בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה.
אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".