צדק

אבירם, רציתי שתדע שגם אני זוכר, איך אני ואתה הלכנו ביחד ברחוב, ופתאום ראינו את המרצדס ההיא דורסת את הזקן שמוכר עגלות בשוק. אני זוכר את הזקן עף איזה חמש מטר קדימה, ואת הנהג זורק איזה קללה מבעד למשקפי השמש שלו אל הזקן שמיהר לצלוע משם.

אני הייתי אז בהלם לגמרי, אבל אתה לעומת זאת, ידעת להתמודד במצבי לחץ. שלפת את הטלפון, וצילמת את הרכב ואת הנהג. אני לא בטוח למה באתי איתך אז בכלל, העדפתי לשכוח מכל זה, אבל אני מניח שתמיד הייתי חלש אופי, אז נתתי לעצמי להיגרר איתך.

קונטרול 69

אני יושב בהר סיני על כוסית של טובי ובא לי לצרוח. הפעם האחרונה שהייתי פה היתה לפני חצי שנה, ואני באמת לא מבין למה אני כאן שוב. הרי המקום הזה כבר איזה שנה לא מה שהוא היה. הכל בגלל החרא הזה, קונטרול 69.

מהבירורים שלי, החומר הזה התחיל להופיע לראשונה בפיצוציות בתל אביב לפני איזה שנה. זה שווק בתור "הסם שישפר את חיי המין שלך". בדרך כלל חרא כזה נשאר בשוליים, אבל לחבר'ה האלו היתה אסטרטגיה שונה, הם שיווקו לנשים.

בלשכת התעסוקה

הוא המתין בתור, יחד עם שאר עלובי החיים, ותהה למה זה הגיע לו. הרי כשהוא רק עלה לארץ כילד, הבטיחו לו שהוא מגיע למקום טוב יותר. הורים שלו אמרו שאם הוא ילך בדרך הנכונה, בלי לפחד, בלי להיות עצלן, ובלי לתת לעצמו להיקלע להסחות דעת, הוא יצליח.

אם הם רק היו רואים אותו עכשיו, בן 48, תקוע בלשכת התעסוקה, מקבל מבט מזלזל מאיזה יועץ בן 20 שלא יודע שום דבר על העולם, אבל עדין נמצא במצב תעסוקתי יותר טוב ממנו. על חולצתו של היועץ היתה תווית שם, "דוד מַבְרָטֶה". "אלכסנדר פלוטניק. אפשר לקרוא לך סשה?", שאל היועץ. "אני מעדיף שתקרא לי אלכס", הוא אמר, מתוסכל מאיך שהזר הזה העמיד פנים שהם חברים. "בסדר אלכס, במה אתה מחפש עבודה?", שאל היועץ בטון מנומס ומנוכר. "אני מהנדס תוכנה עם 25 שנות נסיון", אמר אלכס בקול רועם, והזדקף בכיסאו.

עתיד

זה היה יום הולדתו ה-70 של ירון. המשרת האישי שלו, מוחמד, עזר לו לקום מהמיטה אל כיסא הגלגלים. ירון פתח את הטלוויזיה והאזין לנאום של ג׳ון האריס, הנציג האמריקאי.

We must remember that we are living in a post individual, post tribal, age. Because of this, people must change their very nature, people must evolve.

"אז מה? אתה חושב שהם יעשו לכם היאהוד מה שעשו לנו?", מוחמד שאל בחיוך. ירון פחד ממוחמד, היו לו חששות שהתהליך לא באמת עבד עליו עד הסוף, "תלביש אותי, אני צריך להגיע לפגישה".

כעבור שעה, חמשתם היו בעזריאלי, בקומה מינוס ארבע. "מה קורה?", ירון שאל אותם. "כרגיל, אתה יודע", ענה לו איתן בקולו השקט. "ברוך השם", ענה לעומתו ברק, בחיוך רחב. שירה ואורי לא אמרו דבר. "נו? תגידו משהו?" אמר איתן. "אין מה להגיד, הכל חרא", אמר אורי, וסובב לעברו בהפגנתיות את החלק בפניו שבו היתה פעם עינו הימנית. "אתה תמיד חייב להיות כזה?", סיננה לעברו שירה בכעס. "כן. את מעדיפה שאני אהיה כמו ברק פה?".

לעולם לא תחזור הביתה

יש משפט ספרותי כזה, "לעולם לא תחזור הביתה". אתה חושב לעצמך שהוא משקר, כי הנה, אתה עכשיו בבית שלך, שאולי אחרים חושבים שהוא קטן ומכוער, אבל אתה אוהב אותו. אוהב אותו כבר 50 שנה, מאז שהגחת לעולם בחדר המחסן שלך, שהיה חדר השינה של אמא שלך שמתה בחודש שעבר.

אתה והשכנים שלך מסתדרים מצוין, אחרי הכל, הם אחים ובני דודים וילדים שלך. אצלכם זה תמיד היה המוטו, "משפחה לא מפרקים". כך אתם גרים על חלקת האדמה הזו כבר 70 שנה.

אתה הולך לישון וחולם על העולם שממשיך, איך כל אחד רוצה מקום לעצמו ולטלוויזיה שלו ולמחשב שלו ול"ספייס" שלו, ויש כל כך הרבה כל אחדים, כמו נמלים בלי מלכה. צליל דפיקה בדלת קורע אותך מהסיוט ואתה קם לפתוח.

עומד מולך גבר מעונב ומאחוריו שני שוטרים. הוא מגיש לך צו פינוי. אתה אומר לו שזו האדמה שלכם כבר 70 שנה. "לא לפי התיקונים האחרונים לחוק הגנת הדייר. תקופת דמי מפתח יכולה לפוג אחרי 70 שנה במידה ודור המייסדים המקורי אינו חי עוד", הוא עונה.

לפעמים חלומות מתגשמים, לעולם לא תחזור הביתה.