רוחות רעבות

שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.

צנע

דורה היתה רק בת 14 בפעם הראשונה שלקחו אותה לפסיכולוג. אנחנו לא מבינים מה קורה איתה", אמרו אז ההורים של דורה, "היא לא יוצאת לפגוש חברות, מתלבשת מוזנח, רק נסגרת בחדר כל היום". הפסיכולוג מיהר לפסוק כי מדובר כנראה בדיכאון. הוא הבטיח לדבר עם פסיכיאטר שהוא מכיר אישית ולדאוג לסדר להם כדורים. הוא הבטיח שאין מה לדאוג, הילדה תהיה בסדר גמור, זו רק תקופה.

הסדר הטבעי?

אמא! מתי מגיעים למלון?

תיכף מתוק שלי, אבא נוסע מהר, עוד חצי שעה נהיה שם. אתה רוצה שנשחק "ארץ-עיר" בינתיים?

לא! מתי מגיעים!?

מתוק שלי, בבקשה אל תעשה רעש, אבא צריך להתרכז בנהיגה.

טיפטיפטיפטיפ.

מה?

שה.

תמיד הוא מתחכם הילד הזה, לא משנה כמה אני מעניש אותו, כמה אני מסביר לו מה החוקים, הוא מוצא דרך לעבור אותם. הוא יודע שכשאני מאחורי ההגה אני לא יכול לעשות לו כלום, ונעמה, לא משנה כמה פעמים אני אעיר לה על זה, רכה מדי איתו. אין ברירה, אני צריך להתערב.

אתה עושה את המזל של עצמך

אחת מהסיבות שאני אוהב להופיע בבאר שבע זה בגלל שגדלתי פה בסביבה, בעיירה קטנה בשם קרית גת. למי שאף פעם לא ביקר בקרית גת, קרית גת נראית לגמרי כמו עיר רגילה... ממשחק מחשב. בקרית גת אין יותר מדי תרבות, אין מועדונים, אין ערבי מספרים, אפילו אין קולנוע. בקרית גת כל מה שיש בערב זה רק זקנים שמשווים את המחלות שלהם, דתיים חוזרים מבית הכנסת, ואמא אבא מול פספוסים עם יגאל שילון. 

בכלום הזה, כל מה שנשאר לנו היה רק לזיין את השכל. היסטוריה, פילוסופיה, דילמות מוסריות, היינו מנסים להקיף את עצמנו בידע הזה, לעשות ממנו שריון כנגד הסתמיות של הסביבה שלנו. אולי אם היו לנו בחורות לטבוע בהן היינו חופרים פחות, אבל היינו התחתית של המין הזכרי, נותרה לנו רק הזכות לעמוד מהצד וללחוש בשקט "9, הייתי נותן לתחת שלה 9". מדי פעם אחד מאיתנו היה מזכיר בזעם את האמת הזו, את האפסיות של המקום שחיינו בו, ואת האפסיות שלנו עצמנו בתוכו. אבל למרות זאת, לא יכלנו להפסיק לקוות, שיום אחד יהיה לנו מזל. הרי כמו שאמרו האנשים ממדור עתודה אקדמאית כששלחו אותם לחפש מקרי סעד חכמים כדי להפכם לקצינים לעתיד, "אתה עושה את המזל של עצמך".

לקחת חלק

ילדים בני 10 התרוצצו בין המתקנים בפארק, הוריהם עייפים מדי מכדי לתהות על שלומם. חבורה של נשים קווקזיות ישבו על אותו ספסל ופיטפטו על שגרת היום, מי רב עם מי, מי הלכה ולאן - כולן היו קרובות משפחה. קבוצת נערים ישבה על נרגילה בפיצוציה של אברהם.

"סתכל על זאתי."

"הרוסיה עם המכנסונים? והשיער הבלונדיני?"

"כן כן, שתוק, תראה איזה יופי."

גם את השיחה הזו הם כבר ניהלו כל כך הרבה ימי שישי, נערים חילונים מתפללים לאלים האחרונים שנשארו - החמוקיים. עוד טקס קבוע, עוד סיבוב על ניוטרל בגלגלי העיר שאף פעם לא ערה. בשביל רובם הישיבות האלו היו ברירת מחדל, משהו שהם עושים כי אין להם אוטו בשביל לנסוע לקריות, או אינטרנט מהיר כדי להרגיש שהם לא לבד.

שברים

בגיל 37 את כבר מתרגלת ללחיות. להגיע לעבודה, להסתכל בעיניים לאנשים בזמן שיחה, לגור עם שותפה, לשלם חשבונות, דברים שהרגישו כמו ים שמאיים להטביע אותך, הופכים סוף סוף למה שהם באמת - שגרה. פשוט צריך להרוג את הקול הקטן הזה מבפנים, זה שאומר לך "את יכולה להשתפר", "יש לך פוטנציאל", "בסוף עוד דברים ישתנו". שום דבר לא הולך להשתנות, וכל עוד שום דבר לא הולך להידרדר, אני בסדר לגמרי עם זה. 

אפילו את ההזיות כבר למדתי לקבל. אני מסתכלת עליהן בתור סוג של משחק, ללכת ולראות איך כל הרחוב מתחחלק לשתי קבוצות שונות. האנשים בצד ימין לובשים בגדים בלי שום כתם, בעלי משקל תקין, מביטים על העולם בעיניים שאין שחור מתחתיהן, צועדים קדימה בקצב מדוד ובטוח, כי הם יודעים שהם בחרו בדרך הנכונה. את האנשים בצד שמאל אני אוהבת יותר. אין להם דרכים סלולות, רק אינספור פיות ולבבות רעבים, נאבקים על הפירורים בלאות מכבידה, רק מנת הפרוזק הבאה מניעה אותם להזיז את גופיהם הנרפים, פניהם מושפלות מטה מאימת אורה של השמש. בטח שתי הקבוצות לא מבינות את האישה שיורקת כל פעם שהיא מביטה ימינה וממלמלת "אתם לא אמיתיים".

להסתכל מלמעלה

חדר הישיבות דומם. מבעד לקירות הזכוכית, ניתן לראות את השולחן העגול, אפור בהיר. הוא יכל להיראות ללא רבב, אילולא פקעת החוטים המסתבכת מהחור במרכזו, אחד מחובר לטלפון, אחד לרמקול, ואחד צונח בחזרה, מתקדם בחשאי לעבר המקרן שבצידו השני של החדר. 

ראשונים נכנסים אל החדר כמה מאנשי הצוות הבכירים יותר. המנכל הוא גבר נאה עם פנים מעוררות ביטחון. הקול שלו רהוט כמו של מנחה בטלוויזיה והדרך שהוא מדבר, עם ירידה של הטון בסוף כל הברה, גורמת לו להרגיש כמו מדריך טרי וטוב לב בנוער העובד. קצת אחריו נכנסת מנהלת הפיתוח. התנועות שלה, הקול שלה, כולה רעד. הייתם מצפים שהיא תרגיש גאווה, הרי החברה שלהם שווה הרבה כסף, כולם מעריכים אותה, אבל במקום זה, כל מה שיש בה רק ספקות. כל העולם כולו צר עליה, מלחמה תמידית. והנה נכנס מנהל השיווק החבר'מן, גבר עב כרס וחלקלק, פיו מלא בהבטחות שפג תוקפן.