול 500 שקל בחודש יותר ממה שנהוג לשלם לפיליפינית. השכל שלה אומר לה שהעבודה הנוכחית עדיפה לה. למרות שגברת גולדברג לא זזה, אולי בגלל, לטפל בה דרש המון מאמץ פיזי. כל ערב, כשניקול היתה שוכבת לנוח, אחרי יום שלם של דחיפת כיסא גלגלים, היא הרגישה את העייפות הזו בכתפיים ובגב.
למרות זאת, בליבה היא התגעגעה לעבודה עם גברת גולדברג. גברת גולדברג אולי לקחה ממנה 12 שעות כל יום, אבל עדין נשאר לה משהו משל עצמה. כשהיא גררה את גברת גולדברג, היא יכלה לבחור, האם לחייך, האם להזעיף פנים, האם להיות שקטה, האם לדבר. בתור אישתו של אבנר כהן, התכשיט שלו, כמו שנהג להגיד, היא היתה תחת פיקוח מתמיד. בשם ה"אהבה" שלו אליה, הוא כל הזמן ניסה "לדאוג" לה, לשאול אותה איך היא מרגישה. מעבר לכך, היא הרגישה סוג של הזדהות עם גברת גולדברג. אמנם גברת גולדברג היתה ממעמד האצולה הישנה בארץ המוזרה, בעוד שניקול היתה רק עובדת זרה, אך בפועל, שתיהן היו נשים אשר התרחקו מרחק גדול מהמקום בו רצו להיות, זו בזמן וזו במרחב.
הוא הניח עליה את ידו כבדרך אגב, בעודם צופים במשחק. היא לא זזה. לפעמים לא לזוז היה קשה יותר מלדחוף כיסא גלגלים. היא תהתה מה הסיבה שהוא מניח עליה את היד, האם זה כוח ההרגל? האם זה בשביל בנו? בשבילו? יכול להיות שהוא חשוב שהוא אוהב אותה? היא לא האמינה שהוא מסוגל לאהבה. לצופה מהצד זה היה יכול להיראות כאילו הוא אוהב אותה, הוא היה נוהג לחבק ולנשק אותה בפומבי באופן קבוע, לקנות לה מתנות. גם כשהם היו רק שניהם ביחד, הוא היה מדבר אליה בנימוס ומתחשב בבקשות שלה. היא שיערה שאימה היתה טוענת שהוא גבר טוב, ואולי זה היה נכון, אבל הוא לא אהב אותה. הם אף פעם לא צחקו ביחד עד שהתקשו לנשום, אף פעם לא סיפרו אחד לשני סודות, אף פעם לא חשפו זה בפני זה את רגעי העצב והלבד.
הוא גם קינא לה, לא בצורה אלימה כמובן, אלא בעדינות. כל פעם שהיתה מנסה להיות לבד, הוא היה מוצא איזה תירוץ לבקש להתלוות אליה. היא לא ידעה מה יקרה אם תגיד לא ולא תיכננה לנסות לבדוק. הוא היה בן בית בארץ המוזרה הזו, מדינת היהודים, בעוד שהיא היתה רק זרה. הרגעים היחידים שלה לבד היו הרגעים שהוא הכי שנא, אלו שבהם לא יכל לעבוד מהבית ונאלץ לנסוע. כשזה היה קורה, היא היתה הולכת ברגל לנווה שאנן לאכול באחת מהמסעדות הפיליפניות היחידות שהיו בארץ המוזרה. ברגעים האלו היא יכלה לדמיין לעצמה שהיא בבית, שלא היה צורך לנסוע לארץ המוזרה כדי לממן את אימה, שהיא מוקפת באנשים שמדברים את השפה שלה. הנוכחות האגבית של איזה יהודי מזוקן, אחד מאותם "היפסטרים" תל אביביים, אשר בא לחפש "אותנטיות", היתה התזכורת היחידה למציאות העגומה שלה, לזה שהיו לה רק כמה שעות לפני שהיתה צריכה לחזור ולהיות אישתו.
הוא כיבה את הטלוויזיה. לקח לה שניה להתאפס, אבל כעבור רגע היא היתה מוכנה להמשיך בעבודה, הפעם בתור "אמא חורגת". היא אמרה לירון שהגיע הזמן לישון. ירון הסתכל על אבנר, אבל אבנר רק אמר לעשות את מה שניקול אומרת. תמיד הוא היה השוטר טוב והיא השוטר הרע. היא תהתה אם הוא התנהל כך גם עם גרושתו, אולי בגלל זה הילד תמיד שמח לחזור אליו כשהיה אצלה.
אחרי שכיסתה את ירון ושרה לו שיר ערש, היא חזרה לסלון. הוא תפס בידה וחייך אליה. הפה שלו נראה גדול מדי, כמו של כל האנשים בארץ הארורה הזו. הוא התחיל ללכת לכיוון חדר המיטות, מסמן לה לעקוב אחריו. היא הלכה בצייתנות מוחלטת. בזמן שהוא הפשיט אותה, היא חשבה על כמה היא שונאת אותו, על הכוח שיש לו עליה, על זה שהוא בחיים לא יגיד לה ישירות שהיא פשוט רכוש, על זה שיש לו כל כך הרבה רכוש חוץ ממנה ולה אין דבר. כשהוא הרשה לעצמו לחטט בתוכה, שנאתה גאתה כמו מפל גועש של חומצה, נכון לאכל כל בשר. היא נזכרה בפעם הקודמת שגבר חיטט באיבר מינה, זה היה גבר פיליפיני בשם ג'וזף. ניכר שג'וזף לא היה מוכשר במיוחד, לא היה מפתיע אותה לו היתה מגלה כי כל הנשים שהיה איתן מלבדה בארץ המוזרה היו זונות. אך על אף זאת, למרות שהיה גס ונוקשה, היא העדיפה אותו על אבנר. היה לו משהו שלאבנר אף פעם לא יהיה, ריח של בית. היא קיוותה שאולי נכנסה ממנו להריון, שאולי אבנר הטיפש ישקר לעצמו שנולד לו תינוק יפה עם שפתיים קטנות, ושבבוא יום מהימים, כשאבנר המבוגר ממנה יהיה זקן וחלש, היא תגלה לבנה את האמת. היא דמיינה עוד נשים אחרות עושות כמוה, ולבסוף דור של צעירים פיליפינים לוקח את הארץ המוזרה מידי תושביה המעוותים והופך אותה לשלהם, לארץ שבה לגברים אין חיוכים מגעילים כל כך. המחשבה הזו גרמה לה לשמוח, מה שהקל עליה כשאבנר גמר, מאלץ אותה לשתות עוד טיפה מכוס המרורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה