מחוץ לחסדי האל

תוכן עניינים

חלק א' חלק ב' חלק ג' חלק ד' חלק ה' חלק ו' חלק ז' חלק ח'

חלק א'

כשהגיעו לקומה 4, הם נתקלו בו. היה שבריר שניה של הלם משני הצדדים, ואז הוא החל לרוץ אליהם, ידו אוחזת בסכין קצבים. "אללה אכבר", הוא צעק. דניאל היה הזריז מביניהם, הוא הוציא את רובה הM16 שלו וירה בו שני כדורים. הטרוריסט נפל לרצפה. "שרית! תבדקי אם יש עליו שלל", ליאת הורתה. בזמן ששרית התכופפה לעבר הגופה, ליאת הסתכלה מסביב. "רק אחד? זהו?", היא אמרה לעצמה. לפתע נשמעה צעקה. הם הסתובבו וראו מולם את שרית כפופה, אוחזת בברך שלה. "אני לא יכולה ללכת", שרית מילמלה. הטרוריסט קילל בצעקות ורץ לעברם. "אוי לא! זה מהונדס! תירו בו!". "עיצרו!", דניאל צעק, "הקפאת סימולציה!". הם מצאו את עצמם שוב בעולם השקר, מנותקים מהמשחק.

- "מה קרה?", ליאת שאלה, "זה התחיל להיות קרב מעניין".
- "אני מצטער, אבל ההורים שלי מבקשים שאני ארכז בהם את כל הקשב שלי", דניאל התנצל.
- "שוב פעם אבא שלך רוצה לדבר איתך על הלכות?".
- "ליאת... את יודעת שאני חייב".
- "כן, אתה חייב ללמוד כמו שצריך, אחרת לא תוכל לשרת בנאמנות את אלוקים. אתה צודק, זה יותר חשוב".

לשתות עוד טיפה מכוס המרורים

בבית משפחת כהן מקיימים את הפולחן היומי. הם יושבים מול הטלוויזיה: אבנר - בעל הבית, ירון - בנו מנישואים קודמים, וניקול - אישתו החדשה. בטלוויזיה מוקרן משחק כדורגל. אבנר מנומנם למחצה משיטוטיו במהלך היום. ירון מחייך, לא בגלל המשחק, כי אם בגלל ההנאה שבלשבור את שעת השינה, הטבה שאביו מקנה לו רק כשמשודר משחק חשוב. ניקול עובדת. מבחינתה, הפנאי ביניהם הוא בסך הכל סוג של עבודה.

הזוג האחרון בתל אביב

הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. הם לא הביטו החוצה מהחלון, אך גם אם היו מביטים, לא היו רואים דבר. תושבי העיר כבר לא הזדקקו לאורות.

הם גרו בתל אביב כבר 70 שנה, 40 מתוכן ביחד. בצעירותם, עבדו בתור מורה לקולנוע ומתכנתת פייתון. הם היו אל-הוריים, ולכן בגיל 50 החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת. היו בבעלותם שלוש דירות, אחת שקנו ושתיים שהורישו להם הוריהם שלא חיו עוד. סוכנות תיווך השכירה עבורן את שתי הדירות. בהתחלה הם עוד נפגשו עם מתווכים אנושיים, אבל בהמשך הכל עבר לאינטרנט.

השחיין

השחיין חותר בלא הרף

ראשו בתוך המים

כדי למזער את ההתנגדות

לעיתים הוא עולה לנשום

חמצן מהול בכמיהה

אל היום בו יגיע לקרקע

קירבה

זה היה עוד יום שישי בשעה 21:20. מאיר בסך הכל רצה להניח את הסדין על המדף העליון בארון. מאחר שהיה נמוך, הוא לקח לו כיסא לעמוד עליו. זה היה כיסא ישן, לפני 80 שנה גם סבו המנוח נהג לעמוד עליו בעודו מטפס לגג לתקן רעפים.

מאיר לא היה חומרני במיוחד, עבודות היה עבורו משהו שמשלמים לאחרים לעשות, הוא לא חשב לקנות כיסא חדש. מאיר היה איש של מילים, של מחשבות, של דמיון. אולי אם לא היה כזה, היה חש מבעוד מועד ברגלו הרקובה של הכיסא תחת משקלו.

שברים

היי. הנחתי שתגיעו לכאן מתישהו. אתם בטח שמעתם ש"קאיה לא יוצאת מהבית" ורציתם לדעת למה, נכון? אז אני אספר לכם, אבל בבקשה... בבקשה אל תפריעו לי לדבר, טוב? מאוד קשה לי לדבר על זה.

מבוך הקריסטל

חלק א' - מגע ראשון

ג׳ניפר זלניק תמיד היתה אישה שאפתנית. בגיל 18 עבודת פרוייקט המדע שלה בתיכון היתה צעד ראשון ופורץ דרך בעיצוב של אלגוריתמים למערכות נסיעה אוטומטית במרחב תלת ממדי. 20 שנה אחרי, מכוניות מעופפות וכבישים תלת ממדיים היו כבר ענין שבשגרה. ג׳ניפר המשיכה לפתח חידושים בתחום התחבורה, הפעם בתור ארכיטקטית ראשית בחטיבת ההנעה האוטומטית של הונדה. על אף זאת, בשיחות פרטיות, היא נהגה לומר שרגע השיא בחיים שלה היה בגיל 18, כשהיא פיתחה את מה שהפך לימים לאלגוריתם הניווט זלניק-מננדז. היא טעתה. רגע השיא האמיתי שלה היה בגיל 78, יחד עם רוב העולם, כאשר כל תוכנת "חדשות בהתאמה אישית" בעולם ציפצפה עם אותה נוטיפיקציה בדיוק: "מגע ראשון עם חיים חוצניים".