יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

מבוך הקריסטל

חלק א' - מגע ראשון


ג׳ניפר זלניק תמיד היתה אישה שאפתנית. בגיל 18 עבודת פרוייקט המדע שלה בתיכון היתה צעד ראשון ופורץ דרך בעיצוב של אלגוריתמים למערכות נסיעה אוטומטית במרחב תלת ממדי. 20 שנה אחרי, מכוניות מעופפות וכבישים תלת ממדיים היו כבר ענין שבשגרה. ג׳ניפר המשיכה לפתח חידושים בתחום התחבורה, הפעם בתור ארכיטקטית ראשית בחטיבת ההנעה האוטומטית של הונדה. על אף זאת, בשיחות פרטיות, היא נהגה לומר שרגע השיא בחיים שלה היה בגיל 18, כשהיא פיתחה את מה שהפך לימים לאלגוריתם הניווט זלניק-מננדז. היא טעתה. רגע השיא האמיתי שלה היה בגיל 78, יחד עם רוב העולם, כאשר כל תוכנת "חדשות בהתאמה אישית" בעולם ציפצפה עם אותה נוטיפיקציה בדיוק: "מגע ראשון עם חיים חוצניים".

כשספינות הקריסטל הופיעו לראשונה, כדור הארץ היה מאוחד. האו"ם היה אחראי לאיחסון ופירוק הנשק הגרעיני בכל מדינות העולם, ושימש כבורר במקרים המעטים בהם התעורר סכסוך בין מדינות. לאחר 100 שנה של שלום, שלושה דורות למדו מחדש את תחושת הפחד מגשמי מוות שמומטרים מכלי טיס. למזלם, הספינות בחרו לא לתקוף, אלא לרחף במסלול נמוך מעל חלק מהערים הגדולות בעולם, מבלי לעשות דבר, כאילו המתינו. צוותי המחקר שנשלחו ליצור קשר עם הספינות מצאו את עצמם מהר מאוד עומדים מול חידה. הספינות היו אטומות לחלוטין, לא היה בהן שום דבר שנראה כמו דלת. פרוטוקולים שלמים שעוצבו בהשראת סרטים וספרים מהמאה ה-21 דוגמת "מחוז 9","הומינידים", או "ללא מסה" התגלו כחסרי תועלת. תמיד בסיפורים האלו האתגר היה לנסות לתקשר בשפת סימנים יציבה מספיק עם חוצן בצורה שתוביל לבסוף לתקשורת מילולית. לאף אחד לא היו האומץ והטיפשות לעשות חור בספינה כדי לראות מי נמצא בפנים ולנסות לתקשר איתו. המין האנושי אולי בויית, אך הוא עדין זכר, מהעבר שלו, כמה עוינות עשויה לנבוע מהיצר הטריטוריאלי. אם הם לא רצו לצאת, עדיף היה לא לנסות להוציא אותם.

למרות שאיבד את עוקצו, המין האנושי לא איבד את הסקרנות שלו. סריקות רנטגן, אולטראסאונד, מתקני תצפית קוונטית, ומישהו אפילו ניסה להדביק נייר לקמוס על אחת מהספינות. כל הבדיקות האלו לא הצליחו לחשוף שום דבר בתוך הספינות מלבד עוד ועוד קריסטלים. נראה היה כי בספינות אין חדרים, כי המבנה הפנימי זהה מבחינת חומרים למבנה החיצוני, וכי מלבד בתחתית, החום התפזר באופן שווה לחלוטין. התקשורת הראשונה התרחשה באוסטרליה, כאשר מהנדס צעיר בשם אהרון אירווין הצליח איכשהו להטיס מתקן MRI בעיצוב מותאם במיוחד ולהתקין אותו על הקצה של אחד הקריסטלים הבולטים יותר. בתגובה לנסיון של אהרון, הספינה פלטה אוסף של שארפנל קריסטלי לוהט במעגל סימטרי להפליא מסביבה.

יומיים לאחר מכן, הספינות החלו לשחרר פולסים אלקטרומגנטיים ששיתקו לחלוטין כל מכשיר אלקטרוני ברדיוס של כמה קילומטרים מהן. בעוד שבמאה ה-20 מצב כזה היה מידרדר ללחימה טוטאלית, במאה ה-22 המין האנושי קפא מפחד. עשרות חברים בכת "החץ הסגול" ביצעו התאבדות טקסית כנסיון "להרגיע את הפולשים", ילדים ברחבי העולם שאלו את הוריהם האם בחלליות הענק יש מפלצות שיאכלו אותם, חילות לוחמים לשעבר החלו אימונים מחדש מתוך תקווה להיות פעילים בעוד חצי שנה, וסטודנט סקרן יתר על המידה הציל את המין האנושי מפאניקה טוטאלית.

 

חלק ב' – תקשורת


לג׳פרי סאת׳רלנד לא היו הרבה חברים. כשהיה בן 6, הוריו היו שואלים אותו "כמה חברים היו לך היום בגן?" והוא היה עונה "שמונה!". אחרי שהם היו מחייכים הוא היה מסתכל על הרצפה, נבוך, ואומר "שמונה זה מספר יפה". כשהוריו היו שואלים בשנית, הוא היה עונה "אחד", בשקט, במבוכה. הוא תמיד הרגיש שאם הוא רק היה מבין איזה סט של כללים, הוא היה יכול להיות בן אדם נורמלי, חברותי, כמו כולם. בגיל 10 הוא מצא את עצמו יושב עם הטאבלט שלו, צופה בילדים במגרש הכדורגל, ורושם לפרטי פרטים כל דבר שהם אמרו. הוא ניסה לחזור במדויק על התבניות שרשם, אבל איכשהו זה אף פעם לא עבד. בגיל 19 הוא שוב תיצפת, הפעם בעזרת פנקס ועט. הוא לא תיצפת על בני אדם, אלא על מחט מגנטית דקה. ג׳פרי גר עשרה קילומטרים מאחת מהספינות, רחוק מספיק בשביל שהפולס האלקטרומגנטי לא ישבש את חייו, אך קרוב מספיק בשביל שיוכל לטייל בתוכו. לא ברור איך עלה במוחו הרעיון לטייל שם עם מצפן ולרשום באופן מסודר את כיווני הפנייה של המחט שהשתגעה. כן היה ברור ברגע שעשה זאת כי הפולס האלקטרומגנטי היה יותר מאשר "פעולת תגמול". אנליזה הסתברותית פשוטה הראתה שמחט המצפן נעה בכיוונים שנבחרו מראש, שרמזו על קוד כלשהו המסתתר בהפרעות המגנטיות.

רוב האנשים שראו את המאמר שג׳פרי העלה אחר כך הניחו כי מדובר בעוד קונספירטור שמזהם את הרשת, אך מיעוט קטן של מאסטרנטים אנושיים לבלשנות ותוכנות אוטומטיות של שירות הביון העולמי קרא את המאמר קריאה מעמיקה יותר מזו שלה זוכים רוב המאמרים האקדמיים. ג׳פרי קיבל מסלול מהיר לדוקטורט כולל מלגת מחיה גדולה מספיק. הוריו היו מאושרים נורא, וגם הוא התרגש מהמעבר. לאחר כניסתו לאקדמיה ג׳פרי לא עשה שום דבר ראוי לציון. לעומת זאת, בבניינים לא מזוהים, תחת פיקוחם ההדוק של גימלאי NSA, מהנדסים צעירים ומבריקים החלו לנסות לתקשר בחזרה. על אף האיסור הגורף שפורסם לציבור הרחב, מתקן MRI נוסף הותקן על אחת מספינות הקריסטל. התוכנה של המתקן הוחלפה בתוכנה שכיבתה והדליקה את האלקטרומגנט במהירות ובקצבים שונים ובעלי משמעות. הם ידעו שהצליחו ברגע שבו בתגובה ל-n הפעלות מגנט קצרות, הפסקה, ו-m הפעלות מגנט קצרות, המצפנים שלהם עברו בין דרום לצפון n כפול m פעמים. אחרי הכל, יצורים שמבינים מתמטיקה הם יצורים לוגיים, ועם יצורים לוגיים אפשר לתקשר.

לאחר התקדמות בתקשורת, התברר כי הפולסים האלקטרומגנטיים הכילו בתוכם הודעה: "באנו בשלום. איננו ניידים מבוססי פחמן, אנו מבוססי סיליקון ואין ביכולתנו לזוז ללא הספינות שלנו. אנו מעוניינים בהחלפת מידע". הם אולי קראו לזה החלפת מידע, אך בפועל היתה זו יותר תרומת מידע. האורחים הבלתי קרואים נתנו למין האנושי את הדבר אשר חשק בו מימי קדם בהם בני אדם ישבו ליד המדורה והביטו לעבר השמים, הטכנולוגיה לבניית מנועי על חלל אשר יכולים לגמוע מרחקים עצומים בימים בלבד. אך יחד עם פרי עץ הדעת, הגיע הגירוש מגן עדן. האורחים הזהירו כי במרחק כמה מאות שנות אור, צי עצום החל להתקדם הרחק מהליבה הגלקטית, לכיוונם של האורחים ושל גזעים תבוניים נוספים, כולל המין האנושי. נסיונות לתקשר עם הצי, שהזדהה בתור חלק מאימפריה גלקטית בשם "ההיררכייה", נענו בתשובה פשוטה: "עומדות בפניכם שלוש אפשרויות, להצטרף אלינו כצמיתים לוחמים, להפסיק כל טיסה בין כוכבית, או למות".

חודש לאחר מכן, במאי חוויוני הפעולה מייקל ריי הוזמן לפגישה עם שני משקיעים, מר צ׳אנג ומר ניומן. הם הציעו לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הם יממנו עבורו כל תסריט פעולה שירצה, כולל כל שחקן שירצה, מומחי אפקטים מעולים, והדובדבן שבקצפת, גישה למעצבי נוירונים אלחוטיים ברזולוציה שהיתה שמורה לרוב רק למחקר מדעי מבוסס מציאות מדומה. היו להם רק שתי דרישות. הדרישה הראשונה היתה להכניס לחוויון דמות לא אנושית, אחד מיצורי הקריסטל שריחפו מעל הוליווד, הם דרשו שזו תהיה דמות בצד של ה"טובים", כזו שהצופים יאהבו, יעריצו. הדרישה השניה היתה שהחוויון יצא לקהל הרחב תוך שנה בלבד. כשמייקל רצה להגיד להם שזה לא אפשרי, הם אמרו לו שישלמו פי 3. כעבור שנה וחודשיים, מיליוני אבות ובניהם זכו לחוש את החוויון "משמר הארץ". בחוויון כיכבו חמש דמויות, אך מלבד נטלי המתנקשת הסינית הסקסית, וזזזרון דאזז אמן הלחימה הקריסטליני בעל הנשמה הרגישה, אף דמות לא נחרטה בזיכרונם של הצופים.ג

 

חלק ג' – מלחמה


"משמר הארץ" לא היה החוויון היחיד שבו כיכבה דמות קריסטלינית, באותם ימים היו לא מעט שוברי קופות שהכילו לפחות דמות קריסטלינית אחת. בחלק מהמקרים היתה זו החלטה של במאי פרוגרסיבי במיוחד אשר רצה לשלב דמות מגזע זר בסרטו, בחלק מהמקרים היתה זו החלטה של כמה גברים בעלי מראה משעמם במיוחד עם הרבה כסף לתת. גם החגיגות השנתיות לפירוק מנשק גרעיני היו בעלות אופי שונה מהרגיל. בנוסף לדגל האו"ם שנמכר בכל פינת רחוב, נמכרו גם שני דגלים אחרים. הדגל הראשון, והנפוץ מבין השניים, היה דגל בעל רקע שחור שבמרכזו ארבע ריבועים, דגל בנות הברית הגלקטיות. הדגל השני היה זהה לדגל הראשון מלבד תוספת של ריבוע נוסף בצבע כחול.

כשג׳אן אוגוסטין קנה את הדגל השני לבן שלו, הוא הסביר לו איך כל ריבוע בדגל מייצג את אחד מהגזעים בברית כנגד ההיררכיה. הריבוע הכחול, לדבריו, אמור היה לייצג את כדור הארץ. ג׳אן אוגוסטין היה גבר בגובה 1.73, עם גוון עור חיוור מעט, הבעת פנים טיפשית, והליכה כפופה. ברגעי הפנאי הבודדים שלו, הוא היה עומד מול המראה, מסתכל על גופו חסר השרירים, על בטנו השמנמנה מעט, ועל זרועותיו הדקיקות. הוא היה מסתכל על עצמו בבוז, חושב על איך חצי-גבר כמוהו לא היה שורד בעולם הקשוח שלפני האו"ם, איפה שגברים היו צריכים להיות גברים אמיתיים, לוחמים, ולא "אזרחים שווי זכויות". אמנם הנישואים והאבהות גרמו לרגעים אלו להפוך לנדירים, אך השמועות על צי ההיררכיה שמתקרב לכדור הארץ הציתו את אותה כמיהה ישנה לגבריות, אותה כמיהה שגרמה לו לקחת את הבן שלו ל"משמר הארץ", לקנות את דגל הברית ה"משופר", ולריב לא מעט עם אחיו.

פייר אוגוסטין, בניגוד לאחיו ג׳אן, היה גבר שרירי וגדול ממדים. לשניהם היתה אותה הבעת פנים טיפשית ואותה כרס, אך במקרה של פייר, זרועות רחבות, גב זקוף, וגוף שעיר במיוחד הפכו את הכרס שלו לחלק טבעי ואסתטי מגופו. בתרבות הפתוחה מינית של עולם בראשות האו"ם גבר כמו פייר היה יכול לנצל את מראהו היטב, הרי גם נשים כמהו לגבריות. למרות זאת, פייר לא קיים יחסי מין כבר 20 שנה. כשפייר היה נער, הוא היה חבר בכנופיית רחוב. האו"ם אולי הצליח לחסל מלחמות בין מבוגרים ממדינות שונות, אך ניצוץ הנעורים כילה כל מה שבדרכו, סמים וסקס לא הספיקו לו, הוא ערג לאלימות. פייר זכה לכינוי "הטרוריסט" בקרב חבריו. בגיל 10 הוא פוצץ פצצת סירחון בחדר המורים ביסודי. בגיל 14 זו כבר היתה פצצה מלאה בגז צחוק מעורבב עם חומר הזיוני בכניסה למועדון "המלאך השחור", כמחאה על זה שהמארגן לא הכניס אותו ואת חבריו. בגיל 17 הוא נעצר, מזל"ט משטרתי צילם אותו מחזיק סכין, בתוך הבטן של חבר כנופיה מתחרה. הכלא לא הפחיד את פייר, הוא היה בחור קשוח אשר ראה בכלא רק עוד תחנה בדרך להתקדמות ב"קריירה" שלו בתור "הטרוריסט". כעבור שנה, פייר יצא מהכלא, נקי לחלוטין מסמים, מתרחק מקטטות, מתנזר ממין, וקתולי אדוק. אך הלילה, פייר תיכנן להפוך להיות "הטרוריסט" פעם אחת אחרונה.

הם היו 12 מיליון צרפתים ששבתו כבר שבוע. הם היו מיליון צרפתים שהפגינו בערים הגדולות, משחיתים רכוש, תוקפים כל מה שהריח להם כחלק מהאו"ם. הם היו פעילי התנועה ההומניסטית שהתנכלה בעבר לאנשי הסינת׳ המהונדסים גנטית, וגם לאומנים שהרגישו שהאו"ם לקח מהם את הלאומיות הגאה שלהם, וגם שמאלנים שלא רצו לחזור לעידן המלחמות, וגם ליברטריאנים שהרגישו שלאו"ם לא היתה זכות לגרור אותם למלחמה, וגם אנשים שפחדו בצדק מפני שינוי. הם היו המון שצועק את אותן מילים, בקול רועם מספיק כדי להפיל את חומות יריחו, "מספיק לנו כוכב לכת אחד!".

הם היו חמישה. פייר האחראי על מטעני חבלה, מרסל שגופו היה מלא בשתלים, אלכסיי שהתמחה בפריצות לאלקטרוניקה, רמברנדט שהיה השתול שלהם מבפנים ואחראי על משמרת הלילה, ודורית שעבדה בעבר כטכנאית תחזוקה במאגרי הנשק הגרעיני. מרסל צלף בשומרים מטווח של קילומטר, רמברנדט "שכח" לבצע את בדיקת הנוכחות המחזורית למשך מחזור אחד של רבע שעה, במהלך אותו מחזור אלכסיי התקין סוכני AI שהשתמשו בדגימות קול שרמברנדט סיפק על מנת לדמות את קולותיהם של השומרים ולדווח "הכל בסדר". הם נכנסו לאיזור המגודר, והחלו לפתוח את הדלתות בעזרת האצבע של מרסל שהשתנתה לטביעת האצבע המתאימה. בינו לבין עצמו, פייר תהה איך מרסל סבל את כל השתלים האלו ומי היו הספקים שלו בשוק השחור, אבל עכשיו לא היה זמן. הם מיהרו להגיע לקורדינטות שרמברנדט נתן להם, תוך כדי שמרסל מנטרל שומרים בעזרת הרפלקסים המואצים שלו ואקדח שהתחבר ישירות לחוט השידרה שלו. נותרו רק עוד שלוש מסדרונות לעבור, ימינה, ואז שמאלה, להיכנס לדלת הרביעית. ברגע שהם מצאו אותה, היה זה תורם של דורית ופייר. דורית היתה אמורה לוודא שהפצצות הגרעיניות מנוטרלות, ופייר אמור היה להשמיד אותן.

הדלת נפתחה לפני שמרסל הספיק לשנות את האצבע שלו, וצרור יריות נורה הישר לעברם. דורית ואלכסיי נהרגו במקום, פייר חטף כדור לרגל ונפל, מרסל, לעומת זאת, חסם את הכדורים בעזרת לייזר הגנה נקודתית שהגיח מבית החזה שלו. הוא כיוון את אקדח השידרה שלו לעבר בעל הדרגה הבכירה ביותר, אך פולס אלקטרומגנטי שיתק אותו. כמה כדורים מדוייקים ללב הרגו אותו והשאירו את השתלים במצב תקין לניתוח שאחרי. פייר התעלף מכאב, הדבר האחרון שראה היה שהם היו בחדר האוכל של הבנין, ללא כל זכר לפצצות גרעיניות.

הקריינית במבזק החדשות הביטה למצלמה בארשת פנים קודרת בעודה מדווחת על פיגוע ההתאבדות במאגרי הגרעין בצפון דקוטה. לדברי מומחים, הנזק האקולוגי שנגרם לאיזור בשל דליפת הקרינה עתיד היה להפוך את האיזור למסוכן מדי לבני אדם למשך כמה עשרות שנים. אנשים שגרו בסביבה החלו להתפנות בפאניקה, אך סביר היה להניח כי עבור רובם כבר נגזר הדין: למות מסרטן, להוליד ילדים בעלי מום, לחיות חיים שלמים בפחד מגופם שלהם. בנוסף לפיגוע בצפון דקוטה, היו נסיונות לפיגועים נוספים במאגרי גרעין אחרים ברחבי העולם. כל הנסיונות כשלו, ובכולם המחבלים נורו על ידי כוחות הביטחון ומתו מפצעיהם, מלבד פייר.

לאחר שעבר אינספור חיפושים לזיהוי שתלים, וחיטויים על מנת להרוג כל וירוס מהונדס שהוא אולי נשא עליו, פייר מצא את עצמו בתא אישי בבית הכלא "לה סנטה”. את שארית חייו הקצרה בילה במאבק בכינים, חולדות, ואסירים שהיו גרועים משני אלו. בגלל פשעו הייחודי הוא הוזמן להתראיין בתקשורת. הוא ניסה להסביר להם על איך הוא ושותפיו לפשע רצו לנטרל את מצבורי הנשק הגרעיניים על מנת למנוע את הצטרפות המין האנושי לבנות הברית הגלקטיות, ועל איך יש תעמולה שלמה שנועדה לגייס אנשים למלחמה ב"היררכיה", אותה "היררכיה" שהמין האנושי מעולם לא תיקשר איתה ישירות. כששודרו לבסוף, דבריו נערכו לכדי גיבוב של אדם מטורף ומסוכן שהעיז להעיר את שד הנשק הגרעיני מרבצו. בשיחת הטלפון האחרונה של פייר עם אחיו ג׳אן נאמרה רק מילה אחת, "בוגד".

 

חלק ד' – אמת


[הערה: ברור לנו כי השימוש במונחים ארציים כגון "שעות" ו"ימים" על מנת לתאר אירועים בפרוקיון חוטא לנסיון שלנו לתאר תהליכי חשיבה פרוקיונים. על מנת להפוך את חלק ד' לנגיש לקורא בן כדור הארץ, אנו בוחרים לשמר אי דיוק זה]

האדמה בפרוקיון 2 רעדה. זה לא היה רעד חזק במיוחד, אבל הוא היה חזק מספיק בשביל לגרום לאדם ללכת לאט מתוך פחד ליפול. הליכה אולי אינה הדרך הנכונה לתאר זאת, כי אם דילוגים, מאחר שהגריבטציה של פרוקיון 2 היתה רק חצי מזו של כדור הארץ. בנוסף, ההולך על פרוקיון 2 היה צריך אספקת חמצן קבועה, שכן בפרוקיון 2 לא היתה אטמוספירה. חליפת החלל של אותו הולך היתה צריכה לכלול מקור חום נייד על מנת להתמודד עם קור של 200- מעלות, ומבודדים טובים מספיק לחסום זרמים חשמליים קטלניים המסוגלים לעבור דרך ואקום. פרוקיון 2 היה גיהנום עבור כל צורת חיים מכדור הארץ, הוא היה גיהנום עבור רוב צורות החיים שצורות חיים מכדור הארץ יכלו לדמיין, הוא היה גן עדן עבור תושביו.

זזרפז היה סטטיסטיקאי. במסגרת תפקידו הוא היה אחראי לנתח את ניצול המשאבים בפרוקיון ולזהות צווארי בקבוק בתהליכי ייצור. זזרפז היה צר אופקין יחסית, עבודתו היתה עיקר עולמו, והוא היה מרוצה מכך. הזקנים העריכו את פירות עבודתו של זזרפז, ועודדו אותו לעבוד גם ימים ברצף אם נפשו חפצה בכך. אחרי הכל, בתור פרוקיוני הוא לא היה צריך לישון, ופרוקיון 2 הכיל את השילוב הנכון של מינרלים רדיואקטיביים ושמש חזקה בשביל להזין באופן מתמיד את גופו הזמני.

זזרפז המתין לפגישה שקבע עם טזזרק, הזקן שהיה אחראי עליו. כמו תמיד, טזזרק איחר וזזרפז נאלץ לחכות לו. זזרפז לא נטר טינה על האיחורים האלו, הוא ידע שטזזרק צריך להשקיע את זמן החשיבה שלו בעניינים חשובים יותר, אשר לא תמיד ניתן לצפות מראש. חלק ממנו חשב שטזזרק צריך פשוט לשכפל את עצמו, כדי שיוכל לבצע את תפקידו כזקן ביתר יעילות, אך ההגיון הבריא שלו הזכיר לו כי שכפול עצמי היה מהפשעים הבודדים שדינם היה מוות, מחיקה טוטאלית של התודעה. זזרפז מצא את עצמו פולט זרמי חשמל חזקים אל הואקום של פרוקיון, תוצר של הלחץ הנפשי שעבר בו לנוכח מחשבה על מוות. הוא נזכר בכך שמוות היה דבר נדיר ביותר בקרב פרוקיונים, ופליטת הזרם החלה להירגע.

טזזרק הופיע לבסוף בסביבתו של זזרפז. כראוי לשיחה בין עובד לממונה אליו, הם עברו מיד לערוץ מוצפן, כזה שהפרוקיונים האחרים בסביבתם לא יכלו להאזין לו. זזרפז היה הראשון לדבר:
- "רציתי לדבר איתך על משהו מוזר שמצאתי בדוחות שמגיעים מאתר בניית ספינות 271039F"
- "במה מדובר?"
- "דוחות הכרייה של חלזוניות רייסבורג נמוכים בצורה לא הגיונית. זכור לי פרוייקט כרייה קודם באיזור, עוד מלפני תקופת המלחמה, שבו כרינו מהאיזור הזה כמעט פי 4 יותר מאשר אנחנו כורים היום, אין שום סיבה להניח כי מצבורי החלזוניות התרוקנו עד כדי כך."
- "נניח ואתה צודק, ויש שגיאה כלשהי, כיצד יכולות הייצור שלנו נפגעות מכך?"
- "חלזוניות רייסבורג משמשות בעיקר לבניית המעטה החיצוני של ספינות הקרב שלנו. אם אנחנו כורים פחות מהן, אנחנו גם מייצרים פחות ספינות."
- "וזו בעיה כי?"
- "אנחנו צריכים את הספינות האלו כדי להביס את הצי ההיררכי."
- "אנחנו אכן צריכים להביס את הצי ההיררכי, עדיף בלא אובדן חומרי גדול מדי, אך בשביל לעשות זאת אנחנו צריכים מספר מינימלי מסוים של ספינות. כל ספינה נוספת שניצור תהיה בזבוז, לא?"
- "כן, אבל איך אתה מחשב את המספר הזה?"
- "אני לא יכול לתת לך את הנתונים המלאים, עקב סודיות מטעמי ביטחון, אך אתה יכול להיות בטוח שהנתונים הם תוצאה של שיכלול המפגשים שלנו עם צי ההיררכיה וסך הכל הספינות של בנות הברית הגלקטיות, כולל המצטרפים החדשים מכדור הארץ. לקחנו מרווח טעות גדול מספיק כך שגם אם הצי שלהם גדול ממה שחשבנו, נוכל להביסם. אלא אם כן נגלה על הצי ההיררכי משהו שונה באופן קיצוני מכל מה שידענו עד כה, ניצחוננו מובטח."

ההסבר של טזזרק הרגיעו את זזרפז, כמו כל פרוקיוני, הוא אהב סדר ותיכנון. על אף זאת, נשאר פרט אחד שהדאיג אותו. הוא לא רצה להטריח את טזזרק, אבל הוא גם הרגיש שבתור פרוקיוני דקדקן הוא לא יכל להתעלם ממה שנראה לו כפגם רציני. טזזרק עמד ללכת ואז הרגיש את פתיחתו המחודשת של הערוץ בפולסים חלשים ומהוססים מזזרפז:
- "אנחנו מפרים את הסכם בנות הברית הגלקטיות?".
- "למה אתה אומר דבר כזה?"
- "בהסכם כתוב 'כל צד מתחייב לתרום לצי המאוחד כמיטב יכולתו'. לפי מה שתיארת, אנחנו יכולים לייצר עוד ספינות, אבל מחליטים להימנע מכך"

- טזזרק שתק מעט, ואז שאל, "וזו בעיה כי?".
- " אם הם יגלו שאנחנו מפרים את ההסכם, הם עלולים...".
- "הם לא יגלו!", טזזרק קטע אותו בפולס שהיה חזק מספיק ליצור שריפה קטנה אילו הם היו בעולם עם חמצן, "מה אתה בכלל יודע על 'בני הברית' שלנו?".

זזרפז השתתק, הוא מעולם לא העביר את תודעתו החשמלית לגוף-ספינה, הוא מעולם לא עזב את פרוקיון 2. לבסוף הוא ענה לטזזרק,
- "אני מניח שהם אנשים בדיוק כמונו."
- "האנשים היחידים בבנות הברית הם אנחנו ובני התיבה, השאר הם מפלצות מעוותות, ככה זה פחמימניים."
- "מה?", זזרפז הוכה בתדהמה.
- "בוא ואספר לך על בני הברית החדשים שלנו, האנושות. קראת פעם על כדור הארץ?"
- "קראתי מעט, קראתי כי מדובר בעולם עם טמפרטורה חמימה אשר נוחה לחיים פחמימניים, רוב שטחו לא מוליך כמו השטח שלנו, יש בו קרקע יציבה יותר מבפרוקיון 2, וכבידה חזקה יותר משלנו."
- "ממה אתה חושב שבני אדם ניזונים?"
- "אור השמש? מינרלים?"
- "אתה טועה, הם ניזונים מיצורים מבוססי פחמן כמוהם. חלקם אף רואים בעצמם 'מוסריים' רק כי הם ניזונים מיצורים חיים שלא יכולים לזוז, מה שהם קוראים לו 'צמחים'."
- "מה?"
- "כן, כל העולם שלהם מלא במגוון רחב של יצורים חיים. היחידים שאנו מתקשרים איתם הם אותם 'בני אדם', שאוכלים את כל השאר."
- "אז הם מחליפים גופים כמונו אבל ממחזרים את הגופים הישנים למאכל במקום להשתמש בהם שוב, אז מה?"
- "הם לא מחליפים גופים. הם נשארים באותו גוף, תמיד."
- "זאת אומרת ש...", זזרפז איבד שליטה בזרם שלו והיה צריך לעצור ולהירגע.
- "הם חיים במחזור תמידי של מוות, כל יצור חי בכדור הארץ ימות תוך זמן קצר."
- זזרפז איבד שליטה לגמרי, הוא אמור היה לנסות להירגע, אך במקום זאת הוא החל לפלוט זרם בפאניקה, דמעות של חשמל. מבעד לדמעות הוא שאל, בגמגום, "למה אנחנו לא מנסים לעזור להם?".

הפעם היה זה תורו של טזזרק להזדעזע. בניגוד לזזרפז הוא לא חש עצב או גועל, הוא כעס.
- "אתה מרחם על המפלצות האלו?"
- "הם תקועים באותו גוף לנצח, וגם הגוף הזה ימות, בודאות. אתה לא חושב שהחיים שלהם עצובים?"
- "כל הקיום שלהם דורש מהם להרוג, הם נבנו לגרום סבל."
- "אבל זו רק מגבלה שנובעת מהגוף שלהם. בזכות הטבע שלנו כתודעות חשמליות מחליפות גוף הצלחנו להבין את התודעה שלנו הרבה יותר טוב, לשלוט בה ולשנות אותה. האם אנחנו לא יכולים לתת להם את המתנה הזו?"
- "מתנה כזו תדרוש מהם לשנות את הגוף שלהם, בני אדם מאוהבים בגוף שלהם, ושונאים כל גוף אחר."
- "אבל גוף הוא רק כלי לתודעה"
- "לא בשבילם, בעיניהם הגוף שלהם הוא המהות שלהם, לא פחות מהתודעה. האם שמעת על הסינת׳?"
- "כן, הסינת׳ הם אחד מצמיתי הקרב של ההיררכיה, גם הם צורת חיים מבוססת פחמן כמו בני האדם."
- "הסינת׳ הם בני אדם!", צעק טזזרק בזעם. "לפני מאה שנה, המפלצות האלו ניסו לייצר לעצמם גופים טובים יותר, חזקים יותר, עם יכולת עיבוד טובה יותר."
- "אז למה הם חיו בפלנטה כה רחוקה מכדור הארץ?"
- "בני האדם בעלי הגופים החלשים יותר שנאו את הסינת׳, הם האשימו את הסינת׳ בכך שהם לא חלק מהם, שהם גורם זר ופולש. הסינת׳ היו אז עשרות אלפים, מול מיליארד בני אדם אחרים."
- "מה... למה הם חשבו ככה?"
- "כי בני אדם מאוהבים בגוף הפגום שלהם, הם שונאים כל גוף אחר."
- "זה טירוף"
- "זה הטבע שלהם, בעבר הם גם נלחמו זה בזה על הבדלים גופניים קטנים כמו צבע עור, לפעמים גם על הבדלים מדומיינים"
- "איך הם שרדו בכלל?"
- "בכאב, במוות, בטירוף. ידעת שבכדור הארץ יש גם צורות חיים סיליקואידיות? כמונו?"
- "מה? מעולם לא קראתי על כאלו. חשבתי שאנחנו ובני התיבה היחידים ש..."
- "איך לדעתך בני אדם מטיסים חללית?"
- "הטייס מחשב את פרטי המסלול כמה עשרות פעמים בשניה ונותן הוראות למנועים השונים, לאחר מכן..."
- "המוח שלהם לא מאפשר חישובים מורכבים כאלו."
- "מה? אז איך?"
- "הם יצרו צורות חיים סיליקואידיות, אך הטילו בהן מום. אותן צורות חיים מסוגלות לחשיבה לוגית, אך מחויבות לציות מוחלט ועיוור, ללא מודעות."
- "מה??? זה... הם מפלצות! למה כרתנו ברית איתם?"
- "כל הגזעים מבוססי הפחמן שפגשנו הם כאלו. הם קוראים לברואיהם 'מחשבים', אפילו השם של אותם ברואים אומללים הוא רק התפקיד שאדוניהם נתנו להם."
- "אנחנו חייבים לעצור אותם! אסור לנו להיות בברית עם היצורים האלו!"

לפתע ערוץ השיחה שלהם נסגר בפתאומיות. זזרפז הרגיש זרמים של חמש פרוקיונים שונים, הם התערבבו בזרם שלו, שינו אותו. היה לו קשה לזוז, הוא הרגיש אותם זזים בתוכו, בשבילו. "ככה זה מרגיש למות?" היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שאיבד הכרה. "לא, אנחנו לא נעצור אותם, אנחנו צריכים את הפצצות הגרעיניות שלהם שירסקו את ההיררכיה, את הגופים שלהם שיגנו עלינו מההיררכיה, ואת חומרי הגלם שלהם שימנעו מאיתנו לכלות את משאבינו. אחרי המלחמה נמצא את הדרך לטהר את היקום מהם", שלח טזזרק לערוץ המת בינו לזזרפז. הוא פתח ערוץ חדש מול ארבעת האחרים:
- "אף אחד לא ראה אותנו, נכון?"
- "לא, כל מי שמאזין עדין רואה מבחוץ כאילו אתה וזזרפז מדברים, אך עלינו לפעול במהירות."
- "תשחזרו אותו כמו שהיה, אבל ללא ידע על השינויים בכרייה וללא השיחה שהיתה בינינו, לאחר מכן חמשתנו נמחק את האירוע מזיכרוננו."
- "כן אדוני."
אחרי שהם סיימו לערוך את הזכרונות שלו ולשחרר אותו, טזזרק החל להתכונן למחיקת התקרית מהזיכרון שלו. הוא היה זקן פרוקיוני, עם כל היכולות שמתלוות לכך, כמו מהירות חשיבה מואצת והיכולת לחטט בתודעות, אך גם לו היו מגבלות, גם לו היו דברים שהוא היה חייב לשכוח. "זה העול שאני נושא בשביל לשמר את התרבות שלנו", הוא חשב לעצמו, "זה שווה את זה", הוא אמר חרש, ושכח.

תגובה 1: