שגרה

"מט", אמר שי. "שיחקת טוב", אמר רונן, "כמו תמיד". משחקי השח עם שי היו מסורת שנמשכה כבר שנה וחצי. כל יום שישי, בשעה חמש, הם היו נפגשים בדרום תל אביב בגן התקווה לשחק שחמט. רונן תמיד היה מפסיד, אבל זה לא שינה לו. רונן חי בעולם מלא ניכור ובדידות, עולם פוסטמודרני שבו הלילה הופך ליום והיום ללילה, עולם שבו אנו מניחים כי כל דבר בחיינו עשוי להיעלם בין רגע, העולם שכולנו מכירים. בעולם כזה, כל אדם שפוגשים לא מכורח, אלא מרצון, הוא נווה מדבר.

רעב

אתה קם בבוקר ומרגיש את הרעב באחוריי הלשון. מתוך המקרר אתה מוציא שתי פרוסות לחם, ממרח טחינה, וחטיף שוקולד. כעבור עשר דקות הם אינם.

אתה הולך לעבודה, במרחק חצי שעה ממך, ומתחרפן מהישיבה הזו ברכבת בחוסר מעש. אילו רק היית יכול לעשות איזה משהו כדי להעביר את הזמן... אתה קונה לך שקית במבה כדי להעביר את הדרך.

במשרד הם מבקשים ממך לחרוש על ספרות מקצועית בשביל הפרוייקט החדש, ואין לך כוח, אבל אין לך ברירה. אתה מוצא את עצמך אוכל בייגלה מהאספקה המשרדית מול מסך המחשב, קורא את מילות המאמר בזו אחר זו. הבייגלה ביד שלך מתחלף בגרף של הפולינום מהטקסט, אתה מוציא אותו מהמסך ואוכל אותו, הוא מרגיש כמו אטריה מלוחה חמצמצה בפה שלך. אתה מתקדם אל הגרף הבא, טוחן כמה נוסחאות בדרך, לסיגמות שלהן יש טעם מלוח עגלגל, כמו ביסלי.