השחיין

השחיין חותר בלא הרף

ראשו בתוך המים

כדי למזער את ההתנגדות

לעיתים הוא עולה לנשום

חמצן מהול בכמיהה

אל היום בו יגיע לקרקע

קירבה

זה היה עוד יום שישי בשעה 21:20. מאיר בסך הכל רצה להניח את הסדין על המדף העליון בארון. מאחר שהיה נמוך, הוא לקח לו כיסא לעמוד עליו. זה היה כיסא ישן, לפני 80 שנה גם סבו המנוח נהג לעמוד עליו בעודו מטפס לגג לתקן רעפים.

מאיר לא היה חומרני במיוחד, עבודות היה עבורו משהו שמשלמים לאחרים לעשות, הוא לא חשב לקנות כיסא חדש. מאיר היה איש של מילים, של מחשבות, של דמיון. אולי אם לא היה כזה, היה חש מבעוד מועד ברגלו הרקובה של הכיסא תחת משקלו.

שברים

היי. הנחתי שתגיעו לכאן מתישהו. אתם בטח שמעתם ש"קאיה לא יוצאת מהבית" ורציתם לדעת למה, נכון? אז אני אספר לכם, אבל בבקשה... בבקשה אל תפריעו לי לדבר, טוב? מאוד קשה לי לדבר על זה.

מבוך הקריסטל

חלק א' - מגע ראשון

ג׳ניפר זלניק תמיד היתה אישה שאפתנית. בגיל 18 עבודת פרוייקט המדע שלה בתיכון היתה צעד ראשון ופורץ דרך בעיצוב של אלגוריתמים למערכות נסיעה אוטומטית במרחב תלת ממדי. 20 שנה אחרי, מכוניות מעופפות וכבישים תלת ממדיים היו כבר ענין שבשגרה. ג׳ניפר המשיכה לפתח חידושים בתחום התחבורה, הפעם בתור ארכיטקטית ראשית בחטיבת ההנעה האוטומטית של הונדה. על אף זאת, בשיחות פרטיות, היא נהגה לומר שרגע השיא בחיים שלה היה בגיל 18, כשהיא פיתחה את מה שהפך לימים לאלגוריתם הניווט זלניק-מננדז. היא טעתה. רגע השיא האמיתי שלה היה בגיל 78, יחד עם רוב העולם, כאשר כל תוכנת "חדשות בהתאמה אישית" בעולם ציפצפה עם אותה נוטיפיקציה בדיוק: "מגע ראשון עם חיים חוצניים".

שגרה

"מט", אמר שי. "שיחקת טוב", אמר רונן, "כמו תמיד". משחקי השח עם שי היו מסורת שנמשכה כבר שנה וחצי. כל יום שישי, בשעה חמש, הם היו נפגשים בדרום תל אביב בגן התקווה לשחק שחמט. רונן תמיד היה מפסיד, אבל זה לא שינה לו. רונן חי בעולם מלא ניכור ובדידות, עולם פוסטמודרני שבו הלילה הופך ליום והיום ללילה, עולם שבו אנו מניחים כי כל דבר בחיינו עשוי להיעלם בין רגע, העולם שכולנו מכירים. בעולם כזה, כל אדם שפוגשים לא מכורח, אלא מרצון, הוא נווה מדבר.

רעב

אתה קם בבוקר ומרגיש את הרעב באחוריי הלשון. מתוך המקרר אתה מוציא שתי פרוסות לחם, ממרח טחינה, וחטיף שוקולד. כעבור עשר דקות הם אינם.

אתה הולך לעבודה, במרחק חצי שעה ממך, ומתחרפן מהישיבה הזו ברכבת בחוסר מעש. אילו רק היית יכול לעשות איזה משהו כדי להעביר את הזמן... אתה קונה לך שקית במבה כדי להעביר את הדרך.

במשרד הם מבקשים ממך לחרוש על ספרות מקצועית בשביל הפרוייקט החדש, ואין לך כוח, אבל אין לך ברירה. אתה מוצא את עצמך אוכל בייגלה מהאספקה המשרדית מול מסך המחשב, קורא את מילות המאמר בזו אחר זו. הבייגלה ביד שלך מתחלף בגרף של הפולינום מהטקסט, אתה מוציא אותו מהמסך ואוכל אותו, הוא מרגיש כמו אטריה מלוחה חמצמצה בפה שלך. אתה מתקדם אל הגרף הבא, טוחן כמה נוסחאות בדרך, לסיגמות שלהן יש טעם מלוח עגלגל, כמו ביסלי.

צדק

אבירם, רציתי שתדע שגם אני זוכר, איך אני ואתה הלכנו ביחד ברחוב, ופתאום ראינו את המרצדס ההיא דורסת את הזקן שמוכר עגלות בשוק. אני זוכר את הזקן עף איזה חמש מטר קדימה, ואת הנהג זורק איזה קללה מבעד למשקפי השמש שלו אל הזקן שמיהר לצלוע משם.

אני הייתי אז בהלם לגמרי, אבל אתה לעומת זאת, ידעת להתמודד במצבי לחץ. שלפת את הטלפון, וצילמת את הרכב ואת הנהג. אני לא בטוח למה באתי איתך אז בכלל, העדפתי לשכוח מכל זה, אבל אני מניח שתמיד הייתי חלש אופי, אז נתתי לעצמי להיגרר איתך.