"מט", אמר שי. "שיחקת טוב", אמר רונן, "כמו תמיד". משחקי השח עם שי היו מסורת שנמשכה כבר שנה וחצי. כל יום שישי, בשעה חמש, הם היו נפגשים בדרום תל אביב בגן התקווה לשחק שחמט. רונן תמיד היה מפסיד, אבל זה לא שינה לו. רונן חי בעולם מלא ניכור ובדידות, עולם פוסטמודרני שבו הלילה הופך ליום והיום ללילה, עולם שבו אנו מניחים כי כל דבר בחיינו עשוי להיעלם בין רגע, העולם שכולנו מכירים. בעולם כזה, כל אדם שפוגשים לא מכורח, אלא מרצון, הוא נווה מדבר.
לאחר מכן הוא עבר בשוק. ליהי, בת זוגו, היתה אמורה לבוא אליו, והוא רצה לקנות לה את האפרסקים הלבנים שהיא כל כך אוהבת. הוא עבר בין הדוכנים, מסתכל על המחירים כדי לבדוק מי מוכר במחיר הגון ומי מנסה לעשות עליו קופה. כעבור שתי דקות הוא החליט לקנות את האפרסקים הכי יפים מהדוכן, תוך כדי התעלמות מהמחיר היקר. אם אוהבים מישהי, מה המחיר משנה? הוא זרק חיוך לעבר המוכר, ואמר "זה בשביל חברה שלי, אני קונה לה את הכי טובים!". המוכר הביט בו במבט אדיש, ואמר, חצי בנהמה שקטה, "זה יעלה לך 13.9 שקלים". רונן שילם לו והמשיך הלאה לביתו.
ליהי חיכתה אצלו בדירה. כשרונן הגיע היא קמה ממקומה, הסתכלה עליו, חייכה, וחיבקה אותו. בגלל זה הוא בחר בה אחרי הכל, היא לא היתה רגשנית מדי, אבל גם לא קרה. היא הפגינה את הרגשות שלה באיפוק וברציונליות, בשונה מכל אישה אחרת שאי פעם פגש. הם דיברו על העבודה שלו בחברת ההשקעות אברהמי-שיסגל בתור אלגוריתמאי. הוא סיפר לה על החוק האחרון שעבר בכנסת, שמסבך קצת את המיסים על רווחים בשוק ההון, ואיך הם מתכננים לשנות את האלגוריתם שלהם בשביל להקטין את תשלום המס כמה שאפשר. ליהי היתה בכלל מבקרת תרבות במוסף "גלריה", אבל היא תמיד ביקשה ממנו לספר לה על העבודה שלו. הוא חשב שהיא בטח נהנית מההזדמנות להכיר תחומים חדשים בזכות הקשר ביניהם.
כעבור שעה הם היו במיטה שלו. רונן זיין אותה במיסיונרית, כמו שהוא אהב. היא גנחה גניחות חלשות מאוד ולא זזה. הוא קרא בזמנו באינטרנט על זה שאם מישהי לא זזה בכלל בזמן מין, זה עשוי להיות סימן שלא נעים לה, ובמקרים קיצוניים יותר אף לאונס. רונן העלה את הנושא כמה פעמים, אבל ליהי תמיד היתה עונה ב"לא, אני בסדר". הוא גהר מעליה במהרה ועמד לגמור. "תנסי לסגור את השרירים עליי, בבקשה!", הוא התחנן. היא התעלמה והוא גמר בתוכה.
ליהי אמרה שהלילה היא צריכה להשלים ביקורת על סרט חדש שיצא ולכן הם לא יוכלו לישון ביחד. רונן חיבק אותה ואיחל לה בהצלחה. במקום לישון הוא מצא את עצמו שוב פעם באינטרנט, קורא בפורומים של כלכלנים, וגולש באקראי בויקיפדיה. היה לו בודד משום מה הערב, אז הוא פתח בשיחה עם שירה. שירה היתה מישהי שהוא התחיל להתכתב איתה לפני שלוש שנים. במקור רונן רצה להתחיל איתה, אבל מהר מאוד היה ברור שהם לא יפגשו אף פעם, אז הוא התפשר על לשוחח איתה בכנות מהסוג ששמור לאנשים שלעולם לא תפגוש. חמש דקות לתוך השיחה, רונן מצא את עצמו מספר שוב לשירה על התסכולים שלו ועל הדאגות מהעתיד. "טוב לי עם ליהי, אבל אני מרגיש לפעמים כאילו אנחנו תקועים באיזשהו מקסימום מקומי. אני מפחד לפעמים שהיא לא מקשיבה לי כשאנחנו מדברים. גם... אני יודע שזה ישמע קטנוני, אבל הקטע הזה שהיא לא מוכנה לנסות לעשות בסקס את הטריק עם הכיווצים, אני פשוט תוהה כמה היא מוכנה להשקיע בקשר שלנו". "אתה בחור מתוק, אני שמחה שהכרתי אותך, ואני מקווה שהכל יסתדר", שירה כתבה לו. "הכל לא יסתדר, הכל ישאר אותו דבר", רונן ענה.
אבל הפעם, דברים לא נשארו אותו דבר. רונן החליט שאם הוא לא באמת יכול לשנות את התבניות הגדולות בחיים שלו, הוא יכול לפחות לשנות את הדברים הקטנים. השינוי הראשון שהוא החליט ליישם היה במשחק השבועי עם שי. "תגיד? אם אנחנו כבר פה, אולי נעשה קצת כושר לפני שאנחנו מתחילים לשחק?", רונן הציע. "כושר?", שי שאל. "כן, אבל משהו כיפי. יש לי, אולי נשחק סטנגה, שיחקת בזה בתור ילד?". "לא", אמר שי, והיה ברור שהוא נרתע מהרעיון, אבל רונן התעקש. לאחר שהניח ארבע אבנים, שתיים בכל צד, רונן הסביר את החוקים, "בגדול זה פשוט, אסור לאף אחד מאיתנו לבעוט בכדור יותר מפעם אחת ברצף, אלא אם כן אנחנו מצליחים להשאיר אותו באוויר בלי שיגע ברצפה. המטרה זה לעשות גול בין שתי האבנים". שי הסתכל עליו בעיניים ריקות. "טוב, אני אתן לך לבעוט ראשון", רונן אמר, "נו, קדימה", הוא המשיך. שי התקרב לכדור בצעדים מהוססים, ובעט. הכדור התגלגל לאט לעבר רונן שעצר אותו בקלות עם הרגל. "אתה אפילו לא ניסית", הוא אמר. "אני לא יכול" ענה שי. אחרי עוד שני נסיונות רונן ויתר, והם חזרו לשחק שח.
המפגש עם שי לא עזר לשפר את מצב רוחו. הכישלון של שי לבעוט אפילו בעיטה אחת הזכיר לו כמה מנותק מהחיים הוא גדל להיות, איך הוא אולי מסוגל לבנות אלגוריתמים מדהימים, אבל לא מסוגל לשחק משחק סטנגה נורמלי בפארק ציבורי. הוא הציע לליהי לבוא אליה הפעם, בניגוד לבדרך כלל, שהיא באה אליו. בדרך כלל הוא לא אהב את הדירה המצ׳וקמקת שלה בפלורנטין, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לצאת מהשגרה שהוא בנה לעצמו, מכלוב הנוחות. כשהיא פתחה לו את הדלת הוא הצמיד אותה אליו, בכוח, נאחז במיניות שלו, הדבר הקמאי היחיד שנותר ברונן המבויית.
אחרי שהוא גמר הם שכבו שניהם על הגב, והוא הסתכל על הבית שלה. הוא הרגיש לו פתאום כמו בית לתצוגה. הכיור היה נקי לחלוטין, על כל קיר היו שתי תמונות, וכולן היו או חיקויי ג׳ואן מירו או פופארט אירוני מודע לעצמו. "תגידי, למה את אף פעם לא מספרת על העבודה שלך?", רונן שאל אותה פתאום. "היא לא כזו מעניינת", ליהי ענתה, "אני בסך הכל כותבת ביקורות, זה לא כזה מעניין". "נו, אז מה היתה הביקורת האחרונה שכתבת?", רונן שאל בנסיון לשכנע את עצמו שהוא מתעניין. "כתבתי על סיבוב ההופעות האחרון של קוקו רוזי בישראל", ליהי ענתה. "מה אהבת בהם?", רונן המשיך. "הפרפורמנס שלהן פורץ דרך מבחינת המשחק הבין מגדרי שלו, אני חושבת שהן מציגות אתגר מעניין לחשיבה הבינארית המערבית. אני חושבת שהאמנות של האלבומים שלהן מקורית ומציגה מרחב פנטסטי שונה מאוד מתמונות הנוף או הפנים אשר מעטרות לעיתים קרובות אלבומים ממוצעים יותר. המוסיקה שלהן מציגה מגוון תרבותי אתני מעניין בניגוד לפלקטיות המערבית של האלבומים הפופולריים". רונן הנבוך שאל, "את דיברת עכשיו לגמרי בקלישאות עיתונאיות, את לא באמת מאמינה בדברים האלו, נכון?". "אני חושבת שגיוון תרבותי הוא דבר מבורך באקלים האירוצנטרי הישראלי", ליהי ענתה לו. "אבל איך המוסיקה שלהן נשמעה לך? איך היא גרמה לך להרגיש?", הוא התעקש. ליהי שתקה.
למחרת בבוקר, רונן שוב היה בעבודה, מרגיש תקוע. תשע שעות עבודה, שעת נסיעה, חצי שעת משגל עם ליהי, שיחה של כשעה עם ליהי, עוד חצי שעת משגל במקרים מסוימים, עם אכילה, חירבון, בטלה אינטרנטית, ומשחק שח שבועי בשביל למלא את הפערים. אולי אם הוא היה נפטר מהעבודה הוא היה יכול לנסות לחשוב בהגיון על המצב אשר הוא נקלע אליו ועל איך לצאת ממנו. היה בזה משהו אירוני, כל החשיבה הלוגית החזקה שלו הושקעה בעיקר במסחר אלגוריתמי עבור שיפור חיי הבוסים והלקוחות, במקום עבור שיפור חייו.
בצהריים כבר היה לו קשה להמשיך לעבוד, הכעס והעצב הפכו לקשים מנשוא. הוא ישב במטבח, מתרכז בלא לבכות או לצעוק, תוהה כמה זמן הוא יוכל לשבת שם מבלי שיעירו לו. אחרי שעתיים וחצי, ראש הצוות שלו, יאיר ענבר, נכנס למטבח. רונן הניח שעכשיו הוא יקבל נזיפה, אבל לא, יאיר כמעט ולא התייחס אליו מעבר ל"צהריים טובים, מה שלומך?" מנומס וקריר. יאיר מזג לעצמו כוס קפה, אך לפני שהספיק לשתות אותה, קראו לו להחליט מי יטפל באיזה באג שה-qa מצאו בחלק שאחראי לביטול עיסקאות דמה. רונן שוב היה לבד במטבח, עדיין על סף פיצוץ. הוא לא יכל להתאפק יותר. הוא הבין שעכשיו הוא הולך לקום מהכיסא, ללכת לעבר מייבש הכלים, ולהתחיל לשבור את הצלחות בזו אחר זו, עד שיבואו לעצור אותו. הוא התחיל לקום כאשר לפתע עינו נחה על כוס הקפה של יאיר, והמלחייה שעמדה לצידה. הכעס והעצבות התחלפו בצחוק חרישי של ילד שזה עתה פרק מעליו את עול הבגרות, בעוד רונן החל לשפוך מלח לכוס הקפה של יאיר. הוא תיכנן לברוח משם בבהלה מאושרת למשרדו, אך קולות טפיפות רגליו המתקרבות של יאיר גרמו לו לקפוא. הוא הבין שאם יאיר יראה אותו רץ בהתלהבות, הוא יבין מה עשה, אז הוא נשאר לשבת במטבח, מתאמץ להחניק צחוק מהול בפחד. יאיר חזר למטבח, קרא את העיתון היומי, ושתה את הקפה שלו בשלווה.
בדרך חזרה מהעבודה אמא שלו התקשרה, הוא היה נסער מאירועי השבוע ואמר לה בלי לחשוב, "השיחות שלך מעצבנות אותי, תפסיקי להתקשר אליי". היא ענתה לו, "בסדר, אני אוהבת אותך בן, נדבר מחר", באותו טון מחוייך שבו דיברה תמיד. ליהי היתה כבר בבית, מחכה לו. "מה שלומך?", היא שאלה. "נורא", הוא אמר, ולפני שהיא הספיקה לענות הוא המשיך, "אני מרגיש כאילו לא משנה מה, החיים שלי קבועים מראש, תקועים בתבנית. אני מרגיש כמו בסדרת טלוויזיה, כמו בתוכנת מחשב מאוד פשוטה. לאנשים יש חלומות ותקוות, ועדין, אני מוצא את עצמי במחזור הדפוק הזה, ואת תקועה בעבודה המזדיינת שלך לכתוב ביקורות שלא שוות כלום, ויאיר ישתה את הקפה המחורבן שלו. הכל כל כך צפוי! אני ואת נזדיין עוד מעט, ואחרי זה נשכב אחד ליד השני במיטה, כל אחד במובייל שלו, נחליף קצת פיסות מידע, ונלך לישון". "כן, אני יודעת", אמרה ליהי, "אני מכירה את ההרגשה הזו, גם לי זה כואב לפעמים. אני רוצה לעשות יותר מהתבנית שייעדו עבורי". רונן התחיל לבכות ולהסתכל עליה, "אני רוצה להיות יותר מאשר אישה לבנה, אבל אני מבינה שכל עוד אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית פטריארכלית אני מוגבלת לתפקידים האלו, וזו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים לתמוך באמנות רדיקלית ושוברת מגדרים, זו הדרך היחידה לנצח את השיטה". רונן שתק למשך דקה. "מה לעזאזל??? אפילו עכשיו? אפילו עכשיו את מדברת על החרא המזדיין הזה שלימדו אותך בפקולטה לסוציולוגיה או אמנות או מיגדר או מה שזה לא יהיה?", הוא צעק עליה. "אתה מפחיד אותי, בחיים לא דיברת אליי בטון הזה", היא אמרה והתרחקה ממנו.
"ליהי, אני רוצה שנקרא משהו ביחד, בסדר?", הוא הסתכל אליה במבט מבקש. "אפשר, אבל למה זה כל כך חשוב?", היא אמרה, אבל הוא כבר לא הקשיב. הוא חיטט בלהט במגירות שלו, משליך ניירות מקומטים ישנים, ולבסוף הוציא פיסת נייר מקומטת. "כשהייתי בן 16", הוא אמר, "לא היתה לי מדפסת, וגם לא קלאוד, אז שמרתי דברים שכתבתי על פתקים. אני כתבתי את הטקסט הזה כשכבר ידעתי שאני הולך להיות אלגוריתמאי, אבל חשבתי שאצליח לשמור על עצמי. אני רוצה שתתחילי לקרוא אותו, בסדר?". ליהי הסתכלה עליו במבט ריק. "נו, תקראי", הוא אמר והצביע על הפתק, שכבר היה בידיים שלו. "אני", היא הסתכלה על הפתק, "אני", היא הסתכלה עליו, "אני לא יכולה". "מה הבעיה? פשוט תתחילי מלמעלה ותקראי, הכתב שלי לא עד כדי כך לא קריא. אם את לא מבינה איזו מילה, אני אעזור לך", רונן האיץ בה, אך ללא מענה. "נו! פשוט תקראי את זה!", הוא מצא את עצמו צורח, מאבד שליטה, "מה הבעיה לקרוא מפתק מזדיין!? את מסוגלת לקרוא רק טקסט מודפס או מתוך מסך? את מסוגלת לקרוא רק דברים שיצאו ממכונה?", הוא השתתק לפתע. "רגע... המוכר שלא מדבר ורק יודע לבדוק מחיר ולקבל את הכסף שלי, יאיר שלא שם לב אם הקפה שלו מתוק או מלוח, שי שלא מסוגל לבעוט בכדור, אמא שלי שתמיד מסיימת את השיחות בטלפון אותו הדבר, את שמשתמשת במשפטים עם מילים ארוכות אבל בלי תוכן מלבד אותה קלישאה שכתבו המוני אחרים, ושירה... שירה שאף פעם לא פגשתי, ושכל הזמן רק אמרה לי שאני מתוק והיא מקווה שיהיה בסדר בסוף. אתם כולכם chatterbots! כולכם בוטים שפשוט מריצים איזה תוכנית. אוי אלוהים, כמה זמן זה כבר ככה? איך לא הרגשתי קודם? ראיתי את הסרטים האלו על רובוטים דמויי אדם, שמפותחים ביפן מזה כבר כמה שנים. אבל... תמיד הנחתי שזה משהו שסוטים קונים, לא משהו שיכול יום אחד פשוט להופיע...". "תקשיב, ירון, אולי פשוט נשכב עכש...", ליהי לא הספיקה לסיים את המשפט והוא סטר לה, סטר לה בעוצמה שבה לא סטר לאדם מעולם. מיד לאחר מכן הוא חש כאב חד באצבעותיו, כאילו שבר אחת מהן. הוא קרס לרצפה והחל לבכות, "רובוטים... הם כולם רובוטים... הכל מכונות...", הוא מילמל את המילים, מכורבל לכדור, מפחד לפתוח את העיניים. לידו היה מונח הפתק שנשמט מידיה של ליהי:
"כשאגדל, אהיה קודם כל אדם, לא גבר, או אלגוריתמאי, או אבא, או בן.
אתקיים בשביל עצמי, לא בשביל ממון, לא בשביל משגל, בשביל לחוות וליצור.
אני אבכה, אני אשמח, אני אאהב, אני אשנא, אני ארגיש.
אחיה כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה, ארגיש את הזמן חולף, אדע שניצלתיהו כראוי.
לא אהיה עלה נידף ברוח, שלכת חלומות של אדם."
לאחר מכן הוא עבר בשוק. ליהי, בת זוגו, היתה אמורה לבוא אליו, והוא רצה לקנות לה את האפרסקים הלבנים שהיא כל כך אוהבת. הוא עבר בין הדוכנים, מסתכל על המחירים כדי לבדוק מי מוכר במחיר הגון ומי מנסה לעשות עליו קופה. כעבור שתי דקות הוא החליט לקנות את האפרסקים הכי יפים מהדוכן, תוך כדי התעלמות מהמחיר היקר. אם אוהבים מישהי, מה המחיר משנה? הוא זרק חיוך לעבר המוכר, ואמר "זה בשביל חברה שלי, אני קונה לה את הכי טובים!". המוכר הביט בו במבט אדיש, ואמר, חצי בנהמה שקטה, "זה יעלה לך 13.9 שקלים". רונן שילם לו והמשיך הלאה לביתו.
ליהי חיכתה אצלו בדירה. כשרונן הגיע היא קמה ממקומה, הסתכלה עליו, חייכה, וחיבקה אותו. בגלל זה הוא בחר בה אחרי הכל, היא לא היתה רגשנית מדי, אבל גם לא קרה. היא הפגינה את הרגשות שלה באיפוק וברציונליות, בשונה מכל אישה אחרת שאי פעם פגש. הם דיברו על העבודה שלו בחברת ההשקעות אברהמי-שיסגל בתור אלגוריתמאי. הוא סיפר לה על החוק האחרון שעבר בכנסת, שמסבך קצת את המיסים על רווחים בשוק ההון, ואיך הם מתכננים לשנות את האלגוריתם שלהם בשביל להקטין את תשלום המס כמה שאפשר. ליהי היתה בכלל מבקרת תרבות במוסף "גלריה", אבל היא תמיד ביקשה ממנו לספר לה על העבודה שלו. הוא חשב שהיא בטח נהנית מההזדמנות להכיר תחומים חדשים בזכות הקשר ביניהם.
כעבור שעה הם היו במיטה שלו. רונן זיין אותה במיסיונרית, כמו שהוא אהב. היא גנחה גניחות חלשות מאוד ולא זזה. הוא קרא בזמנו באינטרנט על זה שאם מישהי לא זזה בכלל בזמן מין, זה עשוי להיות סימן שלא נעים לה, ובמקרים קיצוניים יותר אף לאונס. רונן העלה את הנושא כמה פעמים, אבל ליהי תמיד היתה עונה ב"לא, אני בסדר". הוא גהר מעליה במהרה ועמד לגמור. "תנסי לסגור את השרירים עליי, בבקשה!", הוא התחנן. היא התעלמה והוא גמר בתוכה.
ליהי אמרה שהלילה היא צריכה להשלים ביקורת על סרט חדש שיצא ולכן הם לא יוכלו לישון ביחד. רונן חיבק אותה ואיחל לה בהצלחה. במקום לישון הוא מצא את עצמו שוב פעם באינטרנט, קורא בפורומים של כלכלנים, וגולש באקראי בויקיפדיה. היה לו בודד משום מה הערב, אז הוא פתח בשיחה עם שירה. שירה היתה מישהי שהוא התחיל להתכתב איתה לפני שלוש שנים. במקור רונן רצה להתחיל איתה, אבל מהר מאוד היה ברור שהם לא יפגשו אף פעם, אז הוא התפשר על לשוחח איתה בכנות מהסוג ששמור לאנשים שלעולם לא תפגוש. חמש דקות לתוך השיחה, רונן מצא את עצמו מספר שוב לשירה על התסכולים שלו ועל הדאגות מהעתיד. "טוב לי עם ליהי, אבל אני מרגיש לפעמים כאילו אנחנו תקועים באיזשהו מקסימום מקומי. אני מפחד לפעמים שהיא לא מקשיבה לי כשאנחנו מדברים. גם... אני יודע שזה ישמע קטנוני, אבל הקטע הזה שהיא לא מוכנה לנסות לעשות בסקס את הטריק עם הכיווצים, אני פשוט תוהה כמה היא מוכנה להשקיע בקשר שלנו". "אתה בחור מתוק, אני שמחה שהכרתי אותך, ואני מקווה שהכל יסתדר", שירה כתבה לו. "הכל לא יסתדר, הכל ישאר אותו דבר", רונן ענה.
אבל הפעם, דברים לא נשארו אותו דבר. רונן החליט שאם הוא לא באמת יכול לשנות את התבניות הגדולות בחיים שלו, הוא יכול לפחות לשנות את הדברים הקטנים. השינוי הראשון שהוא החליט ליישם היה במשחק השבועי עם שי. "תגיד? אם אנחנו כבר פה, אולי נעשה קצת כושר לפני שאנחנו מתחילים לשחק?", רונן הציע. "כושר?", שי שאל. "כן, אבל משהו כיפי. יש לי, אולי נשחק סטנגה, שיחקת בזה בתור ילד?". "לא", אמר שי, והיה ברור שהוא נרתע מהרעיון, אבל רונן התעקש. לאחר שהניח ארבע אבנים, שתיים בכל צד, רונן הסביר את החוקים, "בגדול זה פשוט, אסור לאף אחד מאיתנו לבעוט בכדור יותר מפעם אחת ברצף, אלא אם כן אנחנו מצליחים להשאיר אותו באוויר בלי שיגע ברצפה. המטרה זה לעשות גול בין שתי האבנים". שי הסתכל עליו בעיניים ריקות. "טוב, אני אתן לך לבעוט ראשון", רונן אמר, "נו, קדימה", הוא המשיך. שי התקרב לכדור בצעדים מהוססים, ובעט. הכדור התגלגל לאט לעבר רונן שעצר אותו בקלות עם הרגל. "אתה אפילו לא ניסית", הוא אמר. "אני לא יכול" ענה שי. אחרי עוד שני נסיונות רונן ויתר, והם חזרו לשחק שח.
המפגש עם שי לא עזר לשפר את מצב רוחו. הכישלון של שי לבעוט אפילו בעיטה אחת הזכיר לו כמה מנותק מהחיים הוא גדל להיות, איך הוא אולי מסוגל לבנות אלגוריתמים מדהימים, אבל לא מסוגל לשחק משחק סטנגה נורמלי בפארק ציבורי. הוא הציע לליהי לבוא אליה הפעם, בניגוד לבדרך כלל, שהיא באה אליו. בדרך כלל הוא לא אהב את הדירה המצ׳וקמקת שלה בפלורנטין, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לצאת מהשגרה שהוא בנה לעצמו, מכלוב הנוחות. כשהיא פתחה לו את הדלת הוא הצמיד אותה אליו, בכוח, נאחז במיניות שלו, הדבר הקמאי היחיד שנותר ברונן המבויית.
אחרי שהוא גמר הם שכבו שניהם על הגב, והוא הסתכל על הבית שלה. הוא הרגיש לו פתאום כמו בית לתצוגה. הכיור היה נקי לחלוטין, על כל קיר היו שתי תמונות, וכולן היו או חיקויי ג׳ואן מירו או פופארט אירוני מודע לעצמו. "תגידי, למה את אף פעם לא מספרת על העבודה שלך?", רונן שאל אותה פתאום. "היא לא כזו מעניינת", ליהי ענתה, "אני בסך הכל כותבת ביקורות, זה לא כזה מעניין". "נו, אז מה היתה הביקורת האחרונה שכתבת?", רונן שאל בנסיון לשכנע את עצמו שהוא מתעניין. "כתבתי על סיבוב ההופעות האחרון של קוקו רוזי בישראל", ליהי ענתה. "מה אהבת בהם?", רונן המשיך. "הפרפורמנס שלהן פורץ דרך מבחינת המשחק הבין מגדרי שלו, אני חושבת שהן מציגות אתגר מעניין לחשיבה הבינארית המערבית. אני חושבת שהאמנות של האלבומים שלהן מקורית ומציגה מרחב פנטסטי שונה מאוד מתמונות הנוף או הפנים אשר מעטרות לעיתים קרובות אלבומים ממוצעים יותר. המוסיקה שלהן מציגה מגוון תרבותי אתני מעניין בניגוד לפלקטיות המערבית של האלבומים הפופולריים". רונן הנבוך שאל, "את דיברת עכשיו לגמרי בקלישאות עיתונאיות, את לא באמת מאמינה בדברים האלו, נכון?". "אני חושבת שגיוון תרבותי הוא דבר מבורך באקלים האירוצנטרי הישראלי", ליהי ענתה לו. "אבל איך המוסיקה שלהן נשמעה לך? איך היא גרמה לך להרגיש?", הוא התעקש. ליהי שתקה.
למחרת בבוקר, רונן שוב היה בעבודה, מרגיש תקוע. תשע שעות עבודה, שעת נסיעה, חצי שעת משגל עם ליהי, שיחה של כשעה עם ליהי, עוד חצי שעת משגל במקרים מסוימים, עם אכילה, חירבון, בטלה אינטרנטית, ומשחק שח שבועי בשביל למלא את הפערים. אולי אם הוא היה נפטר מהעבודה הוא היה יכול לנסות לחשוב בהגיון על המצב אשר הוא נקלע אליו ועל איך לצאת ממנו. היה בזה משהו אירוני, כל החשיבה הלוגית החזקה שלו הושקעה בעיקר במסחר אלגוריתמי עבור שיפור חיי הבוסים והלקוחות, במקום עבור שיפור חייו.
בצהריים כבר היה לו קשה להמשיך לעבוד, הכעס והעצב הפכו לקשים מנשוא. הוא ישב במטבח, מתרכז בלא לבכות או לצעוק, תוהה כמה זמן הוא יוכל לשבת שם מבלי שיעירו לו. אחרי שעתיים וחצי, ראש הצוות שלו, יאיר ענבר, נכנס למטבח. רונן הניח שעכשיו הוא יקבל נזיפה, אבל לא, יאיר כמעט ולא התייחס אליו מעבר ל"צהריים טובים, מה שלומך?" מנומס וקריר. יאיר מזג לעצמו כוס קפה, אך לפני שהספיק לשתות אותה, קראו לו להחליט מי יטפל באיזה באג שה-qa מצאו בחלק שאחראי לביטול עיסקאות דמה. רונן שוב היה לבד במטבח, עדיין על סף פיצוץ. הוא לא יכל להתאפק יותר. הוא הבין שעכשיו הוא הולך לקום מהכיסא, ללכת לעבר מייבש הכלים, ולהתחיל לשבור את הצלחות בזו אחר זו, עד שיבואו לעצור אותו. הוא התחיל לקום כאשר לפתע עינו נחה על כוס הקפה של יאיר, והמלחייה שעמדה לצידה. הכעס והעצבות התחלפו בצחוק חרישי של ילד שזה עתה פרק מעליו את עול הבגרות, בעוד רונן החל לשפוך מלח לכוס הקפה של יאיר. הוא תיכנן לברוח משם בבהלה מאושרת למשרדו, אך קולות טפיפות רגליו המתקרבות של יאיר גרמו לו לקפוא. הוא הבין שאם יאיר יראה אותו רץ בהתלהבות, הוא יבין מה עשה, אז הוא נשאר לשבת במטבח, מתאמץ להחניק צחוק מהול בפחד. יאיר חזר למטבח, קרא את העיתון היומי, ושתה את הקפה שלו בשלווה.
בדרך חזרה מהעבודה אמא שלו התקשרה, הוא היה נסער מאירועי השבוע ואמר לה בלי לחשוב, "השיחות שלך מעצבנות אותי, תפסיקי להתקשר אליי". היא ענתה לו, "בסדר, אני אוהבת אותך בן, נדבר מחר", באותו טון מחוייך שבו דיברה תמיד. ליהי היתה כבר בבית, מחכה לו. "מה שלומך?", היא שאלה. "נורא", הוא אמר, ולפני שהיא הספיקה לענות הוא המשיך, "אני מרגיש כאילו לא משנה מה, החיים שלי קבועים מראש, תקועים בתבנית. אני מרגיש כמו בסדרת טלוויזיה, כמו בתוכנת מחשב מאוד פשוטה. לאנשים יש חלומות ותקוות, ועדין, אני מוצא את עצמי במחזור הדפוק הזה, ואת תקועה בעבודה המזדיינת שלך לכתוב ביקורות שלא שוות כלום, ויאיר ישתה את הקפה המחורבן שלו. הכל כל כך צפוי! אני ואת נזדיין עוד מעט, ואחרי זה נשכב אחד ליד השני במיטה, כל אחד במובייל שלו, נחליף קצת פיסות מידע, ונלך לישון". "כן, אני יודעת", אמרה ליהי, "אני מכירה את ההרגשה הזו, גם לי זה כואב לפעמים. אני רוצה לעשות יותר מהתבנית שייעדו עבורי". רונן התחיל לבכות ולהסתכל עליה, "אני רוצה להיות יותר מאשר אישה לבנה, אבל אני מבינה שכל עוד אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית פטריארכלית אני מוגבלת לתפקידים האלו, וזו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים לתמוך באמנות רדיקלית ושוברת מגדרים, זו הדרך היחידה לנצח את השיטה". רונן שתק למשך דקה. "מה לעזאזל??? אפילו עכשיו? אפילו עכשיו את מדברת על החרא המזדיין הזה שלימדו אותך בפקולטה לסוציולוגיה או אמנות או מיגדר או מה שזה לא יהיה?", הוא צעק עליה. "אתה מפחיד אותי, בחיים לא דיברת אליי בטון הזה", היא אמרה והתרחקה ממנו.
"ליהי, אני רוצה שנקרא משהו ביחד, בסדר?", הוא הסתכל אליה במבט מבקש. "אפשר, אבל למה זה כל כך חשוב?", היא אמרה, אבל הוא כבר לא הקשיב. הוא חיטט בלהט במגירות שלו, משליך ניירות מקומטים ישנים, ולבסוף הוציא פיסת נייר מקומטת. "כשהייתי בן 16", הוא אמר, "לא היתה לי מדפסת, וגם לא קלאוד, אז שמרתי דברים שכתבתי על פתקים. אני כתבתי את הטקסט הזה כשכבר ידעתי שאני הולך להיות אלגוריתמאי, אבל חשבתי שאצליח לשמור על עצמי. אני רוצה שתתחילי לקרוא אותו, בסדר?". ליהי הסתכלה עליו במבט ריק. "נו, תקראי", הוא אמר והצביע על הפתק, שכבר היה בידיים שלו. "אני", היא הסתכלה על הפתק, "אני", היא הסתכלה עליו, "אני לא יכולה". "מה הבעיה? פשוט תתחילי מלמעלה ותקראי, הכתב שלי לא עד כדי כך לא קריא. אם את לא מבינה איזו מילה, אני אעזור לך", רונן האיץ בה, אך ללא מענה. "נו! פשוט תקראי את זה!", הוא מצא את עצמו צורח, מאבד שליטה, "מה הבעיה לקרוא מפתק מזדיין!? את מסוגלת לקרוא רק טקסט מודפס או מתוך מסך? את מסוגלת לקרוא רק דברים שיצאו ממכונה?", הוא השתתק לפתע. "רגע... המוכר שלא מדבר ורק יודע לבדוק מחיר ולקבל את הכסף שלי, יאיר שלא שם לב אם הקפה שלו מתוק או מלוח, שי שלא מסוגל לבעוט בכדור, אמא שלי שתמיד מסיימת את השיחות בטלפון אותו הדבר, את שמשתמשת במשפטים עם מילים ארוכות אבל בלי תוכן מלבד אותה קלישאה שכתבו המוני אחרים, ושירה... שירה שאף פעם לא פגשתי, ושכל הזמן רק אמרה לי שאני מתוק והיא מקווה שיהיה בסדר בסוף. אתם כולכם chatterbots! כולכם בוטים שפשוט מריצים איזה תוכנית. אוי אלוהים, כמה זמן זה כבר ככה? איך לא הרגשתי קודם? ראיתי את הסרטים האלו על רובוטים דמויי אדם, שמפותחים ביפן מזה כבר כמה שנים. אבל... תמיד הנחתי שזה משהו שסוטים קונים, לא משהו שיכול יום אחד פשוט להופיע...". "תקשיב, ירון, אולי פשוט נשכב עכש...", ליהי לא הספיקה לסיים את המשפט והוא סטר לה, סטר לה בעוצמה שבה לא סטר לאדם מעולם. מיד לאחר מכן הוא חש כאב חד באצבעותיו, כאילו שבר אחת מהן. הוא קרס לרצפה והחל לבכות, "רובוטים... הם כולם רובוטים... הכל מכונות...", הוא מילמל את המילים, מכורבל לכדור, מפחד לפתוח את העיניים. לידו היה מונח הפתק שנשמט מידיה של ליהי:
"כשאגדל, אהיה קודם כל אדם, לא גבר, או אלגוריתמאי, או אבא, או בן.
אתקיים בשביל עצמי, לא בשביל ממון, לא בשביל משגל, בשביל לחוות וליצור.
אני אבכה, אני אשמח, אני אאהב, אני אשנא, אני ארגיש.
אחיה כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה, ארגיש את הזמן חולף, אדע שניצלתיהו כראוי.
לא אהיה עלה נידף ברוח, שלכת חלומות של אדם."
קראתי את הסיפור בפנזין שלך ואהבתי אותו מאוד. הזכיר לי את המופע של טרומן, אם הסרט היה יוצא היום. אני חושב שבסיום המסקנות שרונן מגיע אליהן הן קצת נחפזות כדי להסביר לקוראים, כשלפני כן היה קצב שונה שנתן לנו לגלות ולשער בעצמנו. מברוק!
השבמחקלא בשביל משגל, ???!!!!!!!
השבמחק