הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. הם לא הביטו החוצה מהחלון, אך גם אם היו מביטים, לא היו רואים דבר. תושבי העיר כבר לא הזדקקו לאורות.
הם גרו בתל אביב כבר 70 שנה, 40 מתוכן ביחד. בצעירותם, עבדו בתור מורה לקולנוע ומתכנתת פייתון. הם היו אל-הוריים, ולכן בגיל 50 החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת. היו בבעלותם שלוש דירות, אחת שקנו ושתיים שהורישו להם הוריהם שלא חיו עוד. סוכנות תיווך השכירה עבורן את שתי הדירות. בהתחלה הם עוד נפגשו עם מתווכים אנושיים, אבל בהמשך הכל עבר לאינטרנט.
ב-15 השנים האחרונות הם התנתקו מרוב העולם. רוב האנשים נראו להם טיפשים ומשעממים, מעט החברים הטובים שלהם הסתגרו גם הם, בדירות חורבה בתל אביב, או בפרברים. רשתות הטלוויזיה הגוססות כבר לא עניינו כבר אף אחד והאינטרנט הרגיש להם כמו מזבלת ממים אינסופית של דור צעיר שהם לא רצו שום קשר איתו.
על אף כל זאת, הם לא היו בודדים. הם החזיקו ברשותם אוסף עצום של סדרות טלוויזיה ואלבומים מהעבר. האוסף היה תוצר של רעיון שהיה להם כבר מגיל צעיר. כשהיו צעירים, בניגוד לרוב בני דורם, הם הרגישו שהם חיים בתקופה נפלאה. על כן החליטו, כבר אז, להתחיל לארכב כל סדרה, ספר, סרט, או אלבום שיכלו למצוא. הם תיכננו לפרסם יום אחד את כל האוסף ברשת האינטרנט, תחת חשבון אנונימי. אכיפה משופרת של זכויות יוצרים וחוקים נגד אנונימיות ברשת הפכו את האוסף למפלט הפרטי שלהם מתרבות חדשה שהם לא הבינו.
אבל הבועה שלהם לא היתה הרמטית. שביבים של חדשות היו מגיחים מפעם לפעם, בין עדכוני תוכנה כפויים לבין פרסומות שלא הצליחו לחסום. בשנתיים האחרונות, החדשות החלו לחזור שוב ושוב על אותה מילה, "איחוד". הם לא חשבו כי מדובר בשינוי של ממש. אחרי הכל, הם כבר ראו לא מעט עליות וירידות פוליטיות, שמאל ציוני הוחלף בימין פשיסטי, ימין פשיסטי הוחלף במרכז סוציאליסטי, מרכז סוציאליסטי הוחלף בדתיים קפיטליסטים. בסופו של דבר, על החיים שלהם, זה לא כזה השפיע. בסך הכל נסגרו כמה חנויות ונהרסו כמה בניינים.
הם התחילו לדאוג לראשונה כשהם ראו את האובליסק מהחלון, טור לבן וענק של פלדה אשר הגיח מהים ונישא אל על. המבנה המיסתורי אילץ אותם לצאת מהבועה. הם פתחו את הדפדפן, נכנסו למנוע חיפוש, וכתבו "איחוד". אילמלא הקפידו על מטבח טבעוני, אחד מהם כבר היה חוטף התקף לב למשמע הבשורה שנגלתה לפניהם. "ננו טכנולוגיה תאפשר לנו להחליף את גופנו הפרימיטיביים בהשתתפות במארג אינסופי של דעות ומחשבות. יותר לא נצטרך להרגיש בדידות, או קור, או עצב. יותר לא נצטרך לתהות מה הצד השני חושב. כולנו נהיה רקמה אנושית אחת". בהמשך החיפוש, הם נתקלו ברשימה מפורטת של תאריכים, לכל תאריך הוצמד מקום בישראל שבו יבוצע האיחוד. בשום מקום האיחוד לא הוצג כבחירה, אלא כהתפתחות טבעית ובלתי נמנעת.
הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. תריסי חלונם הקטן הוסרו והוחלפו בקרשי עץ שנוסרו מרהיטים ישנים. הדלת ננעלה וספה הושענה כנגדה. הדירה היתה סגורה לחלוטין וברקע התנגן שירו של דני הדר, "כפיות". "צבע עיניים? כחול. צבע שיער? כחול. גובה? כחול". הרמקול כבה לפתע, והעיר את תשומת ליבם לשלולית ההולכת וגדלה שהחלה להציף את החדר, ציבעה? כחול. היא תמיד דמיינה שזה יהיה אפור, כמו בספרי המדע הבדיוני הישנים. הוא חיבק אותה חזק יותר, מונע ממנה לזוז. היא היתה מתנגדת לו אם חשבה שזה ישנה משהו, אבל היא ידעה שהם לא יכולים לברוח. במקום זה, היא ניגבה ממנו את הדמעות והרימה לו את הראש, נוצרת הזדמנות אחרונה להביט בו. הוא הסתכל עליה בחזרה ושניהם ניסו להתרכז כמה שאפשר ברגע הקטן הזה, ברגע האחרון שבו הבועה שלהם עדין לא נחדרת על ידי העתיד. הם ניסו להתרכז ברגע הזה כמה שאפשר, להרגיש כל מאית שניה שעוברת, כל משב של רוח, כל זוג תאי עור שלהם אשר נגעו זה בזה.
השלולית נהייתה עמוקה יותר וזה כבר הרגיש כמו בריכה באיזור של המים הרדודים. ההבדל היחיד היה שקור המים התחלף בשיתוק מעקצץ. "תחשבי על הצד החיובי, אנחנו בחיים לא נרגיש יותר את הקור המעצבן הזה בזין ובכוס כשאנחנו נכנסים לבריכה", הוא אמר וציחקק צחוק מאולץ מבעד לדמעות. "אין צורך", היא אמרה, מלטפת שוב את הפנים שלו, אותם פנים שהיא הכירה יותר טוב מאשר אלו שלה. "זה לא כל כך נורא, היו לנו 70 שנה טובות בסך הכ...", המים נכנסו להם לפה והם החלו לטבוע. הם לא יכלו לנשום, אבל עדין התעקשו להחזיק ידיים, להישאר זוג, שניים שהם אחד. אבל כעבור רגע הם כבר לא היו שניים, הם היו שלושה. כעבור עוד רגע הם היו ארבעה, ואז חמישה, ואז שישה, ואז מיליארד.
הם גרו בתל אביב כבר 70 שנה, 40 מתוכן ביחד. בצעירותם, עבדו בתור מורה לקולנוע ומתכנתת פייתון. הם היו אל-הוריים, ולכן בגיל 50 החליטו לצאת לפנסיה מוקדמת. היו בבעלותם שלוש דירות, אחת שקנו ושתיים שהורישו להם הוריהם שלא חיו עוד. סוכנות תיווך השכירה עבורן את שתי הדירות. בהתחלה הם עוד נפגשו עם מתווכים אנושיים, אבל בהמשך הכל עבר לאינטרנט.
ב-15 השנים האחרונות הם התנתקו מרוב העולם. רוב האנשים נראו להם טיפשים ומשעממים, מעט החברים הטובים שלהם הסתגרו גם הם, בדירות חורבה בתל אביב, או בפרברים. רשתות הטלוויזיה הגוססות כבר לא עניינו כבר אף אחד והאינטרנט הרגיש להם כמו מזבלת ממים אינסופית של דור צעיר שהם לא רצו שום קשר איתו.
על אף כל זאת, הם לא היו בודדים. הם החזיקו ברשותם אוסף עצום של סדרות טלוויזיה ואלבומים מהעבר. האוסף היה תוצר של רעיון שהיה להם כבר מגיל צעיר. כשהיו צעירים, בניגוד לרוב בני דורם, הם הרגישו שהם חיים בתקופה נפלאה. על כן החליטו, כבר אז, להתחיל לארכב כל סדרה, ספר, סרט, או אלבום שיכלו למצוא. הם תיכננו לפרסם יום אחד את כל האוסף ברשת האינטרנט, תחת חשבון אנונימי. אכיפה משופרת של זכויות יוצרים וחוקים נגד אנונימיות ברשת הפכו את האוסף למפלט הפרטי שלהם מתרבות חדשה שהם לא הבינו.
אבל הבועה שלהם לא היתה הרמטית. שביבים של חדשות היו מגיחים מפעם לפעם, בין עדכוני תוכנה כפויים לבין פרסומות שלא הצליחו לחסום. בשנתיים האחרונות, החדשות החלו לחזור שוב ושוב על אותה מילה, "איחוד". הם לא חשבו כי מדובר בשינוי של ממש. אחרי הכל, הם כבר ראו לא מעט עליות וירידות פוליטיות, שמאל ציוני הוחלף בימין פשיסטי, ימין פשיסטי הוחלף במרכז סוציאליסטי, מרכז סוציאליסטי הוחלף בדתיים קפיטליסטים. בסופו של דבר, על החיים שלהם, זה לא כזה השפיע. בסך הכל נסגרו כמה חנויות ונהרסו כמה בניינים.
הם התחילו לדאוג לראשונה כשהם ראו את האובליסק מהחלון, טור לבן וענק של פלדה אשר הגיח מהים ונישא אל על. המבנה המיסתורי אילץ אותם לצאת מהבועה. הם פתחו את הדפדפן, נכנסו למנוע חיפוש, וכתבו "איחוד". אילמלא הקפידו על מטבח טבעוני, אחד מהם כבר היה חוטף התקף לב למשמע הבשורה שנגלתה לפניהם. "ננו טכנולוגיה תאפשר לנו להחליף את גופנו הפרימיטיביים בהשתתפות במארג אינסופי של דעות ומחשבות. יותר לא נצטרך להרגיש בדידות, או קור, או עצב. יותר לא נצטרך לתהות מה הצד השני חושב. כולנו נהיה רקמה אנושית אחת". בהמשך החיפוש, הם נתקלו ברשימה מפורטת של תאריכים, לכל תאריך הוצמד מקום בישראל שבו יבוצע האיחוד. בשום מקום האיחוד לא הוצג כבחירה, אלא כהתפתחות טבעית ובלתי נמנעת.
הזוג האחרון בתל אביב שכב מכורבל בדירה קטנה ומוזנחת ברחוב שבזי בקומה שלישית. תריסי חלונם הקטן הוסרו והוחלפו בקרשי עץ שנוסרו מרהיטים ישנים. הדלת ננעלה וספה הושענה כנגדה. הדירה היתה סגורה לחלוטין וברקע התנגן שירו של דני הדר, "כפיות". "צבע עיניים? כחול. צבע שיער? כחול. גובה? כחול". הרמקול כבה לפתע, והעיר את תשומת ליבם לשלולית ההולכת וגדלה שהחלה להציף את החדר, ציבעה? כחול. היא תמיד דמיינה שזה יהיה אפור, כמו בספרי המדע הבדיוני הישנים. הוא חיבק אותה חזק יותר, מונע ממנה לזוז. היא היתה מתנגדת לו אם חשבה שזה ישנה משהו, אבל היא ידעה שהם לא יכולים לברוח. במקום זה, היא ניגבה ממנו את הדמעות והרימה לו את הראש, נוצרת הזדמנות אחרונה להביט בו. הוא הסתכל עליה בחזרה ושניהם ניסו להתרכז כמה שאפשר ברגע הקטן הזה, ברגע האחרון שבו הבועה שלהם עדין לא נחדרת על ידי העתיד. הם ניסו להתרכז ברגע הזה כמה שאפשר, להרגיש כל מאית שניה שעוברת, כל משב של רוח, כל זוג תאי עור שלהם אשר נגעו זה בזה.
השלולית נהייתה עמוקה יותר וזה כבר הרגיש כמו בריכה באיזור של המים הרדודים. ההבדל היחיד היה שקור המים התחלף בשיתוק מעקצץ. "תחשבי על הצד החיובי, אנחנו בחיים לא נרגיש יותר את הקור המעצבן הזה בזין ובכוס כשאנחנו נכנסים לבריכה", הוא אמר וציחקק צחוק מאולץ מבעד לדמעות. "אין צורך", היא אמרה, מלטפת שוב את הפנים שלו, אותם פנים שהיא הכירה יותר טוב מאשר אלו שלה. "זה לא כל כך נורא, היו לנו 70 שנה טובות בסך הכ...", המים נכנסו להם לפה והם החלו לטבוע. הם לא יכלו לנשום, אבל עדין התעקשו להחזיק ידיים, להישאר זוג, שניים שהם אחד. אבל כעבור רגע הם כבר לא היו שניים, הם היו שלושה. כעבור עוד רגע הם היו ארבעה, ואז חמישה, ואז שישה, ואז מיליארד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה