יום שישי, 9 בפברואר 2018

חייו ומותו של גבר

היה היה, לפני שנים רבות, גבר. גבר היה ילד טוב, תמיד היה שוטף את הכלים בכיור וכבר בגיל 14 עבד בחנות של השכן. גבר תמיד רצה להיות הגבר הכי טוב שאפשר. כשאימו הטיחה בו קללות ואביו סטר לו, הוא לא נטר להם טינה כלל, אלא רק לעצמו. בעיניים דומעות היה שוכב על מיטתו, חושב מה אפשר לשפר, איך יצליח לעמוד בכל המטלות ולא לאכזב אף אחד.

גבר היה חזק. כשמישהו מבני המשפחה נזקק לסבל, מיד היו פונים אליו. בצעדים איטיים וקצובים, הוא היה נושא על גבו את העול, יהיה אשר יהיה. ידיו השריריות החזיקו בלא תלונה, ספות, כיסאות, שולחנות, מקררים, ארונות. הן החזיקו אף את בטנו, אשר סירבה להפוך לקוביות. גופו לא היה יפה או מכוער, שחור או לבן, הוא היה אפור וגדול, כמו זרוע מכנית במפעל לעיבוד פלדה. ברגעי העצב, פניו היו מנסות לפרוץ מבעד, לצעוק את בכיו לעולם. עיניים דומעות ושפתיים רועדות, זעקתם מוטבעת על ידי ראשו הגדול, כמו חתיכת פרי שנשפכה בטעות לתבשיל תפוח אדמה, כמו חמור.

כשאישה קראה לגבר, הוא נענה לה מיד. כל גבר צריך אישה, לא? הוא החליט לדאוג לה ולפרנס אותה ולאהוב אותה. כמה אהב אותה, גם כשלא נגע בה. היא היתה המכה למוסלמי שבו, כוכב הצפון של ספינתו הכרסתנית. גם היא חיבבה אותו. היא בישלה לו מטעמים, אינספור קונסטלציות של בשר, שומן וחיטה. היא ניקתה את ביתו, אשר בנה במו ידיו, ביתם. היא דיברה בשבילו, תבעה בשבילו את אשר לא ידע שרצה. גופו היה הפטיש ולשונה היתה איזמל, בעזרתו ניסו לפסל משפחה.

כשהם עשו אהבה בפעם הראשונה, עשו זאת באיטיות גמלונית. אף פעם לא לימדו אותם את חוקי המיטה, ונאלצו למצוא את דרכם בעצמם. הם התרגשו כמו האדם הקדמון כשזה גילה את האש. זו היתה הפעם היחידה בה לא מיהר להתקלח אחרי, בה לא מדד היטב את קצב הפמפום על מנת לגמור ביחד איתה.

גבר לא פחד מכלום ותמיד המשיך לצעוד קדימה, בדרך שהותוותה לו. בהגיעו אל הגבול, אל שדות הקטל לא היסס. את הדמעות גבר שמר לאחר כך, מוחבאות במרתף העמוק ביותר שמצא בבטנו הנפוחה. בסך הכל הוא יצא מזה בזול, בלי הלם קרב, בלי לזכור עיני איילה שמביטות בו שניה לפני הפגיעה. מלבד השמיעה באוזנו הימנית שנקרעה מהמולת התותחים והשינה נטולת הצעקות שאבדה בבהלת המלחמה, לא איבד דבר.

נולדו לגבר שני בנים. גבר רצה לתת להם יותר ממה שהיה לו בימים עניים ובלויים, ימים של שירותים משותפים ועבודות כפיים. על כן יצא לעבוד, לפעמים גם 24 שעות ביממה. בשנים הראשונות הבנים אפילו לא הבינו שגבר הוא אבא שלהם. הם חשבו שהוא רק עוד מתקן בבית, לא מתקן משוכלל, אלא מייבש כלים מפלסטיק, או אולי שולחן עץ במטבח, לבטח מעניין פחות מהמסך המרצד.

גבר ואישה לא הבינו את המסך המרצד וגם לא את כוהני העגל אשר שידרו את עצמם, עיר אחרי עיר, מבטיחים אוצרות. אילו שאלת את גבר כמה כסף יש לו בבנק, כמה שעות יקח לכסח את הדשא, או מה שערו של הדולר, הוא יכל לענות לך במדויק. אך אם שאלת אותו על אלוהים, היה משתתק. גבר האמין בסדר, בחוק, בגמול ועונש, בבנאליה. לא היה לו צורך באלוהים, או בערכים או בתורה, רק בבעל סמכות שינחה אותו הלאה. כשכוהני העגל לקחו את ילדיו, לא אמר דבר.

לבסוף המחלה הכתה בו. על אף שהיה גבר, שריריו היו פשוט שרירים, רגליו היו פשוט רגליים, ריאותיו היו פשוט ריאות, ועם בוא המחלה, כולם החליטו כי מוטב יהיה לפרוש מעבודתם. גבר שכב במיטה, אישה לצידו, מנסה לחבק אותו, לומר לו את מעט המילים הטובות הפשוטות שלשונה ידעה, תובעת ממנו להחלים, לקוות, לרצות. אבל גבר כבר היה עייף. הוא לא הבין, אף פעם לא הבין, את חוקי הסיבתיות, איך דבר מוביל לדבר, איך קשורים בני האדם זה בזה. הוא רק קיווה כי אם ילך בדרך הסלולה עד סופה, ימצא את אשר מבקש, על אף שלא ידע מהו.

בסופה של הדרך חיכה מוות. הוא ליווה את נשמתו של גבר הרחק מתחום הבשר, אל על, לעבר השמיים הכחולים. עת שעבר את העננים, טיפס לסטראטוספרה ויצא מגבולות החלל עצמו, הגיע לחדר ריק ובו ישב דבר אימתני, לא מובן, נשגב, מטיל מורא, בלתי נמנע.

ואז גבר נזכר. הוא נזכר לראשונה בשנותיו הראשונות לפני שהיכו ממנו את השאלה. כבר כמעט שכח איך להודות בבלבול, איך להפסיק להתקדם ולעצור, איך לשאול, אך לבסוף יצאה ממנו המילה:

למה?

הוא רצה להמשיך, אך לא ידע באלו מילים לבחור, איך לשלבן למשפט השאלה הנכון, שיבטא את הדבר הזה, התהייה הזו שקבר בתוכו כל השנים.

אין צורך שתמשיך. אתה רוצה לדעת למה? מדוע נזרעת וצמחת בעולם? מדוע נטלת עליך צידה לדרך? מדוע הלכת בה? התשובה היא שכך נבנית. זהו טבעך, גבר, אתה הולך קדימה בלי לחשוב, נושא בעול בלי להתלונן. אתה הכלי החשוב ביותר, אשר עליו החברה עומדת במשך שנים, או ליתר דיוק עמדה. סר חינך בפניי העולם, לא נותר בך עוד צורך. את מקומך במיטה תפסו גנדרנים חדי לשון וחסרי מיגדר, את מלחמותיך לוחם טיל שיוט חכם, ואת עבודתך יבצע בקרוב המשובט. עידנך בא אל קיצו גבר.

אבל הדרך, מה מחכה לי בסופה?

אלוהים קם מכיסאו ופתח דלת ענקית שלא היתה שם קודם. גבר התקדם קדימה וראה תהום, תהום כה גדולה שלא ניבט ממנה שום דבר מלבד פיר שחור ואינסופי של כלום. גבר עצר לרגע, ואז המשיך כרגיל, קדימה.

תגובה 1: