יום חמישי, 24 בינואר 2019

שברים

בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה. 

אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".


כשאני חוזרת הביתה מטיול אחר הצהריים, אני פוגשת את חבצלת. אני וחבצלת חיות ביחד כבר 3 שנים, חברות לעת מצוא בשוק הדיור הרמת גני. השיחות בינינו מתמצות לרוב בציון עובדות שטחיות מחיי היום יום. רק ברגעי השפל, כשהבדידות מכניעה אחת מאיתנו, היא תנסה לחשוף מעט מחיי האישיים, ממחשבותיה. שתינו יודעות שאנחנו לא חברות, שתינו כבר בגיל שאנחנו מבינות שאין באמת דבר כזה. למרות זאת, חבצלת היא האישה שאני הכי אוהבת לבלות במחיצתה. כשאני בוחנת אותה בעין ימין שלי, שום דבר לא משתנה. היא נשארת אותה חבצלת, עם החזה הקטן והמותניים הרחבות, מביטה בי בעיניים הפעורות תמידית שלה, כל כך מבולגנת שאפילו את הפרצוף של עצמה היא לא מצליחה לסדר. הפעם היחידה שעין ימין שלי ראתה פוטנציאל בחבצלת היתה כשהיא ביקשה ממני להביע דעה על הדרכון שלה. בעולם האחר שאני רואה בעין ימין, הורים שלה היו חכמים מספיק לקרוא לה נועה במקום.

"מה נשמע? עשו לך בעיות בכיתה, הילדים?"

"כרגיל כזה. אצלך?"

"בסדר. היום במסעדה ישבו לאכול זוג ממש הזוי. הם היו משפחה של צרפתים, לאמא היה קול גבוה כזה, והיא ממש..."

עכשיו חבצלת תמשיך לדבר, וזה בסדר, היא יכולה לדבר, אני פשוט לא אקשיב.

"ובסוף, אני מגיעה לקחת את הטיפ מהשולחן, אבל במקום טיפ, הם כתבו לי איזה משהו על המפית. אבל אני לא מבינה מה, למה הכל בצרפתית. תגידי, קאיה, את עושה משהו הערב? רוצה לבוא איתי לסרט?"

"לא, מצטערת, יש לי דייט עם איזה אפס."

"אה."

היא מסתובבת וחוזרת לחדר שלה, נזכרת מה מפריע לה בלדבר איתי. חבצלת חוזרת בשאלה, ולא משנה כמה היא תגיד שהיא התגברה על אלוהים, או בכמה אורגיות היא היתה בגיל 30, היא חולמת על לגור בבית קטן באחת מהשכונות המסורתיות האלו, איפה שאפשר לראות עדין ילדים משחקים בפארק בלי פלאפון. בבית הקטן הזה היא תחכה לבעלה, גבר שרירי ומגולח לחלוטין, עם אפס ענין באמנות או במיגדר. ביחד הם יביאו לעולם ארבעה ילדים, והיא תדאג שיהיה להם גם את החופש שלא היה לה בתור ילדה, וגם את ההדרכה ההורית שתמנע מהם להסתבך בצרות שהיא הסתבכה בהם בתור נערה.

אפשר להגשים את החלום של חבצלת, היא סך הכל צריכה קודם כל לבנות מכונת זמן, ואחרי זה להחליף לגמרי את הגוף והאישיות. תמיד היא נהיית עצובה כשהיא רואה שאני יוצאת עם גברים, בעוד היא רק דוחה עוד ועוד מטרידים באתרי ההיכרויות. הרווקים בעיר הזו הם תינוקות, אני מנסה להסביר לה. כל מי שיש לו עמוד שידרה כבר מזמן מצא מישהי, וכנראה הכיר אותה כבר בתיכון או בצבא או באוניברסיטה, כל אותם מקומות שחבצלת לא היתה בהם. אם את רוצה להשיג גבר, את חייבת להחזיק לו את היד ולהוביל אותו, הרי רובם כבר מפחדים מדי לקחת אישה. את צריכה לחייך, ולהקשיב למה שהוא אומר, ואז להזמין אותו אלייך הביתה, לא לצפות ממנו לשמץ של אישיות, רק לדאוג שהוא ישלם עלייך ולקוות שהוא לא גומר מהר.

מצד שני, קל לי לדבר. אני רק צריכה לסגור את עין שמאל והכרס מתחלפת בקוביות. הטלפון מצלצל, זה האפס.

כן?

מה נשמע קאיה, יש איזה עיכוב בעבודה. תוכלי להיפגש ב-22:30?

אני מעבירה שעת אפס בבית ספר מחר.

אל תדאגי, אני אסיע אותך הביתה בחצות.

בסדר, אבל בתנאי אחד.

כן?

תיקח אותי למקום מעניין, לא לאיזה בית קפה משעמם או לדירה שלך.

יש לך דרישות.

ולך אין טאקט, אז אני מקווה שלפחות יש לך טעם טוב במקומות.

ושהעבודה שלך מרוויחה לך מספיק כסף בשביל שזה יהיה שווה שאין לך חיים, אני חושבת לעצמי. אני יוצאת עם הרבה גברים כמוהו. יש להם תכונה ייחודית יחסית, הם היחידים שנהיים עניים יותר כשאני רואה אותם בעין ימין. היציבה המשופרת והעור השזוף כנראה שווים יותר משעות נוספות במשרד.

כמעט כל הרווקים בתל אביב הם או חנאנות כמוהו או ילדי עשירים. אני מעדיפה את החנאנות, הם לפחות מסוגלים להבין מה זה כאב, איך זה מרגיש כשהחיים רומסים אותך בכוח, בלי סיבה, איך זה מרגיש כשאף אחד לא יבין אם תספר. אז אני נפגשת איתם וכל אחד מאיתנו מתאמץ להסתיר את הסודות שלו. 

הם מנסים לדבר אליי בסמכותיות, לעשות הצגה כאילו הם שולטים במצב, כאילו אין קול קטן בתוכם שצועק "או מיי גאד, אישה מסכימה להתראות איתי, אני חייב לעשות הכל כדי שתחמול עליי". מתחת לחולצות הכפתורים המהודרות, מתחבא גוף שזכרונות הגבריות קבורים בו עמוק, משחקי כדורגל בכיתה א', ריצות במגרש הכדורגל, מכות בזמן ההפסקה. מגע אישה יאפשר לגופם להתכייל מחדש למטרתו המקורית, לנתק את המוסרות שהונחו ב-15 שנות עבודה במשרה מלאה.

אני מצידי מעמידה פנים שאני שפויה. נכון, אני טיפה ילדה רעה, אבל לא מדי, כל הכיף שבלשכב עם משוגעת בלי הקריזות שאחרי. הם לא צריכים לדעת על הנדודים מדירה לדירה, על ההורים שלא יכלו להגן על הילדה בת ה-15 שלהם והיום מנסים לפצות על כך בעזרת צ'ק חודשי. כשהם ילטפו את ידי הימנית, אני אמהר לשאוב אותם, להניח את כף ידי על המפשעה שלהם, לנשק אותם, לשרוט אותם, העיקר שלא ירגישו את איפה שהיו פעם חתכים. כשהם יכנסו אליי, אני אתאמץ להתנהג כאילו יכול להיות באקט הזה משהו חדש, כאילו כבר לא עברתי הכל. על עין ימין שלי אני לא אספר, ממילא אף אחד לא יאמין. חוץ מזה, זה גם שימושי לפעמים, כשהדיבורים שלהם נהיים משעממים מדי, להחליף בין איך שהם נראים לאיך שהם היו יכולים להיראות.

השעה עשר בערב וחבצלת יצאה. אני לבד בדירה. במקומי היא בטח היתה מתעצבנת, אבל אני נהנית מהבדידות. להיות מורה זה להיות מישהי שתובעים ממנה לדבר, לענות על שאלות, להסביר. בסוף היום, כשאני מגיעה הביתה, מרגיע לדעת שאף אחד לא הולך לפנות אליי, יתבע ממני להסתכל עליו כשאני עונה לו, לראות את העתיד הזוהר מדי שלו. הסכנה היחידה היא מראות. אני עדין מתחרפנת כשאיזו אני שמרוויחה 5 ספרות או אני שמחייכת ומתכוונת לזה מביטה בי מהמראה. לאחרונה גם הופיעה אחת חדשה, אני עם בן זוג. אף פעם לא רואים איך הוא נראה, אלא רק את היד שלו מחבקת אותי מאחורה, מסמנת בעלות.

הטלפון מצלצל.

את באה? אני ליד הבית שלך.

הקדמת.

בסוף זו היתה אזעקת שווא בעבודה.

כדאי לי להתלבש יפה? אם כן, יקח לי 10 דקות.

כדאי לך, זה יתאים למקום שאנחנו הולכים אליו.

הוא מסיע אותנו למועדון קטן ואפלולי בנחלת בנימין. כשאני שואלת אותו מה הקטע של המקום, הוא אומר שזה מועדון ג'ז שפועל באיזור כבר שנים. אף אחד כמעט לא מכיר את המועדון הזה, הוא אומר, אבל המעטים שמגיעים אליו, מצטופפים צמודים זה לזה על כיסאות העץ, הם כולם חשים את מה שההיפסטרים רק מנסים לזייף, הידיעה שיש משהו סודי, שמיימי כמעט, שרק הם יודעים עליו. אני מצידי חושבת שהוא פלצן. כעבור כמה רגעים המלצרית מגיעה לשולחן שלנו.

פיצה אחת לשנינו בבקשה, עם פטריות ועלי רוקט.

אתה מחליט בשבילי?

אל תדאגי, אני אשלם על הפיצה, ואם תרצי משהו אחר, אני אשלם גם עליו. 

טוב, מי אומרת לא לפיצה בחינם? בייחוד כשהבחור גם קולע לתוספות. רק עכשיו אני מבינה שלא הרשיתי לעצמי עדין להסתכל עליו. שנים של לחיות עם הדבר ההוא בעין ימין הפכו אותי לאישה משפילת מבט. אולי גם בגלל זה הוא הרגיש את הצורך להוביל, חשב שאין לי מספיק ביטחון להביט בו. אתה לא מפחיד אותי בכלל, חתיכת אידיוט, מה שמפחיד זה מה שנמצא בתוכי. אני מרימה את הראש ומסתכלת עליו, מתכוננת, כמו תמיד, לראות בן אדם שונה לגמרי מהתמונה באתר. עין שמאל רואה גבר קירח, נמוך, ועגלגל, פניו סולידיים יתר על המידה. הוא מזכיר לי דמות של פקיד נרגן באחת מהצגות הילדים שנגררתי אליהן לא מזמן. עין ימין הופכת אותו כצפוי לשרירי יותר, עם חזה קצת יותר נפוח. אני נרגעת, חושבת שלא יהיו הפתעות מיוחדות. אבל אז, אני מגיעה לפנים שלו.

תמונה של בן אדם לא באמת מראה אותו. תמונה היא רק כמו עמוד בספר, אי אפשר לדעת ממנה מה באמת קרה, מאיפה הגיבור הגיע ולאן הוא ילך. העיניים של רוב האנשים נותנות להם תפיסת עומק, שלי נותנות לי תפיסת זמן. כשאני רואה את הפנים שלו כמו שהן עכשיו וכמו שהן יכלו להיות, רק אז אני שמה לב לפגעי הזמן: שלושה הקמטים על המצח, עיניים אדומות יתר על המידה, והססנות קלה, כזו שהופכת כל תנועה לקטנה יותר.

הוא ממשיך לדבר ואני ממשיכה להנהן, עד שלבסוף הנגנים עולים לבמה. שלושה גברים עם פנים ילדיות מסתכלים על הקהל, המבטים שלהם אומרים "אל תדאגו, אנחנו נוביל". ההופעות האלו הם בדיוק כמו הדייטים שלי, ילדים שמנסים ללבוש את המכנסיים של אבא רק בשביל שאלו יפלו מהם שוב ושוב. אני מכינה את עצמי לשתוק במשך שעה וחצי משעממות של צלילים חדגוניים, אבל דקה לתוך ההופעה שלהם, אני מתחילה להרגיש כמו בהמראה במטוס. להקות תמיד מנסות להקסים אותך. חלקן מנסות להשיג את זה בעזרת מילים, אחרות מנסות לנגן במהירות, או במורכבות. אבל מדי פעם, יש את אלו שהגיטרות שלהם מצליחות למצוא את התדר המדויק, זה שהויברציות שלו מהדהדות ביחד עם נימי הנפש. חצי שעה לתוך ההופעה, אני כל כך שקועה בצלילים, עד שאפילו הפוטנציאל הבוהק מהקהל אינו מסנוור עוד את עיני הימנית. הידיים שלו, שמטיילות על גבי החשוף מבעד לשמלה, משתלבות ברטט צליליו החזקים של הסקסופון, ולכמה רגעים נדירים, הכל בסדר.

אחרי ההופעה, אנחנו הולכים ביחד, שלובי ידיים, שתויים קלות. אני לא מופתעת כשאני מגלה שהוא גר ליד המועדון. הגיוני שזה יהיה חלק מ-SETUP מוכן, בגיל שלנו אין באמת קסם שמופיע יש מעין. חבצלת מאוכזבת מדברים כאלו, אבל בתור מישהי שבעין ימין שלה עדין יושב קסם אמיתי וכאוטי, אני דווקא שמחה לחשוב שזו לא מקריות. תנו לי חנונים מניפוליטיביים ואני אבחר בהם שוב ושוב על פניית ראיית הלא-נולד.

כשאני נכנסת לדירה שלו, אני מופתעת. מוזר שגבר שנראה כל כך סתמי גר משקיע כל כך בסביבה שלו. בסלון ישנן שתי ספות עור, עומדות במאונך מדוייק זו לזו. מצידה השני של אחת מהן ישנו פוף סגול. שטיח בצבע בורדו מכסה את שאר הרצפה. על אף אחד מהרהיטים אין אבק או לכלוך. חוץ מהפוך. על הקיר יש תמונה גדולה ומצויירת בעיפרון, משהו עם הרבה שדות ערומות שמזכיר עטיפה של אלבום מטאל. כשאני עוצמת לרגע את עין שמאל, כל החדר נראה הרבה פחות מסודר, כאילו מישהו למעשה טורח לשכב מדי פעם על הספות, בעודו קורא ספר שמצליח לשבות אותו לכמה שעות.

אז מה, ממועדוני ג'אז עברנו לדאנג'ן?

הוא שותק ומתכווץ טיפה, נראה שמביך אותו להודות. אני מתקרבת אליו ומלטפת לו את הפנים עם גב האצבעות.

זה בסדר, גם אני אהבתי את השיט הזה כשהייתי צעירה יותר, סתם מצחיק המעבר החד הזה.

אני יודע שזה מפגר קצת. נהנית בהופעה?

כן, מאוד, אבל בוא לא נהרוס את הרגע. תוריד את החולצה.

חכי רגע. למה נהנית מהם?

אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו, כשבמקום זה אתה יכול להוריד ממני את השמלה הזו.

אל תדאגי, יש לנו את כל הלילה, עכשיו תעני.

טוב, אני אשחק איתך. אני חושבת שאהבתי אותם בגלל שהיתה במוסיקה שלהם סוג של חוסר מונוטוניות שמכריח אותך להתרכז בו.

כזה שגורם לך להפסיק לחשוב על החיים.

כן. טוב, תשמע, אני לא באתי לפה לשיחת נפש, אז...

את זו ההיא עם הזכוכית, נכון?

מה.

אני הייתי בערב שהופעת בו בחיפה לפני 15 שנה, כשסיפרת על התאונה שהיתה לך. את רואה הכל מושלם בעין ימין, נכון? את נתקעת לי בזיכרון, וברגע שראיתי אותך באפליקציה, החלטתי שאני חייב לדבר איתך.

טוב, אני הולכת הביתה.

חכי!

הוא מחזיק לי את היד בכוח ואני לא מצליחה להשתחרר. כשאני סוגרת את עין ימין, כל הרוגע נעלם ממנו, הוא אובססיבי, נואש, אבל למה?

את עדין רוצה להיפטר מזה, נכון? ראיתי איך את כל הזמן משחקת עם העיניים.

אין דרך להוציא את זה, עכשיו תן לי ללכת הביתה.

לא עד שלא ננסה. אני רוצה לקחת אותם ממך. 

מה? למה?

את לפחות יכולה לראות שדברים טובים יכולים להיות יותר. 42 שנה אני חי בעולם הזה, וכל מה שאני רואה זה רק כמה הכל נורא. אני מסתכל על האחיינים שלי וכל מה שאני יכול לחשוב זה על העולם הכואב שהם יגדלו אליו. אני מסתכל על עצמי וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני אסיים את החיים שלי, נרקב ממחלה בדירה הנקיה הזו, בלי אף בן אדם קרוב אליי. אני מנסה לצייר וכל מה שיוצא לי זה רק זוועות. נשבר לי, כל החיים ניסיתי להסתכל על המציאות כמו שהיא, אבל אין מה לראות. אני רוצה לראות משהו טוב, אפילו אם הוא לא יהיה אמיתי.

אני רוצה להגיד לו שהוא הולך לבלות כל יום בלראות דברים טובים שהוא בחיים לא יוכל לגעת בהם, להזהיר אותו כמה מובן מאליו הגבול בין מציאות לדמיון וכמה זה קשה לאבד אותו, לשאול את עצמך באופן מודע על כל דבר, זה אמיתי או שזו המשאלה שלי? אבל אני לא בן אדם טוב מספיק. 

בסדר, איך עושים את זה?

אמרת שבכית כשהזכוכית נכנסה לך לעיניים, נכון? יש אגדת ילדים כזו, על מישהו שקורה לו מה שקרה לך. בסוף הוא מצליח להיפטר מהזכוכית כשהוא בוכה דמעות אמיתיות מול מישהי שמתפללת שהזכוכית תעזוב אותו. 

אני לא בטוחה שאני זוכרת איך בוכים.

אני אזכיר לך.

אנחנו מתיישבים על הספה שלו, והוא מתחיל לשאול אותי על החיים שלי. כל פרט שאני נותנת לו, נענה מיד בתגובה, בלי טאקט, בלי התנצלויות, בלי טיפה של תקווה. אני לא משנה לאף אחד, נכשלתי לחלוטין להשאיר חותם, להתקשר למישהו. הילדים, השותפה, ההורים הנואשים, כולם רק ציפוי שאני שמה לעצמי כי אני מפחדת להיות לבד. גם האדישות והקהות הם רק אשליה מתוחזקת בקפידה, ומאחוריהם מסתתרת הילדה בת ה-15 שהיתה מוכנה לעשות הכל כדי שיאהבו אותה. והנה הילדה הזו גם היום, בתור אישה בת 38, פותחת רגליים לזכרים נחותים, כי הטובים כבר לא מוכנים לגעת בה יותר. הנפש שלה אולי לא השתנתה בכלל, אבל הגוף גבר מתקמט, והרחם עוד מעט יפסיק לעבוד, ועמוק בפנים היא מתגעגעת לימים ההם, בדירת הפעילים הדפוקה של אנונימוס, כשצעקו אליה והתייחסו אליה חרא, כי אז לפחות החיים היו בצבע, ולא בשחור לבן, כי אז לפחות היא עוד הרגישה משהו. והיא... היא אני, ואין טעם לברוח מזה, לשקר, להתעניין. נשאר רק להבין שכבר פג התוקף, שאני רק תוצר הלוואי של טעויות שאי אפשר להשיב, טעויות שלי, לא של אף אחד אחר. יכלתי להישאר אצל ההורים גם אם סבלתי, יכלתי לא לתת לחבר שלי להשפיל אותי, אבל עמוק בפנים רציתי את זה, כמו שרציתי את הזכוכית הזו, פשוט כדי שיהיה לי תירוץ לא להתקדם אף פעם. אני רוצה לומר שזה לא נכון, אבל אני לא יכולה.

ובאותו רגע, דברים הופכים להיות כמו שהם. כל האפשרויות נעלמות, ונשאר רק העולם אמיתי, אפור על גבי אפור, בלתי משתנה. הוא ממהר לגנוב לי את הדמעות, מפורר שברים מנצנצים לתוך עין שמאל שלו. האצבע שלו צמודה, כמעט נוגעת בגלגל העין - אסור לפספס אף טיפה. אחרי שהוא מסיים לדחוף את כל השברים פנימה הוא מפסיק לזוז, מנסה לעצום את העיניים. למרות זאת, בדיוק כמוני, הוא מרגיש את זה, הזמן האחר מנסה לחדור אליו, מפתה אותו להסתכל. פתאום הידיים מתחילות לחטט לי בתוך השמלה. עכשיו הוא נזכר, כנראה שלגרום לאישה לבכות זה מה שמדליק אותו. אבל שיהיה, גם אני תמיד נרטבת כשגורמים לי לבכות.

אחרי שסיימנו לחתום את עיסקת החליפין בינינו, הוא נרדם עם חיוך גדול על הפנים. מתחשק לי לשאול אותו על מה הוא חולם, אבל זה לא יהיה לענין, אז במקום זה אני קמה והולכת. הוא גם יעריך אותי יותר מאשר אם אשאר לו בבית. אני מתחילה ללכת ברגל לעבר אלנבי. מבעד לשתי עיניים רגילות אני רואה שכל האורות ברחבה כבו, תל אביב הולכת לישון מוקדם. חבורת בני 17 עוברים אותי, מנסים לגלגל ביניהם שיחה, למצוא את טון הדיבור שיתן להם הכי הרבה יחס אבל בו זמנית לא יוציא אותם מגושמים. אחת מהן היא נערה עם עגיל באף, שיער ירוק, וקעקוע של אליסה על רגל ימין. לו רק יכלתי להסביר לך כמה עדיף להיות אפורה.

למחרת בבוקר אני מתעוררת משינה נטולת חלומות. בעודי מכינה את הסנדוויץ' היומי, חבצלת מספרת לי על הסרט מאתמול. אני מהנהנת ונותנת לה לפרוק. הסרט סיפר על מישהי שחולמת להיות סופרת ובו זמנית למצוא אהבה. כמובן שבסוף היא מצליחה בו זמנית להשיג את שניהם, היא כותבת ספר שמוכר מלא עותקים ומוצאת גבר עם פנים רכות וגוף נוקשה. אני לא חושבת שהייתי יכולה לשכב עם מישהו כזה. כל פעם שהיינו מנסים להזדיין הייתי מטורגרת מכמה הוא מושלם. בזמן שחבצלת מספרת על כל זה, המבט שלה תקוע בין מתלהב לעצוב, מנסה לעבד את הפער בין אמת לתקווה.

עכשיו צד ימין וצד שמאל של הרחוב נראים אותו דבר. רק מסה נאבקת של אנשים, ממהרים בבוקר לעבודה ובערב הביתה, נדחקים, נאנקים, מזיעים. צד ימין של הרחוב, זה שתמיד מאיים עליי, מזכיר לי כמה יכול להיות לי טוב, כבר לא שם. מי צריך בכלל טוב?

אלו בדיוק המילים שאני אומרת לדורון כשאני שוב אצלו בדירה. מופתעים? באמת חשבתם שהוא לא יזמין אליו שוב את האישה היחידה שהוא יכול להשוויץ לה?

מי צריך בכלל טוב? את רצינית? 

כן, כי בשביל מה לקוות, לקוות זה בסך הכל לשאוף ואז להתאכזב. אתה לא מעדיף פשוט לדעת שאתה לא יכול לעשות כלום? 

אני שונא את זה, אני חייב להרגיש שאם אני אקום בבוקר, אני אוכל לבחור מה אני הולך לעשות, וזה יהיה משהו עם משמעות, כמו לכתוב סיפור, או לצייר, או לראות משהו. זה מדהים, לקום בבוקר ולראות שבמקום התמונה המכוערת ההיא בסלון אני יכול לצייר נופים רגילים, או להחליף עבודה, או ללמוד לשיר, או...

כן, אני יודעת, גם אני הייתי מביטה במראות. אני חושבת שאני פשוט מעדיפה לחיות, בלי לחשוב יותר מדי. תסתכל עליך, אתה חושב כל הזמן ותראה איך אתה תמיד עצוב.

כבר לא.

אתה עוד תהי... לא, אני לא הולכת להגיד לו את זה, בשביל מה. במקום זה אני שורטת בעדינות לאורך החזה שלו. הוא מלטף את היד שלי כאילו היא הדבר הכי יקר בעולם. אני יודעת שהוא לא רואה אותה באמת, הוא כנראה רואה את היד של הדוגמנית, זאת שהיתה מופיעה מולי לפעמים במראה. לרגע אני מתעצבנת, אבל אז אני חושבת לעצמי, למה לא בעצם? עדיף שנהיה כמו חבצלת? לו יש מישהי שיכלה להיות דוגמנית ולי יש גבר שפוי שהציל אותי מקללה. היד שלי יורדת אל הכרס שלו, היא נוזלית כזו, כמו של גבר שלא התאמן אף פעם. אני מחזיקה אותה והוא נבוך.

זה יפה בעינייך? הוא שואל.

אני מניחה את הראש שלי עליה, עוצמת עיניים ומחייכת. 

זה מכוער. תודה.


תגובה 1: